רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מ)

דוגמה רנז

בבראשית (לד, כה) נאמר כך: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר", ושם פירש רש"י: "בֶּטַח – שהיו כואבים". ופירושו זה מעיד על סכלות גדולה בלשון העברית, שהרי המילה: "בֶּטַח" משמעה שאנשי שכם היו שאננים ולא חשדו במאומה, וכמו שמתרגם אונקלוס שם: "וְעָלוּ עַל קַרְתָּא דְּיָתְבָא לְרוּחְצָן", ויש פסוקים רבים בתורתנו אשר מבטאים בדיוק את המשמעות הזו:

"וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח [...] וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ" (ויק' כה, יח–יט); "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויק' כו, ה); "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" (דב' יב, י); "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח" (דב' לג, כח), ועוד פסוקים רבים מאד גם בנביאים וגם בכתובים, ובכולם המילה "בֶּטַח" משמעותה ישיבה רגועה ושוקטת, מתוך ביטחון גמור והרגשת שלווה מוחלטת, שאננים מפחד רעה, וכן פירש רס"ג שם: "בֶּטַח – כשהם שאננים". ואחתום דוגמה זו בראיה מספר משלי (א, לג): "וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה", ויש כאמור עוד רבות מאד.

דוגמה רנח

בבראשית (לה, כז) נאמר כך: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק", ושם פירש רש"י: "מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע – אל מישור של קרית-ארבע. ואם תאמר, היה לו לכתוב ממרא הקרית-ארבע, כן דרך המקרא בכל דבר ששמו כפול [...] אם הוצרך להטיל בו ה"א נותנה בראש התיבה השנייה: 'בֵּית הַלַּחְמִי' [ש"א טז, א], 'בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי' [שו' ו, כד], 'בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי' [מ"א טז, לד]". כלומר, כמו שבספרֵי הנבואה "הוצרכו" הנביאים להוסיף ה"א הידיעה לסומך ולא לנסמך, כך בספר התורה "הוצרך" ה' או הנביא לעשות כן. אגב, מעניין שרש"י "הבלשן" לא הכיר את המושגים "נסמך וסומך".

ולעיון נרחב בביטוי "היה לו לכתוב", ראו: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י".

דוגמה רנט

בבראשית (לו, ב) נאמר כך: "עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי", ושם פירש רש"י: "אָהֳלִיבָמָה – היא יהודית". ופירושו מנוגד לדברי תורה, שהרי בבראשית (כו, לד) נאמר כך: "וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי". כלומר, אהליבמה היא בת ענה בת צבעון החיוי ואילו יהודית היא בת בארי החיתי, ואיך אפשר לומר שמדובר באשה אחת?

דוגמה רס

בבראשית (לו, ג) נאמר כך: "וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת", ושם פירש רש"י: "בשמת בת ישמעאל – ולהלן קורא לה מחלת. מצינו באגדת מדרש ספר שמואל שלושה מוחלין להן עוונותיהם: גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת שנמחלו עוונותיו". ובכן, תחילה נעיר על בלבולו של הצרפתי שאומר: "ולהלן קורא לה מחלת", ולא כן, שהרי מחלת לא נזכרה להלן אלא לעיל (כח, ט): "וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל".

וברור שאף לא אחד מן השלושה שנזכרו במדרש עוונותיהם נמחלים, כי אין עוול לפני הקב"ה, ולא יעלה על הדעת שאדם ירשע ויפשע ויישא אשה מבנות השדים ובניהם, ויימָּחלו לו כל עוונותיו, והשקפה פשטנית שכזו הינה כפירה בתורה וייחוס עוול חמור להקב"ה! שהרי נאמר בתורה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). ראיה נוספת לכך שלא יעלה על הדעת שיש להבין מדרש זה כפשוטו, היא מכך שלא נזכר כלל במדרש זה עניין התשובה, והרי התשובה היא התנאי הראשון וההכרחי לכפרת עוון.

לפיכך, נראה ברור שחז"ל ביקשו לעודד את בני האדם לעשות צעדים משמעותיים בחייהם אשר עשויים להוביל לחיים תקינים ובריאים וכן לחיי קדושה וקיום מצוות, ולכן הם תיארו את העניינים הללו באור חיובי והפליגו בדרשתם מאד עד שאמרו שכל עוונותיהם נמחלים. ואסביר מדוע מדובר בצעדים משמעותיים מאד: הגֵּר – בהנחה שמדובר בגר צדק ואמת, קשה לו מאד לעזוב את ביתו ואורחות חייו; האדם שמתבקש לעלות לגדולה – חכמי התלמוד והאמת ברחו מן הגדולה, וכמו שאמר משה רבנו: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (ד, יג); והחתן – ובכן, דומני שאין צורך להסביר מדוע יש לעודד את האדם לישא אשה ולשאת עול על כתפיו, ובמיוחד בדורנו.

ומכיוון שבדורנו רבים המה הרבנים השׂכירים אשר רודפים אחרי המינויים ושוקעים בתככים ובזוהמת התאוות, ואולי יהיו שיתקשו להבין מדוע יש צורך לעודד את בני האדם החכמים כדי לקבל על עצמם מינויים, לפיכך ראיתי לנכון להביא את דברי הירושלמי (ביכורים ג, ג):

"ר' זעירא הוון בעיין ממניתיה [=ביקשו למנות את ר' זעירא] ולא בעי מקבל עלוי [=ולא קיבל]. כד שמע ההן תנייא: תני, חכם-חתן-נשיא גדוּלה מכפרת, קביל עליה ממניתיה [=לאחר ששמע את הדרשה על חשיבות קבלת המינוי ועמידה בראש העם לשם שמים – קיבל עליו] [...] מה הגר מוחלין לו על כל עוונותיו אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל עוונותיו".

וכן פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (ג, י): "כך היה דרך החכמים הראשונים, בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא יישבו בדין עד שידעו שאין שם [דיין אחֵר] ראוי כמותן, ושאם יִמָּנְּעוּ מן הדין תתקלקל השורה [=שורת הדין והדין יעוקל]. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין עד שמכבידין עליהן העם והזקנים ופוצרין [ומפצירים] בם", וכבר הורחב בעניינים האלה במאמר: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", ושפכתי אור על נבלותם של הדיינים תאבי הבצע.

שיטתו של רש"י להבין את מדרשי חז"ל כפשוטם, גרמה להשקפה המפורסמת בימינו לפיה חתן וכלה נמחלים להם כל עוונותיהם. השקפה זו אף התרחבה מאד, עד שצאצאי המינים הוסיפו לה חיוב להתענות ביום הנישואים, וכן ייחסו כוחות מאגיים על-טבעיים לחתן ולכלה, כאילו ברכותיהם ביום זה מתקבלות (כמו ברכת הסנדק), ואין גבול להזיות ולדמיונות... ואין צורך לומר שאגדה זו, אם תובן כפשוטה, הינה רעה מאד: כביכול האדם יכול להרשיע בזמן רווקותו ולסמוך על-כך שיתחתן לאחר שישׂבע משכרותו והוללותו, ואז יתכפר לו על הכל...

דוגמה רסא

בבראשית (לו, כד) נאמר כך: "וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה" וכו'. ושם פירש רש"י: "וְאַיָּה וַעֲנָה – וי"ו יתירה, והוא כמו איה וענה, והרבה יש במקרא" וכו'. ואיני מסוגל להבין איך אפשר לומר על אותיות בתורה שהן מיותרות? ואין זו הפעם הראשונה, ראו חלק לה (דוגמה רכה), וכן חלק לח (דוגמה רמט). אמנם, בספרות חז"ל נזכר המושג "יתרות וחסרות" לעתים רחוקות, כדי ללמד כיצד לכתוב מילים מסוימות בספר התורה וכדומה, ואולי גם לשֵׁם דרשוֹת מסוימות אשר מחנכות להשקפה שאין תוספת או חסרון בתורה, אלא הכל בצדק ובחכמה מופלאה. אך לא ראיתי בשום מקום שחז"ל אמרו באופן שרירותי על אות מסוימת שהיא יתירה או חסרה, ואילו רש"י-שר"י הצרפתי מעז לקבוע זאת באופן שרירותי ולרמוז ברמז עבה שיש פגמים בתורה.

אגב, מה זה "וי"ו יתירה"? כלומר, מה זה "וי"ו"? ויש לומר וא"ו, ורק על עילגות לשונו האירופית הוא ראוי לארבעים מלקות מן התורה, ועל כל עיוות עיקום ועיקש לשון הקודש הטהורה הוא ראוי לארבעים מלקות נפרדות, והייתי מוסיף לו גם מכת מרדות על כל עילגות ועילגות.

דוגמה רסב

הערה אחרונה לחלק זה, בפרק הנדון, הוא פרק לו בספר בראשית, רש"י-שר"י משלב שוב ושוב בפירושו ענייני אישות אשר לא נזכרו במפורש במקרא, ובעיניי הדבר תמוה מאד, מדוע הוא ראה לנכון להדגיש ולדוש בפרהסיה בזימת הישמעאליים והאדומיים ובכל תועבותיהם?

והנה לפניכם ארבע דוגמות, כולן מפרק לו:

א) "מלמד שבא צבעון על כלתו אשת ענה ויצאת אהליבמה מבין שניהם, והודיעך הכתוב שכולן בני ממזרות היו" (בר' לו, ב).

ב) "קרח זה ממזר היה, ובן אליפז היה, שבא [אליפז] על אשת אביו, אל אהליבמה אשת עשו, שהרי הוא מנוי עם אלופי אליפז בסוף העניין" (בר' לו, ה).

ג) "מלמד שבא [אליפז] על אשתו של שֵׂעיר ויצאה תמנע מביניהם וכשגדלה נעשית פילגשו" (בר' לו, יב). זאת אומרת, אליפז בא גם על אשת איש וגם על בתו.

ד) "מלמד שבא צבעון על אימו והוליד את ענה" (בר' לו, כד).

ואיני יודע איזו תועלת יש לבני האדם בפירושים הדרשניים הללו להבנת פשטי המקראות, ובמיוחד לבני האדם בראשית דרכם בלימוד פשטי פסוקי התורה... ורש"י מתמקד מצד אחד בענייני זימה ותועבה, ומצד שני מזניח לחלוטין לימוד השקפות נכונות! בדיוק ההיפך מרס"ג, אשר מתמקד בלימוד השקפות נכונות וממעט מאד לדבר בענייני אישות, זימה ותועבה.

"הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל [...] וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם [...] וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם יְיָ וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם [...] וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם. הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם יְיָ? הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם!" (יר' ז).

רש''י - ראש פרשני ההגשמה (חלק מ).pdf

הורידו את PDF • 150KB