רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לח)

דוגמה רמו

בבראשית (לג, יא) נאמר כך: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח", ושם פירש רש"י: "בִּרְכָתִי – מנחתי, מנחה זו הבאה על ראיית פנים ולפרקים, אינה באה אלא לשאילת שלום. וכל ברכה [=מנחה] שהיא לראיית פנים, כגון להלן: 'וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה' [בר' מז, י]; 'עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה', דסנחריב [מ"ב יח, לא]; וכן: 'לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרֲכוֹ', דתועי מלך חמת [שבירך את דוד המלך; ש"ב ח, י] – כולם לשון ברכת שלום הן". נמצא לפי רש"י, שמטרתו של יעקב אבינו ע"ה בשליחת המנחה לעשו הייתה לשאול בשלומו, ואיני יודע מהי הַשּׁוֹטוּת הזו? וכי יעקב אבינו שלח את המנחה כדי לשאול בשלומו של עשו? וכי יעקב אבינו התעניין בשלומו של עשו הרשע? והלא אם עשו היה מת במקום ונטמן בשאול ואבדון, טוב היה לו ליעקב אבינו וטוב לעולם כולו. אלא, מטרת המנחה הייתה לרכך ולשכך את זעמו וחרונו של עשו הרשע בתקרובת מפתה אשר תמנע מלחמה נוראה עקובה מדם.

גם הכלל שרש"י קובע בהמשך מעוקש מאד: "וכל ברכה [=מנחה] שהיא לראיית פנים [...] כולן לשון ברכת שלום" – וכי כל מנחה שניתנת בין איש לרעהו פנים-אל-פנים מטרתה לברך לשלום? ואפילו מהפסוקים שרש"י מביא כראיות יש סתירות לדבריו, שהרי יעקב אבינו כלל לא נתן מנחה לפרעה מלך מצרים, אלא בירך אותו בברכות שהיו נהוגות בימי קדם לכבוד המלכים. ויתרה מזאת, יעקב אבינו לא נפרד מפרעה רק בברכת "שלום", אלא ודאי בירך אותו שיאריך ימים על ממלכתו וכיו"ב, שהרי אם הוא היה אומר לפרעה רק "שלום", היה זה זלזול חמור במלך גדול! וכי יעלה על הדעת שאדם שנפרד ממלך גדול יֹאמר לאותו המלך רק "שלום" או "ביי", ולא יברך אותו כנהוג במיטב הברכות והמליצות המסולסלות הראויות למלך?

וגם הדוגמה שרש"י מביא מסנחריב הינה הזיה אחת גדולה, שהרי סנחריב לא ביקש מעם-ישראל הנצורים בירושלים שיתנו לו מנחה ותשורה, והוא גם לא רצה להיפגש עמם פנים-אל-פנים ולשוחח עמם על הא ועל דא. אלא, כוונתו הייתה לומר שהם ייכנעו לפניו ויחדלו להילחם ולמרוד בו, ואם יעשו כן, הוא ייתן להם לחיות בשלווה, וכמו שנאמר שם: "עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי בוֹרוֹ". ובמלים אחרות, עשו אתי שלום והיכנעו וצאו אלי מירושלים הנצורה, וכמו שתרגם שם יונתן: "עֲבִידוּ עִמִּי שְׁלָמָא וְפוּקוּ לְוָתִי".

גם הדוגמה האחרונה שרש"י מביא מתועי מלך חמת איננה תואמת את פרשנותו, שהרי תועי כלל לא נפגש עם דוד, אלא שלח את בנו יורם לפגוש אותו, וכמו שנאמר שם: "וַיִּשְׁלַח תֹּעִי אֶת יוֹרָם בְּנוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרֲכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ כִּי אִישׁ מִלְחֲמוֹת תֹּעִי הָיָה הֲדַדְעָזֶר, וּבְיָדוֹ הָיוּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת", איך אפוא רש"י אומר ש"כל ברכה [=מנחה] שהיא לראיית פנים [ותועי כלל לא ראה את דוד!] [...] כולן לשון ברכת שלום"? ויתרה מזאת, תועי מלך חמת לא שלח את בנו יורם רק לשאול בשלומו של דוד, אלא בעיקר להודות לו ולהוקיר אותו ולגמול לו, על שהוא חיסל את אויבו המר הגדול ביותר – הדדעזר.

פירושו זה של רש"י הינו דוגמה נוספת לפירוש שטחי רדוד עילג משובש ומייגע, אשר לא רק שאינו תורם מאומה ללומד, הוא מייגע אותו בניסיון להבין את הזיותיו ובלבוליו, ולאחר שסוף-סוף הלומד מצליח להבין מעט מדברי שכרותו, מסתבר שהם דברים שבנויים על התוהו.

בדרכו הרעה הזו, דהיינו באמצעות כתיבת דברים עילגים וסבוכים שנראים כעמוקים, רש"י במכֻוון מתעה אותנו לחשוב שהוא "גאון עצום"; ועל דבריו העילגים הוא מוסיף ומביא "ראיות" מפסוקים, כאילו הוא מבין על מה הוא מדבר; ועליהם הוא גם מוסיף ומנסח כללים! כאילו הוא איזה חכם שבחכמים אשר יודע להקיף לכנֵּס לכלול ולתמצת את דברי החכמה לכללים פשוטים, כפי שעושים הגאונים והחכמים הגדולים באמת, ואינו גאון אלא נוכל והוזה.

דרכו הרעה של רש"י לכתוב דברים עילגים ומשובשים שייחשבו לדברים "גאוניים" או אפילו "אלהיים", החדירה לעם-ישראל שיטה איומה ונוראה: מימיו של רש"י ועד ימינו קמו להם אלפים רבים של הוזי הזיות אשר כתבו דברי בלע וסכלות, ודבריהם התקבלו כדברי "גאונות"! כי המוחות כבר התרגלו לקבל דברים ללא בחינה ביקורתית ספרותית ולשונית, וכל שוטה שיכתוב אי-אלו דברי טמטום עילגים, מסוגל להתקבל ולהתפרסם ולהתפרנס כ"רב רבנן".

דרך זו הפכה את עם-ישראל מ"עם חכם ונבון" ל"עם סכל ונבל", כי אם מקבלים כל טקסט נבוב כטקסט בעל משמעות עמוקה ונשׂגבה מבלי לבחון את תוכנו, ואם מקבלים כל אדם כאדם "קדוש וטהור" מבלי לבחון את השקפותיו והליכותיו – אין עתיד ואין תקוה ל"עם חכם ונבון", ובדרך זו, דת משה תהפוך יותר ויותר לדת של סכלות אלילות טמטום וכפירה, וכולהו אליבא דרש"י אַלְרָשָׁע אַלְגָּמוּר, אַלַדִ'י רַאסָה סַאע אַלְצֻמְעוּר, וּפֻמָה סַאע מַנַק אַלְתַנּוּר.

דוגמה רמז

בהמשך פירושו לפסוק שנדון בדוגמה הקודמת, רש"י אומר כך: "אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ – לא טרחת בה, ואני יגעתי להגיעה עד שבאה לידך". ודבריו הינם סכלות חמורה, שהרי איך יעלה על הדעת שיעקב אבינו יֹאמר לעשו: "הנה לך מנחתי אשר לא טרחת בה!", והלא אלה הם דברי תוכחה ומוסר! כלומר, דברים אלה מתאימים להקב"ה לאמרם אשר גומל חסד לאדם, או לאב שמביא תשורה לבנו הקטן, והוא תובע ממנו בצדק לשם חינוכו להעריך את החסד שהוא גומל לו! והנה לפניכם אחת מהתוכחות שבתורה (דב' פ"ו): "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ, וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְיָ אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם. כִּי אֵל קַנָּא יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

ואם יעקב אבינו ע"ה היה אומר לעשו כמו שרש"י-שר"י טוען שהוא אמר, הדבר היה ודאי מעלה את חרון אפו של עשו הרשע, כי הוא היה מרגיש שיעקב אבינו מתייחס אליו בהתנשאות ובזלזול! ואין לי צל של ספק שהדבר היה מדליק מיד מלחמה עקובה מדם, כי המצב היה מתוח מאד-מאד וכל מחשבה ואפילו דמיון שווא בקרבו של עשו, היה מעורר את זעמו הנורא.

דוגמה רמח

בהמשך פירושו לפסוק שנדון בשתי הדוגמות לעיל, רש"י אומר כך: "יֶשׁ לִי כֹל – כל סיפוקי, ועשו דיבר בלשון גאווה: יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי". ורש"י הטיפש לא שם לב, אך בפירושו זה הוא מרומם את עשו הרשע יותר מיעקב אבינו! שהרי על יעקב אבינו הוא אומר: "יש לי כל סיפוקי", כלומר יעקב אבינו הרגיש שיש לו כל צרכו. אולם, על עשו הרשע רש"י אומר, שהוא לא רק הרגיש שיש לו כל צרכו, אלא שיש לו מעל ומעבר לכל צרכו! ובמלים אחרות, יעקב אבינו הסתפק בחלקו אך לא הרגיש שהוא עשיר, אך עשו הרשע לעומתו, לא רק הסתפק בחלקו, אלא אף הרגיש שהוא עשיר גדול, ואיזהו עשיר השמח בחלקו...

והאמת הברורה היא, שעשו אמר "יֶשׁ לִי רָב" (בר' לג, ט), לא מתוך שמחה וטוּב לבב או תחושת סיפוק שיש לו מעל ומעבר לכדי צרכו, כי לא היה גבול לדרישותיו ושאיפותיו החומריות. אלא, הוא התפאר בריבוי נכסיו מתוך גבהות לבו, אך יחד עם זאת ברור לַכֹּל שליבו חסר ותובע ממנו עוד ועוד, וכמאמר החכם (מש' כח, כב): "נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ".

דוגמה רמט

בבראשית (לג, יב) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ", ורש"י פירש שם: "וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ – בשווה לך, [אומר עשו:] טובה זו אעשה לך שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, וזהו לנגדך, בשווה לך". כלומר, לפי רש"י עשו הרשע הציע ליעקב אבינו שהוא ילך עמו לאט ככל שיידרש, אולם, לא כך עולה משני הפסוקים הבאים לאחר מכן (לג, יג–יד):

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ, וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה".

יעקב אבינו מסביר לעשו שהוא אינו יכול ללכת עמו, מכיוון שייגרם נזק לילדים הרכים, וכן אם ידחקו את הצאן והבקר המניקות ללכת במהירות הם ימותו ביום אחד. לפיכך יעקב אבינו מציע לעשו שהוא ילך לפניו, ואילו יעקב אבינו יתנהל באיטיות בשל הילדים והצאן והבקר.

ומכל מקום עולה בבירור, שעשו לא הציע ליעקב אבינו שהוא ילך עמו בנחת, אחרת יעקב אבינו לא היה מסביר לו שהליכתם יחד במהירות תגרום לנזקים גדולים לילדים ולצאן ולבקר. כלומר, אם עשו באמת היה מציע ליעקב אבינו ללכת עמו בנחת, יעקב היה מסרב מטעם אחר, כגון שהוא אינו רוצה להטריח את עשו ובוודאי יש לו דברים חשובים מאד לעשות, וכיו"ב.

ושם רש"י מוסיף ומפרש: "וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד – לייגעם בדרך במרוצה [...] וּדְפָקוּם – כמו 'קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק' [שיה"ש ה, ב], נוקש בדלת", ואיני יודע מה שיחו: מדוע הוא מביא דוגמה שעניינה שונֶה לחלוטין מן העניין האמור בפסוק? ובכלל, מי אמר לו שמדובר בנקישה על הדלת? והלא נאמר בכתוב: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק", כלומר קולו של הדוד הוא זה שמתדפק על הדלת... כלומר בשיר השירים הרחיקו מן ההגשמה ורמזו לכך שמדובר במשל, ושר"י שיבש את הרמז העדין והנאה, והחליט שהדוד, שהוא לפי הבנתו הקב"ה, דופק בידיו ממש על הדלת, כבשר ודם...

ועוד מפרש רש"י שם בדברי יעקב אבינו: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי – אל תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך ואף אם תתרחק". ורש"י מאריך בהבלים, שהרי בתורה נאמר שיעקב אבינו אומר לעשו, עבור לפניי ותו לא, מאין לו לרש"י שהוא האריך בדבריו וגם אמר לעשו שהוא לא יתעכב? ומדוע שיֹּאמר לו שלא להתעכב או שילך כדרכו "ואף אם יתרחק"? ואם יעקב אבינו היה אומר כדברים הללו לעשו, הוא היה מעורר את חשדו של עשו שיעקב חושש ממנו ואינו רוצה ללכת עמו מסיבות אחרות, וכאשר רשעים מריחים חולשה או חשש הם תוקפים. כלומר, חשד זה היה גורם לעשו להתרעם על יעקב ועלול היה להכשיל את כל המאמצים להינצל ממלחמה.

ועוד מפרש רש"י שם: "אֶתְנָהֲלָה – אתנהל, ה"א יתירה כמו 'ארדה' [בר' יח, כא], 'אשמעה' [במ' ט, ח]". ואיני מסוגל להבין איך אפשר לומר על אותיות בתורה שהן מיותרות? ואין זו הפעם הראשונה, ראו נא חלק לה, דוגמה רכה.

ועוד מפרש רש"י שם: "לְאִטִּי – לאט שלי, לשון נחת [...] אתנהל נחת שלי". והבאתי את פירושו הזה כדי ללמוד על לשונו המעוקלת, כי בִּמְקום לומר שהמילה לְאִטִּי משמעה בנחת, הוא כותב "לאט שלי" או "נחת שלי", ומבחינה לשונית וסגנונית דבריו קשים מנשוא.

דוגמה רנ

בבראשית (לג, יד) נאמר כך: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה", ושם פירש רש"י:

"עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה – הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סוכות. אמר, אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו. והוא לא הלך, ואימתי ילך? בימי המשיח, שנאמר: 'וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו' [עו' א, כא]. ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים".

מדברי רש"י עולה, כי פירושו עד המלים "ומדרשי אגדה" וכו', הינו פירוש פשטני, שהרי עד המלים "ומדרשי אגדה" הוא עוסק בפשט מעשיו של יעקב וכוונותיו, ואם כך, גם המשך הדברים בעניין השאלה אימתי יעקב אבינו ילך להר עשו, אף הוא פשט! כמו כן, רש"י אינו אומר: ויש עוד מדרשי אגדה רבים לפרשה זו, אלא: "ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים", משמע בבירור שהוא מפרש שהדברים שלפני-כן הינם דברים פשטניים אשר יתרחשו כהווייתם. רש"י מערבב אפוא בין ימות המשיח לתחיית המתים, כאילו בימות המשיח יקומו גם המתים לתחייה, ויעקב אבינו ילך להר עשו לנקום את נקמת ה' ברשעים למיניהם. ודרך הערבוב בין ההשקפות והמושׂגים היא דרך הסכלים והמינים אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.

מקור דברי רש"י להליכתו העתידית של יעקב אבינו ע"ה להר עשו, הינו במדרש בראשית רבה (עח, יד), אך ברור שאין להבין מדרש זה כפשוטו, ואף פשט הפסוק מסֵּפר עובדיה אינו אומר שמדובר ביעקב אבינו. אלא ברור שהכוונה לצאצאיו של יעקב אבינו אשר עתידים לשלם להר עשו כגמולו אשר גמל לעם-ישראל, והייתה לה' המלוכה והיה ה' אחד ושמו אחד.

ודרך אגב, בכל מקום רש"י מושך לכיווני המאגיה במקום לכיווני המחשבה הישרה וההגיונית – וזו דרכו, לטמטם אותנו בהזיות ובדמיונות, כי אם הוא היה מחנך אותנו לחשיבה מדעית, היינו מגלים את סכלותו ומינותו במוקדם או במאוחר. ולא רק את פירושיו היינו מוקיעים, אלא את כל פירושי הפירושים של צאצאיו ותלמידיו וממשיכי דרכו ההולכים אחרי ההבל ויהבלו.

דוגמה רנא

בבראשית (לג, טו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר [יעקב אבינו לעשו:] לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי", ושם פירש רש"י: "וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה – תעשה לי טובה זו שאיני צריך לה; אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי – ולא תשלם לי עתה שום גמול". ושוב פירושו הוא סכלות גמורה, כי אם יעקב אבינו היה אומר לעשו כדברים האלה, דהיינו שהוא אינו זקוק לטובה הזו ממנו, ואינו רוצה לקבל ממנו עתה שום גמול, הוא היה פוגע בכבודו של עשו, ופגיעה בכבודו של עשו הרשע הייתה גורמת קרוב לוודאי לפתיחת מלחמה קשה מיניה וביה.

ורש"י הצרפתי הארור פשוט משרבט את קולמוסו כילד קטן וטיפש, מבלי להבין את הדקויות והעניינים העמוקים, שהרי ברור שיעקב אבינו מלמד אותנו שיש להתנהג בהכנעה רבה עם הרשעים כאשר על הכף מדובר במניעת מלחמה קשה ובאבֵדות בגוף בנפש וברכוש – ההיפך הגמור ממה שרש"י מלמד אותנו! ובפירושו הזה רש"י משרת את הרשעים הארורים, וטומן פחים ומלכודות לצדיקים כדי שייפלו ברשתם, וסכלות זו מתאימה מאד לרשע מרושע.

וברור שכוונתו של יעקב אבינו ע"ה לדבר בהכנעה רבה אל עשו, ויעקב מקטין את עצמו כאילו הוא אינו ראוי לחסד הזה של עשו שיציג לפניו את העם אשר עמו, וכאילו הוא אינו ראוי למצוא חן בעיניו, ואף קורא לו אדונו: "לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי". והנה לכם פירוש רס"ג שם: "לָמָּה זֶּה – למה זה מצאתי כל החן הזה בעיני אדוני", כלומר, מדוע אני ראוי לכל החן הזה שמצאתי בעיניך ולכל החסד והטובה הללו? ופירושו דומה מאד לאופן שבו הסברתי לעיל.

דוגמה רנב

בבראשית (לג, כ) נאמר כך: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", ושם פירש רש"י: "וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקדוש-ברוך-הוא עמו והצילוֹ קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר מי שהוא אל, הוא הקדוש-ברוך-הוא, הוא לאלהים לי, ששמי ישראל".

ננסה במאמץ רב להתעלם מבלבולו ומעילגות לשונו ונבקש להבין מה השיכור הלזה מנסה לומר? ובכן, בתחילה הוא אומר: "לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל", ובהמשך הוא אומר: "קרא שם המזבח על שם הנס", ולבסוף הוא מוסיף: "להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם". מכל הבלבולת הזו עולה המסקנה: המזבח לא קרוי אלהי ישראל, אך הוא כן קרוי אלהי ישראל כדי ללמד "שבחו של מקום בקריאת השם" – ואיני מצליח להבין, מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!

מצעד הסכלות של רש"י-שר"י לא הסתיים, כי הוא ממשיך "ומפרש" שם כך: "וכן מצינו במשה 'וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְיָ נִסִּי' [שמ' יז, טו] – לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקדוש-ברוך-הוא, ה' הוא נסי". ושוב כן-ולא משמשים יחד בערבוביה, וכדי לחדד לנו עד כמה רש"י הצרפתי סכל ונבל, נעיין בפירושיהם של אונקלוס ורס"ג הנפלאים:

אונקלוס תרגם שם כך: "וַאֲקֵים תַּמָּן מַדְבַּח, וּפְלַח עֲלוֹהִי, קֳדָם אֵל אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל", ותרגומו: והקים שם מזבח, ועבד עליו, לפני אל אלהי ישראל. ורס"ג פירש שם: "וַיַּצֶּב שָׁם – ויבן שם מזבח, ויקרא לפניו, בשם האל אלהי ישראל". ודבריהם קצרים, פשוטים וגאוניים.

רש"י חותם את פירושו לפסוק במלים: "ואני ליישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי", ולא רק שפירושו אינו מיישב מאומה, ולא רק שהוא מחדיר ספקות והזיות בהשקפה ובפרשנות; הוא גם אינו פירוש פשטני כאונקלוס ורס"ג, אלא פירוש מאגי הזייתי פרו-נוצרי. "יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, אֲשֶׁר כָּתַב, לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים" (אסתר ח, ה).

***

ואחתום בתשובה שהשבתי למאן-דהו שהתרעם על קביעתי ששר"י היה מן המגשימים:

לצערי אינך מבין כלל את המשמעות של הגשמה ומהי הגשמה, וכבר השבתי על-כך במבואות לעשרות המאמרים הראשונים שנכתבו בסדרה זו. כמו כן, אינך מבין את עוצמת החורבן שהוא המיט על עם-ישראל במה שהוא הנחיל לנו את השיטה של הבנת מדרשי חז"ל כפשוטם (ראה דברי רבנו בפרק חלק), והוא לפי דעתי היה השורש והיסוד לצמיחתה של הקבלה הספרדית (הרמב"ן), והקרקע שבה צמח ספר-האופל, וגם בזה הרחבתי במבואות למאמרים שנזכרו.

ומה שחוקרים שונים כתבו והסיקו שבעלי התוספות לא היו מגשימים, אין זה כלום בעיניי, כי אני רואה את האמת יום-יום ביחס לרש"י, והאמון שלי בחוקרי הפקולטות למדעי היהדות נמוך ביותר, אם קיים בכלל, כי הייתי שם כחמש-עשרה שנים, והנני יודע ומכיר היטב את התככים האינטריגות והאינטרסים שרוחשים מתחת לפני השטח. ומה אתה רוצה? שחוקר אשכנזי יודה על האמת? ומה יֹאמר? שאבותיו היו מינים? ושרש"י גדול-הגדוילים של אבותיו היה מין? ואיך ועל סמך מה הם ימשיכו להונות אותנו בעליונות האשכנזית? ואשר עליה הם בונים את עליונותם ושליטתם בכל תחומי החיים בכלל, ובאקדמיה ובפקולטות למדעי היהדות בפרט...

ואגב, היה חוקר אשכנזי אחד שהודה על האמת ופרסם מאמר מקיף בעניין זה, והצגתי את מחקרו במבוא לחלק כא בסדרה זו – ומה לדעתך עלה בגורלו של אותו חוקר אשכנזי? הוא סומן ונזרק החוצה מכל המסגרות האקדמיות ומתייחסים אליו כאל תמהוני... ואגב, כל החוקרים האשכנזים שראיתי (פרופ' בעלי שם), מודים שרש"י הבין ופירש והתייחס לאגדות חז"ל כפשוטן! וזה יותר קל להם לומר, כי לא הרבה אנשים מבינים את המשמעות החמורה של העניין הזה, ולא הרבה אנשים מכירים את דברי רבנו בפרק חלק. ותפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן גוררת עמה הזיות מאגיות אליליות חמורות, וכן הגשמה, מינות, כפירה וסכלות.

זאת ועוד, על כל "ראיה" שרש"י לא היה מגשים יש שבעים ראיות שהוא היה מגשים, וזו דרכם של המינים, לטשטש את רשעותם בכמה מקומות בודדים, כדי להכשיר את כללות פירושיהם. ויש מקומות גם בברית החדשה שנאמר בהם שהאלהים אחד, ואני בטוח שאם תתאמץ מאד תמצא גם בספר-האופל השקפות נכונות בעניין ייחוד ה'... האם מיעוט של השקפות נכונות מכשיר ערֵמות עצומות של סכלות ומינות? אתמהה! וגם באסלאם יש לא מעט רעיונות נכונים כמו לדוגמה בעניין צדקה, ותפילה, ואפילו ייחוד ה', האם יש מזאת ראיה לאמיתת דתם?

רש''י - ראש פרשני ההגשמה (חלק לח).pdf

הורידו את PDF • 193KB