כאמור בחלקים הקודמים, הרמב"ם הקדיש את הפרק החמישי בהלכות דעות ללימוד על דרכי ההתנהגות וההתנהלות הנכונים והראויים לתלמידי החכמים. בהלכה הראשונה בפרק, רבנו מפרט את העניינים אשר נוגעים לתלמידי החכמים ואשר בהם הוא יעסוק בהִלכות פרק זה, והם: אופני אכילתם, שתייתם, בעילתם, עשיית צרכיהם, דיבורם, הילוכם, מלבושם, כלכול דבריהם, ומשאם ומתנם. לדעת רבנו, כל אופני ההתנהגות הללו צריכים להיות אצל תלמידי החכמים "נאים ומתוקנים ביותר", ובמהלך הפרק רבנו מפרט ומבאר כל אחד מהם.
וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ה, א):
"כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו: במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית-צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול-דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר".
נמצא, שהחוכמה והמידות המשובחות צריכות לבוא לידי ביטוי בשלל אופני התנהגות והתנהלות, ובמלים אחרות, תלמידי החכמים מחויבים שחוכמתם ומידותיהם יבואו לידי ביטוי באורחות חייהם המעשיים. בחלקים הקודמים עסקנו בעשרים-ושלוש ההלכות הראשונות בפרק הנדון, אשר בהן רבנו מבאר את אופני אכילתו ושתייתו של תלמיד החכמים, וכן את גדרי הצניעות של חיי האישות וקיום המין ועשיית הצרכים, וכן למדנו בהן על אופני דיבורו הנעלים, על אופני הילוכו ומלבושו, וכן על אופני כלכול דבריו של תלמיד החכמים – בחלק הזה נלמד על משאו ומתנו של תלמיד החכמים, ובמאמר זה נחתום את הנושא.
א. יושר עסקי ודתי
רבנו מקדיש לעניין זה שתי הלכות אשר עוסקות בעיקר באופני ההתנהלות העסקית הראויים לתלמידי החכמים, והנה ההלכה הראשונה לפניכם (דעות ה, כד):
"משאן ומתנן של תלמידי החכמים באמת ובאמונה: אומר על לאו – לאו, ועל הִין – הִין; מדקדק על עצמו בחשבון, ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן; ונותן דמי המקח לאלתר; ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבוא בהרשאה".
רבנו פותח את ההלכה בהוראה כללית: "משאן ומתנן של תלמידי החכמים באמת ובאמונה", כלומר, כאשר תלמיד החכמים נושא ונותן עם הציבור עליו לנהוג ביושר מוחלט ומדוקדק, וישים לנגד עיניו יראת ה' תמיד, ויתרחק אפילו ממה שעלול רק להיראות לבני-האדם כנוכלות ואפילו בדרך רחוקה. והכרתי פעם נוכלי-דת ממסדיים מיומנים אשר נהגו ליטול הלוואות מזקנים בסכומים של עשרות ומאות אלפי ש"ח כדי לתחזק את המוסדות שלהם. וכאשר הגיע מועד הפירעון, לא היו מחזירים למלווים את הכסף ומורחים אותם בלשונם החלקלקה, ואף מאיימים עליהם שהם חוטאים לה' במה שהם מבקשים ומתחננים שישיבו להם את ממונם. ושליחיהם אף היו מחרפים את המלווים על "רוע לבם ואכזריותם", והיו טוענים כנגד המלווים: מדוע הם אינם דוחים את הפירעון? וכי אין להם מה לאכול? וכל זאת במטרה אחת ויחידה, לגרום למלווים להתייאש מן ההלוואה, כדי שהיא תהפוך ל"תרומה"...
"לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן" (לז, כא).
לאחר שרבנו פותח בהוראה כללית כאמור, הוא עובר לפרט ארבע דרכי התנהלות עסקית אשר ראויים לתלמידי החכמים:
הדרך הראשונה: "אומר על לאו – לאו, ועל הִין – הִין", רבנו ממשיך בקו שהוא פותח בו, וקובע שעל תלמיד החכמים, וכל-שכן הרב או הדיין, להיות אדם ישר – פיו ולבו שווין, תוכו כברו, ולא אומר דבר אחד בפיו בעוד לבו מהרהר בהיפך הגמור. ואף שהדברים אמורים בעיקר ביחס להתנהלות עסקית, ברור הוא שהדברים נכונים גם, ואולי אף יותר, לעניינים שנוגעים לעבודה-זרה ולהתעיית העם אחר ההבל. והכרתי פעם ר"ב שכיר בכיר, אשר מצהיר שהוא הולך במשנת הרמב"ם, ויחד עם זאת הוא חתם על הצהרת רבנים ממסדיים שכירים, אשר קובעת שספר הזוהר הינו ספר קדוש שיצא תחת ידו של רשב"י. ואיני יודע איך הר"ב הזה מסוגל לישון בלילה כאשר הוא יודע שמדובר בנוכלות ובהתעיה אחר עבודה-זרה, אך כנראה שהשלמונים וטובות ההנאה שהוא מקבל מדי חודש בחודשו במשך עשרות שנים, מסייעים לו לטוח את עיני שכלו מלראות את אור האמת כדי שלא יכה אותו בסנוורים...
ונצרף גם את דברי רס"ג בעניין זה, אשר מגנה בחריפות את אלה שמנהלים את חייהם לפי שיקולי "פוליטיקלי קורקט": בפירושו למשלי (ב, טו) לפסוק "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם", הוא אומר כך: "ועוד ממעשיהם 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים' עניין העיקשות והנלוזות, והוא, שאם התווכחו עמך שיקרו, ואם התעסקו עמך מרמים, ואם אמרו מילה אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת ה' עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [שם יא, כ]". ודבריו בסתם בני אדם, ומה היה אומר רס"ג על רי"ש-בי"תים שעירבו את נלוזות הפוליטיקה ותאוותיה בדת האמת הזכה והטהורה?
וראוי להעיר על תופעה אשר די רווחת בעולם הדתי בימינו, אנשים ניגשים לרבנים ושואלים אותם שאלה בארבע-עיניים. אותם רי"ש-בי"תים משיבים להם תשובה מסוימת תוך שהם כמעט משביעים אותם שלא יגלו את התשובה שהם השיבו להם. לעומת זאת, כאשר אותם רבנים שכירים נשאלים את אותה השאלה בדיוק בפורום רחב, הם עונים תשובה שונה לחלוטין! וכאשר אני תמה על דרך נכלולית זו משיבים לי חסידיהם שזו היא דרכה של תורה! כלומר, אותם רי"ש-בי"תים חינכו את חסידיהם שהתנהגות זו תקינה לחלוטין! ואף מצוה לנהוג כן! והאמת היא, שהרבנים השכירים נוהגים כך לא משום מצוה, כי מדובר בעבירה מידותית חמורה ולעתים לא רחוקות אף בהתעיית העם אחר הבלי התהו והאלילות! אלא, מטרתם האמיתית היא לשמר את שלטונם, מעמדם, יוקרתם, ומשכורותיהם!
ובמלים אחרות, אותם רי"ש-בי"תים ארורים מקריבים את דת האמת על מזבח השקר רק כדי לשמר על השלמונים והשילומים וטובות ההנאה שהורגלו בהם במשך עשרות שנים! ומי התיר להם לכזב כך? מי התיר להם להסתיר את האמת ולנפנף בשקר? ואיני מבין מדוע חסידיהם מתייחסים לעניין כֹּה חמור בסלחנות ובשלוות נפש. והחמור מכל, אותם רי"ש-בי"תים ממסדיים גם גרמו לאנשי האמת להתייאש מללכת בדרך האמת! שהרי הם מחנכים את חסידיהם שחובה להסתיר את השקפות האמת המעטות שעוד נותרו בידם, ומורים לתלמידיהם שאסור לקרוא בקול גדול "בשם ה' אל עולם"! וכל הפחד והאימה שהם החדירו ומחדירים לנו מפני דרך האמת ומפני ההליכה בדרכי רבנו האמיתיות, נובעים אף הם מסיבה אחת בלבד: משאיפתם לשמור על מעמדם, יוקרתם, שלטונם ושלמוניהם – כי חובתם ותפקידם הראשון כלפי ממסד צאצאי המינים הוא לחנוק כל התעוררות לדרך האמת.
וחמסי עליך מָרי יוסף קאפח, אשר לא רק הסתרת את האמת בעניינים רבים מאד (כגון מינותו והגשמתו של רש"י, ואף התרת ליהנות מדברי תורה בתירוץ של "עת לעשות לה'", תוך שכיזבת שרבנו היה מסכים לכך!), אף חינכת תלמידים רבים לשבת גלמודים וחפויי ראש מסתירים בכל כוחם את השקפות האמת המעטות שהותרת בידם, ואף עודדת אותם לנפנף בהשקפות השקר והסכלות האדומיות תוך חנופה והתרפסות לצאצאי המינים. שהרי לא רק שהחבאת כאחרוני מוגי הלב את רסיסי האמת בתוך פירושך ואפילו לא הסכמת שידגישו באות עבה את דבריך בתוך בליל הסכלות האטום של פרשני משנה תורה – אף הבאת ראיות מספר הזוהר לעניינים הלכתיים ומחשבתיים! ובזאת למעשה הכשרת את האלילות!
ולא, מָרי, אין זו גזירת שמים להיות שפלים ומדוכאים ואחוזי אימה כמו שחינכת אותנו, אלא, חינכת אותנו כך מסיבה אחת בלבד: כדי לשמר ולהנציח את מעמדך הפרטי בממסד הרבנים השכירים מייסודם של צאצאי המינים! רק כדי לשמר את כבודך ויוקרתך ומעמדך ומשכורותיך עשית כן! ולא כפי שעלה מהתנהגותך – שחובה עלינו לנהוג בהכנעה ובהתרפסות כאילו זו "ענווה" וכאילו הקב"ה גזר עלינו להיות שפלים נרמסים ונדכאים. כמו כן, כדי לכסות על ערוותך ועל ריחוקך מדרך האמת ומיישׂוּם קריאתו של אברהם אבינו, טענת שהנך "מתרחק מן המחלוקת", ובכן, מי התיר לך להתרחק מן המחלוקת בענייני אלילות ועבודה-זרה? וכי אברהם אבינו התיר לך לחדול מן המלחמה שתורת האמת קידשה כנגד העבודה-זרה? וכי הקב"ה התיר לך לבכֵּר טובות הנאה על-פני הליכה נחושה ועקבית בדרך האמת?
הדרך השנייה שרבנו מזכיר בהלכה היא: "מדקדק על עצמו בחשבון, ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן". כלומר, על תלמיד החכמים להיות ישר כסרגל בענייני ממון, ולא רק ישר והגון אפילו כשמדובר בפרוטות, אלא עליו לנהוג לפנים משורת הדין, דהיינו, אם השיבו לו עודף פחות ממה שצריך, או שתבעו ממנו ממון מעט יותר ממה שצריך, ינהג בכל זה בוותרנות ובסלחנות מופלגת, ולא ידקדק על בני-האדם כלל בענייני ממון.
ובהלכות סנהדרין ישנה השלמה חשובה להלכה זו, וכך פוסק רבנו שם (ב, ו–ט):
"בית-דין של שלושה, אף-על-פי שאין מדקדקין בהם בכל אלו הדברים [שמחייבים בהם את דייני הסנהדרין שבירושלים], צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב. וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה: [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' [שמ' יח, כא] – אפילו ממון שלהן אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון, שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו".
ומי שמקבל שלמונים ושילומים מדברי תורה הקב"ה מענישו באהבת הממון, וייבהל לקבץ ולאסוף ולכנוס את ממונו, וקשה יהיה לו עד מאד להוציא מִממונו, וכל ימי חייו ירדוף אחר טובות הנאה מן הציבור, רק כדי שלא ייאלץ להוציא אפילו ממון מועט. וזה הוא פירוש דברי רבנו בהלכה לעיל: "שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו". כלומר, כל מי שרודף לקבץ את הממון, סופו שהוא יהיה עני תמיד, שהרי יקשה עליו עד מאד להוציא מִממונו עד שכאילו אינו בידו, וכבר הכרתי רב ממסדי שכיר ובכיר עשיר גדול אשר אפילו ארנק אינו מחזיק...
"נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ" (מש' כח, כב).
ואגב, איני יודע מדוע מָרי מפנה בפירושו שם לדברי רבנו בפירושו לכלים (יב, ז), שהרי בפירושו שם רבנו עוסק "במיני האונאה והגזל והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסילוף" ובעניינים שהקב"ה "מתעב אותן [...] והוא אמרו: 'כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל' [דב' כה, טז]". ואילו כאן רבנו עוסק בהוראה המוסרית לתלמידי החכמים שלא לרדוף אחר הממון בהיתר, ואין צורך לומר באיסור כי אלה נאסרו לכל אדם מישראל. ואיני מתפלא שמָרי שגה בזה וטשטש את האמת, כי מי שנוטל משכורות חודשיות מנופחות במשך יובל שנים, שכלו יעוור אותו ויגרום לו להטות את דברי רבנו לענייני איסורי ממון חמורים כדי להצדיק את קיבוץ הממון שאסף בידיו! שהרי אם מָרי היה מדגיש שאסור לדיין לרדוף אחר הממון ולאסוף ולכנוס ולקבץ, כיצד היה משיב לשאלה מדוע הסכים לקחת כל-כך הרבה כספים מצאצאי המינים? ועל כולם הוסיפו לו ולאשתו מאות אלפי שקלים מפרסי ישראל...
ופעמיים הזהירה אותנו התורה שהשוחד מעוור את עיני הדיינים:
"כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמ' כג, ח).
"כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).
ושלמה המלך הוסיף ולימד אותנו כי "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קה' ה, ט).
הדרך השלישית שרבנו מזכיר בהלכה היא: "ונותן דמי המקח לאלתר", כלומר, משלם לסוחר או לבעל המקצוע מיד בעבור הסחורה או השירות. והרבנים הממסדיים השכירים בימינו נוהגים לקבל מחסידיהם טובות הנאה לאין מספר: שיפוצים בבתיהם בחינם, ריהוט בחינם, הלוואות ומתנות לרוב, שבתות ונופשים בבתי-מלון בחינם, נסיעות בחינם, שירותים שונים בחינם, ואפילו בדברי מצוה, כגון: רכישת ספרי קודש, טלית ותפילין ולולב, הכל בחינם! ואינם משלמים מאומה כי קשה עליהם עד מאד להיפרד מערמת ממונם... והכרתי פעם ר"ב ממסדי שכיר ובכיר עשיר גדול וצייקן עוד יותר גדול, אשר מתעטף בבית-הכנסת ובבית-המדרש בטלית מצהיבה ומיושנת כדי שמישהו מחסידיו ירחם עליו ויקנה לו טלית חדשה...
הדרך השלישית שרבנו מזכיר בהלכה היא: "ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבוא בהרשאה". וכדי להבין את ההבדל שבין ערב לקבלן, נעיין בהלכות מלווה ולווה (כה, ו–ז):
"איזה הוא ערב ואיזה הוא קבלן? אמר לו: 'תן לו ואני נותן לך' – זה הוא קבלן שיש למלווה להיפרע ממנו תחילה, אף-על-פי שלא פירש ולא אמר: 'על-מנת שאפרע ממי שארצה'. אבל אם אמר לו: 'הלווהו ואני ערב', 'הלווהו ואני פורע', 'הלווהו ואני נותן', 'הלווהו ואני חייב', 'הלווהו ואני קבלן', 'תן לו ואני קבלן', 'תן לו ואני פורע', 'תן לו ואני חייב', 'תן לו ואני ערב' – כולן לשונות ערבנות הן ואינו תובעו תחילה ולא נפרע ממנו במקום שיש נכסים ללווה, עד שיפרש [המלווה] ויאמר: 'ממי שארצה אפרע'".
ונראה לי, שחכמים הרחיקו את תלמידי החכמים מלהיכנס לערבות ולקבלנות, כדי שלא יסתבכו בעניינים כספיים, והחובות ירדפו אחריהם ויטרידו אותם מלעסוק בתורה ובחכמה, ואף עלולים הם החובות הללו לכלות את ימיהם בדאבה ויגון. ברם, אין ספק שאם מדובר בבן-משפחה קרוב, נאמן וישר וירא אלהים וסר מרע, אשר זקוק כעת להלוואה כדי לבנות את חייו, מצוה לפי דעתי לסייע לו ולחתום לו ערבות. אך לצערנו אנשים כאלה נדירים מאד, אנשים אשר לא ימצאו מנוח כל עוד יש להם חוב והם יודעים שהם מצערים את קרובם בגינו. ולכן חז"ל קבעו את ההלכה הזו, כי אנשי אמונה ישרי דרך כאלה, שאין חשש להסתבך בחתימה על הלוואתם כערב ואפילו כקבלן, איני יודע אם הם עוד קיימים.
ועתה נעבור להבין מיהו "הבא בהרשאה", ולשם כך נעיין בהלכות שלוחין ושותפין (ג, ז):
"מי שהיה לו ביד חברו פקדון או מלוה, בין מטלטלין בין מעות, ועשה שליח בעדים להביאן לו, הרשות ביד זה שהן אצלו, אם רצה ליתן – נפטר ואינו חייב באחריותן שהרי נתן לשלוחו, ואם לא רצה ליתן – אינו נותן שאין זה בעל דינו, עד שיבוא בהרשאה על הפקדון. וכל הבא בהרשאה הרי הוא בכלל הנאמר בהן: 'וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו' [יח' יח, יח]".
הרשאה היא אפוא מינוי שנעשה בשטר או בעדים, שבו המלווה מְמַנֶּה אדם כדי שיגבה את חובו מן הלווה. ויש שתי סיבות מרכזיות לדעתי לכך שמדובר בעניין מגונה מאד:
1) יש בזה פתח גדול להתפתחות של עבריינות ושוק אפור. כלומר, אדם יעביר את חובו לאנשים אלימים תמורת אחוזים מסוימים מן ההלוואה, ואלה עלולים לאיים ואף לפגוע בגופו של החייב או בבני משפחתו, ואף לתבוע ממנו ריביות וקנסות שהינם עוון חמור.
2) יש בזה גם פתח למינוי עורכי הדיינים אשר מטרתם אינה דין אמת אלא זיכוי מרשם, ולכן גינו חכמים במסכת אבות את עורכי הדיינים, מפני שהם מכשול בפני דין אמת. והנה דברי רבנו בעניין זה בשו"ת סימן רעב, ושם הוא נשאל האם התובע יכול למנות מורשה כשהנתבע בעיר אחרת, ואם יכול למנות מורשה גם כששניהם בעיר אחת, וכֹה תשובתו:
"ההרשאה מגונה, כמו שאמרו 'וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו [יח' יח, יח] – זה הבא בהרשאה' [שבועות לא ע"א], ושיהיה הזולת מליץ במקום חברו את טענותיו מוזהרים עליו מאד, כפי שידוע שהרחיקו מערכי הדיינים [אבות א, ח]. ועל-פי הקדמות אלו אסור לדעתי למנות מורשה, אלא בעת הדחק, כגון שהתובע בעיר אחת והנתבע בעיר אחרת, או מפני שהתובע חולה וכל כיוצא-בזה מן הסיבות, אבל ללא כל סיבה אין מקום להרשאה, אלא יופיעו שני היריבים לבית-דין כיוון שאין מניעה לאף אחד מהן".
והנני רואה לנכון להוסיף סיבה אחת חשובה להתיר לבוא בהרשאה אשר נוגעת לענייננו מכמה פנים, וכך אמר יתרו למשה רבנו בספר שמות (יח, כא): "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע", וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (ב, ח): "ובכלל אנשי חיל שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזל כעניין שנאמר: 'וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן' [ב, יז]. ומה משה רבנו עניו, אף כל דיין צריך שיהיה עניו".
כלומר, אם יש צורך להציל עשוק מיד גוזל מותר לבוא בהרשאה. ואגב למדנו מהלכה זו עוד עניין חשוב מאד והוא, שאין סתירה בין מידת האומץ למידת הענווה, כלומר, מי שנוהג בהתרפסות ובהכנעה ובשפלות רוח אינו בהכרח עניו, ומי שנוהג באומץ ובעוז אינו בהכרח גס רוח. אלא, שתי המידות הללו יכולות ואף מחויבות לשכון יחדיו זו לצד זו, כי האדם העניו, כאשר הוא רואה עוול מכל סוג שהוא, ובמיוחד כאשר הוא רואה עוול אשר נוגע לדת משה הטהורה לסילופה ולעיוותה ולהפיכתה לדת פרו-נוצרית – חייב לזעוק "בשם ה' אל עולם" ולעמוד איתן כנגד כל גלי הרפש והטיט, ולא לנהוג כמָרי וכתלמידיו השכירים, אשר מתחזים כענווים ומעריצים ומחניפים ומתרפסים לרגלי צאצאי המינים הארורים, ואף משרתים אותם ומשתפים עמם פעולה באופן מלא והדוק וכך מנציחים את סילופיהם ועיוותיהם.
והנה דרישת ה' מירמיה הנביא (א, יז–יט) להיות בעל לב אמיץ:
"וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ, וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְיָ לְהַצִּילֶךָ".
וממי פחד מָרי? מצללי הולכי על שתיים שהתלונן עליהם במבואותיו? וממי פוחדים תלמידיו השכירים רודפי השלמונים והכבוד וטובות ההנאה? ממעסיקיהם בממסד צאצאי המינים? או מה' יתעלה ויתרומם אשר מזהיר בדבריו לירמיה כאן את אנשי האמת שבכל דור ודור: "אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם". וכנראה שמָרי ותלמידיו השכירים חוצבי התורה והדת פוחדים יותר מצללי הולכי על שתיים כי הכסף וטובות ההנאה מעוורים ומשתקים אותם.
ונחתום פרק זה בפסוק ממשלי ובפירוש רס"ג שם:
"עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם" (מש' כח, ד), ופירש שם רס"ג: "וכיוון שמהללי הרשע הם עוזבי התורה, לפיכך ראוי לשומריה שיתגרו בם". ובפירושו הארוך הוסיף: "עניין 'יִתְגָּרוּ בָם', כלומר שלא ירתיעם מה שמהללים אותו בני אדם [=את הר"ב השכיר והבכיר על "גדולתו" ו"ענוותנותו" ו"חסידותו"], ולא יאמרו [אנשי האמת]: 'אחרים מתקרבים אליו ואנחנו נתאיב לו' [כלומר, ולא ירתיעו את עצמם: כיצד נהיה אנחנו לאויבים לאותו מְהַלֵּל-רשעים כאשר רבים הם אשר מבקשים את קרבתו ומפרסמים את גדולתו]". וכאשר אני קורא את הפסוק הזה אני נזכר בתלמידיו של מָרי, ובמיוחד הממסדיים והשכירים שבהם, אשר מהללים את הרשעים צאצאי המינים בכינויים כגון "גאוני עולם" או "קדושי עליון"...
ובעניין חשיבות אומץ הלב ראוי לעיין בדברי רבנו במורה (ב, מה), המעלה הראשונה שם.
ב. יושר עסקי ודתי – המשך
בהלכה האחרונה בהלכות דעות (ה, כה), רבנו ממשיך בענייני היושר ופוסק כך:
"מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדיבורו ולא יְשַׁנֵּהוּ. ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך להן ומוחל להן ומלווה וחונן. ולא ירד לתוך אומנות חברו, ולא יָצֵר לאדם לעולם בחייו. כללו של דבר, יהיה מן הנרדפין ולא מן הרודפין, מן הנעלבין ולא מן העולבין, ואדם שהוא עושה כל המעשים האלו וכיוצא-בהן, עליו הכתוב אומר: 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' [יש' מט, ג]".
ניתן לחלק את דברי רבנו בהלכה זו לשלושה חלקים:
בחלק הראשון אומר רבנו כך: "מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדיבורו ולא יְשַׁנֵּהוּ". וכדי להבין את ההלכה הזו מעט, ראוי לעיין בהלכות מכירה (ז, ח), וכֹה דברי רבנו: "הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדיבורו, אף-על-פי שלא לקח מן הדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אף-על-פי שאינו חייב לקבל 'מי שפרע' [=קללה שמקללין בבית-דין את מי שביטל מכר שכבר נמסרו בו המעות], הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו".
נמצא, שגם מהלכה זו עולה חשיבות העמידה בהתחייבות, וכן חשיבות הדיבור שיהיה ישר ולא הפכפך, וסיבת הפכפכותם של נוכלי הדת למיניהם היא שרידותם הפוליטית בשדה הזאבים של הרבנות השכירה – ושאיפתם לשרוד ולשגשג בשדה הסכלות והצביעות הזה נובעת בעיקר מאהבתם לכסף, לכבוד, ליוקרה, ולרבבות טובות ההנאה.
בחלק השני בהלכה אומר רבנו כך: "ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך להן ומוחל להן ומלווה וחונן", כלומר, לאחר שתלמיד החכמים יצא צדיק בדין עם בעל דינו, עליו לנהוג בחמלה כלפי החייב, ולא להשתמש בסעיפי החוק היבש כדי לִגבות בכל מחיר מן החייב את מה שמגיע לו. אלא, עליו לאפשר לחייב להשיב לו את מה שהוא חייב בתשלומים או לדחות את פירעון התשלום. ואם החייב הינו אדם ישר וירא שמים או שהוא מבקש לשוב בתשובה, ראוי אף לנהוג כלפיו בחמלה מרובה, ולמחול לו על חלק מן החוב, כדי לסייע לו לעמוד על רגליו.
כמו כן, נראה כי החתימה של דברי רבנו כאן: "ומלווה וחונן", היא הוראה כללית בפני עצמה. כלומר, שהתנהגות תלמיד החכמים תהיה כהוראת דוד המלך לצדיק בתהלים: "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן" (לז, כא), וכך פירש שם רס"ג: "תמצא שהרשע לווה ואינו משלם, והצדיק נותן [כלומר משיב את ההלוואה], ולא עוד אלא שחונן ומטיב עוד". ופסוק דומה נאמר גם במשלי (יט, יז): "מַלְוֵה יְיָ חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ", ופירש שם רס"ג בפירושו הקצר: "מַלְוֵה – החונן את הדל הוא מלוה ה'", ובפירושו הארוך הוסיף רס"ג וביאר כך:
"גם זה זירוז על הצדקה, אומֵר למאמין, אל תדמה כי המעות שאתה נותן לצדקה שאיבדת אותם, אינך אלא מפקידם ושומרם בידי נפקד – אצל אדון העולמים יתרומם ויתהדר, ואף לא כפיקדון אשר דינו במשפטי בני אדם שאין הנפקד חייב באחריותו, אלא כמו החוב אשר אחריותו ובטחונו על הלווה עד שימסרהו לו, ככה הבטיח ה' לעושי הצדקה את הגמול".
בחלק השלישי של ההלכה אומר רבנו כך: "ולא ירד לתוך אומנות חברו, ולא יָצֵר לאדם לעולם בחייו". כדי להבין מעט על גדר של "היורד לאומנות חברו", נעיין בהלכות שכנים (ו, ז–ח):
"כופין בני מבוי זה-את-זה שלא להושיב ביניהם: לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות. היה שם במבוי אחד מבני המבוי אומן ולא מחו בו, או שהייתה שם מרחץ או חנות או רחיים, ובא חברו ועשה מרחץ אחרת כנגדו או טחון אחרת – אינו יכול למנעו ולומר לו: 'אתה פוסק חיי'. ואפילו היה מבני מבוי אחֵר אינן יכולין למנעו, שהרי יש ביניהם אותה אומנות. אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ בצד מרחץ של זה, יש להן למנעו. ואם היה נותן עמהן 'מנת המלך' אינו יכול למנעו".
למדנו אפוא, שדין "יורד לאומנות חברו" כמעט ולא קיים במציאות, שהרי מדובר בהלכות הללו במבוי ששייך לאנשי חצרות מסוימים ולא בשוק או במרכז מסחר עירוני, כמו שנהוג לסחור בימינו. כמו כן, כל האיסור נוגע לאדם שבא ממדינה אחרת ופותח חנות דומה לחנות שכבר קיימת באותו מבוי, אך אדם שגר באותה המדינה יכול להתחרות עם חברו ולפתוח עסק בכל מבוי. ויתרה מכולן, גם גר שבא ממדינה אחרת, אם הוא משלם מיסים למדינה, אי-אפשר למנוע ממנו להתחרות ולפתוח עסק במבוי. ובימינו אין מי שאינו משלם מיסים, תושב חוץ או תושב הארץ, ולכן כל האיסור הזה אינו קיים כלל הלכה למעשה בימינו.
ברם, הדרישה מתלמיד החכמים הינה גבוהה יותר, ועליו להיזהר שלא לרדת לאומנות חברו גם אם לפי גדרי ההלכה מותר, ולכן הוסיף רבנו בהמשך העניין: "ולא יָצֵר לאדם לעולם בחייו", כלומר, גם אם מותר לו להתחרות עם חברו יתרחק מזה ויוותר לחברו.
וראוי להוסיף שעל תלמיד החכמים להיזהר גם באופן כללי מלהציק לזולתו. ברם, ברור שאין הכוונה שאסור להוכיח ולבקר את מחללי-שם-שמים אשר מפיקים רווחים וטובות הנאה באצטלה של תורה, ומתעים את העם אחר ההבל וההזיות כדי לשמר את מעמדם – וכדברי החכם במשלי (כח, ד) שראינו לעיל: "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם".
והנה כמה הלכות בעניין זה כדי שלא יהיה ספק מהי דרכה של תורה. וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (ג, ט): "כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהיה בעיניך כמרדעת של חמור". כלומר, אם חז"ל פסקו כך לדיין שרק התערב באופן חד-פעמי ואפילו שלא ביקש לקבל שכר אלא כבוד בלבד, מה לפי דעתכם יהיה דינם של הדיינים שהפכו את התורה לקורדום חוצבים?
ויתרה מזאת, כאשר אדם עושה עבירה בדברי-שמים ואינו חוזר בו, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו! והנה פסק רבנו בהלכות דעות (ו, יב): "במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל". האם לא ברור שלדעת רבנו יש ללמוד מן הנביאים וסגנונם וביטוייהם לגבי אדם שעובר על מצוות שבין אדם למקום? וכל-שכן לגבי אדם שמתהדר בנוצות של יראת שמים ומתעה את העם אחר התהו וההבל!
והנה עוד פסק מפסקי רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו) ביחס לחומרת המתעים את העם אחר ההבל: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]". האם יש עוד ספק שחובה לנהוג באכזריות ובתקיפות כלפי הרשעים המתעים את העם אחר ההבל? והתנהגות קשה אף יותר תוארה בספר נחמיה (יג, כה): "וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם".
והנה לשון נוסף מפורש של רבנו שממנו עולה בבירור כי לדעת רבנו מצוה רבה "לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם", וכך הוא כותב בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):
"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת, [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".
וכבר הרחבתי בעניינים אלה במאמריי: "ביקורת על יחסי לרש"י-שר"י – ותשובתי", וכן בסדרת מאמריי שכותרתה: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף", ובעוד רבים.
ואין ראוי לחתום עניין זה מבלי לעיין בתשובת רבנו בסימן רעג, שם נשאל רבנו על דיין הדר בעיירה שהיו בסביבותיה כפרים, ומהם היו מזמינים אותו למול את בניהם ונותנים לו שכר טרחתו ומזה הייתה פרנסתו. לימים אירע ריב בינו ובין רופא בעיירה, ולאחריו הרופא החל לצאת לכפרים למול את בניהם, ואת השכר שקיבל חילק לעניים בטענה שאינו זקוק. ונשאל רבנו האם יש עבירה במעשיו של הרופא? וכך השיב רבנו:
"זה שדימה שעשה מצוה במה שחילק לעניים היא מצוה הבאה בעבירה, וחטא, לפי שמנע פרנסה הידועה לעני בן תורה, ועבר על 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר' [ויק' יט, יח], ועבר על אזהרת חז"ל שלא לגנוב דעת הבריות, כי עיקר כוונתו ומטרתו של זה להזיק לאויבו, ומראה בפני מי שאינו יודע שכוונתו לעשות טוב. ועבר גם ביורדו לאומנות חברו ואפילו היה זקוק, כל שכן שאינו זקוק, שזו אכזריות והגזמה בנקימה ונטירה, והרי הוא בכלל משיג גבול רעהו לדעתי".
ויש שני עניינים מרכזיים שניתן ללמוד מתשובה זו:
1) מותר ליטול שכר טרחה בעבור מצוה שיש בה אומנות, כלומר מותר ליטול שכר סביר בעבור כתיבת ספר תורה או מילה או שחיטה וכיו"ב. וכל זאת התיר רבנו רק כאשר אין לאדם פרנסה אחרת, שהרי רבנו מדגיש שמדובר באדם עני: "פרנסה הידועה לעני בן תורה". אך אדם שאינו זקוק לפרנסה ראוי לו לעשות את כל המצוות הללו ללא בקשת תשלום.
2) המוהל העני שמדובר בו כאן היה דיין! ומפורש בתשובה שהיה עני ופרנסתו הייתה בדוחק משכר טרחה שקיבל בעבור קיום מצות מילה! ובמלים אחרות, אותו דיין לא נטל אפילו שכר בטלה בעבור פסיקת דינים! ואפילו שהיה עני! וברור מדוע, שהרי לא הייתה לו מלאכה, ואסור היה לו ליטול אפילו שכר בטלה מבעלי הדין שהרי אין לו מלאכה בפועל! ויש בתשובה זו תוכחה ותשובה ניצחת לדייני השׂררה והממון בימינו אשר הינם עשירים גדולים ומקבלים משכורות חודשיות של עשרות אלפי ש"ח ורבבות טובות הנאה בעבור פסיקת דינים. ומה נֹאמר ומה נדבר על מָרי יוסף קאפח, אשר נטל משכורות שחיתות נגעלות במשך יובל שנים, והמשיך לקבל אותן גם לאחר שיצא לפנסיה וכבר לא פסק שום דין בבית הדין! ואשתו אחריו המשיכה לקבל אחריו קצבת שארים נפוחה במשך עוד ארבע-עשרה שנים...
ואגב, נראה לי שרבנו לא התכוון בתשובתו זו שהרופא "ירד לאומנות חברו" בהיבט ההלכתי, שהרי ראינו בהלכות לעיל שהוא עצמו פוסק שאין כאן שום בעיה מבחינה משפטית. לפיכך, נראה לי שכוונתו לומר שהרופא "ירד לאומנות חברו" בהיבט המוסרי, שהרי ברור שכל כוונתו של הרופא הייתה לנקום באותו דיין ולגרום לו נזק, ולכן בהיבט המוסרי הוא נחשב כמי ש"יורד לאומנות חברו", בגלל שהשנאה העבירה אותו על דעתו, אך לא מעבר לכך.
רבנו מסיים את ההלכה בכלל שיהיה לנגד עינינו תמיד: "כללו של דבר, יהיה מן הנרדפין ולא מן הרודפין, מן הנעלבין ולא מן העולבין, ואדם שהוא עושה כל המעשים האלו וכיוצא-בהן, עליו הכתוב אומר: 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' [יש' מט, ג]".
וכאשר מקללים ומחרפים ומבזים אותי אני שמח, כי יש בזה הוכחה לצדקת דרכי, שהרי אין להם ראיה או טענה אמיתית כנגד דבריי; ואף חשוב מכך, יש במשׂטמתם עדות להתגברות השקפות האמת ולמבוכה הרבה שהשקפות האמת מעוררות בקרבם.
"עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי אַתָּה יְיָ עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי" (תה' פו, יז).