במורה (א, מג) רבנו מבאר את ייחוסו של איבר-התעופה: הכנף, לבורא-עולם ולמלאכים בכתבי-הקודש. רבנו פותח בהבהרה כי "כנף" הוא שם משותף, כלומר שם שיש לו משמעויות שונות אשר אין בהכרח קשר ענייני ביניהם, וכֹה דבריו: "כנף – שם משותף, ורוב שיתופו על-דרך ההשאלה". כלומר, מדובר בשֵׁם משותף שרוב שימושו בכתבי-הקודש אינו במשמעותו המרכזית דהיינו כנף החי המעופף, אלא במשמעויותיו המושאלות שנראה לקמן.
רבנו ממשיך ואומר שם, כי המשמעות הראשונה והמפורסמת של המלה "כנף" היא כנף החי המעופף, ומוסיף ומלמד אותנו עוד שתי השאָלות של המלה "כנף": האחת היא קצוות הבגדים, והשנייה היא קצוות היישוב הרחוקים ממקומנו, וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, מג):
"והונח תחילה [השם "כנף"] לכנף החי המעופף: 'כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם' [דב' ד, יז]; [ועתה לשתי ההשאלות שלו:] [1] ואחר-כך הושאל לקצוות הבגדים ופינותיהם: 'עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ' [דב' כב, יב]; [2] והושאל גם לאפסי היישוב שבארץ וקצותיה הרחוקים ממקומותינו: 'לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ' [איוב לח, יג], 'מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ' [יש' כד, טז]".
כנף – סתר
בהמשך דברי רבנו במורה שם, הוא מבאר משמעות מושאלת שלישית של המלה "כנף", והיא סתר והסתר. בראש דבריו לקמן רבנו מזכיר את הבלשן יונה אבן ג'נאח (ספרד, המאה הי"א) אשר לימד בספרו ("ספר השורשים" שרש "כנף"), שמילה זו משמשת גם במשמעות סתר.
וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, מג):
"ואמר אבן ג'נאח שהוא נאמר גם בעניין ההסתר דומה ל[לשון] ערבי שאומרים: 'כנפת אלשי' עניינו הסתרתיו, ואמר בפירוש [הפסוק בישעיה (ל, כ)]: 'וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ]', [כלומר] ולא יִסָּתֵר ממך עוד מְאִירָךְ [המורה נמשל למאור המאיר לתלמיד] ולא ייעלם [כלומר התלמיד לא יהיה מצוי עוד במבוכה ובצער נפשי בשל מבוכתו], וזה פירוש נאה".
ומוסיף עוד רבנו ואומר במורה שם (א, מג):
"ומזה לדעתי: 'וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו' [דב' כג, א] – לא יגלה סתר אביו; וכן: 'וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ' [רות ג, ט] – פירושו לדעתי פרושׂ סתרך על אמתך".
משמעות ההסתר בשני הפסוקים הללו היא עניין יחסי אישות, ובעבר שמעתי שקאפח וכן ערוסי גינו בסתר את מנהג פריסת הטלית על הכלה בשעת החופה, מפני שבעלי המנהג הזה סמכו את מנהגם על הפסוק ברות (ג, ט): "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ". ולא פחות ממה שהדבר מעיד על דבר מכוער, וצודקים בזה קאפח וערוסי, הדבר מעיד גם על בורות וסכלות בחוכמת דת האמת. כלומר, מי שעושה כן מעיד גם על עיוורונו ועמרצותו וגם על כוונות מכוערות.
והנה לפניכם כמה דוגמאות שאספתי מרחבי הרשת ואשר בהן מורים כומרי ההבל הנגעלים לפרוס את הטלית על ראש החתן והכלה, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו:
מוסא איסרלץ כתב (אבה"ע נה, א): "ויש אומרים שהחופה היא שפורסין סודר על ראשה בשעת הברכה". כלומר, לא רק שמוסא איסרלץ החדיר מנהג מכוער, הוא גם קבע שהחופה שבה הקידושין הופכים לנישואין היא פריסת הסודר על ראש הכלה, ולדעת רבנו הייחוד בצנעה הוא הקובע, ולא ביטוי של מנהג מכוער בפרהסיה לעין-כל, ועולם הפוך ראיתי.
בעקבות מוסא איסרלץ הלכו רבים מאד, וכמעט שאין כומר אורתודוקסי אחד בימינו אשר אינו מורה לחתן לפרוס את טליתו על ראש הכלה, אם בהוראה מפורשת ומחייבת ואם בהמלצה חמה כאילו מדובר במנהג קדוש שיסודו בהררי קודש, והנה לפניכם שלוש דוגמאות, הראשונה מן הבהמה המפורסמת, השנייה מן החשמן הידוע, והשלישית מהלוקה בנפשו:
1) עבדאללה יוסוף: "ואחר שיוריד הטלית על גופו יפרסו הטלית מעל החתן והכלה"; 2) החשמן יעקב אריאל: "כלומר את הטלית יש לפרוש על ראש החתן והכלה ממש"; 3) והאחרון הוא אבן עבדאללה אשר כותב בספרו "ילקוט יוסף" כך (חופה וקידושין, עמ' קפט–קצא):
"ומה שכתב בסיבת פריסת הטלית, עיין בעיטור (שער ב ברכת חתנים ח"ב) שכתב: 'שחופפין אותן בטלית או סודר וכיו"ב'. וכן כתב הארחות חיים (ח"ב הל' קידושין עמ' סד), המנהיג (דף צא, ב), אבודרהם (ברכת אירוסין), כל בו (סימן עה ד"ה וכתב הר"ם). וראה מה שכתב הרוקח (סימן שנג): מצאתי כתוב בקונטרסין מאין סמכו רבותינו להלביש לחתן טלית ביום חופתו, לפי שנאמר: 'גדילים תעשה לך' וסמיך ליה 'כי יקח איש אשה' וכו', ומה שמשימין על החתן ועל הכלה הטלית שעליו, מפני שנאמר ופרסת כנפיך על אמתך. ע"כ. ועיין עוד בתשב"ץ קטן (סימן תנב, וסימן תסא), ומהרי"ל (הל' נישואין), ומהר"ם מינץ (סי' קט) ועוד.
ומנהג זה הביאוהו כל גדולי אחרוני הספרדים, יעויין בגינת ורדים (או"ח כלל א סי' כה), ובספר חופת חתנים (סי' ו אות ו), ובכנה"ג (אה"ע סי' סא הגב"י א), ומהר"ח פלאג'י בספרו גנזי חיים (מע' ח אות יז) ובנו בשו"ת יפה ללב (ח"ד סי' נה אות ב), והבא"ח (ש"א שופטים הלכה יב) ועוד. (עי' בזה באורך ביביע אומר ח"ה אה"ע סי' ז, ובס' משפט הכתובה ח"ו עמ' ס והלאה)".
ועיין עוד ועוד... עוד הוזה הזיות, ועוד הוזה הזיות, ועוד הוזה הזיות... בלה, בלה, בלה...
אגב, ביטוי נוסף למנהג המכוער הזה הוא המנהג הידוע של כיסוי ראש הכלה בהינומה, ויסודו הרקוב הוא בדברי איסרלץ. וכל אלה דברים שראוי לאנשי האמת להתרחק מהם ולהודות לה' שהצילנו מן השוטות והכיעור. ונצרף גם את סיכומו של החוצב האורתודוקסי אליעזר מלמד:
"אלא שהשאלה היא, מהי בדיוק החופה שהופכת את הזוג המאורס לזוג נשוי? יש אומרים שכניסת הזוג למקום מיוחד שנועד לנישואין הוא הכניסה לחופה, ולכן הכניסה של שניהם תחת יריעה מקושטת, שנועדה לחופה, לשם נישואין, היא זו שמאחדת אותם לזוג נשוי. ויש אומרים שהחופה היא פריסת סודר או טלית על החתן והכלה בשעה שמברכים את ברכות הנישואין, ופריסת טלית זו מבטאת את כניסתה של הכלה לחסותו של החתן. ויש אומרים שהחופה חלה על ידי שהחתן מכסה את ראשה של הכלה בהינומא, שאף מעשה זה מבטא את תחילת הנישואין ופריסת חסותו של החתן על הכלה. ובלי להיכנס לפרטים, ברור שהחופה שאנו נוהגים כיום לעשות כוללת בתוכה את שלושת הדעות הללו".
וסכלותם גרמה להם לאמץ את כל סוגי הסכלות, שמא יש איזה חוכמה בסכלות... וכאמור, כל דבריהם הבל מהובל, כי דינא דתלמודא ופסק רבנו שהייחוד הוא המשלים את הנישואין.
השאלת כנף לה' יתעלה ולמלאכים
לאחר שרבנו מבאר את מילת כנף במשמעותה המרכזית הגופנית: כנף החי המעופף, ולאחר שהוא מבאר את משמעויותיה המושאלות בעניין קצוות הבגדים וקצוות היישוב, ולאחר שהוא מבאר את משמעותה המושאלת בעניין סתר והסתר – רבנו עובר להסביר שמילת "כנף" ביחס לה' יתעלה ולמלאכים נוגעת למשמעות האחרונה, דהיינו לעניין של סתר והסתר, שהרי גם המלאכים ואין צורך לומר ה' יתעלה ויתרומם, נעלמים ונשׂגבים מאד מהבנת האדם והשגתו.
וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, מג):
"ועל-פי העניין הזה לדעתי הושאל 'כנף' לבורא יתעלה, וכן למלאכים, כי המלאכים אינם בעלי גופות לפי השקפתנו כמו שאבאר, והנה אמרוֹ: 'אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו' [רות ב, יב] – פירושו אשר באת לחסות תחת סתרו. וכן כל כנף שנאמר במלאכים עניינו סתר, התבונן נא אמרוֹ: 'בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו' [יש' ו, ב], שסיבת מציאותו, כלומר המלאך, נסתר ונעלם מאד והוא פניו; וכן הדברים אשר הוא סיבתם, כלומר המלאך, שהם רגליו כמו שביארנו בשיתוף שם רגל גם הם נסתרים, לפי שפעולות השכלים – נסתרות, לא יִוָּדְעוּ עקבותיהם כי אם לאחר הכשרה, וזה מחמת שתי סיבות: מצידם ומצידנו, כלומר חולשת השגתנו, וקושי השגת הנבדל כפי אמיתתו. אבל אמרוֹ 'וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף' [המשך הפסוק בישעיה שם] אבאר בפרק מיוחד [א, מט] לאיזה עניין יוחסה תנועת התעופה למלאכים".
רבנו מלמד שהמלה "פניו" בישעיה שם, היא משל למציאותו של המלאך, וכיסויה בשתי הכנפיים היא משל וסמל לסיבת מציאותו ושהיא נסתרת ונעלמת מאיתנו. נשים לב, רבנו מדגיש לעיל: "שסיבת מציאותו כלומר המלאך", הוי אומר, אין כוונתו באמרוֹ "סיבת מציאותו" של המלאך לה' יתעלה ויתרומם שהוא סיבת הסיבות ועילת העילות כולן, אלא למהות מציאותו של המלאך הוא עצמו, אשר בגללה ומכוחה המלאך הינו שכל נבדל רוחני. כמו כן, רבנו מוסיף ומלמד, שהמלה "רגליו" בישעיה שם, היא משל לפעולותיו של המלאך, וכיסויה בשתי הכנפיים היא משל וסמל לאופני פעולותיו של המלאך במציאות, שאף הן נעלמות ונסתרות מאד.
ומדוע פעולותיהם של המלאכים כל-כך נשׂגבות ונעלמות מבני-האדם? ובכן, רבנו מסביר, שעקבות פעולות המלאכים לא יִוָּדְעוּ "כי אם לאחר הכשרה, וזה מחמת שתי סיבות: מצידם ומצידנו, כלומר חולשת השגתנו, וקושי השגת הנבדל כפי אמיתתו". ודומני שכוונתו להכשרתו הנבואית של האדם שזכה להתרומם למעלת הנבואה, שהרי רק אדם שזכה להתרומם למעלת הנבואה זוכה להתגלויות של מלאכים (למעט מקרים נדירים של בני אדם שאינם מעותדים).
ובעניין שיתוף השם "רגל" ראו מאמריי בסדרת מורה הנבוכים: "עוד על סילוק הגשמות בתרגום אונקלוס", וכן: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא – האם מדובר בעמידת רגליים?".
רבנו חותם את דבריו לעיל בעניין סוף הפסוק בישעיה שם, ולא נרחיב בזה עתה גם מפני שעניין זה כבר יתבאר בהמשך המורה, וגם מפני שאין עניין זה נוגע ישירות למטרת מאמר זה שהיא ביאור המלה "כנף", ואילו המשך הפסוק מתמקד בעניין התעופה, וכֹה דברי רבנו:
"אבל אמרוֹ 'וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף' [המשך הפסוק בישעיה שם] אבאר בפרק מיוחד [א, מט] לאיזה עניין יוחסה תנועת התעופה למלאכים".
הערת אגב
קאפח מעיר במורה שם, שבשום מקום רבנו לא הזכיר את יונה אבן ג'נאח, ולא לחינם רבנו הזכיר אותו דווקא כאן בבואו לבאר את שיתופי המלה "כנף" בכתבי-הקודש. המלה ג'נאח בערבית היא "כנף", ורבנו הזכיר את אבן ג'נאח דווקא כאן כדי לרמוז על-כך שהנה יש לפנינו עוד השאלה למלה "כנף" והיא לשם אדם (אף שלא מדובר בהשאלה בשפה העברית).
ומוסיף קאפח ואומר שם: "וזה כעין מילי דבדיחותא בעקבות חז"ל שמזכירים מכל בעלי אותה השמועה מי ששמו דומה לשמועתו" (אבן ג'נאח נזכר בשמו בדברי רבנו במורה לעיל דווקא בעניין פרשנותו למלה כנף), ורבים מאותן השמועות אסף קאפח במאמרו: "על שמות בעלי שמועה הזהים עם שמועתם" (ראו כתבים א, עמ' 72).
ובאחת מעבודותיי האקדמיות סיכמתי משהו בעניין זה, והנה הסיכום לפניכם:
מוֹפַעֵי קִרבה לשונית בין שמות החכמים לבין תוכן שמועתם (=לשון נופל על לשון), הינה חזון נפרץ ברחבי התלמוד הבבלי, וכבר הזכירוהָ חוקרים מִספר (ראו תקציר דבריהם במאמר של קאפח שהזכרתי לעיל). הקִרבה הלשונית דנן: "חסדא" – "מידת חסידות", אף נרמזה בתלמוד על-ידי רב הונא בתארו את שמועותיו של תלמידו – רב חסדא: "חִסדָּא שְׁמָך וְחִסדָּאִין מִילָּך" (בב' גיטין דף ז ע"א). ובמאמרו שנזכר לעיל קאפח אף הציע טעם לדבר, וזה לשונו:
"ידועים הם דברי הר"ר צבי חיות ז"ל במבוא התלמוד שלו פרק יז [...] וז"ל: עוד מצאתי דבר חדש, שהרבה חכמים אשר לא בא זכרם רק לפעמים מועטים בשני התלמודים בהלכה אחת או באגדה אחת, נקרא בכל עת רק על שם אותה ההלכה [ע"כ דברי חיות]. [...] ובאמת צדק הר"ר מרגליות שדחה כל ההשערות הללו [בספרונו "לחקר שמות וכינויִם בתלמוד"], אך לא אמר לנו מדוע בכל זאת אנו מוצאים שמות כמה וכמה חכמים זהים עם שמועתם? [...]
והנה, לפי דעתי כבר רמז לנו עניין זה רבנו הגדול הרמב"ם בספרו מורה-הנבוכים (א, מג) בפרשׁוֹ תיבת 'כנף', אשר הונח בעיקרו לכנף העוף, וכנף העוף נקראת בערבית 'גנאח'. וכאן בערך זה הביא רבנו את פירושו של רבנו יונה המדקדק הידוע אשר שם משפחתו 'אבן גנאח'. וכאן היא הפעם היחידה שרבנו הרמב"ם מזכירו. [...] ולפי דרכנו למדנו, כי בעל השמועה לא נקרא כן על-שם שמועתו [דהיינו לא קבעו את שמו בעקבות שמועתו], כי רבנו יונה לא נקרא 'אבן גנאח' מפני שהרמב"ם מזכירו בערך 'כנף' שהוא 'גנאח'. אלא חז"ל נהגו כן דרך צחות או בדיחות הדעת, וכעין מזכרת לעצם השמועה הביאוה בשם אחד החכמים שהיא אמורה בשם, ודווקא אותו שהיא זהה עם שמו, אף-על-פי שנאמרה גם בשם אחרים [...] והדברים פשוטים לדעתי שהרמב"ם עשה כן בכוונה, כדי לרמוז לנו הסבר מנהג זה של חז"ל".
עוד למדנו כי לעתים השם גורם לאדם, כלומר, השם שניתן לאדם עשוי להשפיע עליו מבחינה פסיכולוגית וחינוכית ללכת בדרכים מסוימות או להימשך לעניינים מסוימים או לחקור ולדרוש בכיוונים כאלה דווקא ולא אחרים. לפיכך, יש חשיבות לשם שנותנים לילד, לא מבחינה מאגית, אלא מבחינה חינוכית ופסיכולוגית, מפני שנתינת השם היא למעשה המסר החינוכי הראשון, כי השם שניתן לילד הוא למעשה מסר מאת הוריו לדרכים שבהם הם מצפים ממנו לילך.
"יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָּ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" (מש' כט, יז).