מדוע אין לקבל את 'תשובתו' של גירונדי?

נשאלתי כך: מדוע הנך מתבטא בחריפות נגד רבי יונה מגירונדי, כאשר חזר בו מהמעשה שעשה נגד הרמב"ם בשריפת הספרים, ועוד כתב ספר שלם על תשובתו – שערי תשובה? מדוע לאחר שרבי יונה הודה על מעשיו וחזר בתשובה, עדיין הנך מגנה אותו? תשובה:

כבר הרחבתי בעניינוֹ של השׂטן מגירונדי בסדרת המאמרים: "חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב"ם ושריפתם", וכדי להקל עליך אפנה אותך לעיין בסיכום מעלליו בחלק ח בפרק "סוף דבר". לאחר שתלמד על פעולותיו הנוראיות של השׂטן מגירונדי תבין את עוצמת מינותו ושפל עוונותיו. אגב, על עליבותו המחשבתית והנפשית של קמחי תוכל ללמוד שם בחלק א (השואל היה סבור שקמחי היה חכם גדול), ובחלק א יש גם התייחסות נרחבת נוספת לגירונדי.

יתר-על-כן, לפי מסורת התורה-שבעל-פה אסור להאמין למינים כאשר הם מראים את עצמם כשבים בתשובה, הואיל ומחשבתם כבר נזדהמה ונתטנפה במינותם, וכדברי רבנו בפיהמ"ש (אבות א, ו): "וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע, צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".

וכן פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, ח): "ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר [...] וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט] [...] ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה". כלומר, גם כאשר המין יתעה ויתעתע שמחשבתו לשמים וידבר דברי אמת, מחשבתו סוטה אחרי טינופי מינותו: "כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ".

ועל המינים הללו, שוחרי המאגיה והקבלה הפגאנית, אומר רבנו בצוואתו למורה:

"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'] ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".

מאי תיהוי עלן ממינאי?

כמו כן, הקושי להבין מדוע הנני מנאץ את גירונדי נובע מאותו המסך בעניינוֹ של שר"י (השואל היה סבור ששר"י הוא מחכמי ישראל), דהיינו מאי הבנת מהות המינות ותכסיסי המינים ותעלוליהם. עלינו לדעת כיצד לזהות את המינים ולא לתת לתעלוליהם ולתעתועיהם לחדור ולזהם את נפשנו. המינים הם אויבי דתנו, חובה לשנוא אותם, ואסור באיסור חמור לחמול עליהם. גם בימי חז"ל המלחמה עם המינים הייתה קשה מאד, שהרי נאמר בחגיגה (ה, ע"ב): "כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן: מאי תיהוי עלן ממינאי?", ושים לב כיצד שר"י חושף את מינותו (סוטה מט ע"ב): "שהיה [ר' יהושע] בקי בתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם כדאמרינן בחגיגה כי נח נפשיה אמרו ליה רבנן: מאי תהוי עלן ממינים?". אגב, בכל כתבי-היד והדפוסים למעט ווילנא, נאמר בגמרא "מינים", אך בדפוס ווילנא הטמאה נאמר "אפיקורוסין", ולניתוח תעתועם של המינים בזה ראו: "מדוע צאצאי המינים סילפו את נוסח תפילתם של חז"ל להשמדת המינים?", וכן: "ולמלשינים אל תהי תקוה – האמנם?".

ולא לחינם הקב"ה היכה באכזריות נוראה ובאלף אלפי מיתות משונות שישה מיליון באירופה הטמאה, אין זה אלא בעוון המינות שדרדרה אותם להשחתת דתנו וחמור מכך לשנאת ישראל – ועד היום הם שונאים את עם-ישראל וארץ-ישראל, כי שנאתם העזה לצה"ל ואפילו בשעת מלחמה וסכנה קיומית לעמֵּנו היא רק הסימפטום לשנאת העם והארץ ולשנאת ייעודו של עם-ישראל – כי אין ייעוד לעם-ישראל ללא צבא-ההגנה-לישראל, וללא אהבת העם והארץ.

ובעשרות מאמרים הנני שופך אור על המינים ומוכיח את תעייתה של חברת המינות החרדית, וזו היא המינות בתמצית: עיוות הדת ויסודותיה ביד רמה ובעזות פנים תוך רמיסת הזולת וזלזולו והפיכתו לתת-אדם, אשר מצדיקה את גזילתו וניצולו ורדייתו וכן לתעתע בו ולהתנשׂא מעליו ולשׂטום אותו ואף להתיר את דמו, והראש והאדמו"ר המרכזי לדרך המינות הזו הוא שר"י.

עוד תמה השואל בעניינו של שר"י, מדוע איני דן אותו לכף זכות שהוא התכוון שנבין את דבריו על דרך המשל והחידה? וכך השבתי לו בעניין זה בתכתובת שקדמה לזו שהובאה לעיל:

ובכן, את אותן הטענות בדיוק ביחס לשר"י, טוענים מקובלי האופל ביחס לספרם הטמא, דהיינו שמדובר במשלים ולא בפשטים. ולא רק מקובלי האופל, יש גם כיתות נוצריות אשר מפרשות את הברית החדשה כמשלים, וחולקות על השקפות פגאניות אשר מחזיקים בהן רוב כיתות הנוצרים. שר"י היה אפוא מתעתע, כדרכם של המינים, ותוסיף לזה את הקושי החברתי והרגשי וכן את רגשי הנחיתות של הספרדים, וכן את העובדה שהוא התיר ליהנות מדברי תורה ולשגות בהבל ובהזיות, ותמצא את הסיבות וההצטדקויות להכשרתו. לגבי ראיותיך לטענתך האמורה, ובכן, הנני חוקר את שר"י שנים לא מעטות, והנני מכיר היטב את תעתועיו ונכלוליו (וכבר כתבתי עשרות מאמרֵי תשובה לטועני זכותו), ולכן איני נופל בפח היקוש של שר"י, כי כלל אחד עומד לנגד עיניי תמיד: ביסודי הדת, אמת ושקר בערבוביה הינם מסימני המינים. ולכן חכמים ע"ה כל-כך שנאו אותם, כי הם הפילו חללים רבים בעם-ישראל, שהרי אם הם לא היו מתוחכמים ולא היו מתעתעים והיה קל לנתצם – לא היה צורך לקבוע ברכה כנגדם.

ואם המינים לא היו כל-כך מסוכנים לדרך ה' ולא היו ממיטים בתעתועיהם חורבן על עמֵּנו, חכמים ע"ה לא היו נחלצים לפסוק הלכות כל-כך קשות בעניינם, והנה מעט מפסקיהם:

[א] "אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחרי הקבלה הפגאנית המיוחסת לבר-יוחי] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]" (הל' עבודה זרה י, ב); [ב] "מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" (הל' רוצח ושמירת הנפש ד, יד–טו); [ג] "המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבֵּב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו" (הל' ממרים ג, א).

כללו של דבר, חז"ל ורבנו אִפשרו לאדם להיות יצירתי, וכל דרך שתעלה בדעת האדם להורגם – ראויה, מפני שהם מחריבים את תורת האמת וממיטים אסונות וייסורים איומים ונוראים על עמֵּנו. ולא רק שמי שהורג אותם עושה מצוה גדולה ומסיר מכשול, אין צורך לא בעדים ולא בהתראה ולא בדיינים! ואפילו גוי עובד אלילים נהרג אך ורק בבית-דין ולאחר עריכת משפט!

אין ללמד זכות על המינים

גם ב"מורה הנבוכים" רבנו פוסק שאסור לדון לכף זכות עובדי אלילים בכלל ומגשימים בפרט, ואין שום צורך גם לפי דבריו במורה לזמֵּן שום חכם-בעיניו לדון עמו האם הוא מגשים או לאו, כי עצם העובדה שמצאנו בדבריו ענייני הגשמה מפורשים, די בהם כדי לגנות ולבזות ולהכרית אותו מעם-ישראל! והנה תשובת רבנו במורה (א, לו) להשׂגת הפוחז הצרפתי בהלכות תשובה (ג, טו), השׂגה שדומה גם לטענתו של ערוסי שאומר שיש ללמֵּד זכות על מאמיני הגשמות:

"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חוּנך כך או מחמת סכלותו וקוצר השׂגתו [=וברור שאסור לסבור שהם 'חכמים'!], כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [=ובעניין זה ראו: 'מנהג ישראל תורה הוא?']. ואם תאמר כי פשטי הכתובים [או אגדות חז"ל] הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעובדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר-יכולת עיונית".

כלומר, גם מי שבחר לסלף את המקראות או המדרשים ולתלות בהם את כסילותו והזיות מינותו ביחס לבורא-עולם, אין לרחם עליו, אין לזמֵּן אותו לשימוע ולתת לו פתחון-פה, אין לטעון לזכותו "שהוא בעצם לא התכוון", ואין לדון אותו בשום-פנים-ואופן ובשום-צורה לכף זכות – וכן הוא בעניינוֹ של גירונדי: אין לטעון לזכותו שהוא "שב בתשובה" כביכול, ממעללי מינותו. אלא, חובה להבין כי חזקה היא שגירונדי לא באמת שב מרשעותו וממינותו, ולכן אסור לקבלו לעולם! וכאמור במשלי (כו, כה): "כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ". על התועה שנכשל אחרי המינים הארורים לשוב לה' ולהודות לדרך האמת: לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה ופרשנות שמדרדרת אליה, ולאמץ בכל-כוחו כל השקפת-אמת שמרוממת את האדם לידיעת ה' יתעלה, ולמחשבה נכונה ביחס לאל אחד שאין-כיוצא-בו.

ורש"י לא רק נכשל במינות, הוא הִתעה את עם-ישראל בפירושיו הזרים, ותרגום אונקלוס היה לפניו, כך שהיה יכול ללכת בדרך הישרה אם היה רוצה, אך הוא בחר מרצונו לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך – ולפי רבנו "אין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר-יכולת עיונית". וכל חוקרי רש"י-שר"י לדורותיהם הסתירו עניין זה, ושיתפו פעולה עם הטעיית מינות נוראה: קידוש פירוש פרו-נוצרי כפירוש החשוב ביותר בעם-ישראל! ולא לחינם נבואות הזעם נאמרו לדורי דורות, כי חכמי-יועצי-אשכנז הוסיפו ומוסיפים ללכת בדרכי חושך, למרות כל הייסורים שעברו: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב", "עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְ" (יר' ה, ג; לו, טו).

יתר-על-כן, כאמור, רבנו אוסר ללמֵּד זכות על המינים שתעו בדרכי ההבל, כלומר גם כאשר ברור לאדם שמתבונן בהזיותיהם שהם כסילים נבערים. ברם, אם האדם מתבונן בהזיותיהם של המינים ונדמה לו שהם חכמים גדולים, שגיאתו איננה רק בעניין של לדון לכף זכות, אלא, הוא נכשל ונחבל במינות – שהרי הוא סבור שהזיות המינים הארורים הינם חכמה גדולה: "הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי יְיָ תֶּאֱהָב? וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְיָ!" (דה"ב יט, ב), "אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים" (משלי כד, כד), "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם" (משלי כח, ד), "תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ" (משלי כט, כז).

שמא מינות נזרקה בו

והנ פסקם של חז"ל ורבנו בהלכות תפילה (י, ג): "שליח ציבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל, ושהה שעה [=זמן שיש בו כבר טורח ציבור, והוא זמן קצר מאד יחסית] – יעמוד אחר תחתיו. ואם טעה בברכת המינים – אין ממתינין לו, אלא מיד יעמוד אחר תחתיו שמא מינות נזרקה בו". ואם מי שרק טעה בברכת המינים כבר נחשד על המינות ומיד מורידין אותו מדוכן שליח הציבור, מה נֹאמר על גירונדי אשר הסית והדיח למינות ממאירה, שׂרף במו ידיו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים ואף המיט ייסורי אימים מחרידים על עם-ישראל באותם הימים? וכֹה דברי חכמים ע"ה במסכת יומא (עב ע"ב): "אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה'? [דב' ד, מד], לַמַּימִינִים בה – סַמָּא דחיי, לַמַשְׂמְאִילִים בה – סמא דמותא [הוא סמא דמינותא]" (יומא עב ע"ב). וסם המוות הוא סם המינות, ולא לחינם קראו חכמים למינות בשם זה, לרמוז על המוות הרוחני שממיטה על נושאיה, וכן על הכרתתם מחיי העולם-הבא.

אין להביא את פשטי הדרשות כנגד ראיות מושׂכלות

והיה אחד שטען כנגדי מפשטי האגדות בעניינו של מנשה הרשע, ולכן הנני מצרף למאמר זה את דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עה): "וביארנו עוד שם [בהלכות תשובה ח] כי העולם-הבא אין בו מציאות גופות לפי שכבר אמרו: 'אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש' [ברכות יז ע"א], ומן המוכחש שיהיו הכלים הללו מצויים לבטלה, וחלילה לו מפעולת הבטלה [וכאמור במורה ג, כה], לפי שאם היה אדם שיש לו הפה והמעיים והכבד ושאר כלי המזון והוא אינו ניזון, ולו כלי המשגל והוא אינו מזריע – הרי תהיה מציאותן לבטלה בהחלט [כעין פירוש חז"ל לתפילת חנה (ברכות לא ע"ב): 'כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה [...] דדיים הללו שנתת על לבי למה? לא להניק בהן?']. ואין ראוי להביא נגד מרגליותינו אלה [=ראיותינו המבוססות על דברי חז"ל] שיש עליהן ראיות שכליות, את פשטי הדרשות".

רבנו מודע לכך שניתן לכאורה להביא כנגדו ראיות מפשטי הדרשות והאגדות שבספרות חז"ל, ברם, רבנו דוחה את "הראיות" הללו מיניהּ וביהּ וקובע, שאין ראוי להביא את פשטי הדרשות כנגד ראיות מושׂכלות. כלל כביר זה צריך להיות לנגד עיני האדם תמיד, כי אם לא נשׂכיל לדחות את פשטי האגדות מפני ראיות מושׂכלות ומדעיות, נתדרדר בקלות להזיות מאגיות שמחריבות את המחשבה, ואף משקיעות אותנו עמוק בסכלות ובחושך ההשקפות הרעות, וכדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק על הפיכתנו ל"עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה". ומי גרם לתקלה הזו? המינים האורתודוקסים המתעתעים – תופשׂי אגדות חז"ל ותיאורי הבורא בתורה כפשוטם.

סוף דבר

נשאלתי כך: מדוע אסור לקבל את תשובת המינים? מין ששב לה' בכל ליבו לא מקבלים אותו? אם האמנתי פעם בפתיותי לזוהר והייתי מעריץ נלהב של יצחק לוריא וחיים ויטל, ועכשיו תודה לאל אני יודע שהם מסיתים ומדיחים לעבודה-זרה, אז ה' לא ירצה לקבל אותי או אנשים כמוני? גם לא הבנתי למה אתה לא מקבל את התשובה של יונה מגירונדי, איך אתה יודע שהוא רצה לתעתע? מה הראיות לכך שתשובתו שקרית? אולי הוא באמת התחרט על מה שעשה?

וכך השבתי: מי שעשה ביד רמה כיונה מגירונדי, דינו כמינים שאין מקבלין אותן לעולם. לעומתו, מי שטעה כי כך הלעיטוהו אבותיו ורבותיו, כהמוני עם-ישראל, דינו כצאצאי המינים, ומקבלין אותו, וכבר הרחבתי בעניין ההבדל המהותי הזה במאמר: "כל המינים כרגע יאבדו". ואין לי ספק שהשׂטן מגירונדי לא התחרט על מעשיו, כי כך היא דרך המינים, לתעתע. והוא אף לא חזר בו מהזיותיו המאגיות-פגאניות. רק לאחר שהוא ראה שהוא נכשל במלחמתו כנגד רבנו וספג מכות קשות בעקבות זאת, הוא הבין שלא ניתן להילחם בדרך האמת בגישה הזו, ולכן הוא חזר בו כביכול... אך הוא המשיך להפיץ את תורת ההבל והמינות המאגית-פגאנית של רבותיו המינים, גם לאחר שהוא התחרט כביכול על מעלליו. ובימינו, אם לדוגמה גדולי האסלה האורתודוקסים יבקשו לשוב בתשובה, אין מקבלין אותן לעולם. כמו הבאבות למיניהם, והאדמו"רים, וגדולי האסלה הליטאיים, וכל כיוצא בהם, אין מקבלין אותן בתשובה לעולם.

ודברי חכמים ברורים ומפורשים – ועלינו להבין את חומרת המינות ותוצאתה לעם-ישראל, וכן את רשעותם העצומה ובהמיותם התהומית של המינים, כדי להבין את צדקת פסקם של חז"ל: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג)]" (סנהדרין יא, ו).

ואחתום בדברי רס"ג המכוננים בענייננו בספרו "הנבחר באמו"ד" (עמ' ל): "מילה שאדם שומעהּ מן הכופרים ותחדור לליבו ותמחצהו, ויעמוד שאר ימיו תחת השפעתה [=עד כדי כך מסוכנת השפעתה של פרשנות מינות אחת!] [...] ואינו חושב שאם לא יגן [=ואינו מעלה על דעתו שלא להגן] על עצמו מפני החום והקור כדי שלא יפגעו בו ויאַבְּדוהו וימיתוהו".

מדוע אין לקבל את תשובתו של גירונדי.pdf

הורידו את PDF • 314KB