אדיר דחוח-הלוי
- 28 באפר׳ 2023
- זמן קריאה 14 דקות

האם ניתן לראות מלאך בעיני הבשר?

אחת הקושיות שהעסיקו ומעסיקות אותי הינה השאלה האם ניתן לראות את המלאכים בעיני הבשר? כלומר, האם ייתכן שמלאך ממלאכי השרת ילבש צורת אדם או צורה דומה לאדם? אמנם, אין שום ספק שהמלאכים במהותם אינם גופניים ואין להם גוף או דמות הגוף, וכמו שרבנו קובע באופן חד-משמעי במורה (א, מט) שהמלאכים "אינם בעלי גוף אלא הם שכלים נבדלים מחומר". ברם, האם ייתכן שמלאך יצייר לנגד עיני אדם שאינו מעותד לנבואה, דמות של אדם או דמות של מלאך (לפי תפישׂת האדם הרואה), כדי להעביר מסרים חשובים?

בדומה לכך מצאנו, כי המלאך הראה למשה רבנו אש בוערת בסנה בראשית דרכו בנבואה, ונראה לי, כפי שכבר כתבתי והוכחתי במאמר: "והסנה איננו אֻכָּל", שהראִייה הראשונה של משה רבנו בסנה הייתה ראיה חושית, שהרי אם היה מדובר במראה נבואה מדוע משה רבנו מתפלא ואומר: מדוע יבער הסנה? וכי משה רבנו לא שם לב שהוא שרוי בתוך חיזיון נבואי? וקשה להניח שמשה רבנו ע"ה כבר בראשית דרכו היה מדבר עם ה' "פנים אל פנים". אלא, נראה שהמלאך הראה למשה רבנו בתחילה אש בוערת אשר נראתה לו לעיני הבשר, כדי להכין אותו לקראת המראה הנבואי הראשון באופן הדרגתי, וכדי שלא חלילה ייבהל או ייחרד.

השאלה מתחדדת אפוא, האם ייתכן, שכמו שהמלאך עשוי להַראות לבני האדם אורות נבראים או מראה אש וכיו"ב, האם ייתכן שהוא גם עשוי להַראות לבני האדם דמויות נבראות כדי להשיג את מטרותיו מבני האדם וכדי להעביר להם מסרים חשובים? חשוב להוסיף, כי כל השאלה היא בעיקר ביחס לבני האדם שאינם מעותדים לנבואה, מפני שלמעט מקומות נדירים מאד, כל המקומות שבהם הנביאים רואים מלאכים, מדובר במראות נבואה רוחניים נשׂגבים.

א. דעת רבנו במורה

לכאורה לדעת רבנו התשובה ברורה, והיא שלעולם לא ניתן לראות מלאך אלא במראה הנבואה, ברם, דומני שעיון מדוקדק בדבריו מעלה את המסקנה שלעתים מלאך ממלאכי השרת עשוי להַראות לאדם שאינו מעותד אורות נבראים שייראו לוֹ בעיניו האנושיות! ובדיוק כמו שעם-ישראל ראה את עמוד האש ואת עמוד הענן, ואת השראת כבוד ה' במשכן, ועוד.

נחל אפוא את דיוננו בדברי רבנו במורה (ב, מב), וכֹה דבריו:

"ואל יעלה בדעתך כלל שתהא שם ראיית מלאך או שמיעת דברי מלאך כי אם במראה הנבואה או בחלום של נבואה, כפי הכלל: 'בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ' [במ' יב, ו] וממה שהזכרתי תלמד על מה שנשאר ממה שלא הזכרתי".

ברם, בפסקה הבאה רבנו מסייג את דבריו, וממנה ניתן ללמוד שהפסקה הקודמת עוסקת רק במלאך ה' שנראה לנביא, רק אז מדובר בחלום או במראה נבואה, וכמו שרבנו אומר בפסקה לעיל: "כי אם במראה הנבואה או בחלום של נבואה". ברם, כאשר מדובר באנשים שאינם מעותדים לנבואה או אפילו ברשעים גדולים, ייתכן שייראה להם מלאך בדמות אדם או בדמות הדומה לאדם שלא במראה נבואה, כדי להעביר להם מסרים מסוימים מאת ה' יתעלה.

והנה דברי רבנו שם בפסקה הבאה האמורה:

"וממה שהקדמנו מהכרחיוּת ההתכוננות לנבואה, וממה שהזכרנו בשיתוף שם 'מלאך', תדע כי הגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, לפי שאותם הדברים אשר שמעו או עלה [=נראה] ברעיונם [=בכוח המדמה, דהיינו בעיני המחשבה] הוא כעין 'בת-קול' שמזכירים חכמים תמיד, והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד, אבל מטעה בזה שיתוף השם [בעניין ראיית המלאכים אצל הנביאים ואצל אלה שאינם נביאים]. וזה הוא היסוד שמסלק רוב הקשיים שבתורה, והתבונן אמרוֹ: 'וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְיָ עַל עֵין הַמַּיִם' וגו' [בר' טז, ז], כמו שנאמר ביוסף: 'וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה' [בר' לז, טו], ולשון כל המדרשות שהוא מלאך".

מהו "המצב המסוים שיארע לאדם שאינו מעותד" שעליו מדבר רבנו? האם מדובר בחלום? האם מדובר בדמיון מסוג אחר? ובכן, מן המקור הזה עולה שמדובר בסוג מסוים של דמיון וחלום הנראים או הנשמעים ברעיונו של האדם, כלומר בדמיונו. ברם, כפי שנראה במקור לקמן, לא מן הנמנע שמדובר גם בראיית עין או בשמיעת אוזן אנושית, וכמו שעולה מדברי רבנו במורה (א, ה), בעניין פרשת אצילי בני ישראל, ושם רבנו מבאר את הראִייה שנזכרה בעניינם: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמ' כד, י).

רבנו קובע שם שמדובר בהשגה שכלית שקשורה לבורא יתעלה, ולא בראיית עיניים אנושיות. ברם, הוא מוסיף בסוף דבריו, כי ניתן בהחלט לפרש שהם ראו "השגות חושיות" כגון "אורות נבראים", כלומר שהם ראו אורות נבראים בעיני הבשר. אמנם, רבנו אינו רואה בעין יפה את מי שיסביר באופן זה את ראייתם של אצילי בני ישראל, ויש להודות שרבנו צודק לחלוטין וראוי יותר לסבור שמדובר בעניין המסוים שם בהשגה שכלית ולא בראייה חושית. ברם, מכל מקום מדבריו עולה כי ניתן לראות דמויות נבראות של מלאכים בעיני הבשר! וכֹה דבריו (א, ה):

"ואם ירצה אחד ממעוטי ההשגה שלא להגיע לדרגה זו שאנו רוצים לעלות אליה [=שראיית אצילי בני ישראל את האלהים הייתה השגה שכלית], ועשה את כל הלשונות הללו שנאמרו בעניין זה מורים על השגות חושיים לאורות נבראים, מלאכים או זולתם, אין נזק בכך".

נמצא אפוא, כי אף שבעניין השגתם של אצילי בני ישראל לא מדובר בהשקפה מדויקת, באופן כללי בהחלט ייתכן שהאדם יראה מלאך בעיני הבשר, וכמו שבני ישראל ראו בעיני הבשר אורות נבראים המעידים על השראת שכינה! כלומר, כמו שהקב"ה והמלאכים בוראים אורות נבראים וחזיונות הנראים לעיני הבשר, כך הם עשויים לברוא דמויות של בני אדם לנגד עיני בני האדם שאינם מעותדים, כדי ליצור תקשורת עמם וכדי להעביר להם מסרים בדרך חושית לפי דרגתם. ואם תרצו, מעין בריאה של הולוגרמה משוכללת אשר אינה מורכבת רק מקרני אור, אלא גם מבריאה של מאפיינים גופניים בהתאם לצורך ההתגלות שנראית לעיני הבשר.

המסקנה העולה מדברינו היא אפוא כדלהלן: גם לדעת רבנו, כאשר נזכרה ראיית מלאך אצל אדם שאינו נביא, לא מן הנמנע שמדובר בראיית אורות נבראים או דמויות בדמות מלאכים, כי כדי להעביר מסרים לבני האדם שאינם מעותדים יש צורך לעתים שהמלאכים יציירו לפניהם דמויות בדמות אדם או בדמות מלאכים, לפי הבנתם ותפישׂתם של אותם בני האדם.

וכבר הזכרנו את בני ישראל, וגם רבנו מודה שאבותינו ראו אורות נבראים, שהרי כך בדיוק הם ראו במהלך מסעם במדבר את עמוד הענן ולפיד האש, או את האורות הנבראים ששכנו במקום שבו הקב"ה הִשרה את שכינתו, כגון במשכן או בבית-המקדש, וכמו שמסביר רבנו במורה (א, כה): "וכל מה שנאמר מן הפעל הזה [='שכן'] מיוחס לה' הוא בעניין התמדת שכינתו – כלומר האור הנברא – במקום, או התמדת ההשגחה בדבר מסוים, כל מקום כפי עניינו".

חשוב לציין, כי הנני מבין לחלוטין את העמימות הרבה שרבנו נוקט בעניין זה, עד שלא ניתן ללמוד מדבריו עניין זה אלא לאחר חקירה מעמיקה ומקיפה, והסיבה ברורה: רבנו ביקש להרחיק אותנו מדמיונות והזיות, ולחסום את הדרך בפני נוכלים ורמאים אשר יטענו שהם "ראו מלאכים", והמלאכים אף "שוחחו עמם" ו"הורו להם הוראות" או "לימדו אותם תורה" וכיו"ב. כי אם חלילה רבנו היה אומר דברים מפורשים בעניין זה, כל נוכל מהובל שמתקרא "רב רבנן" יטען שהוא ראה מלאך, וכמו שנהג קארו הקראי בספרו "מגיד מישרים" אשר התיימר לשוחח באופן קבוע עם מלאכים, דבר שייתכן אך ורק לנביא במעלה גבוהה מאד, וכל זאת כדי לטעת בנו את התחושה ולצרוב במחשבתנו את התודעה שהוא היה "אדם אלהי" ו"קדוש עליון".

כלומר, אם קארו היה טוען שהוא ראה פעם אחת מלאך בחלום הלילה, עוד היה ניתן לדון אותו לכף זכות שהוא איננו מנסה להציג את עצמו כנביא, ברם, הוא טען שמלאך נגלה אליו בחלום הלילה שוב ושוב! דהיינו נגלה אליו מלאך על בסיס קבוע, וזאת לא ייתכן אלא לנביא אמת, ולא לסתם נביא אמת, אלא לנביא אמת במעלה גבוהה מאד, אשר איני יודע מי מנביאי ישראל זכה לה: לגילויי נבואה רצופים לעתים קרובות על-ידי מלאך ה' צבאות! (למעט משה רבנו שזכה ליותר מכך) ולכן אין ספק שקארו היה שקרן והוזה הזיות, וכדי להחדיר לעם-ישראל את תבשילו הנתעב והקראי, הוא החדיר את ההזיה שהוא בגדר של נביא מן המעלה הגבוהה ביותר.

סיבה נוספת חשובה לא פחות לעמימות שבה נוקט רבנו בעניין המלאכים היא הרחקת הגשמות, כי התפישה שיש למלאכים גוף הינה השער והמבוא לתפישת הבורא כבעל מאפיינים גופניים, והרחקת ההגשמה מן המלאכים הינה סייג חשוב מפני העבודה-הזרה הכעורה של ההגשמה. ולכן רבנו מדגיש במורה כי ראיית מלאך אינה אלא במראה הנבואה בלבד, ודבריו הם אמת ביחס לנביאים, ברם, ביחס לבני אדם שאינם מעותדים, כאמור, הוא רומז ברמז עבה שייתכן גם אחרת: "השגות חושיים לאורות נבראים מלאכים או זולתם".

ב. פרשת הצלת לוט מסדום

מי שמעיין בפרשת הצלת לוט מסדום על-ידי המלאכים בספר בראשית פרק יט, יבין באופן די ברור שלא מדובר במראה נבואה, כי לוט לא היה נביא, וברור שאנשי סדום הרשעים לא היו נביאים, וברור שגם לא מדובר בהמשך מראה הנבואה של אברהם אבינו, שהרי בסוף פרק יח נאמר: "וַיֵּלֶךְ יְיָ כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ" (בר' יח, לג), כלומר בסוף פרק יח מובא פסוק אשר מבטא באופן חד-משמעי כי הנבואה שהובאה בפרק יח הסתיימה, כלומר, מכאן ואילך בפרק יט, בפרשת הצלתו של לוט, לא מדובר בהמשך מראה הנבואה.

זאת ועוד, אם נניח שמדובר במראה נבואה, איך אפוא לוט ניצל מהפיכת סדום? וקשה להניח שכל פרשת סדום הינה מראה נבואה של משלים וחידות, ולוט ניצל בדרך אחרת לחלוטין מכפי שמתואר בפרק יט, זה לא יעלה על הדעת, כאילו התורה מעידה חלילה בשקר על אופן הצלתו של לוט! זאת ועוד, לקראת סוף הצלתו של לוט מהפיכת סדום נאמר שהמלאכים מילטו את לוט ובנותיו לעיר ששמה צוער, ובהמשך, לאחר שנסתיימה פרשת הצלתו נאמר: "וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו" (בר' יט, ל). כלומר, מהפסוק עולה כי הצלתו של לוט התרחשה כפשוטה, שהרי הוא עלה מאותה העיר שהמלאכים מילטו אותו אליה. וברור כשמש שהמשך הפרשה לא נאמר במראה הנבואה, שהרי מדובר שם בעיבורן של בנות לוט מאביהן, ועמון ומואב היו עמים שקיימים במציאות.

ובכלל, אם מדובר במשלים נבואיים שראה אברהם, ובסיפור שכלל לא אירע, מדוע יש צורך בכל-כך הרבה פרטים שכלל לא התרחשו במציאות? כלומר, ממה שהסיפור מסופר באריכות רבה ולפרטי פרטים יש ללמוד שהוא היה אירוע שהתרחש כהווייתו, ולא מצג נבואי של סמלים ומשלים ורעיונות נשגבים. לדוגמה, האופן שבו מתואר הזלזול של חתני לוט לדבריו אליהם שה' עומד להשחית את העיר: "וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית יְיָ אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו" (בר' יט, יד), האם ייתכן שהייתה סיבה אחרת לחלוטין מדוע חתניו לא הצילו את עצמם יחד עמו? או דוגמה נוספת, האם ייתכן שהמלאכים לא החריבו את צוער בגלל סיבה אחרת לחלוטין, כלומר לא בגלל שלוט ביקש מהם, וכמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" (בר' יט, כא), וכך עוד פרטים רבים, כמו מותה של אשת לוט ועוד. ואם נסבור שכל הפרשה הזו לא התרחשה במציאות אלא רק ברעיונו של אברהם אבינו, ייעדרו פרטים חשובים מאד מן התורה בעניין הצלתו של לוט, וכל האירועים וההתרחשויות שקדמו לה ובעקבותיה יכוסו תחת צל כבד ביחס לאמיתת התרחשותם במציאות, ולא ייתכן שהתורה אינה אמת.

ולכן, לפי דעתי מן ההכרח להסביר שלא מדובר במראה נבואה, ושהמלאכים שנראו ללוט ולאנשי סדום נראו להם בעיני הבשר, וכמו שאנשים בלתי מעותדים עשויים לשמוע קולות נבראים או לראות אורות נבראים כאמור, כך נראו גם המלאכים לאנשי סדום כבני אדם.

ויתרה מזאת, כך גם עולה מדברי רבנו בפרק החמישי מפרקי הקדמתו לאבות (עמ' רנז):

"הלא תראה אמרוֹ יתעלה: 'כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ' [ויק' יח, ג] וסיפור הסדומיים [בר' פרק יט], וכל מה שבא במקרא בגנוּת האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".

מדברי רבנו עולה בבירור, כי פרשת סדום לא הייתה חזיון נבואי, שהרי רבנו אומר שמדובר בסיפור, דהיינו בעונש ממשי שהתרחש במציאות, ולא במחזה נבואי שמנותק מהמציאות. כמו כן, רבנו משווה לעיל את "מעשה ארץ מצרים" למעשה אנשי סדום, וכמו שמעשה ארץ מצרים אינו עניין נבואי אלא תיאור שחיתות מציאותי וממשי של אנשי מצרים, כך מסכת ההתרחשויות שנזכרה בתורה בעניין אנשי סדום הרשעים הינה תיאור שחיתות מציאותי של אנשי סדום.

גם רס"ג סבר שכל סיפור הסדומיים התרחש במציאות, וכֹה דבריו בפירושו למשלי (ז, כד): "לפי הפשט הרי כבר איבדו פשעי הזנות והשחיתות רבים [...] ואת אנשי סדום בגלל משכב זכור כמו שנאמר: 'הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם' [בר' יט, ה]". נמצא, שלדעת רס"ג פרשת לוט והשחתת סדום התרחשה כפשוטה וכהווייתה, דהיינו בדיוק כפי שהיא מפורשת בתורה.

אגב, היה אחד שטען, כפי שטוענים חכמי הדת המוסלמים וכפי שנאמר בקוראן, שלוט היה נביא, והשבתי לו שלפי דת משה והאמת הדבר לא יעלה על הדעת, כי אם לוט היה במעלת נביא, מדוע הקב"ה הציל אותו רק בזכות אברהם? ואיך לא הזהירוֹ הקב"ה על חורבן סדום ועמורה? ומדוע לוט בחר דווקא לשבת בסדום ועמורה מלכתחילה? ומדוע אברהם אבינו ביקש להיפרד ממנו? ומדוע לוט לא חינך את רועי הצאן שלו להיות אנשי יושר? ומדוע הוא איבד את צלם האלהים בשכרות קשה, עד שהוא לא היה מסוגל להבחין שהוא בא על בנותיו? ועוד.

ג. פרשת מנוח ואשתו

בספר שופטים פרק יג מובאת פרשת הולדת שמשון למנוח ואשתו, וברור שלא מדובר במראה נבואה, ורבנו הרמב"ם אף קובע לעיל במפורש שמנוח ואשתו לא היו נביאים. ברם, האם מדובר במחזה שנראה להם לעיני הבשר או במחזה שנראה להם בחלום או בדמיון?

ובכן, לדעתי שני החזיונות הראשונים שראתה ושמעה אשת מנוח עלו ברעיונה, דהיינו מדובר ב"מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד", וכמו שמסביר רבנו במורה לעיל. אולם, החיזיון השלישי שהיה לאשת מנוח ולבעלה יחדיו לא היה כשני החזיונות הראשונים, אלא היה מדובר בחיזיון שנראה להם לעיני הבשר, והראיה לכך היא מן הפסוק הבא: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי" (יג, יא), ואיך ייתכן שמנוח יזכה להתגלות מעין נבואית, והוא עדיין יסבור שמדובר באיש? אלא ברור כשמש שההתגלות השלישית התרחשה במציאות המוחשית, ולכן מנוח לא ידע שמדובר במלאך ה', וכידוע, רק לאחר שהוא ראה אות ומופת מופלא בסוף הפרשה הוא הבין שמדובר במלאך.

כלומר, אם המלאך נראה לאשת מנוח בכוח המדמה, איך ייתכן שמנוח אישהּ לא ידע שמדובר במלאך האלהים עד סופו של הסיפור? אלא ברור, שהחיזיון האחרון התרחש לעיני הבשר.

ד. פרשת אברהם אבינו ושלושת המלאכים

רבנו במורה (ב, מב) קובע, שכל פרשת שלושת המלאכים שבפרשת וירא התרחשה במראה הנבואה לאברהם אבינו, ברם, קשה מאד לקבל את השקפתו בעניין זה, משתי סיבות:

א) המלאך אומר לאברהם: "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו" (יח, י). כלומר, מפסוק זה עולה ששרה הייתה שותפה למראה הנבואה, ולאור הפסוקים הבאים שאלה גדולה קמה וניצבה, ואעתיק תחילה את הפסוקים:

"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר: הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי, הֲיִפָּלֵא מֵיְיָ דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן, וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה, וַיֹּאמֶר: לֹא כִּי צָחָקְתְּ" (יב–טו).

ואיך יעלה על הדעת ששרה ראתה כל זאת במראה הנבואה ובכל זאת תפקפק ואף תכחיש? שהרי רבנו קובע בהלכות יסודי התורה שבעת הנבואה האדם שרוי במצב של עילפון חושים מוחלט, ואף אימה גדולה ונוראה נופלת עליו! ואיך ייתכן שבמצב היראה העצום והאדיר הזה שרה גם תצחק ותפקפק וגם תכחיש את דברי המלאך? והנה פסק רבנו בהלכות שם (ז, ה):

"וכולן כשמתנבאין איבריהן מזדעזעין, וכוח הגוף כושל, ועשתונותיהם מיטרפות, ותישאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שנאמר באברהם: 'וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו' [בר' טו, יב], וכמו שנאמר בדניאל: 'וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ' [י, ח]".

ובהלכה יב רבנו מוסיף: "כל הנביאים יראין ונבהלין ומתמוגגין [נופלת עליהם חרדה עצומה]".

ברור אפוא, שלא יעלה על הדעת שהמלאכים הללו נגלו לאברהם ושרה במראה הנבואה.

ב) בסוף פרשת שלושת המלאכים נאמר (יח, טז): "וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם". כלומר, המלאכים הללו הם-הם המלאכים אשר הלכו לאחר-מכן להציל את לוט ולהפוך את סדום, וכבר הוּכח לעיל, שכל פרשת הפיכת סדום התרחשה במציאות המוחשית, והמלאכים הללו נראו ללוט ולמשפחתו ולכל אנשי סדום – בעיני הבשר. ובמלים אחרות, אין שום סיבה שלא להניח, שגם לאברהם ולשרה הם נראו לעיני הבשר.

ה. דרכו של רס"ג

כבר ראינו לעיל בסוף פרק ב את דרכו של רס"ג לפיה ניתן לראות מלאכים בעיני הבשר, ועתה ארחיב מעט בעניינה, מפני שנראה לי שרס"ג הפליג בדרכו זו מעט יתר על המידה. כלומר, גם במקומות שפשט הפסוקים מורה שהיה מדובר במראה לאדם שאינו מעותד, רס"ג נטה לפרש שמדובר בראיית מלאכים בעיני הבשר, ולכן הנני מנתח את שיטתו כדי שנדע לדחותה.

א) בספר דניאל פרק ד תוארה השלכתם של חנניה, מישאל ועזריה לכבשן האש (אגב, כבשני האש שנעשו בימי קדם לייצור לבֵנים היו מגיעים לחום של כ-1100 מעלות!). לאחר שהם נזרקו לכבשן האש, מסופר על נבוכדנצר שראה מחזה מופלא שהבהיל אותו מאד, אך מן הפסוקים עולה, שאך ורק נבוכדנצר ראה את המחזה הזה, ואף לא אחד משריו ועבדיו ראוהו, כך שקרוב לוודאי שהוא ראה אותו בהתגלות לאדם שאינו שאינו מעותד לנבואה, ולכן גם נזכרה בהלה גדולה בפסוקים אשר מתארים את חזיונו, והנה הפסוקים לפניכם (דנ' ג, כד–כה):

"אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא תְּוַהּ וְקָם בְּהִתְבְּהָלָה, עָנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי [=לשריו] הֲלָא גֻבְרִין תְּלָתָא רְמֵינָא לְגוֹא נוּרָא מְכַפְּתִין. עָנַיִן וְאָמְרִין לְמַלְכָּא: יַצִּיבָא מַלְכָּא. עָנֵה וְאָמַר: הָא אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא נוּרָא, וַחֲבָל לָא אִיתַי בְּהוֹן, וְרֵוֵהּ דִּי רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין".

מן הפסוקים הללו עולה, שרק נבוכדנצר ראה את המראה של ארבעה אנשים מהלכים בתוך כבשן האש: חנניה, מישאל ועזריה, שאין בהם שום רושם של חבלה וכוויה, ועמם המלאך. שהרי רק נבוכדנצר תמה וקם ונבהל והודיע שהוא רואה את המראה הגדול והמחריד הזה.

אולם, משום מה רס"ג בחר לפרש שנבוכדנצר ראה את שלושתם וכן את המלאך בעיני הבשר, אף שכאמור, מן הפסוקים עולה די בבירור לדעתי שאך ורק נבוכדנצר ראה את החיזיון הזה, וצירפתי לקמן את פירושו של רס"ג לדניאל שם, ואחל בפירושו הקצר להבהרת העניין:

"עָנֵה, השיבם ואמר, הנני רואה ארבעה אחדים מותרים [כלומר לא קשורים וכבולים וכפותים, שהרי נבוכדנצר זרק את שלושתם לכבשן האש קשורים וכבולים וכפותים], מטיילים בתוך האש ואין בהם מאומה מן החבלות [=אין בהם כוויות], ותואר הרביעי דומה למלאכים".

ועתה לפירושו הארוך שממנו עולה בבירור שרס"ג סבר שנבוכדנצר ראה את המלאך בעיני הבשר, שהרי הוא מתייחס לדברי נבוכדנצר כתיעוד להתרחשות הממשית, וזה לשונו:

"וממה שאמר נבוכדנצר 'הא אנא חזי גברין ארבעה', משמע שחנניה מישאל ועזריה היו מהלכים לפני המלאך בתוך האש והוא אחריהם. [...] וצריך שנדע כי הצלתם תיתכן באחד משני אופנים: או שיצנן את האש או שיגן עליהם במשהו, אם נאמר שהוא [=המלאך] צינן את האש אין זה פלא, כי אנו יודעים שהדבר הקר אינו שורף מאומה, אלא [המלאך] הניח את האש כפי טבעה והגן עליהם במשהו כדי שלא תפעל בהם, וזהו המופת הברור".

ובדומה לזה: בדניאל פרק ה (ה–ו), מתואר משתה גדול שערך בלשאצר (בנו של נבוכדנצר), ובאותו המשתה הוא קרא להביא לפניו את כלי המקדש כדי להשתמש בהם לשתיית יין, הוא ועבדיו ופילגשיו, תוך שהוא מודה ומשבח ומהלל לגילולי עץ ואבן על החרבת ישראל. על-כל-פנים, מן הפסוקים עולה שבלשאצר ראה חיזיון מעין נבואי לאדם שאינו מעותד, דהיינו שלא לעיני הבשר, שהרי מן הפסוקים עולה שרק הוא ראה את החיזיון, והנה הפסוקים לפניכם:

"בַּהּ שַׁעֲתָה [שבלשאצר ופילגשיו שתו יין מכלי המקדש והיללו לגילוליהם] נְפַקָה אֶצְבְּעָן דִּי יַד אֱנָשׁ וְכָתְבָן לָקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא עַל גִּירָא דִּי כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא, וּמַלְכָּא חָזֵה פַּס יְדָה דִּי כָתְבָה, אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן".

מן הפסוקים עולה אפוא בבירור, שרק בלשאצר ראה את היד שכתבה על כותל ההיכל, שהרי גם הודגש שרק המלך ראה: "וּמַלְכָּא חָזֵה", וגם נאמר שרק בו אחזה רעדה וחלחלה עצומה.

ב) דוגמה נוספת לדרכו של רס"ג ניתן להביא מספר דניאל (י, ד–ח), והנה הפסוקים לפניכם:

"וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הוּא חִדָּקֶל, וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז, וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן, וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא, וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּחַ וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ".

מן הפסוקים עולה בבירור שמדובר במראה מעין נבואי לאדם שאינו מעותד, שהרי דניאל לא היה בגדר נביא ולכן חכמים שיבצו את ספרו בתוך ספרי הכתובים, ואף-על-פי-כן, נאמר במפורש בפסוקים הללו שרק דניאל ראה את המראה הגדול הזה: "וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי". כלומר, לא מדובר במראה שנראה לעיני הבשר, אלא דניאל ראהו בחיזיון מעין נבואי.

אולם, למרות שמן הפסוקים עולה במפורש שרק דניאל ראה את המראה הגדול הזה, רס"ג בחר לפרש שמדובר בראיית מלאך בעיני הבשר, דהיינו בראייה חושית, וזה לשונו שם:

"וממה שמורה על שמחזהו זה היה בהקיץ, התפלאותו שהם לא ראו את המראה, ואילו היה זה בחלום, מי לא יודע כי עשרה בבית רואה כל אחד מהם דבר בחלומו מה שלא יראו התשעה האחרים. ועוד, אילו היה זה בחלום לא היו האנשים עומדים ובורחים שהרי אינם מרגישים במה שראה דניאל, כמו שראובן, אילו ראה בחלומו שמלקין אותו בשוט, לא ירגיש שמעון בכך".

ופרשנותו לא רק שאינה מדויקת היא גם אינה נכונה לדעתי, שהרי היא מבוססת על-כך שדניאל התפלא על-כך שהוא ראה לבדו את המחזה, אך היכן נאמר שדניאל התפלא על-כך שהוא לבדו ראה את המחזה? והעיון בפסוקים מעלה, שהפליאה של דניאל לא הייתה על-כך שהוא ראה את המחזה לבדו, אלא על-כך שלמרות זאת עדיין אחזה בשאר הנוכחים חרדה גדולה: "וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה [=עד כאן ציון עובדה] אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא [=ועל זאת התפלא דניאל]".

כמו כן, רס"ג מביא ראיה לשיטתו מבריחת שאר האנשים, כלומר, אם היה מדובר במראה אישי בחלום לדניאל, מדוע הם ברחו? אך אין בזאת ראיה, שהרי גם אם דניאל ראה את המחזה הזה בעיני הבשר, עדיין קושיה במקומה עומדת: מדוע הם ברחו? שהרי הם לא ראו את המחזה!

אלא, ועל-כך התפלא דניאל, שלמרות שהם לא ראו את המחזה שהוא ראה בעיני שכלו, עדיין הם חשו בקרבת מלאך האלהים ונפלה עליהם חרדה גדולה עד מאד, עד שנפוצו לכל רוח.

***

אגב, מה שרבנו אומר בהלכה בפרק ד שדניאל היה נביא זה על דרך אי-ההקפדה, וכמו שקראו לשלמה נביא, ומטרתו בפסוק שהוא העתיק מדניאל, הייתה להראות את השפעתו של מראה הנבואה על הנביא – ואם חיזיון מעין נבואי השפעתו כך על האדם שרואהו, כל-שכן וקל-וחומר מראה נבואי לנביא, שהוא מחריד ונורא ונפלא ומופלא עוד יותר מכך, ולכן הדוגמה מדניאל בהלכה לעיל משרתת את המטרה, דהיינו את הלימוד על מצבו של הנביא בעת הנבואה.

ואחתום בדברי רבנו במורה (ב, מה) בעניין דרגת נבואתו של דניאל:

"וממה שראוי להעיר עליו כי דוד ושלמה ודניאל הם מן הסוג הזה, ואינם מסוג ישעיה וירמיה ונתן הנביא ואחיה השילוני ודומיהם, לפי שאלו, כלומר: דוד ושלמה ודניאל, לא דיברו ואמרו מה שאמרו כי אם ברוח-הקודש [...] ולפיכך העירותיך כי סוג זה של נבואה אשר באה לדניאל ושלמה, ואף-על-פי שנראה בהן מלאך בחלום, הרי הם בעצמם לא מצאו שהיא נבואה בהחלט, אלא חלום המודיע דברי אמת, והרי הוא מסוג מי שמדבר ברוח הקודש, וזו היא המעלה השניה. וכך בסידור כתבי-הקדש לא עשו הבדל בין משלי וקהלת ודניאל ותלים ובין מגלת רות או מגלת אסתר – הכל ברוח הקודש נכתבו, וגם אלה כולם נקראים נביאים על דרך ההכללה".