מדוע חברה-קדישא אוסרת ללוות את האב לקבורה?

בחודש אדר תשס"ט פורסמה כתבה באתר "כיפה", ובה נאמר כי לא מעט עמותות חברה-קדישא מונעות מן הבנים להשתתף בקבורת אביהם. להלן כמה פסקות מתוך אותה כתבה (לקישור לכתבה ראו כאן):


מדובר באבסורד: בלא מעט עמותות חברה-קדישא, מונעים קרובי-משפחה מלהשתתף בקבורת יקיריהם. ממספר עדויות שונות עולה, כי בבתי-עלמין שונים ניתנות הנחיות למשפחות, המורות להן להימנע מלהגיע לקבר מסיבות שונות. המשפחות, שאינן תמיד בקיאות במנהגים ובהלכות, מצייתות להוראות שניתנות להן, ובכך מחמיצות את ההזדמנות האחרונה להיפרד מהמנוח.


בני משפחה ירושלמית שליוו למנוחה-אחרונה את אבי המשפחה בבית-העלמין בגבעת-שאול, נדהמו לגלות כי אנשי חברה-קדישא אוסרים על הילדים – בניו ובנותיו של הנפטר – להגיע לקבר, ובכך מונעים מהם למעשה להשתתף בפרידה האחרונה מהמת. יהודית (שם בדוי), בתו של המנוח, מספרת בשיחה ל"כיפה": כי "הגענו לבית הלוויות בגבעת-שאול. איש החברה-קדישא דיבר עם אחי, והסביר לו שהילדים של הנפטר לא מלווים את האבא לקבורה, ולכן אסור לנו ללוות אותו. אמרתי לאחי שאולי בכל זאת נלך, שהרי זה אבא שלנו! אבל הבן שלי ואחי אמרו שכדאי לעשות מה שאומרים לנו. נשארנו, כל האחים והאחיות, בכניסה לבית-הקברות, ואימא שלי ליוותה את האב לקבורה בלעדינו".


שיחה עם אחת המזכירות בחברה-קדישא ירושלים מעלה, כי אכן קיימת הנחייה בארגון למנוע מילדיו של הנפטר ללוות אותו ולהשתתף בקבורתו.


עד כאן מתוך הכתבה שפורסמה באתר "כיפה".


ולא רק בירושלים, במו עיניי ראיתי כיצד אנשי חברה-קדישא מונעים מהבנים ללוות את אביהם לקבורה בבית-העלמין שברחוב חזון-איש בבני-ברק. והבנים נאלצו להמתין בכניסה לבית-הקברות, בעוד ששאר המלווים ליוו את המנוח עד לקבר עצמו והשתתפו במצות הקבורה.

חשוב לציין, כי אותם הבנים ואותה המשפחה שראיתי היו מעדת יהודי-תימן, ולמרות שאין למנהג זה שום זכר במורשת יהדות-תימן, אף-על-פי-כן אסרו אנשי חברה-קדישא על הבנים ללוות את אביהם. עוד חשוב לציין, כי אותם הבנים הקפידו מאד על מצות כיבוד אב כל ימי חייהם, והאיסור ללוות את אביהם עד לקבר ולהשתתף בקבורה, הסב להם צער רב.


מקור המנהג לאסור כניסת נשים לבית-הקברות


בכתבה שפורסמה באתר "כיפה" נאמר עוד, כי המקור למנהג זה נמצא בכתבי ההגמון המכשף מווילנא (ליטא, המאה הי"ח). להלן דבריו של אחראי החברה-קדישא הכללית בירושלים, מנדל גלברשטיין, אשר צוטטו בכתבה באתר "כיפה":


"בפירוש למשניות כותב הגאון מווילנא, שכאשר נשים נמצאות בבית-העלמין, בבית-הקברות, השטן מרקד בעיר. כלומר, זו סכנה. ככה הוא כותב. כאשר אתה מדבר על אקט שהציבור מגיע, אם זה בחברה ששומרת על כל מנהגי ההלכה כפי שנהוג בקהילות מקדמת דנא, אומרים שאסור. כמובן, לא מרביצים, לא נותנים צו מניעה, אבל מסבירים שאסור".


ותודה רבה לאנשי חברה-קדישא שאינם מרביצים לאבלים קרועי-הבגדים או מוציאים כנגדם צווי מניעה, ממש גדלות נפש מצדם... אגב, הם לא "מסבירים שאסור" כדברי מנדל הטמבל, אלא הם מונעים מהבנים באופן חד-משמעי ונחרץ מלהשתתף בליווי מיטת אביהם.


ולעצם דבריו של מנדל הטמבל, הוא כנראה ערבב בין שני עניינים: המנהג שהבנים לא ילוו את אביהם לקבורה, והמנהג שנשים לא יכנסו לבית-הקברות. עוד טען גלברשטיין, הלא הוא מנדל הטמבל, שאנשי חברה-קדישא "מסבירים" לאבלים שאסור להם להגיע עד לקבר, וכאמור, בהלוויה שהזכרתי לעיל, ראיתי שאנשי חברה-קדישא מאיימים על האבלים שלא ללוות את אביהם לקבורה. זאת ועוד, לא מדובר במנהג מ"קדמת דנא", אלא במנהג חדש יחסית, ואבותינו הקדמונים לא נהגו במנהג זה, ולא עלה על לבם.


נעבור עתה לבחון את דברי ההגמון מווילנא שנזכר בדברי גלברשטיין: ההגמון התייחס בדבריו רק לעניין איסור כניסת נשים לבית הקברות, והרב צוריאל בספרו "מנהגי אבלות שאינם ראויים" (עמ' 358–359), מסכם את המנהג הזה, וזה לשונו:


"בשו"ע יו"ד (שנט, ב) נפסק: 'יש למנוע מלצאת הנשים לבית-הקברות אחר המטה'. הש"ך כתב: 'שאם עושים כן גורמים רעה לעולם ח"ו' [...] גם הגר"א באגרת שכתב בעת נסיעתו לארץ-ישראל כתב 'ששם מתדבקין הקליפות מאוד וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה' (אוצרות הגר"א, עמ' 182). חיי אדם התריע נגד אשה נדה ההולכת לבית הקברות".


ההגמון מווילנא שגה בתלותו בדברי מאגיה וקליפות קלמנטינות את כל הצרות והעוונות, ורחוק הוא מרחק עצום בדבריו אלה ממשנתו הזכה והצלולה של רבנו הרמב"ם. ואליבא דאמת, כל הצרות והעוונות באים כתוצאה מאי שמירת דיני התורה והשקפותיה האמיתיות – דהיינו ההליכה אחרי הבלי ההגמון מווילנא ודומיו. ושמא יטענו שיש ללמד זכות על ההגמון, הואיל וכוונתו הייתה להשיג מטרה נעלה כשלעצמה, דהיינו מניעת ערבוביה בין נשים לגברים בהלוויות, וציין טעמים אליליים כדי להפחיד את ההמון. על-כך יש להשיב, שכבר לימדנו רבנו, שמי שמנסה להוכיח דבר שהוא אמת כשלעצמו בדרכי הטעיה והשאה, לא רק שאינו מועיל מאומה, אלא אף מחליש את אמיתת הדבר שרצה להוכיחו (ראו: מורה הנבוכים ב, טז) – וכל-שכן כאשר ההגמון החדיר הזיות אליליות מתועבות אשר מחריבות את המחשבה.


עלינו להבין, כי שלוש רעות גדולות עולות וצומחות מן ההזיות המאגיות:


א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת התורה והוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה – וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי. ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה, לדוגמה, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.


ב) כל הזיה מאגית משחיתה את המחשבה ומרחיבה את הפתח לחדירת הזיות נוספות, שהרי אם המאגיה קיימת בחיינו המציאותיים בתחום אחד, ברור שהיא קיימת במגוון רחב של תחומים נוספים, כך שחדירת הזיה אחת בסופו-של-דבר תגרום להרס מוחלט של המחשבה.


ג) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוז באמונה זכה וברה]".


מקור המנהג שלא ללוות את האב לקבורה


בספרו גשר-החיים (עמ' קיב), האריך הוזה הזיות בשם יחיאל-מיכל טוקצינסקי בעניין המנהג שלא ללוות את האב לקבורה, וזה לשונו:


"הטעם [למנהג זה הוא] על-פי הקבלה [דהיינו על-פי ספר הזוהר וכפי שהוא יאמר לקמן באופן מפורש], שלא ילכו אחריו [אחרי המת] יצורי זרעו הטמאים, מטיפות הקרי, וכדאמרו בעלי הקבלה: שמטיפות הזרע הבלתי-כשרים מתהווים יצורים טמאים מזיקים, שבמשך הזמן מתגדלים ומתלבשים בלבושים גופניים של שדין ורוחין. והם-הם נגעי בני-אדם הפוגעין בו וגורמים לו מרעין-בישין גם בחייו. המז"ל איננו בר מזל, גבר לא יוצלח לתכליתו".


לפי טוקצינסקי, זרע שנשפך לבטלה הופך לשדים ורוחות אשר מזיקים לאדם במשך חייו, וגורמים לו לחוסר מזל ולאי-הצלחה בחיים. אך עדיין לא ברור מדוע נאסר על הבנים ללוות את אביהם לקבורה? מכל מקום, מקור ההבלים הללו הוא בקבלה הארורה, והשקפות אלה נוגעות נגיעה רחבה בעבודה-זרה, מפני שכל מי שירא מישויות מאגיות דמיוניות, כגון שדים ורוחות, משתף למעשה את יראתו מהקב"ה, ביראה מהבלים שהראשונים שהמציאום היו עובדי-האלילים הקדמונים. כביכול יש כוחות על-טבעיים נוספים בעולם מבלעדי הקב"ה, שאין זולתו ואין כיוצא בו, וכבר הוזהרנו ש"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמ' כ, ב).


נחזור לענייננו, חשבתם שטוקצינסקי יסתפק בהבלים הללו? או שלא ניתן לההביל מעבר לכך? ובכן, בהמשך דבריו הוא מוסיף הבלים מהובלים נוספים, וזה לשונו:


"ומאז נתחדשה המשקפת המגדלת פי 16–18 אלף [=כוונתו כמובן למיקרוסקופ, אך שֵׁם המיקרוסקופ כנראה נשׂגב מבינתו], המצויה אצל רופאים למקצוע, רואים על-ידי אותה המשקפת בכל טיפה שכזו, בריות חיות קטנטנות בצורות תינוקות בני-אדם מתנועעות רצות ומתרוצצות – המראות זוועה מלהסתכל. ולכשתהיה משקפת מגדלת פי מאה אלף יראו שם ילדים בדמות מולידם, והיה לב האב הרואה מתפלץ למראה ילדיו שהוליד לרוחות [...] ודברים איומים דיברו על זה בזוהר הקדוש [בראשית נה, ויחי ריט, ויקהל ריד]".


ועד כמה ניתן להיות משובש?! האם מי שמתבונן בשכבת-זרע במיקרוסקופ יראה "בריות חיות קטנות בצורת תינוקות"? ומדוע מדובר ב"מראות זוועה מלהסתכל"? או שאולי הוא אינו רוצה שנסתכל כדי שלא נגלה עד כמה הפליג בהזיות. והוא ממשיך ואומר, כי במיקרוסקופ שמגדיל פי מאה אלף, רואים "ילדים בדמות מולידם"! ואין כל שחר לדבריו, וחבל שדת משה מוּבלת על ידי שוטים מהבילים. ודבריי חריפים כי קצתי בחיי מפני מינות הממסד האורתודוקסי, ומפני ריחוקנו מן האמת במשך מאות ואלפי שנים, בגלל סכלות התמימים ורשעות המתוחכמים.


זאת ועוד, בדקתי את נכונות דבריו מבחינה מדעית, יצרתי קשר עם חברה למכירת מיקרוסקופים. נכון לשנת 2018, המיקרוסקופים המשוכללים ביותר שנמכרים מגדילים פי 10 עד פי 160, ואלה הם המיקרוסקופים המצויים "אצל רופאים למקצוע" כלשונו של טוקצינסקי. אמנם, נאמר לי שיש גם מיקרוסקופים נדירים ומשוכללים במיוחד שמגדילים פי 1000 עד 1500, אך הם אינם מצויים אצל רופאים ולא זקוקים להם כדי לבחון דגימת זרע. ובימינו במאה ה-21 יש גם מיקרוסקופים ביולוגיים משוכללים מאד שמגדילים פי 100,000 אך אלה מיקרוסקופים בגודל של חדר, וברור שלא לאלה התכוון טוקצינסקי, וגם אין צל של ספק שלא היו כאלה מיקרוסקופים בשנות החמישים, השנים שבהן שרבט טוקצינסקי את הזיותיו.


טוקצינסקי מסכם את דבריו שם ואומר: "ומשום כך עושים מסביב למת עוד כמה עניינים כגון ההקפות ועוד כהנה – למען הרחיקם או לבערם מעליו [=מעל המת] עד כמה שאפשר".


ושוב הוא גולש לענייני עבודה-זרה, כי כפי שכבר הוכחתי במאמרי "האם נכון לברך על נטילת ידיים לאחר הנטילה?", כל מי שעושה פעולה שנועדה להרחיק ממנו נזק של שד או רוח דמיוני וכיו"ב, הוא למעשה עובד עבודה-זרה, אף שהוא פטור מסקילה כי עבדהּ מיראה (ראו הלכות עבודה-זרה ג, יא). מכל מקום, גם לאחר כל דברי ההבל של הוזי ההזיות ובהם טוקצינסקי, טרם קיבלנו תשובה לשאלה: מדוע הוזי ההזיות אוסרים על הבנים ללוות את אביהם לקבורה?


נמשיך לעיין ואולי נצליח למצוא את התשובה... הרב משה צוריאל התנגד למנהג האוסר ללוות את האב לקבורה, וזה לשונו בספרו "מנהגי אבלות שאינם ראויים" (עמ' 359):