מדוע חברה-קדישא אוסרת ללוות את האב לקבורה?

עודכן ב: 7 ינו 2019

בחודש אדר תשס"ט פורסמה כתבה באתר "כיפה", ובה נאמר כי לא מעט עמותות חברה-קדישא מונעות מן הבנים להשתתף בקבורת אביהם. להלן כמה פסקאות מתוך אותה כתבה:

"מדובר באבסורד: בלא מעט עמותות חברה-קדישא, מונעים קרובי-משפחה מלהשתתף בקבורת יקיריהם. ממספר עדויות שונות עולה, כי בבתי-עלמין שונים ניתנות הנחיות למשפחות, המורות להן להימנע מלהגיע לקבר מסיבות שונות. המשפחות, שאינן תמיד בקיאות במנהגים ובהלכות, מצייתות להוראות שניתנות להן, ובכך מחמיצות את ההזדמנות האחרונה להיפרד מהמנוח.

בני משפחה ירושלמית שליוו למנוחה לאחרונה את אבי המשפחה בבית-העלמין בגבעת-שאול, נדהמו לגלות כי אנשי חברה-קדישא אוסרים על הילדים – בניו ובנותיו של הנפטר – להגיע לקבר, ובכך מונעים מהם למעשה להשתתף בפרידה האחרונה מהמת. יהודית (שם בדוי), בתו של המנוח, מספרת בשיחה ל'כיפה' כי 'הגענו לבית הלוויות בגבעת-שאול. איש החברה-קדישא דיבר עם אחי, והסביר לו שהילדים של הנפטר לא מלווים את האבא לקבורה, ולכן אסור לנו ללוות אותו. אמרתי לאחי שאולי בכל זאת נלך, שהרי זה אבא שלנו! אבל הבן שלי ואחי אמרו שכדאי לעשות מה שאומרים לנו. נשארנו, כל האחים והאחיות, בכניסה לבית-הקברות, ואימא שלי ליוותה את האב לקבורה בלעדינו'.

שיחה עם אחת המזכירות בחברה-קדישא ירושלים מעלה, כי אכן קיימת הנחייה בארגון למנוע מילדיו של הנפטר ללוות אותו ולהשתתף בקבורתו". עד כאן מתוך הכתבה שפורסמה באתר "כיפה".

ולא רק בירושלים, במו עיניי ראיתי כיצד אנשי חברה-קדישא מונעים מהבנים ללוות את אביהם לקבורה בבית-העלמין שברחוב חזון-איש בבני-ברק. והבנים נאלצו להמתין בכניסה לבית-הקברות, בעוד ששאר המלווים ליוו את המנוח עד לקבר עצמו והשתתפו במצות הקבורה.

חשוב לציין כי אותם הבנים ואותה המשפחה היו מעדת יהודי-תימן, ולמרות שאין למנהג זה זכר במורשת יהדות-תימן, אף-על-פי-כן אסרו על הבנים ללוות את אביהם. עוד חשוב לציין, כי אותם הבנים הקפידו מאד על מצות כיבוד אב, והאיסור ללוות את אביהם עד לקבר ולהשתתף בקבורה, הסב להם צער רב.

המקור למנהג שנשים לא יכנסו לבית-הקברות

בכתבה שפורסמה באתר "כיפה" נאמר עוד, כי המקור למנהג זה נמצא בכתבי הגר"א (ר' אליהו מווילנא, ליטא המאה הי"ח). וכך אומר אחראי החברה-קדישא הכללית בירושלים מנדל גלברשטיין:

"בפירוש למשניות כותב הגאון מווילנא, שכאשר נשים נמצאות בבית-העלמין, בבית-הקברות, השטן מרקד בעיר. כלומר, זו סכנה. ככה הוא כותב. כאשר אתה מדבר על אקט שהציבור מגיע, אם זה בחברה ששומרת על כל מנהגי ההלכה כפי שנהוג בקהילות מקדמת דנא, אומרים שאסור. כמובן, לא מרביצים, לא נותנים צו מניעה, אבל מסבירים שאסור". ותודה רבה לאנשי חברה-קדישא שאינם מרביצים לאבלים קרועי-הבגדים או מוציאים כנגדם צו מניעה, ממש גדלות נפש מצדם...

מכל מקום, גלברשטיין כנראה ערבב בין שני עניינים: המנהג שהבנים לא ילוו את אביהם לקבורה, והמנהג שנשים לא יכנסו לבית-הקברות. הגר"א שנזכר בדברי גלברשטיין, התייחס לעניין השני בלבד, והרב צוריאל בספרו "מנהגי אבלות שאינם ראויים" (עמ' 358–359) מסכם עניין זה בקצרה, וזה לשונו:

"בשו"ע יו"ד (שנט, ב) נפסק: 'יש למנוע מלצאת הנשים לבית הקברות אחר המטה'. הש"ך כתב: 'שאם עושים כן גורמים רעה לעולם ח"ו' [...] גם הגר"א באגרת שכתב בעת נסיעתו לארץ-ישראל כתב 'ששם מתדבקין הקליפות מאוד וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה' (אוצרות הגר"א, עמ' 182). חיי אדם התריע נגד אשה נדה ההולכת לבית הקברות".

הגר"א שגה בתלותו בדברי מיסטיקה וקליפות את כל הצרות והעוונות, ורחוק הוא מרחק עצום בדבריו אלה ממשנתו הזכה והצלולה של רבנו הרמב"ם. ואליבא דאמת, כל הצרות והעוונות באים כתוצאה מאי שמירת דיני התורה והשקפותיה האמתיות. ושמא יטענו שיש ללמד זכות על הגר"א, הואיל וכוונתו הייתה להשיג מטרה נעלה כשלעצמה, דהיינו מניעת ערבוביה בין נשים לגברים בהלוויות, וציין טעמים מיסטיים כדי להפחיד את ההמון. על כך יש להשיב, שכבר לימדנו רבנו הרמב"ם, שמי שמנסה להוכיח דבר שהוא אמת כשלעצמו בדרכי הטעיה והשאה, לא רק שאינו מועיל מאומה, אלא אף מחליש את אמיתת הדבר שרצה להוכיחו (וראו: מורה-הנבוכים ב, טז).

עוד טוען גלברשטיין, שאנשי חברה-קדישא "מסבירים" לאבלים שאסור להם להגיע עד לקבר, אך בהלוויה שהזכרתי לעיל, ראיתי שאנשי חברה-קדישא מאיימים על האבלים שלא ללוות את אביהם לקבורה. זאת ועוד, לא מדובר במנהג מ"קדמת דנא", אלא במנהג חדש יחסית, ואבותינו הקדמונים לא נהגו במנהג זה, ולא עלה על לבם.

מקור המנהג שלא ללוות את האב לקבורה

בספרו גשר-החיים (עמ' קיב), האריך הרב יחיאל-מיכל טוקצינסקי בעניין המנהג שלא ללוות את האב לקבורה, וזה לשונו:

"הטעם [למנהג זה הוא] על-פי הקבלה, שלא ילכו אחריו [אחרי המת] יצורי זרעו הטמאים, מטיפות הקרי, וכדאמרו בעלי הקבלה: שמטיפות הזרע הבלתי-כשרים מתהווים יצורים טמאים מזיקים, שבמשך הזמן מתגדלים ומתלבשים בלבושים גופניים של שדין ורוחין. והם-הם נגעי בני-אדם הפוגעין בו וגורמים לו מרעין-בישין גם בחייו. המז"ל איננו בר מזל, גבר לא יוצלח לתכליתו".

לפי טוקצינסקי, זרע שנשפך לבטלה הופך לשדים ורוחות אשר מזיקים לאדם במשך חייו, וגורמים לו לחוסר מזל ולאי-הצלחה בחיים. אך עדיין לא ברור מדוע נאסר על הבנים ללוות את אביהם לקבורה? מכל מקום, מקור ההבלים הללו הוא בקבלה, והשקפות אלה נוגעות נגיעה רחבה בעבודה-זרה, מפני שכל מי שירא מישויות מיסטיות דמיוניות, כגון שדים ורוחות, משתף למעשה את יראתו מהקב"ה, ביראה מהבלים שהראשונים שהמציאום היו עובדי-האלילים הקדמונים. כביכול יש כוחות על-טבעיים נוספים בעולם מבלעדי הקב"ה, שאין זולתו ואין כיוצא בו, וכבר הוזהרנו ש"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ, ב).

נחזור לענייננו, חשבתם שטוקצינסקי יסתפק בהבלים הללו? או שלא ניתן לההביל מעבר לכך? ובכן, בהמשך דבריו הוא מוסיף הבלים מהובלים אפילו גדולים מאלה, וזה לשונו:

"ומאז נתחדשה המשקפת המגדלת פי 16–18 אלף [=כוונתו כמובן למיקרוסקופ, אך שם המיקרוסקופ כנראה נשגב מבינתו], המצויה אצל רופאים למקצוע, רואים על-ידי אותה המשקפת בכל טיפה שכזו, בריות חיות קטנטנות בצורות תינוקות בני-אדם מתנועעות רצות ומתרוצצות – המראות זוועה מלהסתכל. ולכשתהיה משקפת מגדלת פי מאה אלף יראו שם ילדים בדמות מולידם, והיה לב האב הרואה מתפלץ למראה ילדיו שהוליד לרוחות [...] ודברים איומים דיברו על זה בזהר הק' [בראשית נה, ויחי ריט, תרומה קל, ויקהל ריד]".

ועד כמה ניתן להיות משובש?! האם מי שמתבונן בשכבת-זרע במיקרוסקופ יראה "בריות חיות קטנות בצורת תינוקות"? ומדוע מדובר ב"מראות זוועה מלהסתכל"? או שאולי הוא אינו רוצה שנסתכל כדי שלא נגלה עד כמה הפליג בהזיות. והוא ממשיך ואומר, כי במיקרוסקופ שמגדיל פי מאה אלף, רואים "ילדים בדמות מולידם"! ואין כל שחר לדבריו, וחבל שדת משה מוּבלת על ידי שוטים מהבילים. ודבריי חריפים כי קצתי בחיי מפני סכלות הממסד הרבני, ומפני ריחוקנו מן האמת במשך מאות ואלפי שנים, בגלל סכלות התמימים ורשעות המתוחכמים.

זאת ועוד, בדקתי את נכונות דבריו מבחינה מדעית, ויצרתי קשר עם חברה למכירת מיקרוסקופים. נכון לשנת 2018 (לא לשנות ה-50 שבהם כתב טוקצינסקי את ספרו), המיקרוסקופים המשוכללים ביותר שנמכרים מגדילים פי 10 עד פי 160, אף שנאמר לי שיש גם מיקרוסקופים משוכללים במיוחד שמגדילים פי 1000 עד 1500. ויש בימינו גם מיקרוסקופים ביולוגיים משוכללים שמגדילים פי 100,000 אך אלה מיקרוסקופים בגודל של חדר, וברור שלא לאלה התכוון טוקצינסקי, שהרי אין צורך בהם כדי לראות דגימת זרע, וספק גדול אם היו כאלה מיקרוסקופים בשנות החמישים.

טוקצינסקי מסכם את דבריו שם ואומר: "ומשום כך עושים מסביב למת עוד כמה עניינים כגון ההקפות ועוד כהנה – למען הרחיקם או לבערם מעליו [=מעל המת] עד כמה שאפשר". ושוב הוא גולש לענייני עבודה-זרה, כי כפי שכבר הוכחתי במאמרי "מדוע מברכים על נטילת ידיים לאחר הנטילה?", כל מי שעושה פעולה שנועדה להרחיק ממנו נזק של שד או רוח דמיוני וכיו"ב, הוא למעשה עובד עבודה-זרה, וזו בדיוק הייתה מטרת העבודה-הזרה של עובדי-האלילים הקדמונים. ומכל מקום, עדיין לא קיבלנו מדבריו תשובה לשאלה: מדוע אסור לבנים ללוות את אביהם לקבורה?

הרב משה צוריאל התנגד למנהג האוסר ללוות את האב לקבורה, וזה לשונו בספרו "מנהגי אבלות שאינם ראויים" (עמ' 359):

"שורש מנהג זה נמצא בספר של"ה [...] 'שיש טיפות שז"ל [=שכבת זרע לבטלה] שהאדם הוציא בחייו, והם המקיפים אותו עד לקברו ומצערים אותו' [...] כלומר, שלא ילוו אותו לא בנים שיש להם גוף ולא בנים שאין להם גוף (שז"ל)", וסיכם: "כידוע, הבנים עלולים להצטער מאוד כשימנעו מהם לשאת את אביהם או ללוותו לקבורתו. ואם תוסבר להם הסיבה, יהיה זה בזיון המת".

לרשימה "המכובדת" של מאמיני השדים עובדי-האלילים, מצטרף בחפץ-לב גם השל"ה (פולין וארץ-ישראל, המאה הי"ז). הוא מוסיף ו"מסביר" ברוב חכמתו, כי שכבות-הזרע שהוציא האב לבטלה במשך חייו מסובבות אותו בעת קבורתו, ואם הבנים נמצאים בקרבת גופת האב – אז הן מצערות אותו באופן מיוחד. ובקָראי הזיות אלה איני יודע את נפשי, וזעקה אילמת עולה מקרבי: מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! וכי ניתן עוד לצעֵר את גופת האב לאחר מותו? וכי גופתו מרגישה משהו? ומדוע הבנים גורמים לאב צער גדול? וגם אם נתייחס לשיגעונו כאל שיטה דבריו הזויים, שהרי הבנים נזרעו בטהרה ולא נשפכו לשווא, מדוע אפוא שזרעי הטהרה לא יגנו עליו מפני הזרעים שנשפכו בטומאה?

נראה כי שם ספרו של ר' ישעיה הלוי הורוביץ – של"ה (=שני לוחות-הברית), רחוק מאד מלבטא את מהותו, ואיך בכלל העז לקרוא לספרו על-שם לוחות-הברית? ולרמוז לכך שהוא גדול כמשה רבנו וספרו כביכול נאמר מפי הגבורה... וכל מי שמאמין בברית-חדשה כופר בדת האמת שלא תשתנה ולא תוחלף לעולם, ואין לו חלק לעולם הבא.

ואחזור לענייננו, גם אם נתעלם מההזיות ומענייני העבודה-הזרה שבמנהג זה, דברי השל"ה משובשים, מפני שהם נוגדים את ההיגיון ההלכתי. שהרי מכבוד אבא שהבן לא יסתור את דבריו, לא ישב במקומו, ואם האב חטא על הבן לשאול אותו בנועם: האם כך ההלכה? וכאן, בִּמקום הכבוד האחרון, רבני אשכנז מורים לבנים שלא ללוות את אביהם לקבורה משום חטאים שיש בהם חרפה גדולה? וכי יש ביזיון אחרון גדול מזה לאב שנפטר?!

ותודה לאל ששלח לנו את רבנו הרמב"ם להצילנו מן התוהו והתעייה, וזה לשונו בהלכות אבל (ח, ג): "וכן על אביו ועל אמו חולץ כתפו [...] והולך כך לפני המטה. ואחר שייקבר אביו או אמו אינו חייב לחלוץ". כלומר, פשוט וברור לפי רבנו הרמב"ם שהבנים חולצים כתפיהם והולכים כך לפני המטה עד לקבורה (ולפי מנהג תימן לאחר המיטה).

אולם, גם אם נתעלם מענייני ההזיות והעבודה-הזרה, וגם אם נתעלם מחרפת האב במנהג זה, וגם אם נתעלם מהִלכת הרמב"ם, עדיין לבי אינו שקט, שהרי כיצד יעלה על הדעת שהבנים לא יזכו לכבד את אביהם בשעה נוראה זו ולא ילוו אותו לקבורה? האם כך צריך להתנהג עם חכם ונבון? ועל אנשי חברה-קדישא כאלה שמאיימים ומונעים מללוות את האב יש לומר בלשון היחידה שהם מבינים: "ולשטיא בכורמיזא".

למרות האמור, לצערי קול ההיגיון והדעת נעדר מהעולם הדתי כבר מאות רבות בשנים, בערך מאותה העת שהחלו להפוך את הדת קרדום לחפור בה (ראו מאמרי: "מהם הגורמים לעיוותה ולמסחורה של דת משה?"). וכך כותב ראש הרשות הרבנית המסחרית יצחק יוסף בספרו ילקוט-יוסף (ח"ז יו"ד עמ' עז): "אין למחות בחוזקה באלה שעלו מחוץ-לארץ ומנהגם ללוות את האב הנפטר [...], אבל אם יש בהם בני תורה ומוקירי רבנן, ראוי לתלמידי-חכמים לדבר עמהם באמירה נעימה שלא לשנות מן המנהג שנעשה לטובת הנפטר".

ולפי הרמב"ם דבריו הפוכים, מפני שראוי לתלמידי-חכמים לעודד את האבלים לקיים את דין התלמוד, ולכבד את אביהם בדרכו האחרונה "והולך כך לפני המטה". "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיה ה, כ).

המקור הראשון של המנהג שלא ללוות את האב לקבורה

הרב טוקצינסקי מגלה כי מקורו הראשון של המנהג הוא בספר הזהר, שקוראים לו "קדוש" רק כדי להסתיר את טומאתו, וכמו שאומר הנביא ישעיה (סו, יז): "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת". להלן תרגום ספר הזהר לפרשת בראשית (נה ע"א):

"רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנִים נִפְרַד אָדָם מֵאִשְׁתּוֹ, וְכָל אוֹתָם מֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים הַשָּׁנִים הָיָה מוֹלִיד רוּחוֹת וְשֵׁדִים בָּעוֹלָם בִּגְלַל אוֹתוֹ כֹּחַ הַזֻּהֲמָה שֶׁהָיָה שָׁאוּב בּוֹ. כֵּיוָן שֶׁחִסֵּל מִמֶּנּוּ אוֹתָהּ הַזֻּהֲמָה, שָׁב וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהוֹלִיד בֵּן. אָז כָּתוּב וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ. בֹּא רְאֵה, כָּל בֶּן אָדָם שֶׁהוֹלֵךְ לְצַד שְׂמֹאל וּמְטַמֵּא אֶת דְּרָכָיו, כָּל רוּחוֹת הַטֻּמְאָה מוֹשֵׁךְ עַל עַצְמוֹ, וְרוּחַ טֻמְאָה נִדְבֶּקֶת בּוֹ וְלֹא זָזָה מִמֶּנּוּ, וְהִתְדַּבְּקוּת שֶׁל אוֹתוֹ רוּחַ טָמֵא יִהְיֶה בָּאִישׁ הַזֶּה וְלֹא בְאַחֵר, וְלָכֵן הִתְדַּבְּקוּתָם אֵינָהּ אֶלָּא בְּאֵלֶּה שֶׁנִּדְבָּקִים בָּהֶם".

מחבר ספר הזהר העתיק כאן את המדרש המפורסם במסכת עירובין (יח ע"ב): "כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן, היה מוליד רוחות שדין ולילין", והוסיף עליו גיבובי הבלים כדרכו. לענייננו חשוב להבין כי המחבר הבין מדרש זה כפשוטו, ושגה לחשוב שמדובר בשדים דמיוניים כמו שהם מתוארים בתרבויות עובדי-האלילים. וכבר האריך רבנו בעניין הבנת המדרשים בהקדמתו לפרק חלק, וגינה בלשון חריף את הסכלים שסוברים שיש להבינם כפשטם (וראו מאמרי: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ").

לאור זאת יש לתמוה, וכי יעלה על הדעת שרשב"י חיבר את ספר הזהר? וכי יעלה על הדעת שרשב"י יפרש את מדרשי חז"ל העמוקים כפשוטם?! וכבר ראינו שפירוש מדרש זה כפשוטו גורר להזיות ולעבודה-זרה, לביזיון האב וחרפתו בעת הכבוד האחרון, לסתירת ההלכה, לסתירת כל היגיון ורגש בריא, ואף לחילול השם ולשנאת הדת.

"וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י, י), נעבור עתה לראות כיצד רבנו הרמב"ם מפרש מדרש זה, וזה לשונו בספרו מורה-הנבוכים (א, ז):

"וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו [=שלא הוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל] [...], שאינו אדם אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו, אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאת הרעות מה שאין לשאר בעלי-החיים, כי המחשבה והסברה שהייתה מעותדת לו [=שה' יתעלה חננוֹ בה] להשגת השלמות – אשר לא הושגה – משתמש בה במיני התחבולות המביאות לרעות והמצאת הנזקים, וכאילו הוא דבר הדומה לאדם או חיקויו, וכך היו ולדי אדם אשר קדמו לשֵׁת, ואמרו במדרש [עירובין יח ע"ב]: 'כל אותן מאה ושלשים שנה שהיה אדם נזוף בהן [=בעקבות חטאו בעץ הדעת], היה מוליד רוחות כלומר שדים, וכאשר נִרְצָה [=נמחל לו] הוליד דומה לו'. כלומר בדמותו כצלמו, והוא אמרו: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [בראשית ה, ג]".

ברור כי אותם השדים שנזכרו במדרש, הם בני-אדם הרעים אשר לא הגיעו לדרגת אדם, מעין בהמות מתוחכמות, אך למעשה הם גרועים מבהמות שחיות את חייהן בשלווה וכל מעשיהן ופעולותיהן הם לצורך הישרדותן. ומוסיף שם מָרי יוסף קאפח, וזה לשונו: "לפנינו איתא [בגמרא] 'רוחין ושדין ולילין', וייתכן כי בדורות הראשונים היו מין אחד ובדורותינו מינים הרבה"...

וכנראה מאן דהו הוסיף בגרסת התלמוד רוחין ולילין, שהרי התלמוד שלפנינו עבר עריכה עיבוד והגהה, ולכן רבו בו הגרסאות וההגהות (הכי גרסינן והכי גרסינן). ומָרי יוסף קאפח ניצל את התוספות הללו כדי לבטא את רחשי ליבו (וראו מאמרי: "בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו").

יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בהתגשמות נבואתו של יחזקאל (לו, כד–כט): "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם [...]".

אנא ה' הושיעה נא!

בתמונת שער הרשומה: אנשי החברה קדישא של פראג מתפללים ליד מיטת שכיב מרע, ציור משנת 1772.


#מנהג #הלכה #עולםהבא #עבודהזרה #אמת

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!