רבנו הרמב"ם אינו הראשון אשר הולך בדרך הרחקת הגשמות, וכבר קדם לו אונקלוס (המאה הראשונה), אשר בתרגומו לתורה הרחיק באופן שיטתי מן ההגשמה. במורה (א, כז) רבנו מתאר את מעלתו הכבירה של אונקלוס בזכות עניין זה, ומוסיף ומבאר לנו כמה עניינים פרטניים בתרגומו-פירושו של אונקלוס. מאז שלמדתי את פרק כז במורה, וכן עוד פרקים נוספים שבהם רבנו מתאר את הרחקת ההגשמה של אונקלוס, הנני עוקב בעניין-רב אחר תרגום אונקלוס (לפי כתבי-יד תימן ודיוק אותותיהם וניקודיהם), והנני מוצא פנינים נפלאות ומופלאות בתרגומו-פירושו של אונקלוס, בעיקר בעניין הרחקת הגשמות אך גם בעניינים נוספים, אולם, רק מי שסיגל לעצמו למחשבה ישרה יזהה את הפנינים הללו.
כבר כתבתי לא מעט על תרגומו של אונקלוס, בין במסגרת מאמריי על פרקי רבנו במורה, ובין במסגרת כללית של הוכחת דרך האמת. ברם, ראוי לחזור ולהדגיש, כי ביטול קריאת שנים מקרא ואחד תרגום הינה אחת מן העוולות הגדולות ביותר שעשו לדת משה, והחדרת פירוש רש"י-שר"י במקום אונקלוס הטהור אשר מרומם את המחשבה – הינה עוול כפול ומכופל. כלומר, לא די להם שביטלו את האמת, הם אף החדירו את השקר והכזב, וכמו שנאמר:
"כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים [=עזבו את דרך האמת הטהורה] לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת-בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים [=ללכת אחרי התוהו הטמא והנגעל, אחרי ההזיות הנחלות והשקפות המינות שמזהמות ומחריבות את המחשבה] אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (יר' ב, יג). לפיכך עונשם יהיה שיבערו ויכסלו: "כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, וַיֶּהְבָּלוּ" (יר' ב, ה).
גם שלמה המלך תיאר במשלי (ב, יג) את דרכיהם של המינים וצאצאיהם: "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ", ופירש שם רס"ג: "ומטעותם, שהם לא-די-להם שעזבו את האמת [=בהשמטת הרחקת ההגשמה] אלא שהלכו אחרי ההבל [=בתוספת תיאורים מגשימים], ועליהם הוא אומר: 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ', לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [=להבל] היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל נעשה חטאם כפול".
ועל העוול הגדול בביטול קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, והחדרת פירוש רש"י-שר"י לדת משה במקומו, ראו מאמרי: "האם פירוש רש''י-שר''י גרוע בהרבה מספר הזוהר?".
המאפיין המרכזי בתרגום אונקלוס
כאמור, המאפיין החשוב והמרכזי בתרגום אונקלוס הוא הרחקת הגשמות, ובכל מקום שהוא מוצא בתורה תואר שמתאר את הקב"ה ומוביל להגשמה, הוא מבארו כפי עניינו האמיתי. לדוגמה, בכל מקום שהוא מוצא תואר אשר מתאר את הקב"ה בתנועה (ואין תנועה ותפיסת מקום במציאות עולמנו המוחשי, אלא לבעלי גוף וחומר בלבד), הוא מבאר את עניין התנועה כהתגלות של אור נברא או כהתגלות השגחתו ורצונו של הקב"ה בעולם.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, כז):
"אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית, וכבר נתן דעתו לסילוק הגשמות, וכל תואר שמתאר הכתוב המביא לידי גשמות מבארו כפי עניינו, וכל שהוא מוצא מן השמות הללו המורים על מין ממיני התנועה, עושה עניין התנועה התגלות והופעת אור נברא, כלומר, שכינה או השגחה, וכך תרגם: 'יֵרֵד יְיָ' – 'יִתְגְּלֵי יְיָ' [שמ' יט, יא]; 'וַיֵּרֶד יְיָ' – 'וְאִתְגְּלִי יְיָ' [שמ' יט, כ], ולא אמר: 'וּנְחַת יְיָ'; 'אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה' – 'אַתְגְּלֵי כְעַן וַאֲדוּן' [בר' יח, כא]; וזה נמשך בתרגומו [נוהַג כללי וקבוע בכל תרגומו]".
כלומר, בפסוקים: "יֵרֵד יְיָ" וכן "וַיֵּרֶד יְיָ", אונקלוס נזהר שלא לתרגם תרגום מילולי: "וּנְחַת יְיָ", שהרי תרגום זה היה מוביל קל-מהרה להגשמת הבורא, כביכול ה' יתעלה ירד באופן פיזי מאיזה פנתיאון דמיוני בשמים. לפיכך אונקלוס מתרגם: "יִתְגְּלֵי יְיָ", ומכיוון שמדובר בשני הפסוקים הנדונים הללו על התגלות ה' בהר סיני, הכוונה היא להתגלותו של אור נברא על הר סיני אשר מסמל את השראת השכינה, ומבטא את אותו מעמד נשגב ומרומם.
גם בפסוק: "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה" אונקלוס מרחיק מן ההגשמה בדיוק כמו בשתי הדוגמאות שראינו לעיל. ברם, בפסוק הזה הירידה נועדה לתאר את השגחת ה' יתעלה וגילוי רצונו בעולם, אשר התבטא שם בעונש חמור לסדום ועמורה ובכיליונם הגמור והמוחלט.
דיוק מופלא בתרגום אונקלוס
בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, כז), הוא עומד על דיוק מופלא בתרגום אונקלוס. רבנו מסב את תשומת לבנו לכך, שאונקלוס הבחין בין תיאור אירועים שהתרחשו במציאות המוחשית, לבין תיאור מראות שהצטיירו במחשבה ובחזון הנבואיים. כלומר, כאשר מדובר בתיאור אירועים שהתרחשו במציאות המוחשית הנראית לעין, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה באופן עקבי. ברם, כאשר מדובר בתיאור מה שנאמר בחזון נבואי ולא בתיאור של התרחשות במציאות המוחשית, אונקלוס לא ראה צורך להרחיק מן ההגשמה, שהרי הדברים שנאמרו אינם מעידים על פעולה שהתרחשה, אלא על הבטחה שאי-אפשר לידע כיצד תתקיים.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, כז):
"אלא שתרגם: 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה' – 'אֲנָא אֵחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם' [בר' מו, ד], וזו נקודה נפלאה מאד [אשר] מורה על שלמות האדון הזה וטוב באורו והבנתו את העניינים כפי שהם, ואף פתח לנו בתרגומו זה עניין גדול מענייני הנבואה, והוא, שבתחילת פרשה זו אמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב-יַעֲקֹב' וכו' [בר' מו, ב], 'וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל' וכו' [שם, ג], 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה' [שם, ד], וכיוון שציין בתחילת הלשון שזה היה במראות הלילה, לא היה מוזר בעיני אונקלוס לְסַפֵּר [=לתרגם] הלשון שנאמר במראות הלילה כלשונו [דהיינו, לתרגם 'אָנֹכִי אֵרֵד' – 'אֲנָא אֵחוֹת' כאמור], והוא הנכון, לפי שזה תיאור מה שנאמר לו, לא תיאור מעשה-שהיה כמו: 'וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי' [שמ' יט, כ], שהוא תיאור מה שאירע בעניינים המציאותיים, ולפיכך כינה אותו בהתגלות ושָׁלל ממנו מה שמורה על התנועה. והעניינים החזוניים, כלומר, סיפור מה שנאמר לו הִניחו כפי שהוא, וזה נפלא".
יוסף קאפח מוסיף בהערה שם ביאור לדברי רבנו, וזה לשונו:
"נראה שרבנו רמז לתירוץ כללי, באמרוֹ בראשית פרק זה שאונקלוס בקי בשפה הארמית, וכוונתו, שכל מונח המורה בשפה הארמית רק למשמעוֹ הפשוט היטהו אונקלוס והוציאו מפשוטו, וכל מונח אחר כגון 'ויאמר' 'ומליל', שהוא משמש גם בשפה הארמית להשאלות שונות ולמושגים מופשטים, הניחו כמו שהוא, כיוון שהשאלתו בארמית כהשאלתו בעברית, וכמו שכתב לקמן (א, מח) בתרגום 'וירא' – 'וחזא', וכדומה לזה עשה רס"ג בתרגומיו למקרא וכמו שכתב בספרו האמונות והדעות (ב, יב)".
וכֹה דברי רבנו במורה (א, מח) בעניין תרגום המלים "וַיַּרְא יְיָ":
"אבל כל ראיה שנאמרה ביחס אליו יתעלה הרי אונקלוס גיוון בכך גיוון מפליא [...] לפי שבמקומות [מסוימים הוא] מתרגם: 'וַיַּרְא יְיָ' – 'וַחֲזָא יְיָ', ובמקומות [אחרים] מתרגמוֹ: 'וּגְלֵי קֳדָם יְיָ'. והנה מה שהוא מתרגם: 'וַחֲזָא יְיָ', מוכח בבירור כי 'חזא' בלשון הארמי משותף, ושהוא מורה על עניין השגת השכל כמו שמורה על השגת החושים".
בסוף העניין במורה (א, כז) רבנו מעיר, שמתוך דברים אלה, ניתן כבר להתחיל וללמוד משהו על מעלות ודרגות הנבואה ועל סוגי החזונות הנבואיים, וכֹה דבריו שם:
"ומכאן תתעורר [להבין] שיש הבדל גדול בין מה שנאמר בו בחלום או במראות הלילה, ובין מה שנאמר בו במחזה הנבואה, ובין מה שנאמר בו בסתם: 'וַיְהִי דְבַר יְיָ אֵלַי לֵאמֹר' או 'וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי' [ועל פרטי דרגות הנבואה והחזון רבנו יבאר וירחיב במורה ב, מה]".
אפשרות פרשנית נוספת
בהמשך דברי רבנו במורה (א, כז), הוא מלמד שיש סיבה אחרת או נוספת לכך שאונקלוס לא הרחיק מן ההגשמה בפסוק שראינו לעיל, כלומר, לכך שהוא בחר לתרגם באופן מילולי: "אֲנָא אֵחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם". רבנו מסביר, שייתכן ואונקלוס סבר שהמלה "אלהים" בפסוקים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל [...] אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" (בר' מו, ב–ד), אינה נסובה על ה' יתעלה אלא על מלאכוֹ שנגלה ליעקב אבינו במראה הנבואה, שהרי המלה "אלהים" היא שם משותף, ובין משמעויותיה גם מלאך ואף דיין, וכמו שכותב רבנו במורה (א, ב):
"כבר ידע כל עברי [=כל יהודי יודע עברית] כי שם 'אלהים' משותף: לה' ולמלאכים ולדיינים מנהיגי המדינות, וכבר ביאר אונקלוס הגֵּר ע"ה – ונכון הוא מה שבאר – כי אמרו: 'וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע' הכוונה בו העניין האחרון, אמר: 'וּתְהוֹן כְּרַבְרְבִין' [בר' ג, ה]".
דברים דומים כותב רבנו בהלכות יסודי התורה (ב, ז), שם הוא מבאר שהשם "אלהים" מתאר את הדרגה השביעית מדרגות המלאכים, וכֹה דבריו: "שינויי שמות המלאכים על-שם מעלתם היא, ולפיכך נקראים חיות הקודש, והם למעלה מן הכל, ואופנים, ואראלים, וחשמלים, ושרפים, ומלאכים, ואלהים, ובני אלהים, וכרובים, ואישים".
לאור כל זאת, אונקלוס לא ראה צורך להרחיק מן ההגשמה, שהרי לא מדובר בבורא יתעלה, והנני מוסיף, אולי גם מפני שהמלאכים אכן עשויים להתגלות לעיני בני האדם וללוותם בעולם הגשמי, ובעניין זה ראו מאמרי: "האם ניתן לראות את המלאכים בעיניים אנושיות?".
וכֹה דברי רבנו במורה (א, כז) בכל העניין האמור לעיל: "ואפשר עוד לדעתי שאונקלוס פירש 'אלהים' האמור כאן: מלאך, ולפיכך לא הרחיק מלומר בו: 'אֲנָא אֵחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם'".
המלאך מדבר בלשון שולחו
רבנו טורח להסביר בהמשך דבריו במורה שם (א, כז), שאין זרות בכך שהנביא יתאר ויאמר שהקב"ה דיבר אליו, אף שהמלאך הוא זה שדיבר אליו, ורבנו מוכיח את טענתו מחלום יעקב וכפי שנראה בדבריו לקמן. זאת ועוד, רבנו אומר שזה נוהַג נפוץ בדברי הנביאים, כלומר, לומר ולצטט את הדברים שאומר להם המלאך בשם ה', כאילו הדברים נאמרו מאת ה'. רבנו מסביר שכל דברי הנביאים בעניין זה הינם: "בהשמטת הנספח" כלשונו, דהיינו כאילו נשמטה מלת הנסמך למלה "אלהים". ובמלים אחרות, כוונת הפסוק לומר: "אנכי שליח-האל", ונשמטה מלת "שליח" ונותרו במשפט: "אנכי האל" בלבד, כאילו הדיבור נאמר מאת ה'.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, כז), בשתי הפסקות לקמן:
"ואל יהא מוזר בעיניך היותו סובר שאלהים כאן מלאך והוא אומר לו: 'אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ' [בר' מו, ג], כי הדיבור הזה ["שהשליח מדבר בלשון שולחו" (קאפח)] יהיה בלשון זה גם על-ידי מלאך, הלא תראה אומרוֹ: 'וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי' [בר' לא, יא], ובסוף סיפור דיבורו עמו: 'אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר' [בר' לא, יג], ואין ספק שיעקב נדר לה' לא למלאך.
אלא שזה נוהג [=מוטיב נפוץ] בדברי הנביאים, כלומר, לומר את הדברים שאומר להם המלאך בשם ה', בלשון דיבור ה' להם, והם כולם בהשמטת הנספח, כאילו אומר: אנכי שלוח-האל אלהי אביך, אנכי שלוח-האל הנגלה עליך בבית-אל, וכדומה לזה [וכבר למדנו על דרכו זו של אונקלוס, לפרש באמצעות הוספת מלה נספחת שהושמטה, במאמרי: "וַיַּעֲבֹר יְיָ – האם אלהים עובר ומתהלך כבני האדם?"]. ויבואו [לקמן במורה] בעניין הנבואה ומעלותיה [ב, לב–לו] ובעניין המלאכים [א, מט; ב, ו–ז; ג, א–ז], דברים רבים בהתאם למטרת מאמר זה".
ולעיון בביאורו הנרחב של רבנו לפעלים: "ירד" ו"עלה" במורה (א, י), ראו מאמרי: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים – לאן הוא עלה?".
סוף דבר
ראו נא כמה רבנו משקיע וטורח להרחיק את מחשבתנו מן ההגשמה, וכמה השקיעו וטרחו חכמי ישראל האמיתיים לפניו, כמו אונקלוס ורס"ג; ולעומת זאת, ראו נא את המינים וצאצאיהם אשר השמידו בציקלון B את יסודות הדת המחשבתיים, ושרפו אותם במשרפות המינות והאלילות. ולא רק שהם השמידו את יסודות הדת המחשבתיים, הם אף החדירו במקומם השקפות מינות וסכלות, והפכו את דת משה לדת פרימיטיבית וחשוכה מאגית ואלילית, דת אשר מחקה בגסות את הנצרות, דת אשר מטרתה הראשונה היא: להפוך תורת אלהים חיים לקורדום חוצבים, לקונגו אימתני שבו הם חוצבים תאוות ומאוויים שפלים.
"מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְיָ אֵלָיו וְיַגִּדָהּ: עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר? וַיֹּאמֶר יְיָ: עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם" (יר' ט, יא–יג).
בריך רחמנא דסייען.
בתמונת שער הרשומה: תורה ותרגום ארמי, עיראק המאה ה-11.