בהלכות עבודה-זרה פרק א, רבנו מתאר את השתלשלות העבודה-הזרה הקדומה. הנקודה המרכזית אשר עולה מדברי רבנו היא, שעבודה-זרה אינה שכחה מוחלטת של הקב"ה והפניית עורף לה' יתעלה, אלא שיתוף של אמונה יראה ופולחן לגורם זר בנוסף או כמתווך לה' יתעלה. וכמו שנאמר בספר שמות (כ, כ): "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם", דהיינו לא תשתפו את עבודתי עם עבודת אלהים אחרים, וכמו שפירש שם רס"ג: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי – 'מעי'", ותרגומו: "עִמִּי", והוסיף שם קאפח: "לא תעשון עמי לא שותף ולא אמצעי".
אין גבול לחשיבותו של המסר המרכזי הזה שבדברי רבנו, מפני שבימינו נדמה לרבים שאם הם מתפללים שלוש פעמים ביום ואוכלים ברד"ץ ומקפידים על כל החומרות הדמיוניות, שהם "צדיקים וחסידים" וקרובים לה' יתעלה... בעוד שלפי האמת מחשבותיהם ומעשיהם מטונפים בעבודה-זרה: אם לאדמו"רים האליליים ואם להגמונים הליטאיים ואם למקובלים הנוכלים רודפי-הבצע-והשררה ואם לכומרים-האורתודוקסים-השכירים ואם לרבי שמעון-בר-יוחאי ואם לאליל דמיוני כוזב שיצרו בדמיונם, בייחסם מאפיינים חומרים ואנושיים לבורא-עולם, ועוד.
ובמלים אחרות, עם-ישראל, ובמיוחד הפלג הדתי האורתודוקסי אשר מתהדר בהקפדתו על "קלה כבחמורה" כביכול, שקוע עד צוואר בטינופי עבודה-זרה למכביר, כי לא רק שהם שיתפו את העבודה לבורא-עולם וזיהמו את ייחוד שמו הנורא והנכבד, אלא שהם עיוותו את מצוות התורה לבלי היכר, עד שהפכו אותן לכלים ולאמצעים להפקת טובות הנאה ולשגות בהזיות עבודה-זרה; וכתבתי על-כך מאמרים רבים ובהמשך המאמר נראה לכך דוגמאות נוספות.
והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות הדת הטהורים:
"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".
וכן פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו):
"חמישה הן הנקראים מינים [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים] [...] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".
טעות דורו של אנוש
נחל אפוא לעיין במסר המרכזי של חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (א, א), וכֹה דבריו:
"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול, ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים. וזו הייתה טעותם: אמרו, הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם ונתנם במרום – חלק להם כבוד, והן שמשין המשמשין לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל-ברוך-הוא, לגדל ולכבד [כלומר שאנחנו נגדל ונכבד] מי שגידלו וכיבדו [ה' יתעלה], כמו שהמלך רוצה לכבד [=שנכבד] עבדיו העומדים לפניו, וזה הוא כבודו של מלך".
הגלגלים שאותם מזכיר רבנו בהלכה הם עצמים שקופים דמיוניים, כמו גלגלים עצומים, אשר בתוכם סובבים כוכבי הלכת ושאר הכוכבים, ואין ספק שמדובר בהזיות אשר לא נבעו מטמטום אלא מהעדר יכולות מדעיות להבין כיצד היקום פועל. בהעדר יכולות מדעיות, נטו חכמי קדם לשער השערות מדעיות דמיוניות, אשר לעתים, לאור המדע בימינו, הינן מגוחכות לחלוטין.
זאת ועוד, תפישות אנשי המדע והפילוסופים הקדמונים את היקום ואופני פעולתו, גררו אותם משום מה גם להשקפות משובשות בעניין אופני השגחתו והנהגתו של בורא-עולם. כלומר, ייתכן שרבנו מתכוון בדבריו לעיל להשקפת הפילוסופים הקדומה לפיה הקב"ה משפיע מטובו על העולם באמצעות עשרת השכלים השופעים על עולמינו דרך עשרה חלקי יקום דמיוניים: תשעת הגלגלים אשר מקיפים את כדור הארץ, וכידוע, כל הדברים הללו הינם הבל מהובל.
שיבושיהם בעניינים המדעיים גררו את חכמי קדם לשיבושים בעניין אופני השגחתו ופעולתו של בורא-עולם. לפיכך, כמו שיש לבטל לחלוטין את כל הזיותיהם המדעיות של חכמי קדם, כך יש לבטל את כל תפישותיהם הפילוסופיות והמחשבתיות אשר נשענו על אותן ההזיות שנחשבו לאמיתות מדעיות בימיהם, שאינן אלא השערות חסרות כל בסיס אמפירי אמיתי. כמו כן, במאמרי: "יסודות במדעי האלהות", הסברתי את הזיקה החזקה שהייתה בימי קדם בין מדעי הטבע לבין הפילוסופיה ומדעי האלהות, זיקה אשר כאמור נבעה מהעדר כלים מדעיים אמפיריים, וממצוקה גדולה של ראיות אמיתיות אשר הובילה ליצירת השערות מגוחכות.
נחזור לענייננו, אם כוונת רבנו בהלכה לעיל לתפישת הפילוסופים הקדמונים שהעולם מונהג באמצעות שפע שיורד באופן הדרגתי עד שהוא מגיע לעולם, הרי שיש לבטל את דבריו לדעתי לחלוטין, בלי היסוס ובלי חשש, שהרי כל ההשקפה הזו נשענת על יסודות מדעיים מגוחכים. אמנם, ייתכן שאין כוונת רבנו לעניין זה, אלא שהוא דיבר לפי הזיותיהם של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, אשר האמינו שהכוכבים הם אלילים שמנהיגים את העולם באופן עצמאי.
נמשיך עתה בדברי רבנו בהלכות הבאות שם בעניין טעות דורו של אנוש, וכֹה דבריו:
"כיוון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה – וזה היה עיקר עבודה-זרה. וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרין שאין שם אלוה אלא כוכב זה – הוא שירמיה אומר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [י, ז–ח] – כלומר, הכל יודעים שאתה הוא האל לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא".
נשים לב לדברי רבנו המטלטלים: "כיוון שעלה דבר זה על ליבם [...] ולשבחם ולפארם בדברים [...] כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה – וזה היה עיקר עבודה-זרה".
ומדוע הנני מדגיש זאת?
ובכן, רבים הם בימינו אשר ההמון משבח ומפאר אותם באופנים אליליים מובהקים, כגון חגיגות האדמו"רים בהן אלפי עובדי אלילים קופצים לפני האליל הכעור שמתנועע על הבמה או כגון הפצת הזיות ביחס לגדולי האסלה, כאילו הם קדושי עליון אשר אינם טועים לעולם או כאילו הם יודעים את הנסתרות או כאילו יש להם כוחות על-טבעיים לעשות נסים... ברם, ברצוני להצביע על מנהג שנוהג דווקא בקרב יהודי-תימן, שהוא מנהג אלילי מובהק, ויש בו לדעתי איסור עבודה-זרה, וכוונתי לשיר-ההלל ששרים לכבודו של בר-יוחאי בליל שבת בבית-הכנסת. בית-הכנסת נועד לִשְׁבָח והלל לבורא-עולם, ועצירת התפילה כדי לפאר לשבח ולרומם בשר ודם, אפילו אם לא היו מייחסים לו את ספר הזוהר שהוא אלילות ומינות, אפילו הכי, מדובר בעבודה-זרה, שהרי כל שבח ורוממות למאן-דהו זולת בורא-עולם, הינם בגדר עבודה-זרה.
כל-שכן וקל-וחומר כאשר הפיוט הזה הוא למעשה שיר הלל להזיות המינות של הקבלה אשר השחיתו ומשחיתות את עם-ישראל, ומתעות אותו לבחור בתהו אשר לא יועיל ולא יציל. וכמו דורו של אנוש, כך בדורנו, רבים הם התועים והמתעים אשר משתפים את העבודה הטהורה לבורא-עולם בעבודה-זרה, דהיינו בהפניית המחשבה והרוממות לזולת ה' יתעלה; ודי לראות את החגיגות מדי שנה במירון כדי להבין את עומק הטמטום והכיעור שאוחז בעם-ישראל (ובעניין זה ראו מאמרי: "פניה למליצי יושר – פולחן דתי או סטייה מחשבתית?").
וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, א):
"עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך [...] ולא כוכב [...] ולא אחד מכל הנבראים [...] ואף-על-פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה – הרי זה עובד עבודה-זרה".
ונחתום פרק זה בדברי רבנו במורה (א, לו), בשתי הפסקות לקמן:
"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה, לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו, ולא יְדַמֶּה [אדם] מן [הדורות] העתידיים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים, אותה הצורה בראה את השמים ואת הארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דְּמוּת לְדָבָר שהוא אמצעי בינינו לבין ה', כמו שבאר ואמר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם' וכו' [יר' י, ז], ואמר: 'וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי' וכו' [מלאכי א, יא], רומז על הסיבה הראשונה [=ה' יתעלה ויתרומם שמו] לדעתם [של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים], וכבר ביארנו את זה בחיבורנו הגדול [כלומר, במשנה תורה, וכאמור לעיל ולקמן], וזה ממה שאין מתווכח בו אף אחד מאנשי תורתנו. [...]
לכן [בגלל שהם שגו בעניין יסוד העבודה והרוממות כאמור וסברו שיש להפנותו גם כלפי הנבראים, כדי שיתווכו בינם לבין ה' יתעלה], היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], ובאר את הטעם לעקירת ההשקפה הַבְּטֵלָה הזו [לפיה יש לעבוד ולרומם נבראים שונים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינינו לבין הבורא. והטעם לעקירת ההשקפה הזו הוא] כדי שלא יתקלקלו בה אחרים, כמו שאמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת' וכו' [דב' כ, יח], וקראם: 'אויבים ושונאים וצרים', ואמר כי העושה כן [=עובד ומרומם נבראים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינו לבין ה' יתעלה] מקנא ומכעיס ומעלה-חמה".
ואחר שארכו הימים...
בשלב הבא בהתפתחותה של העבודה-הזרה קמו נביאי שקר אשר כיזבו שה' נגלה להם והודיע להם שחובה לעבוד את הכוכבים ולירוא מהם, והחלו לפרט לעם כיצד יש לעבדם, וכיזבו והתעו את העם באינסוף דמיונות והזיות אליליים; וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (א, ד–ה):
"ואחר שארכו הימים, עמדו בבני אדם נביאי שקר, ואמרו שהאל ציווה להם ואמר להם: עִבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים, והקריבו לו ונסכו לו כך וכך, ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עם-הארץ. ומודיע להם צורה שבדה מליבו, ואומר: זו היא צורת הכוכב הפלוני שהודיעוהו בנבואתו.
והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות. ומתקבצין ומשתחווין להם, ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה, וראוי לעבדה וליראה ממנה. והכומרין אומרין להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו. ועשו כך וכך ואל תעשו כך וכך".
מסר חשוב לנוהים אחר הסגולות והתיקונים
מכיוון שאנו עוסקים בעקירת עבודה-זרה ראינו לנכון להעתיק לפניכם את המורה (ג, ל), כדי ללמד אותנו מסר חשוב מאד בעניין הנהייה אחר העבודה-הזרה והסגולות האליליות בימינו.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, ל), בשש הפסקות הבאות:
"אם תתבונן באותן ההשקפות הקדומות הרעות, יתבאר לך כי הדבר המפורסם שהיה אצל כל בני אדם, הוא, שבעבודת הכוכבים תתיישב הארץ ותדושן האדמה, והיו חכמיהם ונזיריהם וחסידיהם מוכיחים בני אדם ומלמדים אותם כי עבודת האדמה, אשר בה קיום מציאות האדם, לא תצלח ותהיה כפי הרצון [של האדם], כי אם כשתעבדו את השמש והכוכבים, ואם תכעיסום במריכם, תישום הארץ ותחרב.
אמרו באותם הספרים שלהם, כי מאדים קצף על המדברות והשממות, ולפיכך נעשו נעדרי מים ונעדרי אילנות, שוכנות בהם הרוחות [ובפיוט "נעל עניות" הוחדרה ההשקפה האלילית הזו, לצד רבות נוספות, וכך נאמר שם: "מי יידע פליאותיך, בהקיפך על גלגל חמה גלגל חמישי ובו מאדים כמלך בהיכלו [...] והוא כגיבור עריץ מָגֵן גִּבּוֹרֵהוּ מְאָדָּם, ומעורר מלחמות והרג ואבדן. וּמֻכֵּי חרב וּלְהוּטֵי רשף, נהפך לְחוֹרֶב לְשַׁדָּם. ושנת בצורת ושריפת אש ורעמים ואבני אלגביש" וכו']. והיו [עובדי האלילים הקדמונים] מכבדים את הפלחים והאיכרים מאוד בגלל התעסקותם בישוב הארץ, שהיא [=עבודת הארץ החקלאית, היא] חפץ הכוכבים ורצונם.
וסיבת כיבוד עובדי עבודה-זרה את הבקר, אינו אלא מחמת תועלתם בעבודת האדמה, עד שאמרו שאסור לשחטם מפני שהם כוללים הכוח וכושר ההסתגלות לאדם בעבודת האדמה, ולא עשו כן, ונכנעו לאדם על-אף כוחם, אלא בגלל רצון האלוהות בעבודתם בעיבוד האדמה.
ולפי שהיו ההשקפות הללו מפורסמות מאוד, קשרו עבודת עבודה-זרה בעבודת האדמה, מפני שעבודת האדמה דבר הכרחי בקיום האדם ורוב בעלי החיים. והיו אותם כומרי עבודה-זרה מטיפים לבני אדם בקיבוציהם בהיכלות, ומחדירים לתודעתם כי בעבודות אלו ירדו הגשמים ויניבו האילנות ותדושן האדמה ותתיישב. והתבונן במה שאמרו בספר 'הפלחה הנבטית' בדברם על הכרם [...] אמרוּ: כל החכמים הקדמונים והנביאים כבר ציוו וקבעו לנגן בכלים הללו במועדים ולפני הצלמים, ואמרו [...] כי האלוהות יש להם נחת בכך, ושהם גומלים לעושה זאת גמול טוב. והִרבו בהבטחות בפעולה זו. ומן ההבטחות על-כך אריכות ימים, ומניעת הייסורין, וסילוק החולאים, ודשן התבואות והצלחת הפירות. עד כאן לשון דברי הצאבה.
וכאשר נתפרסמו הדברים הללו עד שנחשבו לאמת, ורצה ה' יתעלה ברחמיו עלינו למחות את הטעות הזו מלבנו, ולסלק היגיעה מגופותינו בביטול אותם המעשים המייגעים שאינן מועילים, ונתן לנו התורה על ידי משה רבנו – הודיענו בשמו יתעלה, שאם נעבדוּ הכוכבים הללו והצלמים, שעבודתם סיבה לעצירת הגשמים וחורבן הארץ, ולא תצמיח מאומה, ויבלו פירות האילנות, ויחולו פגעים בכל המצבים, ויארעו מחלות בגופות, ויתקצרו החיים, ואלה הם מטרות דברי הברית אשר כרת ה' וגו' [כוונתו לכל דברי הברית שנאמרו בדברים פרק כח].
ואתה תמצא עניין זה חוזר בכל התורה, כלומר, שמתחייב מעבודת הכוכבים עצירת הגשמים וחורבן הארץ והפסד המצבים [הפסד מצבי בני האדם והתהפכותם לרעה, כגון מלחמה, רעב, מגפות, מכות התבואה והבקר וכו'] וחוליי הגופות וקוצר החיים. ומתחייב מזניחת עבודתם, וההשתדלות לעבוד את ה', ירידת הגשמים ודשן האדמה ותקינות המצבים [מצבי בני האדם ותקינות חייהם] ובריאות הגוף ואורך הימים, היפך מה שהיו מטיפים בו עובדי עבודה-זרה לבני אדם כדי שיעבדום, כי יסוד התורה: ביטול אותה ההשקפה ומחיית עקבותיה כמו שביארנו".
מה ניתן ללמוד מדברי רבנו לימינו? ובכן, על התועים אחרי ההבל לדעת, כי דווקא פנייתם אחרי ההבל, אחרי הסגולות המאגיות, אחרי האלילים והאטִּים והמכשפים למיניהם, דווקא זו היא שתרחיק מהם את ישועת ה' יתעלה ואף תמיט עליהם אסונות ופגעים. כי כך היא דרכה של עבודה-זרה וכך היא דרך הנהגתו של ה' יתעלה: באותן הטובות שמבטיחים כומרי העבודה-הזרה שיבואו על עובדיה, דווקא בהן ימיט הקב"ה את השבר והמשבר על התועים. לדוגמה, מי שתועה אחרי תפילת הפרנסה האלילית (דיקרנוסא) לא רק שלא ימצא פרנסה טובה, אלא שהקב"ה עתיד להכותו ולייסרו בפרנסתו, על שתלה תקוותו והִפנה את מחשבתו להבל.
נחזור עתה לדברי רבנו בהלכות עבודה-זרה, רבנו ממשיך ומספר, כי לאחר שקמו נביאי שקר והִתעו את העם שה' ציווה עליהם בנבואה להדריך את העם לעבודת הכוכבים, קמו כומרים רשעים אחרים, אשר כיזבו שהעבודה-הזרה עצמה נגלתה להם במראה נבואה, וציוותה עליהם לעובדה, והורתה להם לצוות ולהדריך את העם לעבודתה בכל מיני אופנים שונים ומשונים.
וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (א, ו):
"והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל עצמו או המלאך דיבר עמהם, ואמר להם: עִבדוני בכך וכך. והודיע להם דרך עבודתו: ועשו כך ואל תעשו כך. ופָשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו, ולהקריב להן ולהשתחוות להן".
וכיוון שארכו הימים...
לאחר תהליכים היסטוריים ממושכים כאמור, נשכח ה' יתעלה מלב בני האדם, וכך מתאר זאת רבנו בהלכות עבודה-זרה (א, ז–ח), בשתי הפסקות הבאות:
"וכיוון שארכו הימים, נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו. ונמצא כל עם-הארץ והנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ואבן, וההיכל של בניין, שנתחנכו מקטנותם להשתחוות להן ולעבדן ולהישבע בשמן.
והחכמים שהיו בהם כגון הכומרים וכיוצא בהן, מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו [=הפסילים והצלמים וכיו"ב] בגללם ולדמותן. אבל צור העולמים לא היה שם מכירוֹ ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח ונח ושם ועבר. ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך, עד שנולד עמודו של עולם שהוא אברהם אבינו עליו השלום".
ובמורה (א, לו) רבנו מרחיב בביאור תעיית ההמון אחר העבודה-הזרה לצד עבודת ה' יתעלה, והנני מזכיר שוב את הפרק הזה, מפני ששם רבנו מוסיף ומתאר את התוצאה הסופית והיא שכחת ה' יתעלה, וכמו שרבנו תיאר בהלכות עבודה-זרה לעיל, וכֹה דברי רבנו במורה שם:
"אלא, שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו יתעלה בלבד, כלומר העבודה והרוממות; כמו שאמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם' [שמ' כג, כה] – כדי שתיקבע מציאותו בתודעת ההמון [כלומר, מטרת עבודת ה' היא להנחיל לתודעת ההמון את מציאות ה' יתעלה, כי הם אינם מסוגלים להתרומם למעלת העבודה המחשבתית, ואשר עליה ירחיב רבנו בפרק נא] ושגו לחשוב כי זה [העבודה והרוממות] שייך לזולתו [לאחד או יותר מהנבראים, דהיינו שיש לעבוד ולכבד ולפאר ולרומם נבראים מסוימים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינם לבורא-עולם], והיה זה גורם להעדר מציאותו יתעלה מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא את פעולות הפולחן, לא את עניינם [=מטרתם ותכליתם, שהיא להנחיל בתודעה את מציאות הבורא ולירוא מפניו ולעבדו באמת ובלבב שלם] ולא את אמיתת הנעבד בהם [וגם אינם יודעים את יוצרם ידיעה מחשבתית, שהיא ההתקרבות האמיתית לפניו]".
שגיאתם הגדולה של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים החלה אפוא בעניין העבודה והרוממות, דהיינו שהם חשבו שיש לכבד ולפאר ולהעריץ אמצעים אשר יתווכו בין בני האדם לבורא עולם! אולם, אפילו עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, ששגו "רק" בעניין ייחוס העבודה והרוממות, נתחייבו כליה בתורה, זקנים נשים וטף, כולם בלי יוצא מן הכלל, והנה דברי רבנו בהמשך:
"לכן [בגלל שהם שגו בעניין יסוד העבודה והרוממות כאמור וסברו שיש להפנותו גם כלפי הנבראים, כדי שיתווכו בינם לבין ה' יתעלה], היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], ובאר את הטעם לעקירת ההשקפה הַבְּטֵלָה הזו [לפיה יש לעבוד ולרומם נבראים שונים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינינו לבין הבורא. והטעם לעקירת ההשקפה הזו הוא] כדי שלא יתקלקלו בה אחרים, כמו שאמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת' וכו' [דב' כ, יח], וקראם: 'אויבים ושונאים וצרים', ואמר כי העושה כן [=עובד ומרומם נבראים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינו לבין ה' יתעלה] מקנא ומכעיס ומעלה-חמה".
הקמיעות – כלי מרכזי בפולחני העבודה-הזרה
ראוי לצרף למאמר זה את דברי רבנו בפירוש המשנה (עבודה-זרה ד, ז), מפני שגם שם רבנו מתאר את השתלשלות העבודה הזרה הקדומה, וכיצד התדרדרו לאיסורי עבודה-זרה שחייבים עליהם מלקות ארבעים, ומשם גם לעבודה-זרה שחייבים עליה סקילה. ברם, טרם שנחל, עלינו להבין מושג מסוים אשר מרכזי מאד להבנת דברי רבנו בפירוש המשנה, והוא ה"טלסם".
הטלסם הוא כְּתָב, שׂרטוט, פסל או צורה, מובנים או בלתי-מובנים, שמדמים בהם השׁוטים שהם מועילים או מזיקים. כך אומר קאפח בפירוש המשנה (פסחים ד, י; עבודה-זרה ג, א). כמו כן, במורה בעמ' שסא ושמב קאפח אומר כך: "טלסם – קמיע לסגולה, עיקרין [=שורשים], או שרטוט, או כתב מובן או בלתי-מובן"; "טלסם – שֵׁם כולל לדבר הנעשה לסגולה. יהא זה עיקרין או ציור או כתב, מובן או בלתי מובן, במלה הידועה יותר בעברית – קמיע".
נמצא אפוא, ש"טלסם" הוא שם כללי לכל סוגי הקמיעות למיניהם, והפתאים סוברים שיש בהם תועלת כללית או תועלת מסוימת. הטלסם שימש בימי קדם ומשמש אף בימינו לעובדי עבודה-זרה כדי להשיג תועלת דמיונית לפי שיבוש דעתם. וכֹה דברי רבנו בפירוש המשנה (עבודה זרה ד, ז), שם הוא מתאר את הקמיעות והשפעתם העצומה על האנושות:
"ממה שאתה צריך לדעת, כי הפילוסופים השלמים אינם מאמינים ב'טלאסם' אלא לועגים להם ולאותם החושבים שיש להם השפעה, וביאור זה יארך, אבל אמרתי את זאת מפני שאני יודע שרוב בני אדם ואולי כולם, נפתים אחריהם פתיות גדולה מאוד ובדברים רבים ממיניהם, וחושבים שהם דברים אמיתיים, ואין הדבר כן, ואפילו טובים וחסידים מאנשי תורתנו חושבים שהם דברים נכונים אלא שהם אסורים מטעם התורה בלבד, ואינם יודעים שהם דברים בטלים ושקריים הזהירה התורה עליהם כדרך שהזהירה על השקר, והם דברים שנעשה להם פרסום רב אצל העמים [כלומר בענייני עבודה-זרה שהתורה הזהירה מהם].
והיסוד לכך [=מי שהחלו להפיץ את הקמיעות] הם 'אלצאבה' [עובדי עבודה-זרה קדמונים], והם האנשים אשר רָחַק אברהם אבינו מהם [כלומר ברח והציל את נפשו מהם] וְחָלַק על דעותיהם הנפסדות במה שנתן ה' בליבו מן החכמה. והיו מכבדים את הכוכבים ומייחסים להן פעולות לא להן, והם שייסדו את משפטי הכוכבים [=אסטרולוגיה] והכשפים והלחשים והורדת הרוחות [=סיאנס] והשׂיחות עם הכוכבים והשדים והאוב והנחש [=הניחוש] והידעוני לכל מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת-האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה [...]
וכבר ביארו חכמים שכל מה שחושבים בו מפעולות אלו ה'טלאסם' הוא דבר שאפשר שיארע בדרך מקרה ומייחסים אותו להן [מייחסים את ההתרחשויות והאירועים לאותו הקמיע, אף שהדבר אירע במקרה], וזה עניין פילוסופי נכון. וכן מצאתי להם [לחז"ל, בסנהדרין סו ע"א] הערה על משפט המזלות שהם ככל שאר מיני הנחש והעוננות, לא שהם גורם כמו שמדמים ההוזים בכוכבים, אמרו: 'לא תנחשו, כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים' [כלומר, אסור מן התורה להגיד את העתידות לפי מצבי הכוכבים, ומי שנועץ באסטרולוגים לוקה מכת מרדות, ומי שעושה מעשה לפי דבריהם לוקה מן התורה], וזוהי דעת הפילוסופים בהם [כדעת חז"ל]. וכל הדברים הללו שבדו ה'צאבה' אין מהם בפילוסופית יוון לא מעט ולא הרבה. וכבר הארכתי גם בזה, אבל הוא מקום תועלת ותיקון אמונה, לפי שהזיות בני אדם בכוכבים וב'טלאסם' אינם מעט, וכבר הִמרו בזה את התורה לגמרי במה שהם מאמינים באמיתתם".
למדנו אפוא, שהקמיעות נולדו והתפתחו בקרב עובדי העבודה-הזרה, ומטרתה המרכזית של התורה הינה להכרית את העבודה-הזרה וכל מה שקשור בה, וכמו שכותב רבנו במורה (ג, לז): "כיון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" (וכידוע רבנו חוזר על היסוד הזה שש פעמים בכתביו!). כלומר, לא רק סילוק עבודה-זרה עצמה, אלא מחיית כל עקבותיה וסגולותיה ומנהגותיה עד שלא יישאר ממנה כל זכר.
ובעניין הקמיעות הרחבתי במאמרי: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה".
שלבי התפתחות העבודה-הזרה
לאחר שלמדנו מעט על הקמיעות נמשיך ללמוד על שלבי התפתחות העבודה-הזרה לאור דברי רבנו בפירוש המשנה (עבודה-זרה ד, ז), וכֹה דברי רבנו שם:
"השקר הראשון [הוא] משפטי המזלות [=האסטרולוגיה] אשר מתברר במדעי הטבע ביטול הנחותיהם [...] והוא אָמְרָם: שכוכב פלוני רע [גורם לרעות] וכוכב פלוני טוב [מביא לטובות], וחֵלק פלוני מן הגלגל [=חלק של אותו גלגל שקוף עצום שבו סובב איזה כוכב סביב כדור-הארץ לפי דמיון הקדמונים] מתאים לכוכב פלוני ונגד כוכב פלוני [...] ושתי הנחות אלה הם ציר משפטי המזלות אשר בהתברר ביטולם כפי שכבר נתברר, בָּטלו כל פרטיהם עד סופם".
נמצא, כי השורש של העבודה-הזרה הוא האמונה האלילית בכוחות גרמי השמים. כלומר, עובדי העבודה-הזרה הקדמונים האמינו שיש כוחות למשרתיו של ה' יתעלה, דהיינו לגרמי השמים, ושהם פועלים באופן עצמאי, מטיבים ומרעים, מורידים שפע או אסונות ופגעים.
ועתה לשקר השני, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו בפירוש המשנה שם:
"ואחר כך הרכיבו [הצאבה, עובדי העבודה-הזרה הקדמונים] שקר אחר על השקר הזה הראשון; והוא ה"טלאסם" [=הקמיע לכל צורותיו]. ואמרו, שאם היה כוכב האושר פלוני במקום פלוני המתאים לו, עושין צורה באופן כך וכך, ומביאין בה מן התועלת כך וכך. ואם היה כוכב הרע פלוני במקום פלוני [בשמים] המתנגד לו, עושין צורה באופן כך וכך ומסלקין בה מן הנזקים כך וכך. ונתרחב עניין זה כפי התרחבות משפטי המזלות ומה שמייחסים להם מן הפרטים".
האמונה בקמיעות היא אפוא השלב השני בהתפתחות העבודה-הזרה, והיא משורשי העבודה-הזרה וכפסע מן העבודה-הזרה שחייבים עליה סקילה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם: "ואחר כך הרכיבו שקר שלישי על זה השני והוא עבודה-זרה". השקר השלישי היה טענתם, שהקמיע או הצורה, "אם מקטרין לה [=לצורה] בדבר פלוני [=דהיינו שׁשׂוֹרפים קרבן או צמחים לפני הצורה] ומתפללין לה בתפילה פלונית ומשתחווים לה [בעת עליית כוכבים או מזלות מסוימים] [...] הרי היא מסלקת נזק כוכב פלוני, ומביאה תועלת כוכב פלוני".
וחשוב להזכיר את חומרת העבודה-הזרה, ואף את זו שאין חייבים עליה סקילה, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י; ב, ז): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא"; והמודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, וכן פוסק רבנו שם: "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא [...]. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
נמצא, שבהלכות עבודה-זרה רבנו מתאר את השתלשלות העבודה-הזרה באופן כללי, דהיינו כיצד פנו לגרמי השמים לעבודתם ולפולחנם עד שכחת ה' יתעלה; ואילו בפירוש המשנה רבנו מתאר את השתלשלות העבודה-הזרה באופן פרטני יותר, דהיינו כיצד החלה והתפתחה אותה הפנייה לגרמי השמים, וכיצד החל והתרחב פולחנם באופן מפורט, עד שכחת ה' יתעלה.
מדוע הִתעו המתעים את ההמון אחרי ההבל?
כמו כן, מדוע גם בימינו מתעים הנוכלים והמכשפים את העם אחרי התהו? ובכן, רבנו השיב על-כך תשובה בהמשך פירוש המשנה במסכת עבודה-זרה שם (ד, ז), וכֹה דבריו:
"וכל הדברים הללו נעשו מחמת הצורך, והוא, שבזמנים הקדמונים איחדו על-ידן את אנשי המדינות ודימו בלב המוני העם ואמרו להם שהצלחת ארצכם ומצבכם בצורות הללו, ושתתקבצו לבתיהם, ותכבדו אלו הזקנים היודעים סודותיהם, ונתקיים להם על-ידי-כך השלטון, והאמינו שהוא דבר אמת, והיו אומרים: כך אמר כוכב פלוני וכך דיבר מזל פלוני. ובכך מכבדין אותו והולכים אחריו ומאמינים בו כמו שאנו מאמינים בנביאים עליהם השלום מן השלמות והצדק, הלא תראה היאך קראם הכתוב: נביאי הבעל ונביאי האשרה".
והסיבה הזו היא גם הסיבה המרכזית שבימינו הנוכלים והמכשפים מתעים את העם אחרי התהו, והיא כמובן שאיפת השררה והשלטון ורדיפת הבצע והתאוות הזימות והתועבות. וכמו שבימי קדם הורו להמון "לכבד אלו הזקנים היודעים סודותיהם" כך בימינו מחדירים להמון את ההזיה שיש לכבד ואף להעריץ את הזקנים הישישים גדולי האסלה הארורים; וכמו שבימי קדם האמינו בכוכבים ובנביאי השקר הרשעים, כך בימינו מאמינים והולכים אחרי גדולי האסלה. ואומרים המינים וצאצאיהם: כך אמר קנייבסקי, כך דיבר עבדאללה, כך פסק האדמו"ר, וכו'.
"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט).
"כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ" (ש"ב כב, לב).
"לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס).
"אָנֹכִי אָנֹכִי יְיָ וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ" (יש' מג, יא).
"כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים [...] הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי" (יש' מד, ו;ח).
"אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד [...] וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יש' מה, ה–ו, יד).
"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).
"זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (יש' מו, ט).
"כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ" (תה' יח, לב).