רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לח)

עודכן: 13 בינו׳ 2021

האם הַשֵּׁם שניתן לאדם בראשית ימי חייו משפיע על גורלו ומעשיו?


במסכת ברכות (ז ע"ב) דרשו חז"ל את שמו של ראובן בן יעקב, וכך נאמר שם:


"ראובן, אמר רבי אלעזר: אמרה לאה: ראו מה בין בני [ראובן] לבן חמי [=עשו בן יצחק אבינו]; דַּאְלוּ בן חמי, אף-על-גב דמדעתיה זַבְּנֵיהּ לבכִירותיה, דכתיב: 'וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב' [בר' כה, לג], חזו מה כתיב ביה: 'וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב' [בר' כז, מא], וכתיב: 'וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם' וגו' [בר' כז, לו]. וַאְלוּ בני, אף-על-גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכִירותיה מניה, דכתיב: 'וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף' [דה"א ה, א], אפילו הכי לא אִיקַּנִי ביה, דכתיב: 'וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם' [בר' לז, כא]".


חז"ל דרשו את המלה "ראו" שבתחילת שמו של ראובן, כדי ללמדנו מידה טובה חשובה מאד, והיא עין טובה, שלא תהא עינינו חלילה צרה במאן דהו, וראו דברי רבנו בעניין הקנאה וצרות העין בהקדמת פירושו למשנה (עמ' יט): "כי המידות האלה מגונות אפילו לאחד השפלים שבעם, כל-שכן לאנשים הגדולים", וראו מאמרי בעניין זה: "דברים בגנות צרות העין".


כמו כן, ברור שלאה אמנו לא באמת אמרה זאת, וכל הדרשה הזו היא פרי-רוחם של חז"ל, שהרי התורה טרם ניתנה בימיה כדי שהיא תאמר עליה: "חזו מה כתיב ביה", וכל-שכן שספרי הכתובים טרם באו לעולם כדי שהיא תאמר עליהם: "דכתיב: 'וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו'" וכו', אלא כאמור, כל מטרת המדרש ללמדנו ולעוררנו לרכוש מידה טובה והיא עין טובה, וראו עוד מאמר בעניין זה: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם" (חלק א, חלק ב).


אולם, רש"י כדרכו בטומאה ובזוהמה, לקח את כל המדרש הנאה הזה לפח הזבל האלילי של המאגיה וההזיות, וזה לשונו: "ראו מה בין בני לבן חמי – על שם העתיד קראה שמו, כדאמרינן לקמן: שמא גרים". כלומר, לפי רש"י לא מדובר בדרש ומשל אלא בתיעוד היסטורי ובציטוט דבריה המדויקים של לאה! וגם מזה אנחנו למדים על תפישתו הפשטנית את מדרשי חז"ל. ויתרה מזאת, לפי רש"י לאה קראה לראובן "על שם העתיד", דהיינו כדי ששמו יגרום לכך שהוא לא יקנא ביוסף שזכה לבכורה, ודבריה יתקיימו, וכלשון רש"י לעיל: "שמא גרים".


אולם, הזייתו של רש"י גרמה לשיבוש המדרש ולחורבן ההשקפות, שהרי אם שמו של ראובן גרם לו, הרי ששמו גם גרם לו לחלל יצועי אביו, כדי שיסולק מן הבכורה והיא תועבר ליוסף, ויתגלגל הדבר ויתפרסם שהוא ניסה להציל את יוסף, ושהוא לא קינא בו על שהפסיד לו את הבכורה. ויתרה מזאת, אם שמו של ראובן "גרם לו" שלא לקנא, איזה שבח יש לו? והלא הוא לא קינא רק בגלל ששמו גרם לו, ולא בגלל מידת ההסתפקות והעין הטובה שהוא השתבח בה... וכן איזה גנאי יש לעשו? והלא גם הוא לא אחראי למעשיו, אלא שמו גרם לו...


על ההזיה הזו, שגורלו ומעשיו של האדם נקבעים על-פי השפעות חיצוניות, אומר רבנו שהיא "הרס חומות הדת", ראו ספרי "אפיקים להרמב"ם", במאמרי שם על האסטרולוגיה.


מכיוון שרש"י-שר"י הזכיר את המשך המדרש, נמשיך אף אנו לעיין בו:


"רות, מאי רות? אמר רבי יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד שַׁרִּיוָּהוּ להקדוש-ברוך-הוא בשירות ותֻשבחות [=דרש זה מבוסס על-כך שבמלה "שִׁירות" מסתתרת המלה "רוּת"]".


וממשיכים בתלמוד שם ואומרים: "מנא לן דִּשְׁמָא גַּרֵים? אמר רבי אליעזר דאמר קרא: 'לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְיָ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ' [תה' מו, ט], אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת".


בתלמוד שם שואלים, מאין אנו יודעים שהשם גורם? ודורש ר' אליעזר את הפסוק בתהלים לעיל. ואיני יודע מי הוא זה אשר יעלה על דעתו שהשם באמת "גורם" במובן המאגי והפשטני, שהרי לכל אורך ההיסטוריה ראינו רשעים ארורים ששמותיהם היו שמות ישרים ותמימים, ולחילופין ראינו צדיקים וחסידים ששמותיהם היו שמות של "גויים"! מה אפוא רצה ר' אליעזר ללמד אותנו? ובכן, ר' אליעזר רצה ללמד אותנו שיש חשיבות פסיכולוגית וחינוכית לשם שנותנים לרך הנולד, כי השם הזה ילווה אותו כל ימי חייו. לפיכך, ראוי להעניק לו שם יהודי אשר יזכיר לו בכל עת את יהדותו ואת ייעודו, ולא שם גויִי אשר עלול לגרום לו לתקלה, כגון למשוך אליו פושעים וחטָּאים אשר יְדַמּוּ שהוא הולך בדרכם ובעלילותם.


לפיכך חז"ל הדגישו את חשיבות השמות, ואמרו במדרשות ששמירת השמות היהודיים היא אחד מארבעת הדברים שבזכותם נגאלו בני-ישראל ממצרים, לא כי השמות "גורמים" ליראת שמים או מביאים לגאולה באופנים מאגיים דמיוניים; אלא, שמירת השמות היהודיים מבטאת שמירה על ערכים ועקרונות וגם מזכירה לאבות ולבנים את יהדותם ייעודם וייחודם.


בהמשך התלמוד שם (כ ע"א) רש"י שב וחוזר על ההשקפה שהשֵּׁם גורם ומשפיע באופנים מאגיים דמיוניים, וזה לשון תלמוד ווילנא שגרסתו שובשה על-ידי צאצאי המינים:


"קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה; אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי. אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא".


מסופר על רב אדא שראה גויה לובשת בגד מפואר מאד (כמו בגדי החתונות של אם הכלה ואחיותיה), ולא ראוי שבנות ישראל ילכו בבגדים כאלה בשוק משום צניעות, לפיכך הוא קרע מעליה את הבגד. לאחר מכן התברר שהיא גויה ששמה "מתון", והוא נאלץ לשלם לה ארבע מאות זוז (כנראה שווי הבגד). נעבור עתה לפירוש רש"י: "מתון מתון – לשון מאתן; ארבע מאות – שתי פעמים שתי מאות, כלומר: השם גרם לי". נמצא, כי לפי רש"י רב אדא סבר שהשם של "מתון" גרם לו לשגות ולקרוע את בגדיה, ולשלם לה ארבע מאות זוז, שהרי השם "מתון" דומה לשם מאתן שהוא בארמית מאתיים, ופעמיים מאתיים הם ארבע מאות זוז.


וברור כשמש ביום בהיר שדברי רב אדא הן בגדר מילתא דבדיחותא, ובתלמוד כלל לא נאמר שרב אדא אמר שהשם גרם לו, אלא, הוא התבדח על-כך שנאלץ לשלם ארבע מאות זוז שהם פעמיים כשמה של אותה גויה שקרע את בגדיה. ויתרה מזאת, לפי גרסת כתבי-יד תימן הדברים מוארים באור בהיר וצלול מאד, ואף מתפרקות כמה קושיות:


"אִנְּהוּ מסרו נפשיהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשן אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חַזיַהּ לההיא אתתא דַּהֲוָת לבישא כרבלתא וְקָיְמָא בשוקא, סבר דישראלית היא, קַרעַהּ עִילָּאוַהּ; לסוף אגלאי דגויה הות, פרעי מיניה ארבע מאה זוזי. אמר: הַינוּ דאמרי אינאשי מתון מתון בארבע מאה אזדבן" (מתוך הגיליון שבמהדורת ר' יוסף עמר).


ראשית, בתלמוד ווילנא נאמר שרב אדא "חזייה לההיא כותית", כלומר, לפי צאצאי המינים רב אדא היה שוטה גמור, שהרי איך הוא מעז לקרוע בגדים לסתם גויה שהולכת בשוק? לעומת זאת, לפי כתבי-יד תימן נאמר: "חַזיַהּ לההיא אתתא", כלומר, רב אדא לא ידע שהיא גויה, אלא חשב שהיא אשה סתם, דהיינו אשה ישראלית.


שנית, בתלמוד ווילנא נאמר על רב אדא: "קם קרעיה מינה", כלומר, לפי צאצאי המינים רב אדא קרע את הבגדים מעל הגויה והותיר אותה ערומה! שהרי נאמר שהוא קרע ממנה את הבגדים! לעומת זאת, בכתבי-יד תימן נאמר: "קַרעַהּ עִילָּאוַהּ", כלומר, קרע עליה את הבגדים ולא חלילה הסיר אותם ממנה, אלא היו קרועים עליה, מבלי לחשוף את מערומיה. והמינים הארורים עיוותו את התלמוד ודרכי חז"ל בהתאם לגחמותיהם ולזימותיהם.


שלישית, בתלמוד ווילנא נאמר: "אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא", לעומת זאת, בכתבי-יד תימן נאמר: "אמר: הַיינוּ דאמרי אינאשי: מתון מתון בארבע מאה אזדבן". ובמלים אחרות, רב אדא כלל לא שאל לשמה של הגויה, ואין אנו יודעים מה שמה, ואין כאן כלל עניין של "שמא גרים" גם לא לפי משמעותו המדרשית! אלא, לאחר שרב אדא נאלץ לשלם סכום גבוה בעקבות פזיזותו, הוא הודה לנכונות פתגם עממי ידוע אשר מחנך למתינות: "מתון מתון בארבע מאה אזדבן", פירוש: המתינות נמכרת בארבע מאות זוז, כלומר, על האדם לנהוג במתינות רבה אחרת הוא ישלם ביוקר...


רביעית, לפי גרסת צאצאי המינים הווילנאים נאמר כך: "חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה". כלומר, לפי גרסת ווילנא, רב אדא היה חולה קשה מאד בנפשו, שהרי הגויה הזו יצאה לתומה לשוק לקנות מצרכים וכיו"ב, ורב אדא התנפל עליה בחמת זעם וקרע ממנה את בגדיה: "קם קרעיה מינה", כי המלה "קם" מבטאת כאן התנפלות חייתית בחמת זעם אשר איננה נובעת ממחשבה ושיקול דעת.


לעומת גרסת ווילנא, בכתבי-יד תימן נאמר כך: "חַזיַהּ לההיא אתתא דַּהֲוָת לבישא כרבלתא וְקָיְמָא בשוקא, סבר דישראלית היא, קַרעַהּ עִילָּאוַהּ". כלומר, לפי גרסת האמת, הגויה הייתה לבושה בבגדים מושכי עין "וקימא בשוקא", כלומר הייתה עומדת בשוק למטרות זנות! כמו כן, רב אדא לא "קם עליה" והתנפל עליה בחמת זעם, אלא רק נאמר: "קַרעַהּ עִילָּאוַהּ", דהיינו, אין רמז לכך שמדובר במעשה של טירוף רגעי או חמת זעם בלתי נשלטת. וצאצאי המינים, אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, שיבשו במחשבתם המטונפת את המלה "קיימא" למלה "קם", והפכו את הזונה לאשה תמימה, ואת רב אדא אוהב ה' באמת, אשר מסר נפשו לקדש שם שמים, לחולה קשה מאד בנפשו, ושמא גם בעל נטיות זימתיות.


תודה לידידי ר' נריה סלימן אשר האיר את עיניי בנקודה הרביעית הזו.


חמישית, לא אתפלא אפוא אם גרסת ש"ס ווילנא: "אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון", הינה תוספת של רש"י או אחד מחבריו המינים, כדי להחדיר לנו השקפה מאגית שהשם גורם ומשפיע השפעות מאגיות דמיוניות על האדם. ובימינו ההשקפה הרעה הזו התרחבה והתפשטה מאד, ואנשים מחליפים את שמותיהם כדי להחליף את המזל שלהם, כאילו יש לשם האדם איזו סגולה מאגית דמיונית, ואינם מבינים שמצבם תלוי אך ורק במעשיהם.


נמצא, שההשקפה הרעה הזו שרש"י הנחיל לנו בתלמוד, חלחלה עד לימינו וגורמת לרבים לתעות מדרך האמת, שהרי במקום להבין שרק תשובה ומעשים טובים ירוממו את האדם לאושר ולשמחה בחיי העולם-הזה, מוכרים לנו כי שינוי השם "פועל פעולות" בשמים, ועתה המזל של האדם ישתנה ושערי שמים ייפתחו לפניו, ושפע טובה וברכה תנוח על ראשו.


ולא רק שמרחיקים את האדם מדרך האמת ומתיקון מידות הנפש, הם מחדירים לנו בכוח את ההשקפה שניתן לשנות את "מזלו" של האדם באמצעים חיצוניים, כאילו יש לו לאדם "מזל" בשמים, או איזה "שטן" אשר רובץ עליו כאשר יש לו שם מסוים. וכל ההזיות המאגיות הללו מחדירות מחשבות של עבודה-זרה לשכלו של האדם, כאילו קיימים כל מיני "כוחות" על-טבעיים אליליים מבלעדי ה' יתעלה, אשר פועלים בניגוד לרצונו של ה' יתעלה.


אמנם, בהלכה קיים מושג של שינוי שֵׁם למי ששב בתשובה, אך לא במובן המאגי, אלא במובן הפסיכולוגי והחינוכי, כלומר, חלק מההתנתקות של הרשע מדרכיו ומעלליו היא לשנות את שמו; ובזה הוא גם מבטא למעשה את "לידתו מחדש", גם מזכיר לעצמו בכל העת את עזיבת הפשעים וה