בעבר (בחודש אלול תשע"ט) נוהל דיון ב"פורום אור הרמב"ם", שכותרתו: "חייהם הבודדים והמתסכלים של מחפשי האמת", אחד מחבריי שאל אותי בעניין זה והנה לפניכם שאלתו:
איך אנחנו – הרציונליסטים שאוהבים את חיי האמת הרציונאלית – אמורים לחיות את חיינו בשמחה ובאושר, כשכולם סביבנו חיים חיי זיוף וטיפשות מיסטית-פגאנית? נראה שהחיים שלנו נידונים לתסכול ולבדידות. מצד אחד, איננו יכולים למצוא שמחה בקרב ההמונים הילדותיים הפגאניים המטריאליסטיים, אך מצד שני, אנו כֹּה מעטים עד כי איננו יכולים לספק לכל אחד את מלוא הצרכים אשר יש לאדם, כדי לחיות חיים שמחים באמת.
נראה שאנחנו נידונים מכל הכיוונים. אמנם, אנו יכולים למצוא נחמה בעובדה שאנו מנסים לחיות את חיי האמת האמיתית, אך עדיין נותרה העובדה שהאדם הוא "חיה פוליטית", ולעומת זאת, חיי הפילוסוף הרמב"מיסט הם חיים בודדים של מאבק ותלאות, ואם לא לבלוג זה הבדידות הייתה קשה מנשוא. אבל אפילו עם הבלוג מציל-החיים הזה אנחנו עדיין מנוכרים עמוקות ברובם המוחלט של היהודים, וזה די עצוב וממרמר.
מה אנשים כמונו יכולים לעשות כדי לשמור על השפיות כשאנחנו רואים את כולם סביבנו חיים בשקרים כה גדולים? יתר-על-כן, מה נוכל לעשות כדי למצוא שמחה חברתית בחיינו? האם אנו נידונים לנצח לבידוד אינטלקטואלי וחברתי? האם זו עובדה טבעית בלתי נמנעת שחייו של הפילוסוף יהיו תמיד מלאי תסכול ובדידות? מדוע אלוהים יצר את המערכת בדרך טרגית זו?
עד כאן דברי השואל, ועתה לתשובתי:
ובכן, נקודת המבט שלי שונה לחלוטין, איני רואה בבדידות גזירה הרת-אסון אלא ברכה גדולה משמים. כלומר, הקב"ה בורר בעבורי את האנשים הטובים ביותר, הישרים ביותר, המוסריים ביותר, והנעימים ביותר להיות עמם בקשרים, את כל שאר בני האדם: רודפי הבצע והתאוות, הוזי ההזיות, בעלי הדעות הקדומות, בעלי המגרעות והמידות הרעות, ובקיצור, את כל שאר הבהמות ההולכות על שתיים בדמות אדם, את כולם הקב"ה מסנן בעבורי מבלי שהנני נוקף ולוּ אצבע אחת, הם בעצמם עושים בעבורי את כל העבודה! וכל הזמן הפנוי הזה שנוצר לי הנני ממלא בלימודים ביצירה ובחיי המשפחה, כך שלא רק שהקב"ה מסנן בעבורי את החברים הטובים הנאמנים והמסורים ביותר שאפשר לבקש, הוא מפַנה את זמני היקר מלכלות אותו בחברויות-שווא ובהבלים, או בחברים מזויפים שברגע האמת מתגלים כמשענת קנה רצוץ.
איני יודע אם אתה נשוי, אך אם לא, כאשר תישא אשה ותזכה לבנים ולבנות חייך יתמלאו בעשייה וביצירה. הרעייה יראת השם, הבנים והבנות שיחונכו בדרך ישרוּת המחשבה והמוסר, יהוו עוגן משמעותי של שמחה אושר ונחת ומקור נובע של כוחות נפשיים, כך שלא תרגיש שום בדידות כלל! להיפך, תעריך את הזמן שבו הנך לבדך עם עצמך ופנוי להתחבר למחשבתך הישרה, ושבו תהרהר ותחשוב במעלות ובהשקפות האמת הנשׂגבות, מבלי רעשי רקע.
בעקבות אור הרמב"ם כל המערכת החברתית שלי השתנתה מן הקצה אל הקצה, חברים שהיו לי בעבר הִפנו לי עורף, ולעומת זאת חברים חדשים ויקרים מילאו את מקומם, חברי אמת, חברים לדרך ולהשקפה, חברים שהנני יודע בוודאות כמעט מוחלטת שלא יַפנו עורף לדרך האמת, ולא ישַׁנו את עורם או יתגלו כמשענת קנה רצוץ. ואדרבה, יש לי כעת חברים נאמנים ומסורים שהנני יודע שאם ארים טלפון אחד אליהם הם ישמחו להיפגש אתי לארוחת צהרים ולשיחת רֵעים בענייני הדת והעולם, אך לצערי אין לי פנאי להיפגש עם חברים כמעט כלל.
קצרו של דבר, חבר אחד אמיתי שווה שבעים חברים מזויפים אשר מחפשים את טובת עצמם.
אמנם, בתחילה הרגשתי כמוך, אך עם הזמן ועם העמידה המתמשכת והעקבית על עקרונותיי ועל יסודות הדת, התקרבתי אל ה' והרחבתי את הזמנים שהנני מעסיק בהם את עצמי בו, דהיינו בה' יתעלה (וכמובן שיש לי עדיין הרבה מאד מקום לשיפור) – או-אז הבנתי כי איני בודד כלל, ועדיפה לי שעת קורת-רוח של לימוד ויצירה על פני מפגש חברתי כגון חתונה, אשר מפטם את הבטן ומחריש את האוזניים, ומקשה על האדם לקום מוקדם ללימוד ולתפילה.
כל-שכן וקל-וחומר כאשר הנני רואה את פריחתו של אתר אור הרמב"ם, ועוד יותר לבי מתמלא בשמחה ובאושר כאשר הנני רואה שהקב"ה לא עוזב ולא נוטש אותי למרות הגלים העצומים אשר מנסים לפגוע בי ולשבור אותי, ולמרות כל זאת הנני ממשיך ליצור והנני ממשיך לומר את האמת והנני ממשיך את קריאתו מרטיטת הלבבות של אברהם אבינו – בשם יי אל עולם!
זאת ועוד, מקורות יודעי דבר לוחשים כי מתחת לפני השטח ישנה התעוררות לדרך האמת, ואף אם היא איננה נראית ואיננה מורגשת לכאורה, השטח פועם ורוגש, דעות והשקפות שנחשבו בעבר לטאבו מתגלות כהבל ועבודת אלילים והאנשים מתחילים להכיר בערך האמת, בחשיבות גיבוש השקפות נכונות לדת האמת, ובעונג הרוחני הנצחי שהן מעניקות לאדם.
כמו כן, תמיד הנני משתדל להתבונן לטווח הקצר, לצעד הבא, כל מאמר שאני כותב ומפרסם הוא מבחינתי ניצחון קטן אך משמעותי בדרך אל היעד הנכסף, כל הצלחה שבחקירת נושא מסוים והגעה אל חקר האמת באותו נושא, הינה אושר גדול בעבורי והנחת עוד נדבך בבניינה של דרך האמת, עוד נדבך אשר מרומם את נפשי השפלה וממלא אותה בחיוניות ובשמחה.
ורק השבוע (בסמוך לכתיבת התשובה) היה אירוע גדול של חברים לשעבר שבו הם הכניסו ספר תורה, ובעקבות הפניית העורף שלהם לדרך האמת הייתי פטור מללכת לאירוע הרעשני הזה, אשר נמשך עד השעות המאוחרות של הלילה במסעדה ובאכילה מפוטמת אשר ממלאת הכרס ומעייפת את כוחות הנפש. במקום זאת, ישבתי בביתי, נחתי מעמלי, ואף הוספתי נדבכים נוספים לאתר אור הרמב"ם, בכתיבת מאמרים ותשובות, ובעיסוק בתפעול האתר (יש לעתים תקלות שצריך לטפל בהם), ועוד. ובמשך השבוע הזה הבנתי סופית כי הניתוק מאותם חברים מזויפים היה "רק טוב לישראל", ושמחה גדולה הציפה אותי שעמדתי על עקרונותיי, לא נכנעתי ללחצים החברתיים והעדפתי את השקפות האמת על פני הכבוד וטובות ההנאה.
"שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְיָ הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם" (יש' נא).
והנה לפניך דברי רבנו במורה (ג, נא) בעניין חשיבות הבדידות לעבודת ה' יתעלה:
"אבל בעת בדידותך לבדך בלי אף אחד [כמו בעת קרית-שמע שעל המיטה], ובעת התעוררך על מיטתך, היזהר והישמר מלהפנות את המחשבה באותם העיתים היקרים בשום דבר אחֵר פרט לאותה העבודה השִּׂכלית, והיא ההִתקרבות לפני ה' [כי השכל הוא החיבור שלנו לבורא-עולם] וההימצאות לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך [כלומר, העמידה לפניו תוך הַפְניית המחשבה ריכוזה וייחודה לה' יתעלה בלבד], לא על דרך ההתפעלויות הדמיוניות [כתנועות וקיפוצֵי הוזי ההזיות בתַפלותם, ונדמה להם שהם קרובים לאלהים אך הינם עובדי אלילים]".
נמצא אפוא, כי ההִתקרבות האמיתית לפני ה' יתעלה היא דווקא בעיתות הבדידות היקרים!
ולסיום, לאחרונה התחלתי לעבוד במסגרת טיפול בקשישים, ואחד מהם אף חולה במחלה קשה והנני מלווה אותו לטיפולים כימותרפיים. ליווי הקשישים והפגת בדידותם הקשה, מפיגה למעשה את בדידותי שלי עד שברוך ה' כבר איני זוכר מתי הפעם האחרונה שהרגשתי בודד.
עניין נוסף שמסייע לי מאד הוא סדר יום, לקום מוקדם כל יום לתפילה, להתעמלות וללימוד, מעניק לי התחלה מוצלחת ליום מבורך של עבודת השם. ולסיום, עלינו תמיד להאמין ולקוות בישועת ה' בכל התחומים, ובמיוחד בתחום של שיבת עם-ישראל לדרך האמת – הננוּ מצֻווים אפוא להאמין כי ישועת ה' בוא תבוא והארץ תמלא דעה את ה' כמים לים מכסים, כל שנותר לנו הוא להתפלל ולהתחנן לה' יתעלה שנזכה לראות את הפלא העצום הזה בדורנו.
אמן כן יהי רצון.
והנה לפניכם המשך שאלת החבר:
תודה על התשובה המעצימה והמרוממת הזו. אמנם התשובה שלך לעיל מהדהדת בי, אבל אני עדיין נשאר עם השאלות הלוחצות הבאות:
1) האם אתה עדיין לא מרגיש עצב גדול מהעובדה שהרוב המוחלט של היהודים, גם בימינו וגם אולי באלף השנים האחרונות אם לא יותר, חיו וחיים חיי שקר ועובדי עבודה-זרה? איך אתה יכול להרגיש אושר שאלוהים משחרר אותך מכל האווילים האידיוטיים והאליליים, כאשר אתה יודע שבאותו הזמן אחיך ואחיותיך היהודים חיים חיי שקר מרושע ביותר, ושולחים את עצמם ישירות לגיהינום? 2) יתר-על-כן, האם אינך מרגיש שבור-לב מהעובדה שתוכניתו של אלוהים לשלמות המין האנושי, כלומר היהדות האמיתית והמקורית, נמחצה ונכחדה באלף השנים האחרונות, ושהתקווה לתוכנית זו שתצא לפועל ממשיכה להתקיים רק בקרב מיעוט קטן של אנשים, כמוך, וכן שייקח זמן רב עד שהתוכנית הזו תתממש כראוי?
להלן תשובתי להמשך שאלת השואל:
כאשר הנני מעסיק את עצמי בעבודת ה' איני חושב על הדברים הללו, עבודת ה' מעסיקה אותי מאד וממלאת את לבי בשמחה ובסיפוק. יתר-על-כן, המצב בימינו טוב אלף מונים ממה שהיה במשך אלף השנים האחרונות, שבהן כל יהודֵי הגלות כמעט ללא יוצא מן הכלל, האמינו ושקעו עד צוואר בהזיות ובהבלים פגאניים למכביר, וכן עולם המדע לא היה מפותח ומשוכלל כמו שהוא בימינו, והדבר מאפשר לנו להשׂכיל ולידע את ה' באופנים רבים ומגֻוונים לבלי סוף.
וכל-שכן שזכינו להתגורר בארץ-ישראל ולראות בפריחתה ובשגשוגה ולהיות קרובים מרחק של שעת נסיעה קלה ונינוחה מהר הבית, ולבקר בכל המקומות שערגו אליהם אבותינו ויכלו רק לחלום עליהם. ועוד ועוד אינסוף יתרונות שיש לתקופתנו תקופת המדע והטכנולוגיה.
כמו כן, הנני מבין היטב שאין לי שום אחריות על המצב של היהודים התועים הללו, אלא אחריותי היחידה היא על פעולותיי ומעשיי, וכאשר הנני משתדל לעשות את המוטל עלי, הנני שלם בדרכי ויודע שכאשר אגיע למשפט לפני בורא-עולם בסוף ימי חלדי, לא איענש על מה שאחרים עשו, אלא אך ורק על מה שהיה ביכולתי לעשות. קצרו של דבר, ידיעתי שהנני עושה את כל אשר לאל ידי פוטרת אותי מרגשות אשמה או צער או תסכול על פשעי הדור.
עד כאן דבריי, ועתה להמשך שאלת השואל:
אדיר, כתבת: "קצרו של דבר, ידיעתי שהנני עושה את שלי פוטרת אותי מרגשות אשמה על פשעי הדור". איך מיישרים את דבריך עם העובדה שהנביאים חשו באחריות גדולה לרווחתם הרוחנית של כל היהודים? אלא-אם-כן הנחת היסוד של שאלתי שגויה, ואם כן אנא תקן אותי.
והנה לפניכם המשך תשובתי לשואל:
באמרי: "הנני עושה את שלי" הנני כולל את כל דברי התוכחה הקשים שאני מעלה על הכתב. כלומר, חז"ל אמרו שמי שלא מוכיח את אנשי דורו נתפס בפשעיהם, והואיל והנני מוכיח וזועק הנני מנקה את נפשי מכל עוון ואשמה. איני יודע מה חשו הנביאים, אך אנכי הקטן מרגיש שאני משתדל לעשות את המוטל עלי, והרגשה זו מעניקה לי תחושת הקלה רבה. כמו כן, אל תשכח שהנביאים ראו את חורבן הבית ממשמש ובא, ואין לאל ידם, ואנכי רואה את ההיפך, דהיינו את בניין האומה והתקרבות עמֵּנו לייעודו, עד לכינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש.
ולעיון נוסף בעניין זה ראו: "מדוע מעטים אנשי האמת?".
סוף דבר
אבקש ברשותכם לסיים בדיון שפותח בפירושו של רס"ג בענייננו, ומתפתח משם.
במשלי (יח, כד) נאמר כך: "אִישׁ רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח", ושם פירש רס"ג: "יש רֵעים שאדם מתרוצץ בהם, ויש ידיד דבק יותר מאח", ובפירושו הארוך הוסיף: "בכלל הדברים הללו גינוי ריבוי ההתערבות עם בני אדם, לפי שיש בהם מי שהוא כידיד והוא פֶּגַע, אלא עם מי שבחנוֹ ומצאוֹ שהוא טוב מאח". ומי הוא החבר שהוא טוב מאח? החבר שהחברות עמו לשם-שמים, וכמו שאומר רבנו בפירושו למשנה דמאי (ב, ג): "וכן קורין לתלמידי חכמים חברים. וקראום בשם זה מפני שחברותם זה לזה היא החברות האמיתית מפני שהיא לשם שמים".
ומהי החברות לשם-שמים? החברות שתכליתה וייעודה לֵידע דברי אמת, להשיג את בורא-עולם ולקרוא יחד בעוז: "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" – זו החברות האמיתית שאינה תלויה בדבר.
ובעניין החברות הזו והאהבה האמיתית הזו, כדאי לעיין בדברי חכמים באבות (ה, טו):
"כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בָּטַל דבר בְּטֵלָה אהבה; ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו זו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר; ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן".
ושם פירש רבנו:
"עניין דבר זה והוא פירושו, כך: כל אהבה שהיא תלויה בדבר בָּטֵל – בָּטַל דבר בְּטֵלָה אהבה, ושאינה תלויה בדבר בָּטֵל – אינה בְּטֵלָה לעולם. ואתה יודע שכל אלו הגורמים הגופניים [ההנאות הגופניות שמעוררות את האדם לאהוב ולרדוף אחרי התאוות] כולם בְּטֵלִים ועוברים, ויתחייב ביטול המתהווה [האהבה] בביטול גורמיו [בביטול הדברים הבטלים שגרמו לאהבה, תבטל האהבה. כלומר, בביטול התאווה תבטל גם האהבה לגורמים המספקים אותה]. ולפיכך, אם היה גורם האהבה דבר אלהי והוא המדע האמיתי [=אם העונג הנפשי מהשגת האמת וידיעת בורא-עולם הוא הגורם לאהבה] – הרי אותה האהבה לא ייתכן ביטולה לעולם, כיוון שהגורם לה תמידי המציאות [=הוא בורא-עולם החי והקיים לעולם שאין-כיוצא-בו]".
האהבה הזו והעונג הזה מידיעת האמת ומהשגת ה' יתעלה הם אלה שיובילו לחזון אחרית הימים, דהיינו להתממשות חזונות הנביאים: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" וכו' (יש' יא, ו), כי אהבת האמת תפתח לנו את שערי הדעת לעונג נפשי נפלא ומופלא, ונזכה לעבוד את ה' בשמחה ובאהבה ולא לשם קבלת טובות הנאה – שהרי המקור לשמחה ולאושר איננו הכבוד והמעמד והתפקיד והשׂררה המדומים או הכסף המשחית והממכר, אלא מקור מים חיים בלתי נדלה של עונג, אושר ושמחה נצחיים. העונג המחשבתי יוסיף עוד ועוד לעורר את חושינו הרוחניים, ובמחשבתנו תהדהד במשנה-תוקף תשוקת הנפש לאהבת האמת ולידיעתה.
"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).
אולם, כל עוד האדם ישקע בהזיות ויתבוסס ברדיפת הבצע והתאוות, יוותרו עמָּנו המלחמות וההתקוטטויות, האלילות ודתות השקר, רדיפת השלטון וניסיונות ההשתלטות זה על זה.
והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (ג, יא):
"הרעות הגדולות הללו הנעשות בין אישי בני אדם מזה לזה [...] כולם גם הם נספחים להעדר [החכמה] לפי שכולם מחיובי הסכלות [...] כשם שהסומא מחמת העדר-הראוּת לא יחדל מלהיכשל ולהיחבל, ולחבול גם בזולתו מחמת שאין לו מה שינחֵהו בדרך. כך כיתות בני אדם, כל אחד כפי ערך סכלותו, פועל בעצמו ובזולתו רעות גדולות [...] ואילו הייתה שם [=לסכל] חכמה [...] כי אז היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו. כי בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה, ויבטלו נזקי בני אדם זה-לזה, וכבר הבטיח [הנביא ישעיה] ואמר: 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ' [...] [יא, ו]. ואחר-כך נתן סיבה [=הסבר] לכך ואמר: כי סיבת סילוק אלה השנאוֹת וההתקוטטויות וההשתלטויות היא ידיעת בני אדם אז אמיתת האלוה, ואמר: 'לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים' [שם, ט]".
ברם, לצערנו מעטים ונדירים מאד הם אנשי האמת בימינו, וניתן ללמוד על-כך מדברי רבנו בעניין היחס לספר "משנה תורה" בימיו (מתוך איגרתו לתלמידו ר' יוסף בן יהודה):
"ידעתי והיה ברור לי בעת שחיברתיו, שהוא [=משנה-תורה] יגיע בלי ספק: [א] לידי רע הלבב המקנא, שיגנה את מעלותיו ויַראה שאין צורך בו, או שהוא בלתי שלם; [ב] ואף לידי הסכל הפתי [=חסר הדעת] אשר אינו יודע ערך מה שנעשה וִידַמֶּה שהוא מעט התועלת; [ג] ואף לידי המתחיל ההוזה המבולבל, ויִקשו לו בו כמה מקומות, כיוון שאינו יודע יסודותיהן או שקצרה בינתו מלדקדק מה שדקדקתי; [ד] ולידי המתחסד לפי דמיונו [המתקדשים והמיטהרים אשר שקועים בתועבות בחדרי חדרים], המאובן המטומטם שילעיז על מה שנכלל בו מיסודות הדעות ['הפילוסופיה הארורה הטעתּוּ', 'גדולים וטובים ממנו'] – ואלה הם הרוב".
ובמלים אחרות, רוב "אנשי הדת" בימיו של הרמב"ם היו לפי דעתו "רעי לבב" או "מקנאים" או "פתאים" או "סכלים" או "הוזים" או "מבולבלים" או "מתחסדים" או "מאובנים" או "מטומטמים" או "מלעיזים", וקרוב לוודאי שבקרב רוב "אנשי הדת" הכסילים והמזויפים הללו היו כמה וכמה מן התארים שמזכיר רבנו – ואם בימי רבנו כך, מה נֹאמר בימינו שבהם חציבת התורה הפכה לאמנות פרו-נוצרית, והזיות הטומאה הזוהרית וההגשמה האירופית זיהמו כל חלקה טובה, והפכו את דתנו לדת אלילית וחשוכה, נעדרת אמת ויושרה וטוהר המחשבה.
חשוב מאד להדגיש, שרוב אנשי הדת שרבנו מזכיר לעיל, אינם סתם רוב אלא רוב מוחלט, ובמלים אחרות, 99.9 אחוז מאנשי הדת הם לכל הפחות הוזי הזיות מטומטמים, ומאין הנני יודע זאת? ובכן, ראו נא את המשך דברי רבנו באיגרתו, שם רבנו קובע שהנבונים שיידעו את ערך מפעלו של רבנו יהיו יחידי סגולה נדירים בודדים ביותר: "השׂרידים אשר ה' קורא"...
והנה לפניכם דברי רבנו המטלטלים באיגרתו לר' יוסף (עמ' קכה–קכו):
"ויבוא [הספר משנה-תורה] בלי ספק, גם לידי השרידים אשר ה' קורא, בעלי היושר והצדק וטובֵי התבונה, ואלה יֵדעו ערך מה שעשינו, אשר אתה [תלמידו ר' יוסף] הראשון שבהם, ואף אם לא יהיה לי בדורִי זולתך – דַּיִּי. [...] וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבּלֵהו [את משנה תורה] כראוי לו [דהיינו כסתם עוד איזה ספר פסיקה], אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השׂררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף על פי שלא ישיג תכלית".
"הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ, קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל זְרֹעִי יְיַחֵלוּן, שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת, שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם אַל תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל תֵּחָתּוּ, כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים" (יש' נא, ד–ח). "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' יא, ט).
"זֶה יֹאמַר לַייָ אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַייָ וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה" (יש' מד, ה).
מאמר נפלא ומחזק,
אך אי אפשר להתכחש לעובדות- כשהילד בא מהתלמוד תורה עם הבלים ושואל למה אנחנו לא עושים גם כמו כולם, כשאתה יושב בסוכה לבד עם תפילין עליך , כשיוצאים מבית הכנסת בדיוק כשנכנסתה כי אתה "דרדעי" , כשאומרים לך "הרב אסר ללמוד איתך חברותא" אז הבדידות מורגשת.
חזק וברוך, הרב אדיר. ענין חשוב ביותר, לדעתי
מאמר שתענוג לקרוא