מן המפורסמות שגדולי החברה החרדית לדורותיהם הפכו את איסור לשון-הרע לאחד מיסודות הדת המרכזיים ביותר בשיטתם. כל איש ואשה אשר פונים לגדּוֹלים (במלעיל) למיניהם, בבקשה לישועה בענייני שידוכים או פרנסה או ילדים וכו', נענים באותן התשובות בדיוק, כאשר אחת התשובות המרכזיות לכולם ובמיוחד לנשים היא: להתחזק בהלכות לשון-הרע. וגדוליהם המהובלים אף כתבו על-כך ספרים עבי-כָּרֵס אשר מי שלומד אותם מגיע למסקנה שלא ניתן עוד לומר מאומה, ועל האדם לגזור על עצמו תענית-דיבור במשך כל ימי חייו.
והדברים תמוהים כפליים לאור הלכות חז"ל ורבנו בענייני לשון-הרע (דעות ז, א–ט), אשר מסכמים את כל הנושא בתשע הלכות בלבד! וברור שגם תשע הלכות לעניין זה הינן אריכות, מפני שחלק ניכר מן ההלכות הללו אינם גדרי הלכה מורכבים או ריבוי סעיפים, אלא איומים שאיימו חז"ל על האדם כדי שלא ירגיל את עצמו למידה מגונה זו. וברור שכל האריכות היחסית הזו נועדה להרחיק את בני האדם מֵעניין זה אשר רובם מוכנים ומזומנים לשגות בו בכל עת.
ועדיין, יחד עם כל הגינויים החריפים מאד של חז"ל בעניין זה, אין שום מקום לאריכות הבלתי נתפשׂת של חכמי-יועצי-אשכנז בעניין איסור לשון-הרע, אין שום מקום לתלות את כל העולם כולו באיסור זה, ולהפנות את בני האדם ללמוד את איסור לשון-הרע כאילו מדובר על אחד משלושה דברים שעליהם העולם עומד – ובמיוחד לאור הלכה אחת בתוך הלכות רבנו בהלכות דעות שם (ז, ח), אשר מחדדת את השאלה שהִצבנו בראש מאמר זה, וכֹה דברי רבנו:
"ואם נאמרו דברים אלו [כלומר דברי גנות שהם בגדר לשון-הרע] בפני שלושה, כבר נשמע הדבר ונודע. ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת – אין בו משום לשון-הרע, והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר".
נמצא, שדבר שנודע לשלושה בני אדם אין באמירתו איסור לשון-הרע! ובתנאי שאין לאדם שמספר אינטרס מיוחד להזיק לאותו אחד שנאמרו עליו הדברים על-ידי פרסום הדבר לקבוצה רחבה יותר של אנשים. ואין לי ספק שהלכה זו, שהיא ככל הִלכות רבנו הלכה תלמודית, הינה לצנינים בעיני חכמי-יועצי-אשכנז, והיא בעיניהם לא פחות מחילול הקודש ומכפירה בעיקר!
ויש לשאול ולהבין, מדוע החרדים הגלותיים הפכו את איסור לשון-הרע ליסוד כל-כך מרכזי בדתם החדשה, הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית? ועד-כדי-כך הִרבו להג והחמירו בעניין זה, עד שהאדם שאינו יודע מאומה על דת משה וכל ידיעותיו נובעות מהתבוננות במעללי החברה החרדית, יהיה בטוח שאיסור לשון-הרע נאמר לנו בהר סיני בין חמשת הדיברות הראשונות, או שהוא אפילו נכלל בגדר שלוש-החמורות שעליהן ציוונו ה' יתעלה: "ייהרג ובל יעבור".
"וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" (יח' כ, כה).
א. המקור לשגיאתם ולסכלותם
המקור לשגיאתם ולסכלותם בעניין זה ובעניינים רבים אחרים נעוץ בשיטתם להבין את אגדות חז"ל כפשוטן. רש"י וחבר מרעיו הנחילו ליושבי ארץ אדום את ההשקפה הכעורה הזו, ויוצאי ארץ אדום החדירו והפיצו את ההשקפה הזו בעם-ישראל בצורה מאד כוחנית ודורסנית, עד שמי שמתנגד לה מוגדר ככופר וכאפיקורוס. השקפה זו מחריבה את יסודותיה הטהורים של דתנו, כי בפשטי אגדות חז"ל ישנם עניינים רבים אשר נוגעים להגשמה, לעבודה-זרה, וכן סתם הזיות אשר מרגילות את האדם לקבל את הנמנעות ומרחיקות אותו מלהיות חכם ונבון.
וגם כאן, בעניין איסור לשון-הרע, ישנה אגדה אחת אשר להערכתי היא-היא המקור לניפוח איסור לשון-הרע כאילו היה אחד מהדיברות החשובים והראשונים שניתנו לנו בהר סיני. מדובר באגדה מפורסמת ביותר אשר מופיעה בתלמוד הירושלמי, וחכמי-יועצי-אשכנז החליטו שיש להבין אותה כפשוטה, ואף סכלו לסבור שהיא טומנת בחובה "סוד גדול" מסודות התורה. והאמת, שכל מטרת האגדה הזו היא לזרז על חשיבות הזהירות בעניין לשון-הרע, ותו לא.
ובכן, מדובר במדרש אשר מובא בתלמוד הירושלמי מסכת פאה (טז, א) בתוך סוגיה שעוסקת בענייני לשון-הרע. כמו כן, מדרש זה הועתק ועובד במדרשים מאוחרים רבים, כגון: ויקרא רבה כו, ב; במדבר רבה יט, ב; דברים רבה ה, י; פסיקתא דרב כהנא, ד; ועוד.
והנה דברי המדרש לפניכם בקיצור:
"אמר רבי אבא בר כהנא: דורו של דוד כולן צדיקים היו ועל-ידי שהיה להן דילטורין [=בעלי לשון-הרע] היו יוצאין במלחמה והיו נופלין [...] אבל דורו של אחאב עובדי עבודה-זרה היו, ועל-ידי שלא היה להן דילטוריא היו יורדין למלחמה ונוצחין".
כאמור, מדרש זה נועד לרומם את חשיבותו של איסור לשון-הרע, אך בשום-פנים-ואופן הוא לא נועד ללמד אותנו "תכסיס" כיצד לכפר ולהתגבר על עוון עבודה-זרה. ברם, מי שמבין אותו כפשוטו, ושוגה בהבל ובהזיות פגאניות, בהחלט יכול לראות במדרש זה "סוד גדול", דהיינו כיצד ניתן ללכת בדרכי התוהו וההבל ויחד עם זאת לזכות להגנה ולחסינות אלהית ואף להצלחה במלחמות! ובמלים אחרות, השוטים עלולים להבין ממדרש זה, שהם רשאים להמשיך לעבוד עבודה-זרה ובלבד שלא יאמרו לשון-הרע – והקב"ה ישמור ויציל אותם מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, ואף ינחיל להם ניצחונות ויזכה אותם לעושר לכבוד ולרוממות.
ואולי יתרה מזאת, לפי פשט המדרש איסור לשון-הרע חמור יותר מאיסור עבודה-זרה! שהרי דורו של דוד המלך, שהיו צדיקים לפי המדרש אך היו בהם כמה בעלי לשון-הרע, היו מפסידים במלחמותיהם, ואילו דורו של אחאב, למרות שכולם היו רשעים ועבדו עבודה-זרה, מכיוון שהקפידו על איסור לשון-הרע – הקב"ה העניק להם עזר אלהי פלאי לְנַצֵּח בכל מלחמותיהם!
ואיך ייתכן להבין מדרש זה כפשוטו? והלא הקב"ה מעיד על דוד המלך וקורא לו שלוש-עשרה פעמים בספרי הנבואה: "דָּוִד עַבְדִּי" (ש"ב ג, יח; ש"ב ז, ה; מ"א יא, יג-לב-לד; מ"א יא, לח; מ"ב יט, לד; מ"ב כ, ו; יש' לז, ה; יר' לג, כא–כב-כו; יח' לז, כה); ופעמיים נוספות בתהלים (פט, ד-כא). ולצד הכינוי הייחודי המרומם והנשׂגב הזה, נאמרו בדוד המלך עוד פסוקים רבים אשר מבטאים את יושרו ודבקותו בה' יתעלה שמו, והנה שתי דוגמאות מדברי ה' לשלמה: "וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ" (מ"א ג, יד); "וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר" (מ"א ט, ד). ודוגמה אחרונה: "כְּעַבְדִּי דָוִד אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי" (מ"א יד, ח).
ובכן, איך יעלה על הדעת להבין אגדה זו כפשוטה? ואיך יעלה על הדעת לרומם את אחאב הרשע ולהשפיל את דוד המלך? ויתרה מזאת, וכי אמת הדבר? וכי בדורו של דוד המלך היו יוצאין במלחמה ונופלין? והלא לא היה כדוד המלך אשר הרחיב את גבולות ישראל, ולא היה כדוד המלך אשר הוביל את עם-ישראל לניצחונות! ופעמיים הודגש בכתבי-הקודש שהקב"ה הושיע את דוד בכל אשר הלך: "וַיּוֹשַׁע יְיָ לְדָוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ [...] וַיּוֹשַׁע יְיָ אֶת דָּוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ" (דבה"א יח, ו–יג), ובמקומות רבים נוספים מתוארים ניצחונותיו של דוד המלך.
נמצא אפוא, שפשט מדרש זה מבטא שלוש השקפות-עובדות שגויות מאד: א) איסור לשון-הרע חמור מאיסור עבודה-זרה, עד-כדי-כך שהוא אפילו מכשיר ומלבין עבודה-זרה; ב) בַּשּׁוּרה התחתונה, דורו של אחאב היו ישרים וטובים יותר לפני ה' יתעלה מאשר דורו של דוד המלך! ג) דוד המלך "הרשע" נחל הפסדים וכישלונות צורבים בכל מסעותיו הצבאיים, לעומת אחאב "הצדיק" אשר ה' היה עמו, הושיע אותו בכל מלחמותיו, ונתן את כל אויביו בידו.
והנה רק כמה פסוקים אשר מתארים את רשעותו וסופו של בית אחאב, וכֹה דברי אליהו הנביא ע"ה לאחאב (מ"א כא, כ–כו): "יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ, הִנְנִי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל, וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל [...] הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם, רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְיָ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
והנה עוד שלושה פסוקים בעניין חלות העונש על בית אחאב (מ"ב י, י–יז):
"דְּעוּ אֵפוֹא כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר יְיָ אַרְצָה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ עַל בֵּית אַחְאָב וַייָ עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ, וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל וְכָל גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד [...] וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ כִּדְבַר יְיָ אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ".
ורק מי שאינו יודע תנ"ך ולא למד על דוד המלך ע"ה וניצחונותיו המזהירים, ועל רשעותו של אחאב וסופו המר של ביתו, מסוגל לקבל מדרש זה כפשוטו. וכידוע, החרדים השוטים אינם לומדים תנ"ך ולא רק מתוך עצלות או זלזול גרידא, אלא בעיקר מפני שהשקפות התנ"ך: היסודות החינוכיים, העֶרכיים והמוסריים שהוא מנחיל לנו, מנוגדים לחלוטין להשקפות עולמם הפרו-נוצריות המעֻוותות, וכמו שהסברתי במאמר: "מדוע החרדים אינם לומדים תנ"ך?".
"כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְיָ, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת, דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת" (יש' ל, ט–י).
נחזור לענייננו, לאור כל הדברים שראינו לעיל, איך אפשר אפוא להבין מדרש זה כפשוטו? איך אפשר לקבל את ההשקפות השגויות והמקוממות אשר עולות מפשוטו? וברור שחז"ל דיברו בלשון הבאי, כלומר בלשון גוזמא, במטרה לזעזע אותנו, כדי שנזכור תמיד להתרחק מלשון-הרע, אשר רבים-רבים נכשלים בו לעתים קרובות במהלך פטפוטיהם הגיגיהם והבליהם.
ב. דוגמאות לתפישׂת המדרש הנדון – כפשוטו
דוגמה ראשונה
הדוגמה הראשונה היא מפירושו של בחיי בן אשר לתורה (ספרד, המאה הי"ג). מדובר בעוד פרשן מטורלל אשר נטה אחר הזיות המאגיה והמשיך את דרכו העקומה של הרמב"ן בפירושו לתורה. הוא גם היה תלמידו של הרשעב"א בברצלונה אשר החרים את לימודי הפילוסופיה, דהיינו את לימוד יסודות הדת כגון ייחוד ה' וידיעת ה' וכל יסודות הדת המחשבתיים, ומה כבר אפשר לצַפות מתלמיד של מין וסכל? והוא אכן ממשיך בדרך ההזיות והסכלות ותפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, ובכללן גם את המדרש שאנו עוסקים בו במאמר זה, וזה לשונו (שמ' ב, יד):
"מפני מה ישראל בגלות יותר משאר אומות? יש ביניהם רכילות ולשון הרע ואינם ראויים לגאולה. [...] אבל דורו של אחאב היו כולן עובדי גילולים, ולפי שלא היו דלטורין היו יוצאים למלחמה ונוצחים, ולא היה אחד מהם נהרג [...] שבשביל לשון הרע שכינה מסתלקת".
בַּחיי החליט להוסיף, שבעוון לשון הרע עם-ישראל נענש בייסורי הגלות הארוכה – כאילו אין כל רע בסכלותו התהומית ובהשקפותיו המאגיות, וכן בהחרבתו את יסודות הדת כגון ייחוד ה' וידיעת ה', ושאר יסודות הדת המחשבתיים – כי לפי בחיי, כל מה שעומד בין עם-ישראל ובין הגאולה השלמה הוא לא לדבר לשון-הרע, והשכינה מיד תשוב לישראל ונזכה לביאת משיח צדקנו. וכל שיח ההזיות של בחיי ודומיו, מסיח את הדעת מעריכת חשבון נפש עמוק ואמיתי על הסיבות האמיתיות לייסוריו של עם-ישראל ולגלות הארוכה והמייסרת שעמֵּנו נידון בה.
דוגמה שנייה
הדוגמה השנייה היא מישמעאל הטמבל מקוצי (צרפת, המאה הי"ג), אשר כותב בספרו הסמ"ק – "ספר מצוות קטן", וזה לשונו: "עוד מצינו בדורות הראשונים, יש דור שרובם עכו"ם, כגון דורו של אחאב יורדין למלחמה ונוצחין, לפי שלא היה בהם דילטורים". וברור שהוא הבין מדרש זה כעדות היסטורית פשטנית, שהרי הוא אומר: "מצינו בדורות הראשונים".
דוגמה שלישית
הדוגמה השלישית היא מהשטן מגירונדי שר"י ששיחד את הכנסייה לשרוף את ספר-המדע ומורה-הנבוכים (ספרד, המאה הי"ג), וכך הוא כותב בספרו "שערי תשובה" (שער ג), וזה לשונו: "ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי פאה א, א): דורו של שאול היו בהם דילטורין כמו דואג והזיפים, ועל-ידי-כן היו יורדים למלחמה ונופלים. דורו של אחאב לא היו בהם דילטורין [...] ועל-ידי-כן היו יורדים למלחמה ונוצחים, אף-על-פי שהיה אחאב עובד עבודה-זרה".
ואין שום רמז בדברי השטן לכך שמדובר באגדה או במשל, אדרבה, הוא משכתב את דברי חז"ל במדרש באופן פשטני, ומוסיף "הבהרות" שמוכיחות שמדובר לפי דמיונו בפשט, כגון בסוף דבריו: "ועל-ידי-כן היו יורדים למלחמה ונוצחים, אף-על-פי שהיה אחאב עובד עבודה-זרה".
דוגמה רביעית
הדוגמה הרביעית היא מסכל צרפתי הוזה הזיות נוסף, שחי במאה הי"ד, וכך הוא כותב בספרו "אורחות חיים": "עוד מצאנו בדורות הראשונים דורות שרובם עובדין עבודה-זרה והולכין למלחמה ונוצחין לפי שלא היה בהם דלטורין כגון דורו של אחאב". וברור שגם הוא ראה במדרש זה עדות היסטורית פשטנית, שהרי גם הוא אומר: "עוד מצאנו בדורות הראשונים" וכו'.
דוגמה חמישית
הדוגמה החמישית היא ממין כעור במיוחד, הלא הוא ישעיהו הורביץ המכונה השל"ה (מוצאו בפולין, המאה הט"ז), וכך הוא כותב בספרו "שני לוחות הברית" (דרוש שלישי, א): "כי חטא לשון-הרע גדול מעבודה-זרה ושפיכות דמים וגלוי עריות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: [...] דורו של שאול וכו' לא היו נוצחים, בשביל שהיו ביניהם דלטורין, דורו של אחאב היו עובדי עבודה-זרה היו נוצחין, בשביל שלא היו בהם דלטורין". השל"ה פותח בקביעה מפורשת שחטא לשון-הרע חמור משלוש החמורות, ומביא ראיה לדבריו מן המדרש, כאילו המדרש הינו פשט. ועל הזיה אחרת של השל"ה כתבתי במאמר: "מדוע חברה-קדישא אוסרת ללוות את האב לקבורה?".
דוגמה שישית
הדוגמה השישית היא מדברי מאיר השחצן בן קלונימוס (פולין, המאה הי"ט), אשר החליט בגסות רוחו לקרוא לספרו "משך חכמה", ואין לי צל של ספק, שאדם עניו וחכם באמת לא היה מעז לקרוא כך לספרו ולהעיד על עצמו שהוא מקור נובע של חכמה, ואין גבול להתרברבותם של רבים מאד מקרב חכמי-יועצי-אשכנז... וכך בן הקלון כותב בפירושו לשמות (יד, כט):
"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. בהתבונן בדרכי התורה נראה כי במצוות שמעיות כמו עבודה-זרה ועריות יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות. לא כן בנימוסיות ומידות כמו מחלוקת לשון הרע, רכילות, גזל, אין בו מלקות [...] אולם זה דווקא ביחיד העושה, אבל אם הצבור נשחתין, בזה מצאנו להיפך, בירושלמי דפאה (א, א): דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיו בהם דלטורין היו נופלים במלחמה וכו', אבל דורו של אחאב, עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין היו יורדים למלחמה ומנצחים".
וממה שהוא מביא את המדרש בירושלמי כראיה היסטורית לכך שבדורו של אחאב עובדי עבודה-זרה היו ואף-על-פי-כן היו נוצחין וכו', מזאת עולה כשמש ביום בהיר שהוא תפשׂ את האגדה הזאת כפשוטה, כאילו היא מתארת מציאות שהתרחשה כהווייתה, וכאילו יש להתייחס אליה כפשוטה על כל ההשקפות הרעות והמקוממות העולות ממנה, וכמו שהוסבר לעיל.
גם בפירושו לדברים (כ, א) הוא ממשיך לההביל, וזה לשונו:
"לא תירא מהם כי ה' [...] המעלך מארץ מצרים. פירושו על-פי דברי הירושלמי ריש פאה (א, א): דורו של דוד, כולם צדיקים היו, ועל-ידי שהיה בהם דילטורין היו נופלים במלחמה וכו'. אבל דורו של אחאב עובדי עבודה-זרה היו, ועל-ידי שלא היו בהם דילטורין היו יורדים למלחמה ומנצחים. וזה בעת שהעלן מארץ מצרים היו עובדי עבודה-זרה [...] ולא היה בהם דילטורין [...] וזה שאמר, שאף אם אתה נמוך במדרגה כמו שהעלוך ממצרים, לא תירא מהם".
כלומר, הוא שוב לומד את המדרש כפשוטו, ואף קובע שהקב"ה הציל את עם-ישראל בעת שיצאו ממצרים אף-על-פי שהיו עובדי עבודה-זרה, רק בזכות שלא היו מדברים לשון-הרע.
ג. האם שגיאתם רומזת על ידיעת האמת?
ראינו אפוא כמה דוגמאות מכתבי המינים וצאצאיהם, אשר מהם עולה שהם הבינו את האגדה הנדונה כפשוטה. ובימינו, אנחנו רואים כאמור הליכה ביתר-שׂאת בכיוון הזה, במה שהחרדים הכסילים הופכים את איסור לשון-הרע לאחד משלושת הדברים שעליהם העולם עומד!
ויש להבין, האם לחינם הם הפכו את איסור לשון-הרע ליסוד מיסודות הדת? או שמא הם חשים בתוך-תוכם כי דרכם כסל למו, דרך אשר נגועה עד לשדהּ בריקבון עבודה-זרה? ושמא זו היא הסיבה לכך שהם מתאמצים כל-כך לרומם את איסור לשון-הרע, שהרי לפי פשט המדרש שראינו לעיל, ההקפדה על איסור לשון-הרע מהווה גושפנקא רשמית לעבוד עבודה-זרה! כי אם אחאב הרשע הגמור, ה' היה בעזרו וניצח בכל מלחמותיו, אף-על-פי שהיה מגדולי עובדי העבודה-הזרה בכל הדורות, ברור שהחברה החרדית הפרו-נוצרית תנצח בכל מאבקיה, ואפילו אם היא שקועה עד צוואר בעבודה-זרה, ובלבד שבניה ובנותיה ייזהרו בענייני לשון-הרע...
ובמלים אחרות, לא אתפלא אם רבים מחכמי-יועצי-אשכנז, חושדים בסתר לבם-הרע שדרכם רעה ומעֻוותת, ולכן הם מרגישים שהם זקוקים נואשות לתריס ולמגן מפני עוון העבודה-הזרה והשחיתות המוסרית שבידם. אך מכיוון שהם, בדיוק כמו אחאב, התמכרו לעבודה-זרה ולכל הזיותיה ותאוותיה, הם אינם מוכנים בשום פנים להודות על האמת, לוותר על השקפותיהם הפגאניות, ולהרוס את הבניין הרעוע שבנו במשך אלף שנים. במקום זאת, הם מעדיפים ליצור לעצמם דת חדשה, דת אשר תכשיר ותאפשר להם להמשיך בתעלוליהם, דת אשר מוחקת את כל יסודות הדת המחשבתיים ויוצרת לעצמה אלוה ומגן מסוג חדש – איסור לשון הרע.
ובמלים אחרות, גדולי טחורי האסלה החרדים לדורותיהם הפכו את איסור לשון הרע ליסוד הדת, לא בגלל שהם צדיקים וחסידים אשר נזהרים בדבריהם, שהרי הם מגדולי בעלי פעור – מגדולי בעלי לשון-הרע אשר פוערים את פיהם על כל מי שלא נמנה על אחת מקבוצות המינים שלהם. כלומר, אין עזי פנים כמו מנהיגי ועסקני החברה החרדית אשר מפיצים שנאה ותיעוב כלפי הזולת (חיילי צה"ל הינם 'נאצים', וחיילי צה"ל החרדים הינם חרד"קים, דהיינו חיידקים וחרקים שראוי להשמיד), ואפילו כלפי אחיהם הניצבים בתחתית המִדרג המעמדי הדמיוני שהם בנו לעצמם, הם מפיצים שנאה ותיעוב: "שוורצע חייעס" (=חיות שחורות, וכוונתם לבני עדות-המזרח הנרצעים המשועבדים להם ולהזיותיהם) או "פרענק פארך" (=ספרדי מצורע).
אלא, גדולי האסלה החרדים לדורותיהם הפכו את איסור לשון-הרע ליסוד דתם, בגלל שבכל מקום ובכל עניין הם מחפשים את התועלת האישית, וגם כאן, בעניין ההרחקה מלשון-הרע, יש להם לפי פשט המדרש תועלת גדולה מאד, שהרי ההתרחקות מאיסור לשון-הרע, מגֵנה ומכפרת, ובפועל גם מכשירה ומלבינה לפי דמיונם, את טומאת הגילולים אשר בידם. ולפי פשט המדרש הם יכולים להיות רגועים, להמשיך בעבודה-הזרה שבידם ככל העולה על רוחם, וכל עוד לא ידרדרו לשפלותו של אחאב שרצח וגם ירש – ידם תמיד תהיה על העליונה.
ואחתום פרק זה בשישה פסוקים המוקדשים לעובדי האלילים, החרדים לדברי גדולי האסלה המהובלים, אשר אולי יזכירו להם את חרון אף ה' עליהם במהלך מלחמת העולם השנייה:
"וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם".
"וּבָא עָלַיִךְ רָעָה לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ וְתִפֹּל עָלַיִךְ הֹוָה לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי" (יש' י, ג; מז, יא).
"גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ" (מש' א, כו–כט).
סוף דבר
כאמור, איסור לשון-הרע תואר במקורות חז"ל כעניין רע מאד מפני שהוא גורם לשנאה ואף עלול להביא לחורבן המשפחה, הקהילה והחברה. ברם, יש לו גדרים מדויקים ומוגדרים מאד בהלכה, וכדרכם בדתם הפרו-נוצרית, גם באיסור זה המינים וצאצאיהם נסחפו מאד, כדי להשקיט את מה שנותר מנפשם העשוקה אשר זועקת מרה על הליכתם אחרי התהו.
ברם, בנוסף לכל האמור, נראה כי צאצאי המינים ניפחו מאד את איסור לשון-הרע גם מתוך ריקנותם התהומית בענייני מחשבה, ולכן, בכל ענייני ההלכה באופן כללי הם החמירו קשות, כי אין להם במה לתלות את הקרבה לה' יתעלה אלא בסגפנות ובחומרות פרו-נוצריות.
כמו כן, ישנה סיבה גדולה לכך שהם נסחפו מאד באיסור זה, וייתכן מאד שהיא אף הסיבה המרכזית: מטרתם של המינים וצאצאיהם בזה הייתה לבטל למעשה כל אפשרות של ביקורת ותוכחה כלפיהם וכלפי העבודה-הזרה אשר בידם, דהיינו כדי לחסום כל אפשרות של שפיכת אור על ערוותם הרוחנית – שהרי אם כל ציוץ קטן של תוכחה הוא בגדר "לשון הרע", אז אסור למתוח עליהם ביקורת ולא להוכיח אותם במאומה, וכל שנותר הוא להחניף להם ולרשעם.
וביתר ביאור, החמרתם הדורסנית באיסור לשון-הרע נובעת משחיתותם המוסרית, מפני שהחמרה והקפדה קיצונית זו נועדה להגן על מעמדה של דתם החדשה ועל מעמדם של גדולי האסלה נושאי הדת החדשה הזו. ושמירה על מעמדם הפגאני של גדולי האסלה הוא אחד היסודות המרכזיים ביותר בדתם החדשה, כי כדי להפוך סכלים נבערים ומושחתים לאלילים שחובה לשמוע בקולם, מן ההכרח הוא להפכם לאלהים שאסור לבחון את דבריהם...
ראיה נוספת לכך שהקפדתם על לשון-הרע נובעת משאיפות זרות ובעיקר מתאוותם לשליטה פוליטית חברתית וכלכלית בהמונים, ניתן להביא מלשונם המשתלחת והמתנפלת של המינים וצאצאיהם בעיתונים ובפשקווילים שלהם, כנגד כל מי שמעז לערער על עליונותם הפגאנית, או מסכן את שלטונם עריצותם ודורסנותם ומאיים על צינורות הזרמת הכספים לכיסם.
ויתרה וגדולה מזאת, אין חמור יותר מלשון הרע על ארץ-ישראל, שהרי על הוצאת דיבת הארץ רעה נחתם גזר-דינו של עם-ישראל במדבר! אולם, שנאתם לארץ-ישראל היא מן המפורסמות (לדוגמה, הם הפכו את יום העצמאות ליום קינה מספד ונהי, ונלחמים שלא להגן ולשמור על ארץ-ישראל). כלומר, הקשר והזיקה שלהם לארץ-ישראל נובעים בעיקר משלל התקציבים וטובות ההנאה שהם מקבלים – ואם הם היו מקבלים יותר במקום אחר, רובם לא היו כאן.
קצרו של דבר, הם הפכו את איסור לשון הרע ליסוד דתם, אך רק כאשר הוא משרת אותם.
ולעיון נוסף ונרחב יותר בנושא, ראו: "גדרי לשון הרע ומתי הוא הופך למצוה?".
נספח: מודעה בעניין לשון הרע
הנני מצרף לפניכם מודעה לנשים שראיתי בבני-ברק בתקופת הקורונה. המודעה פורסמה מטעם "משמרת השלום – הארגון העולמי להפצת שמירת הלשון", במודעה נאמר כך:
"עושים סוויץ', לפי דברי [...] קנייבסקי – הקורונה היא תזכורת עבורנו לתקן את חטאי הדיבור. זה הזמן להתחזק בשמירת הלשון! להפסיק את הלשון הרע! הצטרפי ליוזמה המרגשת – להציל חיים ולפעול ישועות. איך זה עובד? פשוט מאד! עוצרים – מצאת את עצמך בעיצומה של שיחה שלילית; עושים סוויץ' – אמרי את המילה סוויץ' ושני מיד את נושא השיחה!; משתפים – הצלחת? שתפי ברעיון את משפחתך וחברותייך; זוכים – זכית, פעלת ישועות! [...] קנייבסקי יברך את כל המשתדלים! למסירת שם לברכה שלחי מייל [...] או פקס [...] הצטרפי ללימוד יומי של 2 הלכות בשמירת הלשון".
עד כאן, ואגב למדנו שהם הפכו את מצות שמירת הלשון גם לסגולה פגאנית אשר "מצילה חיים" ואף "פועלת ישועות" באופן כללי, ובזה הפכו גם את המצוה הזו לכפירה בתורה ולסעיף מסעיפי עבודה-זרה – שהרי בהפכם את המצוה הזו לסגולה פגאנית הינם מכלל המנחשים והחוברים והכופרים בתורה וכדברי רבנו בהלכות "משנה תורה", ולא ארחיב כאן בעניין כפירתם בתורה וסטייתם אחרי ההזיות הפגאניות, ובזה ראו: "תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?".
בתמונת שער הרשומה: ישראל מאיר מראדין (פולין, נפטר ב-1933) שחיבר את הספר "חפץ חיים" בעניין לשון הרע, ספר שהפך להיות ל"ספר המדע" של החברה החרדית.