בחלק א פרק יג בספרו "מורה הנבוכים" רבנו ממשיך במסעו להרחקת הגשמות ולהדרכת המחשבה לידיעת אל-אחד שאין-כיוצא-בו. בפרק זה רבנו מבאר את הפעל "עמד" שנאמר בכתבי-הקודש ביחס לעניינים שונים. בתחילת דבריו רבנו מלמד כי הפעל "עמד" הינו שֵׁם משותף, דהיינו שם שיש לו משמעויות שונות בכתבי-הקודש, ובכל מקום יש לבחור את המשמעות הנכונה לפי הֶקשר ועניין הדברים האמורים. רבנו פותח במשמעות הבסיסית של הפעל "עמד" והיא פעולת העמידה וההתייצבות של בני-האדם על שתי רגליהם.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, יג):
"עמידה, שם משותף, יהיה בעניין הקימה וההתייצבות: 'בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה' [בר' מא, מו]; 'אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל' [יר' טו, א]; 'וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם' [בר' יח, ח]".
רבנו מביא שלוש דוגמאות למשמעות הבסיסית של הפעל "עמד": הראשונה היא עמידתו והתייצבותו של יוסף לפני פרעה לאחר שיצא מבית-האסורים (בר' מא, מו): "וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם"; השנייה היא מספר ירמיה (טו, א), שם הקב"ה אומר לירמיה הנביא כי כלה היא מעם ה' להחריב את בית-המקדש ולהגלות את עם-ישראל מארץ-ישראל: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ", כלומר גם אם משה ושמואל יקומו מקברותיהם ויעמדו לפני ה' בתחינה ובתפילה, לא יועילו ולא יתקבלו תפילותיהם ותחנוניהם להציל את העם הזה.
מעניין מאד החיבור שבין משה ושמואל בדברי ירמיה הנביא, ונראים הדברים שלא רק מפני שהשמות משה ושמואל הינם לשון-נופל-על-לשון, אלא משום שיש למשה ושמואל מכנה משותף מהותי ביותר: גם משה וגם שמואל הועד עליהם בספרי הנבואה שלא השתמשו בעם ולא נהנו ממעמדם וממעלתם אפילו במה שהיה מותר להם! על משה רבנו נאמר בספר במדבר (טז, טו): "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם", ושם פירש רס"ג: "לא לקחתי באנגריא [=שלא לקח בהשאלה לצורכי ציבור, וכל-שכן לצורך אישי] אפילו חמור של אחד מהם, כל-שכן שלא הריעותי לאחד מהם".
ובספר שמואל נאמר (יב, ג–ה): "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְיָ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם. וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עֵד יְיָ בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה – וַיֹּאמֶר עֵד". ולכן נזכרו בירמיה דווקא משה ושמואל, שאפילו הם, אשר לא נהנו מן הציבור במאומה, ותפילתם ותחנוניהם קרובים להישמע לפני ה' יתעלה, אפילו הם לא היו יכולים להציל את עם-ישראל מחורבן.
הדוגמה השלישית לפעולת העמידה על שתי הרגליים הינה מאברהם אבינו אשר נאמר עליו בפרשת שלושת המלאכים: "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם" (בר' יח, ח), ולכאורה יש לתמוה על רבנו מדוע הוא הביא את הדוגמה הזו, שהרי כל הפרשה ההיא מתארת מחזה נבואי ולא עמידה ממש על שתי רגליים! על קושיה זו משיב מָרי שם ואומר כך: "ואף-על-פי שזה היה במחזה כדלקמן (ב, מב), כבר נשתמשו בה חז"ל לעמידה ממש כדאיתא בקידושין לב ע"ב". כלומר, רבנו הביא את הדוגמה הזו על דרך "אי ההקפדה", כלומר רק כדי ללמד אותנו על המשמעות הבסיסית של הפעל "עמד" ולא כדי להסביר את פרשת שלושת המלאכים.
א. חידלון והפסק
לאחר שרבנו מסיים לבאר את משמעותו הבסיסית והידועה של הפעל "עמד", הוא עובר לבאר את המשמעות השנייה של הפעל הזה, אשר היא פחות נפוצה בלשון העברית, וכֹה דבריו שם (א, יג): "ויהיה בעניין החידלון וההפסק: 'כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד' [איוב לב, טז; חבריו של איוב הפסיקו וחדלו מלדבר]; 'וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת' [בר' כט, לה]".
הדוגמה הראשונה היא מספר איוב ועוסקת בחבריו של איוב אשר הפסיקו וחדלו מלדבר אליו; הדוגמה השנייה מתארת את ההפסקה הזמנית שהייתה ללאה בלידת הבנים לאחר לידת יהודה הבן הרביעי: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (בר' כט, לה). ורק בפרק הבא בספר בראשית שם, רק לאחר פרשת לידת דן ונפתלי לבלהה שפחת-רחל, ורק לאחר פרשת לידת גד ואשר לזלפה שפחת-לאה, רק לאחר מכן מובאת פרשת הדודאים שלאחריה נולדו ללאה יששכר וזבולון.
ראינו אפוא כיצד רבנו מבאר את המשמעות הבסיסית של הפעל "עמד" (=עמידה על רגליים); לאחר מכן ראינו כיצד הוא מבאר את המשמעות הנוספת של הפעל "עמד" (=הפסק וחידלון), מטרתו המרכזית בביאורו הזה ללמד, שהפועל "עמד" עשוי לתאר מצב שאינו נוגע כלל לעמידה על רגליים! וזהו למעשה השלב הראשון בהרחקת הגשמות מה' יתברך, כי אף שאין אנו יודעים עדיין כיצד יש להבין את הפעל הזה ביחס לה' יתעלה, סוף-סוף אנחנו כבר מבינים כי לא תמיד הפעל "עמד" מבטא עמידת רגליים, וזו כבר התקדמות גדולה.
ב. יציבות וקיום
בשלב הבא רבנו עדיין אינו מבאר את משמעות הפעל "עמד" ביחס לה' יתעלה, אבל הוא מוסיף להתקדם בעקביות לקראת המטרה הזו. בשלב זה אנו למדים כיצד הפעל "עמד" עוסק בעניינים אשר יותר ויותר מתקרבים לעניינים מופשטים, עד שהדוגמה האחרונה של רבנו בשלב זה מתארת מציאות אשר מופשטת לחלוטין מן החומר, וכֹה דבריו שם (א, יג):
"ויהיה [הפעל "עמד"] בעניין היציבות והקיום: 'לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים' [יר' לב, יד]; 'וְיָכָלְתָּ עֲמֹד' [שמ' יח, כג]; 'עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ' [יר' מח, יא] – נתקיים ונשאר ולא נשתנה; 'וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד' [תה' קיא, ג] – קיימת ונשארת".
בדוגמה הראשונה רבנו מצטט מספר ירמיה, ושם, ערב החורבן והגלות הקשה, מתוארת רכישת השדה בענתות על-ידי ירמיה הנביא מדודו חנמאל. המעשה הזה נועד להעביר מסר מעודד לעם-ישראל, שגם לאחר החורבן הסופי והמוחלט הם עתידים לחזור לארץ-ישראל. ולכן הורה הקב"ה לירמיה לסגור את שטרי הקניין בתוך כלי חרס כדי שיתקיימו ימים רבים, עד לשוב עם-ישראל מגלות בבל אל נחלות משפחותיהם באדמות ארץ-ישראל: "כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה, וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ [=יתקיימו] יָמִים רַבִּים" (לב, יד).
הדוגמה השנייה הינה מספר שמות (יח, כג), שם יתרו מייעץ למשה להאציל את סמכויות השיפוט לשרי האלפים ושרי המאות וכו', כי רק כך הוא יוכל להחזיק מעמד (שמ' יג–כג):
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. [...] וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם [...] וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. [...] וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. [...] אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד [=ותוכל להתקיים ולהחזיק מעמד] וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם".
בדוגמה השלישית מתאר ירמיה הנביא את מואב (מח, יא): "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר". כלומר, ירמיה מתאר את שלוותו הגדולה של מואב עתה לעומת החורבן הגדול שה' ימיט עליו בקרוב. ומכיוון שמואב התרגל לשלווה ולא הִטלטל בגולה עד עתה, "עמד טעמו בו", כלומר הוא הצליח לשמר את כוחו ולא נחלש והתדלדל במלחמות השונות שהתרחשו סביבו.
ובדוגמה הרביעית האחרונה בעניין היציבות והקיום, רבנו מצטט פסוק מתהלים, והנה הפסוק והקשרו (קיב, א–ג): "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְיָ בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד [=וכבר אמרו חז"ל: במצוותיו ולא בשכר מצוותיו, כלומר שעובד את ה' מאהבה] [...] הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". נראה אפוא, כי הצדקה האמורה בפסוק הזה הינן הזכויות של האדם השלם, איש האמת, ירא השמים, העובד מאהבה, אשר שכרו הינו נצחי לעולם-ולעולמי-עולמים: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג).
אמנם, ישנו פסוק דומה בתהלים (קיא, ב–ג) אשר בו משמעות המלה "צדקתו" מעט שונה: "גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי יְיָ [...] הוֹד וְהָדָר פָּעֳלוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". ונראה כי המלה "צדקתו" בפסוק הזה מתארת את נצחיות פעולותיו של הקב"ה, שיש מפעולותיו שהינן יציבות קיימות ונצחיות לעולם-ולעולמי-עולמים: כמו השכר הנצחי לישרי-הלב הטובים-בלבותם שתוארו לעיל, ועוד. וייתכן שאף הבריאה תתקיים לעד-ולעולמי-עולמים, שהרי לצד תהליכי ההִתכלות של הכוכבים ישנם כל העת גם תהליכי "לידה" של כוכבים חדשים בערפיליות הפליטה שהן "בית יוצר לכוכבים" (ראו מאמרי: "זרוע אוריון וערפילית אוריון").
רבנו אומר במורה לעיל, כי משמעות הפעל "עמד" בפסוק: "וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד", הינה: "קיימת ונשארת", ולכן נראה יותר שכוונתו לפסוק מתהלים שעוסק בפעולותיו של הקב"ה. מכל מקום, פרשנות זו כוללת בחובה כאמור גם את הפרשנות הראשונה, אשר מתארת את צדקותיו של האדם השלם אשר זוכה לנצח חיי העולם-הבא. וברור שגם מציאותו של העולם-הבא – עולם ההשגות השכליות המנוקה מן החומר – נובעת מרצונו של הקב"ה.
נשים לב, כי הדוגמה האחרונה שרבנו מזכיר כבר עוסקת גם בעניין אשר כל-כולו מופשט, דהיינו בעונג הרוחני הנצחי של נפש האדם בחיי העולם-הבא, וזהו המבוא לשלב האחרון שהוא גם המטרה המרכזית של רבנו בפרק זה: לבאר את משמעות הפעל "עמד" בכתבי-הקודש ביחס להקב"ה, ולהרחיק ממנו כל זיק של גשמות והגשמה. בדרך דידקטית והדרגתית זו, רבנו מכשיר את המחשבה ומצרף ממנה את סיגי מושגי הגשמות מהבורא יתעלה, וכך, לאט-לאט, הוא מנקה ומזכך את המחשבה מן ההגשמה, ומרוממה לטוהר ייחוד השם.
אגב, בלשון הדיבור יש דוגמה נוספת שבה הפעל "עמד" משמש לעניין מופשט, והיא מופיעה בביטוי: "עומד על דעתו", כלומר אדם אשר איתן ויציב בהשגת יסוד רעיוני או השקפה מסוימת, ולא ניתן להזיזו ממקומו בהזיות והבלים, כי אור האמת מייצב את דעתו ומעמידו איתן על מקומו כנגד כל גלי הרפש והטיט, וכנגד כל ההזיות האינטרסים והדמיונות.
ג. קיום ויציבות ביחס לה' יתעלה
כאמור, לאחר ריכוך המחשבה והרחקת הפעל "עמד" מן המשמעות הגשמית של עמידה על רגליים, רבנו עובר להסביר את הפעל הזה בכתבי-הקודש ביחס לה' יתברך, וכֹה דבריו: "וכל עמידה שנאמרה בה' יתעלה היא מן העניין הזה האחרון: 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים' [זכ' יד, ד], יתקיימו סיבותיו, כלומר מסובביו, ויתבאר זה כשאזכיר שיתוף 'רגל'". נמצא, כי משמעות המלה "וְעָמְדוּ" שנאמרה בזכריה ביחס לה' יתעלה הינה: יתקיימו, כלומר, כל לשון עמידה שנאמרה בכתבי-הקודש ביחס לה' יתעלה הינה ביטוי לקיום ויציבות. כמו כן, משמעות המלה "רַגְלָיו" שנאמרה שם אחרי "וְעָמְדוּ" הינה: סיבותיו, כי ברור שאין לה' יתברך רגליים, ואת השאָלת המלה "רגל" רבנו יבאר בהרחבה בהמשך המורה (א, כח), וכמו שהוא אומר לעיל: "ויתבאר זה כשאזכיר שיתוף 'רגל'".
נמצא אפוא, כי הדוגמה שרבנו מביא מספר זכריה טומנת בחובה עניין נוסף אשר קשור לשיתוף שם "רגל", וכמו שרבנו מוסיף ואומר במורה לעיל (א, יג): "וְעָמְדוּ רַגְלָיו [...] יתקיימו סיבותיו, כלומר מסובביו". וברור שכוונתו שבאותו היום באחרית הימים יתקיימו הסיבות, כלומר יתרחשו אירועים היסטוריים מופלאים, שהינם סיבות ואמצעים למסובביו של הקב"ה, דהיינו למטרותיו, שהן ישועתו ותשועתו ונצחונו ורוממותו של עם-ישראל.
וכך מָרי מסביר שם מהן הסיבות שאותן רבנו מזכיר לעיל: "הסיבות והגורמים שיתפתחו בעולם כאילו באופן טבעי, כדי שיתאספו כל הגויים למלחמה למען יתקיימו מסובביו". וכך הוא מסביר שם מהם המסובבים שאותם רבנו מזכיר לאחר מכן: "הדברים והמטרות אשר כל אותן הסיבות והגורמים והסכסוכים והמלחמות אמצעים טפלים להם, והם פרסום אלהותו יתעלה בעולם על-ידי גאולת ישראל פרקונה ונצחונה".
למדנו אפוא, שהסיבות הינן האמצעים להשגת המסובבים דהיינו המטרות. ובמלים אחרות, סיבה ומסובב הינם אמצעי ומטרה. ברם, רבנו מוסיף בדבריו שתי מלים קשות להבנה: "יתקיימו סיבותיו, כלומר מסובביו", ומתוספת שתי המלים הללו עולה כי הסיבות הן גם המסובבים! ברם, האם ייתכן שהסיבה היא גם המסובב? האם ייתכן שהאמצעי הוא גם המטרה? ובכן, בהמשך נראה כי לעתים האמצעי הוא גם מטרה בפני עצמה לקראת השגת היעד הסופי, ונסביר את הדברים לאור ביאורו של רבנו במורה (א, כח) למילה "רגל":
"והנה אמרוֹ: 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים' [זכ' יד, ד], רוצה בו קיום הסיבות שלו, כלומר הנפלאות שיתגלו אז באותו המקום אשר הוא יתעלה סיבתן, כלומר העושה אותן. ואל פירוש זה כיוון יונתן בן עוזיאל ע"ה, אמר: 'וְיִתְגְּלֵי בִּגְבוּרְתֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא עַל טוּר זֵיתַיָא'. וכך מתרגם כל איבר פעולה והליכה 'גְּבוּרְתֵיהּ', כי כולם המטרה בהם הפעולות המופעלות על-ידי רצונו".
נמצא, כי הסיבה הראשונה לכל הסיבות היא רצונו של ה' יתעלה, או כמו שאומר רבנו: "אשר הוא יתעלה סיבתן", והאמצעים וההתרחשויות שהוא מגלגל ומנהל בעולם הינם המסובבים, כלומר הם גם מטרות בפני עצמן, אך הינם גם האמצעים-הסיבות להשגת המטרה הסופית. וכך הוא סדר הדברים: הסיבה הראשונה היא רצונו של ה' יתעלה; הסיבה והמסובב הינם גם התוצאה של רצונו (=מסובב) והינם גם האמצעי (=הסיבה) להשגת המטרה הסופית; והמסובב האחרון הינו המטרה הסופית שלשמה באו כל הסיבות והמסובבים, וכדברי מָרי לעיל: "פרסום אלהותו יתעלה בעולם על-ידי גאולת ישראל פרקונה ונצחונה".
ובמלים אחרות, יש סיבה שהיא גורם בלבד – כגון רצונו של ה' יתעלה; יש סיבה שהיא גם מסובב מפני שהיא גם תוצאת רצונו של ה' וגם אמצעי להשגת מטרה סופית נשגבה – כגון ההתרחשויות והאירועים המופלאים באחרית הימים שיובילו לניצחונו ותשועתו של עם-ישראל; וישנו מסובב בלבד, שהוא המטרה הסופית הנשגבה – פרסום אלהותו יתעלה על-ידי תשועתו ונצחונו ורוממותו של עם-ישראל.
לפיכך אומר רבנו במורה לעיל (א, כח): "יתקיימו סיבותיו, כלומר מסובביו", כי הסיבות שהוא מדבר עליהן כאן הם האירועים ההיסטוריים הטבעיים שיתרחשו באותם הימים, שאינם רק בגדר מסובבים, כלומר תוצאת רצונו של ה' יתעלה, אלא גם סיבות דהיינו אמצעים להשגת המטרה הסופית שהיא גם המסובב האחרון – תשועתו ונצחונו של עם-ישראל.
ועתה יובנו גם דברי מָרי שם (א, כח), בהסבירו את דברי רבנו באמרוֹ: "קיום הסיבות שלו", וזה לשונו: "קיום הסיבות הגורמות לאותן התופעות הפלאיות שיתרחשו אז באותו המקום, והסיבות הן גאולת ישראל ותשועתו". כלומר, הסיבה הראשונה היא רצונו יתעלה בגאולת עם-ישראל ותשועתו, ונראה לי שזו כוונת מָרי באמרוֹ: "והסיבות הן גאולת ישראל ותשועתו"; והסיבות-המסובבים הינם התופעות הפלאיות וההתרחשויות העצומות אשר תכליתן להשיג את המסובב המרכזי דהיינו את המטרה הסופית: תשועתו של עם-ישראל.
כמו כן, אם נשים לב יש כאן קשר מעין מעגלי: הסיבה הראשונה היא רצונו של ה' יתעלה בדבר מסוים; הסיבה והמסובב הינם גם התוצאה של הרצון וגם הסיבה והאמצעי להשגת המסובב האחרון; והמסובב האחרון הוא התממשות והתגשמות הרצון הראשון במציאות.
חשוב להדגיש, כי מה שאנחנו אומרים ביחס לה' יתעלה "רצה" או "רוצה" וכיו"ב, אין זה אלא בגלל שאין לנו מלים בלשון להסביר את מהות אמיתת רצונו, ואף אין לנו יכולת שכלית להבין את אמיתת רצונו ומהותו, ובהעדר מלים ויכולת להבין את מקור רצונו של הקב"ה, בלית ברירה, הננו משתמשים במושג "רצון" מעולם בני האדם ביחס לה' יתעלה.
ונצרף דוגמה נוספת לביאור "סיבה ומסובב" מדברי רבנו במורה (א, כח), וכֹה דבריו:
"וייאמר [שם 'רגל'] גם בעניין הסיבתיות: 'וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹתְךָ לְרַגְלִי' [בר' ל, ל] – בגללי, כלומר בעבורי, כי הדבר [=הברכה שה' בירך את לבן] אשר הוא בעבור משהו [=בעבור יעקב] הרי אותו המשהו [=יעקב אבינו] הוא סיבת הדבר. וזה שימושי מאד, 'לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים' [בר' לג, יד]".
נמצאנו למדים, כי רצון ה' להיטיב ליעקב אבינו הוא הסיבה הראשונה, והברכה שהגיעה ללבן הינה המסובב-התוצאה של הרצון וגם הסיבה-האמצעי להשגת המטרה הסופית: לברך את יעקב. ובמלים אחרות: 1) יש סיבה שהיא בגדר גורם בלבד כמו הסיבה הראשונה שהיא רצון ה'; 2) יש סיבה שהיא גם בגדר מסובב וגם בגדר סיבה, מפני שהיא גם בגדר תוצאה (=מסובב) הנובעת מהסיבה הראשונה וגם בגדר אמצעי (=סיבה) להשגת מטרה (=העושר שהגיע ללבן הינו גם תוצאה של רצון ה' וגם אמצעי להשגת המסובב האחרון); 3) ויש מסובב שהוא בגדר מטרה אחרונה וסופית: והכוונה לברכה שהגיעה ליעקב מעושרו של לבן.
ד. דוגמה נוספת לקיום ויציבות
בהמשך דברי רבנו במורה (א, יג) הוא מביא דוגמה נוספת לפעל "עמד" אשר אף היא מבטאת קיום ויציבות. ברם, הפעם הקיום והיציבות הינם ביחס לקשר המחשבתי הייחודי שהיה למשה רבנו עם בורא-עולם. כלומר, ביטוי קיום יציב של קשר מחשבתי איתן ללא הפסקות, ללא הפרעות, ללא הסחות וללא ניתוקים – קשר איתן רצוף ותמידי עם בורא-עולם.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, יג):
"ומן העניין הזה [=ממשמעויות הפעל "עמד" בהיבט של קיום ויציבות] אמרוֹ לו יתעלה: 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי' [דב' ה, כז]; 'אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְיָ וּבֵינֵיכֶם' [דב' ה, ה]".
ד.1) כדי להבין לעומק את הפסוק הראשון שרבנו מצטט, נעתיק את דבריו מהקדמתו למורה בעניין משל הברק המפורסם (אותו ביארתי במאמרי: "יסודות במדעי האלהות"), וכֹה דבריו:
"יש ממנוּ [=מבני-האדם] מי שיבריק לו הברק פעם-אחר-פעם עד שכאילו הוא באוֹר תמידי בלי הפסק ויהיה הלילה אצלו כיום, וזו היא מעלת גדול הנביאים אשר נאמר לו: 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי' [דב' ה, כז; "והכוונה שנשאר ברציפות ההשגה" (מָרי)], ונאמר בו: 'כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו' וכו' [שמ' לד, כט]".
נמצא, כי הפסוק הזה עוסק בציוויו של הקב"ה למשה רבנו להישאר איתן ויציב בהשגתו. והפעל "עמד" ביחס לבורא-עולם בפסוק זה מבטא את הקשר המחשבתי הרצוף של משה רבנו בהשגת ה' יתברך, וכמו שפוסק רבנו בהלכות יסודי-התורה (ז, יג–יד):
"כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, משה רבנו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו. ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת שירצה, שנאמר: 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְיָ לָכֶם' [במ' ט, ח]. ובזה הבטיחו האל, שנאמר: 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי' [דב' ה, כז–כח]. הא למדת, שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת חוזרים לאהלם שהוא [משל ל]צרכי הגוף כולן כשאר העם, לפיכך אינן פורשין מנשותיהן. ומשה רבנו לא חזר לאהלו הראשון, לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לה [=מכל שאיפות החומר]. ונקשרה דעתו בצור-העולמים, ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם, וקרן עור פניו, ונתקדש כמלאכים".
ד.2) ביחס לפסוק השני שרבנו מצטט: "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְיָ וּבֵינֵיכֶם" [דב' ה, ה], נראה שהכוונה בו לקיומה ויציבותה הנצחית של התורה שניתנה לנו על-ידי משה רבנו, כלומר תורת-משה עומדת בינינו לבין הקב"ה לעד-ולעולמי-עולמים, והיא לא תוחלף ולא תשתנה לעולם! וכאילו משה רבנו בכבודו ובעצמו עומד לנצח-נצחים בינינו לבין בורא-עולם, שהרי לעולם לא יקום לנו עוד נביא כמשה רבנו, ולעולם לא יקום עוד נביא בדרגתו אשר יהיה מסוגל לתת לנו תורה, ולכן לעולם לא יקום שום אדם שיכול להחליף או לשנות את התורה.
נמצא, כי התובנה שמשה רבנו הוא גדול הנביאים ושלא קם ושלא יקום עוד נביא כמותו, היא מיסודות-הדת, שהרי התובנה הזו הינה היסוד לכך שהתורה לא תוחלף ולא תשתנה לעולם: כי אם לעולם לא יהיה לנו נביא כמשה רבנו, לעולם לא יהיה למעשה אדם אשר יהיה מסוגל להכחישוֹ ולתת לנו תורה חדשה, כי כדי להנחיל תורה חדשה יש צורך באדם כמו משה רבנו אשר קיבל אות-באות מפי-הגבורה, ואין די אפילו בנביא-אמת גדול ככל שיהיה.
מסיבה זו רבנו קובע את יסוד "נבואת משה רבנו" ביסוד השביעי משלושה-עשר יסודות האמונה, וכֹה דבריו בהקדמתו לפרק חלק:
"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהם של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושיימצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים".
ועל ייחודיות משה רבנו ונבואתו ראו מאמריי: "עוצמת נבואת משה רבנו ומטרות הנבואה", "הנבואה – ייחודיות נבואת משה רבנו", "ייחודיות האמונה בנבואת משה רבנו", ועוד.
"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים" (דב' לד, י).