"וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא" – האם מדובר בעמידת רגליים?

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בחלק א פרק יג בספרו "מורה הנבוכים" רבנו ממשיך במסעו להרחקת הגשמות ולהדרכת המחשבה לידיעת אל-אחד שאין-כיוצא-בו. בפרק זה רבנו מבאר את הפעל "עמד" שנאמר בכתבי-הקודש ביחס לעניינים שונים. בתחילת דבריו רבנו מלמד כי הפעל "עמד" הינו שֵׁם משותף, דהיינו שם שיש לו משמעויות שונות בכתבי-הקודש, ובכל מקום יש לבחור את המשמעות הנכונה לפי הֶקשר ועניין הדברים האמורים. רבנו פותח במשמעות הבסיסית של הפעל "עמד" והיא פעולת העמידה וההתייצבות של בני-האדם על שתי רגליהם.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, יג):


"עמידה, שם משותף, יהיה בעניין הקימה וההתייצבות: 'בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה' [בר' מא, מו]; 'אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל' [יר' טו, א]; 'וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם' [בר' יח, ח]".


רבנו מביא שלוש דוגמאות למשמעות הבסיסית של הפעל "עמד": הראשונה היא עמידתו והתייצבותו של יוסף לפני פרעה לאחר שיצא מבית-האסורים (בר' מא, מו): "וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם"; השנייה היא מספר ירמיה (טו, א), שם הקב"ה אומר לירמיה הנביא כי כלה היא מעם ה' להחריב את בית-המקדש ולהגלות את עם-ישראל מארץ-ישראל: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ", כלומר גם אם משה ושמואל יקומו מקברותיהם ויעמדו לפני ה' בתחינה ובתפילה, לא יועילו ולא יתקבלו תפילותיהם ותחנוניהם להציל את העם הזה.


מעניין מאד החיבור שבין משה ושמואל בדברי ירמיה הנביא, ונראים הדברים שלא רק מפני שהשמות משה ושמואל הינם לשון-נופל-על-לשון, אלא משום שיש למשה ושמואל מכנה משותף מהותי ביותר: גם משה וגם שמואל הועד עליהם בספרי הנבואה שלא השתמשו בעם ולא נהנו ממעמדם וממעלתם אפילו במה שהיה מותר להם! על משה רבנו נאמר בספר במדבר (טז, טו): "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם", ושם פירש רס"ג: "לא לקחתי באנגריא [=שלא לקח בהשאלה לצורכי ציבור, וכל-שכן לצורך אישי] אפילו חמור של אחד מהם, כל-שכן שלא הריעותי לאחד מהם".


ובספר שמואל נאמר (יב, ג–ה): "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְיָ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם. וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עֵד יְיָ בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה – וַיֹּאמֶר עֵד". ולכן נזכרו בירמיה דווקא משה ושמואל, שאפילו הם, אשר לא נהנו מן הציבור במאומה, ותפילתם ותחנוניהם קרובים להישמע לפני ה' יתעלה, אפילו הם לא היו יכולים להציל את עם-ישראל מחורבן.


הדוגמה השלישית לפעולת העמידה על שתי הרגליים הינה מאברהם אבינו אשר נאמר עליו בפרשת שלושת המלאכים: "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם" (בר' יח, ח), ולכאורה יש לתמוה על רבנו מדוע הוא הביא את הדוגמה הזו, שהרי כל הפרשה ההיא מתארת מחזה נבואי ולא עמידה ממש על שתי רגליים! על קושיה זו משיב מָרי שם ואומר כך: "ואף-על-פי שזה היה במחזה כדלקמן (ב, מב), כבר נשתמשו בה חז"ל לעמידה ממש כדאיתא בקידושין לב ע"ב". כלומר, רבנו הביא את הדוגמה הזו על דרך "אי ההקפדה", כלומר רק כדי ללמד אותנו על המשמעות הבסיסית של הפעל "עמד" ולא כדי להסביר את פרשת שלושת המלאכים.


א. חידלון והפסק


לאחר שרבנו מסיים לבאר את משמעותו הבסיסית והידועה של הפעל "עמד", הוא עובר לבאר את המשמעות השנייה של הפעל הזה, אשר היא פחות נפוצה בלשון העברית, וכֹה דבריו שם (א, יג): "ויהיה בעניין החידלון וההפסק: 'כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד' [איוב לב, טז; חבריו של איוב הפסיקו וחדלו מלדבר]; 'וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת' [בר' כט, לה]".


הדוגמה הראשונה היא מספר איוב ועוסקת בחבריו של איוב אשר הפסיקו וחדלו מלדבר אליו; הדוגמה השנייה מתארת את ההפסקה הזמנית שהייתה ללאה בלידת הבנים לאחר לידת יהודה הבן הרביעי: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (בר' כט, לה). ורק בפרק הבא בספר בראשית שם, רק לאחר פרשת לידת דן ונפתלי לבלהה שפחת-רחל, ורק לאחר פרשת לידת גד ואשר לזלפה שפחת-לאה, רק לאחר מכן מובאת פרשת הדודאים שלאחריה נולדו ללאה יששכר וזבולון.


ראינו אפוא כיצד רבנו מבאר את המשמעות הבסיסית של הפעל "עמד" (=עמידה על רגליים); לאחר מכן ראינו כיצד הוא מבאר את המשמעות הנוספת של הפעל "עמד" (=הפסק וחידלון), מטרתו המרכזית בביאורו הזה ללמד, שהפועל "עמד" עשוי לתאר מצב שאינו נוגע כלל לעמידה על רגליים! וזהו למעשה השלב הראשון בהרחקת הגשמות מה' יתברך, כי אף שאין אנו יודעים עדיין כיצד יש להבין את הפעל הזה ביחס לה' יתעלה, סוף-סוף אנחנו כבר מבינים כי לא תמיד הפעל "עמד" מבטא עמידת רגליים, וזו כבר התקדמות גדולה.


ב. יציבות וקיום


בשלב הבא רבנו עדיין אינו מבאר את משמעות הפעל "עמד" ביחס לה' יתעלה, אבל הוא מוסיף להתקדם בעקביות לקראת המטרה הזו. בשלב זה אנו למדים כיצד הפעל "עמד" עוסק בעניינים אשר יותר ויותר מתקרבים לעניינים מופשטים, עד שהדוגמה האחרונה של רבנו בשלב זה מתארת מציאות אשר מופשטת לחלוטין מן החומר, וכֹה דבריו שם (א, יג):


"ויהיה [הפעל "עמד"] בעניין היציבות והקיום: 'לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים' [יר' לב, יד]; 'וְיָכָלְתָּ עֲמֹד' [שמ' יח, כג]; 'עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ' [יר' מח, יא] – נתקיים ונשאר ולא נשתנה; 'וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד' [תה' קיא, ג] – קיימת ונשארת".


בדוגמה הראשונה רבנו מצטט מספר ירמיה, ושם, ערב החורבן והגלות הקשה, מתוארת רכישת השדה בענתות על-ידי ירמיה הנביא מדודו חנמאל. המעשה הזה נועד להעביר מסר מעודד לעם-ישראל, שגם לאחר החורבן הסופי והמוחלט הם עתידים לחזור לארץ-ישראל. ולכן הורה הקב"ה לירמיה לסגור את שטרי הקניין בתוך כלי חרס כדי שיתקיימו ימים רבים, עד לשוב עם-ישראל מגלות בבל אל נחלות משפחותיהם באדמות ארץ-ישראל: "כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה, וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ [=יתקיימו] יָמִים רַבִּים" (לב, יד).


הדוגמה השנייה הינה מספר שמות (יח, כג), שם יתרו מייעץ למשה להאציל את סמכויות השיפוט לשרי האלפים ושרי המאות וכו', כי רק כך הוא יוכל להחזיק מעמד (שמ' יג–כג):


"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. [...] וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם [...] וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. [...] וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. [...] אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד [=ותוכל להתקיים ולהחזיק מעמד] וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם".


בדוגמה השלישית מתאר ירמיה הנביא את מואב (מח, יא): "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר". כלומר, ירמיה מתאר את שלוותו הגדולה של מואב עתה לעומת החורבן הגדול שה' ימיט עליו בקרוב. ומכיוון שמואב התרגל לשלווה ולא הִטלטל בגולה עד עתה, "עמד טעמו בו", כלומר הוא הצליח לשמר את כוחו ולא נחלש והתדלדל במלחמות השונות שהתרחשו סביבו.


ובדוגמה הרביעית האחרונה בעניין היציבות והקיום, רבנו מצטט פסוק מתהלים, והנה הפסוק והקשרו (קיב, א–ג): "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְיָ בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד [=וכבר אמרו חז"ל: במצוותיו ולא בשכר מצוותיו, כלומר שעובד את ה' מאהבה] [...] הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". נראה אפוא, כי הצדקה האמורה בפסוק הזה הינן הזכויות של האדם השלם, איש האמת, ירא השמים, העובד מאהבה, אשר שכרו הינו נצחי לעולם-ולעולמי-עולמים: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג).


אמנם, ישנו פסוק דומה בתהלים (קיא, ב–ג) אשר בו משמעות המלה "צד