דמותו של מטטרון במדרשי חז"ל
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני יומיים
- זמן קריאה 9 דקות
מאמר זה הוא מאמר המשך למאמר: "שלילת ייחוס מקום לבורא יתעלה". נחל, במאמר הראשון ראינו את תשובתו של רב אידית, וממנה עולה שרב אידית כלל לא ביקש להשיב תשובת-אמת מקיפה ומעמיקה לאותו המין, אלא מטרתו הייתה להקהות את שיניו וכפי שנצטווינו בעניין הבן הרשע בהגדה של פסח, ומסיבה זו רב אידית משיב למין שלא באופנים שקשורים לעצם מהות העניין, אלא אומר לו שמדובר במלאך מטטרון וכו'. כלומר, אין ללמוד מדברי רב אידית שָׁם שישנו איזה מלאך בשמים ששמו מטטרון, כי כל תשובתו של רב אידית לא נאמרה אלא לפי סכלותו ומינותו ובהמיוּתו של אותו המין, ובמטרה להקהות את שיניו ולעקור את חיציו. ובקיצור, רב אידית משיב למין תשובות שתתאֵמנה לסכלותו ולבהמיוּתו, תשובות שתסכורנה את פיו שנפער כנגד בורא-עולם, ומהן עולה שהמלאך הדמיוני "מטטרון" אף הוא אינו עניין אמיתי, ככל סעיפי התשובה, אלא נאמר אך ורק כתשובה לאותו המין.
סיכומו של דבר, נראים הדברים שמציאותו הדמיונית של המלאך "מטטרון" הייתה רווחת מאד בקרב המינים הקדמונים, ורב אידית השיב לאותו המין כפי סכלותו וכפי שפלות בהמיוּתו.
***
ועתה נעבור למטטרון שמופיע במסכת חגיגה (יד ע"ב–טו ע"א) שם סוּפר במדרש על ארבעה שנכנסו לפרדס, ואתמקד בעיקר בעניינוֹ של מטטרון ופחות בכללות המדרש, וכך נאמר שם:
"תנו רבנן: ארבעה נכנסו לפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, ואחֵר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תֹּאמרו: 'מים, מים'! [=כאשר אתם מגיעים להתבונן באמיתתו יתעלה שנמשלה ללִבנת הספיר, אל תתפרצו קמי שמיא כאצילי בני ישראל ותתייחסו לעניינים העמוקים כפי שמתייחסים לעניינים גשמיים כמו מים, ואפילו שהמים הם עניין טהור ומטהֵר. כלומר, אפילו שתכבדו מאד את העניינים העמוקים ותוקירו אותם כתורה שנמשלה למים, כל עוד לא טיהרתם וזיקקתם את מחשבתכם מן הגשמות, ונשאר בליבכם ולוּ זיק של גשמות, אַל לכם להיכנס לעניינים העמוקים – ואם בכל זאת תיכנסו להם כאשר אינכם ראויים להם יהיה הדבר חטא חמור לפניו, כי הוא אינו גוף ואינו כוח בגוף] משום שנאמר: 'דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי' [תה' קא, ז]. בן עזאי הציץ ומת, ועליו הכתוב אומר: 'יָקָר בְּעֵינֵי יְיָ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו' [תה' קטז, טו]; בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר: 'דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ' [מש' כה, טז]; אחֵר קיצץ בנטיעות; רבי עקיבא יצא בשלום".
בהמשך הגמרא שם (טו ע"א) הרחיבו בעניינוֹ של אלישע אחֵר, וכך נאמר שם:
"אחֵר קיצץ בנטיעות, עליו הכתוב אומר: 'אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ' [קה' ה, ה]. מאי היא? חזא מטטרון דאתיהיבא ליה רשותא למיתב ולמיכתב זכוותא דישראל, אמר: גמירי דאין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא חס ושלום שתי רשויות יש בשמים. אפקוהו למטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא. אמרו ליה: מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה? איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחֵר, יצתה בת קול ואמרה: 'שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים' [יר' ג, יד] – חוץ מאחֵר [=חכמים ביקשו לרמוז להוראתם לפיה אסור להאמין למינים ולכן אין לקבל את תשובתם לעולם, אך וודאי שאם איזה מין נדיר ישוב בינו לבין בוראו תשובתו תתקבל לפני בורא-עולם. ברם, מרוב להיטותו לכפור ולצאת לתרבות רעה, אלישע אחֵר עיוות את דברי החכמים והחליט לפיהם שאין תשובה למינים לעולם גם לפני בורא-עולם, וכל זאת כדי לחזק את סטייתו אחרי התועבות, וזאת בדומה לצדוק ובייתוס שבחרו לפרש באופני מינות את דברי אנטיגנוס כדי לצאת לתרבות רעה], אמר: הואיל ואיטריד ההוא גֻּברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאיֵ עלמא. נפק אחֵר לתרבות רעה. נפק אשכח זונה, תבעה. אמרה ליה: ולאו אלישע בן אבויה את? עקר פוגלא [=צנון] ממישרא בשבת ויהב לה. אמרה: אחֵר הוא".
בקטע האחרון מסוּפר על אלישע אחֵר אשר ראה את מטטרון, וברור שאלישע אחֵר לא ראה שום מלאך, שהרי הוא לא היה נביא גם בזמן כשרותו. אלא, מטטרון הוא משל לטומאת השיתוף והמינות שאחזה באלישע אחֵר. כלומר, מטטרון במדרש זה הוא סמל ומשל לאלהים אחרים, אשר לפי דמיונם של המינים הסוטים אחריו הוא מליץ טוב על עם-ישראל, ולכן נאמר שניתנה לו רשות לשבת ולכתוב את זכויותיהם של ישראל – דהיינו, לפי דמיונם של המינים מטטרון הזה הוא מליץ טוב לפני בורא-עולם, הוא זה שכותב את הזכויות ומציגן לפני האל.
התפרצותו של אחֵר למדעי האלהות באופני שחץ ורהב שמתועבים לפני בורא-עולם, גרמה לו לאחֵר להיכשל ולהיחבל בשתי הזיות מינות: א) אלישע החליט לייחס מאפיינים גופניים לבורא-עולם; ב) והוא אף ראה בדמיונו אלוה אחֵר בשר ודם אשר משגיח ומליץ טוב על עם-ישראל ולכן ראוי לעבדו ולפארו לצד בורא-עולם – ואת כל חיזיון המינות הזה חז"ל ממשילים במטטרון, מפני שהוא היה כנראה מפורסם באותם הימים כאלהים אחרים שהמינים רוממו להם.
בהמשך האגדה חז"ל משפילים את מטטרון כדי להוציא מליבנו שהוא באמת אלוה, ולכן נאמר שהוציאו את מטטרון הזה והיכו אותו בשמים בשישים פולסי דנורא, דהיינו בשישים שבטים של אש יוקדת, ואף מוסיפים וגוערים בו מדוע הוא לא קם מפני אלישע אחֵר? וכל זאת כדי ללמדנו שלא מדובר אפילו במלאך, כל-שכן באלוה, אלא מדובר בדמיון ובהזיה, ולכן השפילוהו בכך שהיה עליו לקום אפילו מלפני אלישע אחֵר בעת התפרצותו קמי שמיא בדמיונות מינות פגאניים. ועדיין יש להבין: מדוע נאמר שניתנה למטטרון זכות למחוק את זכותו של אלישע?
ובכן, חכמים ביקשו ללמֵּד בזה שהקב"ה מביא על האדם את פורענותו דווקא באותו הדבר שהוא נכשל בו (במידה שאדם מודד וכו'), דהיינו, באותו הדבר שהאדם מתפרץ בו קמי שמיא, דווקא מאותו הדבר תצמח פורענותו השמורה לו ליום אידו. ולכן נאמר שאלישע נידון דווקא על-ידי מטטרון. כלומר, דווקא מטטרון הוא זה שמחק את זכויותיו וטרדו מחיי העולם-הבא.
ודומים לזה מאד דברי רבנו בצוואתו למורה:
"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
וכבר ביארתי פעמים רבות את דברי רבנו האחרונים המודגשים: "שהן סגולתם ורכושם [של הרשעים] המיועד לאידם [לאסונם, דהיינו לעונשיהם ולייסוריהם]". כלומר, המידות הרעות וההשקפות הנִּפסדות, שבהן בחרו הַזְּעוּמִים הרחוקים מה' יתעלה ויתרומם, הן רכושם ומנת חלקם, ודווקא מהן תצמח הרעה שתמיט עליהם את השבר והמשבר – מידה כנגד מידה. ולעצם עניינוֹ של אלישע, סטייתו אחרי הזיות מינות שבהן הוא ייחס לה' יתעלה חומר וגוף, וכן סטייתו אחרי אלוה אחֵר בשר ודם אשר מליץ טוב לפני בורא-עולם – שתי אלה גרמו להתפרצות קשה של בהמיוּת אשר הוציאה אותו מן העולם-הזה והעולם-הבא. כי זאת יש לדעת, כאשר מתרופף הקשר של האדם עם המושׂכלות בעקבות התפרצות קמי שמיא, הריקנות והאכזבה העצומה שהאדם חווה בעת שהוא מתפרץ ונכשל להבין את המושׂכלות האלהיות – אכזבה נפשית נוראה זו עלולה לגרום לו לאדם להתפקר כליל ולהשתעבד באופן מוחלט לבהמיוּתו.
ועד-כדי-כך אלישע אחֵר התפקר, עד שהוא עקר צנון בשבת כדי לתיתו לאותה זונה, דהיינו אפילו שהוא היה יכול להכחיש שהוא אלישע אחֵר או להסתפק באמירה שהוא "חזר בשאלה", הוא בחר להראות לה שהוא כופר דווקא באופנים שיש בהם עבירה חמורה: בחילול שבת שעוונו כרת וסקילה – וכל זאת בשל התפרצותו וכישלונו ואכזבתו הנפשית העצומה, אשר הכתה את מוחו בסנוורי סדום, ובהשחתת מוחו עלתה בהמיוּתו והתפרצה עד השמים.
והוא הדין לכל האורתודוקסים, לכל חצרותיהם וכיתותיהם המכשילים את עם-ישראל בימינו בהשקפות פרו-נוצריות, הם "יפלו באותה השוחה אשר בה הִתעו, או במשהו ממינה שהוא מאבֵּד בעולם-הזה, או בעונשה לעולם-הבא" (רס"ג בפירושו למשלי כח, י). כלומר, מתוך הזיותיהם המאגיות-פגאניות, שהן "סגולתם ורכושם המיועד לאידם" תצמח הרעה שתמיט עליהם את השבר והמשבר: "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ, הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה", "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ", "וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע", "וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם", "בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רָשָׁע" (מש' ה, כב–כג; ד, יט; יא, ה; יב, כו; יד, לב).
כללו של דבר, מטטרון אינו מלאך, הוא משל שמשלו חכמים להזיות הפגאניות אשר מכלות ומשחיתות את שכלו של האדם, ואף מוציאות את האדם מחיי העולם-הזה והעולם-הבא.
גם בבראשית רבה מהדורת כתבי-יד (פרשה ה) נזכר מטטרון, וכך נאמר שם: "אמר ר' לוי, יש מן הדרושות שהן דורשים כגון בן עזאי ובן זומא קולו של הקב"ה נעשה מטטרון על המים ה"ה [=הה"ד?] 'קוֹל יְיָ עַל הַמָּיִם' [תה' כט, ג]". ולא לחינם נזכרו בן עזאי ובן זומא במדרש הזה, וזאת כדי ללמדנו שמדובר במדרש שתכליתו לרמוז לאותה התפרצות קמי שמיא שראינו במדרש לעיל – ומה אפוא מבקש המדרש ללמד? ובכן, להבנתי המדרש מבקש ללמדנו על שגיאתם המחשבתית של בן עזאי ובן זומא, ושהיא הייתה פחותה בהרבה בחומרתה מזו של אחֵר.
ואסביר: מדרש זה רומז לכך שגם בן עזאי ובן זומא התפרצו במחשבתם קמי שמיא, אך בניגוד לאלישע אחֵר הם לא התפרצו ושגו בעצם אמיתתו של בורא-עולם, שגיאתם הייתה "רק" בכך שהם נכשלו בתפישות מינות שנוגעות לשיתוף רוממותו של ה'-אלהים-אמת. ומאין לי זאת? ובכן, במדרש נאמר ש"קולו של הקב"ה נעשה מטטרון", כלומר הם אינם עוסקים באמיתתו יתעלה אלא ב"קולו" דהיינו בעניין הקרוב לאמיתתו, וכוונת חכמים באמרם שאותו הקול נעשה מטטרון היא לכך, שבן עזאי ובן זומא לא התפרצו ישירות לאמיתתו יתעלה אלא נכשלו בהזיות שיתוף בעניינים הקרובים לאמיתתו. נמצא, שהתפרצותם גרמה להם להיכשל בהזיות שיתוף, ועניין זה נרמז בהפיכת קולו של הקב"ה למטטרון (שהוא כאמור סמל ומשל למינות ולשיתוף), דהיינו להפיכת העניינים המחשבתיים הקרובים לאמיתתו יתעלה לענייני שיתוף ומינות.
נראה אפוא גם ממדרש זה, שמטטרון היה אליל מאלילי המינים הקדמונים ולכן חז"ל השתמשו בשמו במדרשיהם כדי לרמוז לסטייה אחרי השיתוף והמינות – ובימינו, מכשפי האופל השיבו את מטטרון המשוקץ למקומו בפנתיאון הפגאני הכעור: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן, חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה" (יח' כ, לב–לד).
***
ועתה למטטרון שמופיע בעבודה-זרה (ג ע"ב). במדרש זה מטטרון אינו עיקר המדרש, אלא הוא מופיע בסופו כבדרך אגב, אך עדיין יש לעניינוֹ חשיבות רבה והוא משלים חלק נכבד בפאזל מדרשי חשוב מאד לדעתי. גם כאן לא ארחיב בכללות המדרש אלא אך ורק בעניין מטטרון:
"שתים עשרה שעות הוי היום, שלוש הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה [...] רביעיות – יושב ומשחק עם לוויתן, שנאמר: 'לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ' [תה' קד, כו]. [ודחו את העניין המדרשי הזה שהקב"ה משחק עם הלוויתן, מפני שאין שחוק לפני ה' יתעלה לאחר חורבן בית-המקדש, ושבים ושואלים:] ברביעיות מאי עביד? יושב ומלמד תינוקות של בית-רבן תורה, שנאמר: 'אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם' [יש' כח, ט], למי יורה דעה ולמי יבין שמועה? לגמולי מחלב ולעתיקי משדים. ומעיקרא [=לפני חורבן בית-המקדש] מאן הוה מיגמר להו? איבעית אימא: מטטרון; ואיבעית אימא: הא והא עביד".
הנקודה המדרשית שבה נזכר מטטרון מבטאת את חשיבות לימוד התורה לתינוקות. תחילה נאמר שהקב"ה לאחר החורבן בחר ללמד תורה דווקא תינוקות של בית רבן, וזאת כדי ללמדנו שלימוד תורה לתינוקות: וכפי שראוי באמת, דהיינו קריאת התורה והתרגום כמו שלומדים אצל המָּארי, הוא היסוד והתשתית לשיבת עמֵּנו לה'-אלהים-אמת ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש. ולכן, הואיל ועניין זה כֹּה חשוב לשיבת עמֵּנו לאלהיו, דווקא בו לפי המדרש, בחר ה' יתעלה שמו לעסוק לאחר חורבן בית המקדש. ולצד רעיון נעלה זה, מבקשים ללמֵּד רעיון נוסף:
כדי לרומם עוד ועוד את הערך הנעלה של לימוד התינוקות של בית-רבן, חכמים לפי דעה אחת במדרש רמזו לכך שהחורבן נבע משגיאתו של עם-ישראל בלימוד התינוקות. כלומר, חכמים מציגים לפנינו את שני צדדיו של המטבע: מצד אחד, לימוד תינוקות של בית רבן הוא היסוד והתשתית לשיבת עמֵּנו לאלהיו ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש; ומצד שני, העדר לימוד תינוקות של בית רבן הוא שורש פורה ראש ולענה שיוביל בסופו של דבר לחורבן. ולכן נאמר לפי דעה אחת שלפני החורבן מי שלימד את התינוקות של בית רבן היה מטטרון – אשר כשל בתפקידו, ולכן נחרב בית-המקדש ולכן הקב"ה העביר אותו מתפקידו ולימד הוא את התינוקות תורה. ולפי הדעה השנייה, לפיה הקב"ה לימד גם לפני וגם אחרי החורבן תורה לתינוקות של בית רבן, אין לתלות אך ורק בתינוקות של בית רבן את החורבן, אלא יש לכך גורמים נוספים.
כללו של דבר, מטטרון הוא סמל ומשל לחטאים ולפשעים החמורים של עם-ישראל, אשר בגינן נחרב עלינו בית מקדשנו בייסורים איומים ונוראיים. וביתר ביאור, חטאם של עם-ישראל בלימוד התינוקות של בית רבן מלמד על כשל מוסרי וערכי יסודי ובסיסי ביותר – שהרי רק מינים שפלים יזניחו את יסוד חינוכו ומוסריותו ותקומתו של עם-ישראל: לימוד תורה לתינוקות.
ובימינו המינים האורתודוקסים מזניחים מאד את לימוד קריאת התורה ואף מזניחים לחלוטין את לימוד קריאת התרגום – והתוצאה היא בית גידול רקוב של צאצאי מינים אשר אינם יודעים את התורה שבכתב, אינם יודעים את מוסריותה וערכיה, אינם מחוברים לשלשלת הדורות של עם-ישראל, ואינם מבינים את תכליתה של התורה ותכליתו של עם-ישראל – ובנוסף לכל הרעות הללו, כישלונם בהבנת התורה-שבכתב ושלל ערכיה החינוכיים הנעלים גרם להם להיכשל גם ביסודות תורתנו המחשבתיים ובהבנת כללי ההלכה ותכליתה של התורה-שבעל-פה – כך נוצרה לפנינו מוטציה חולנית אורתודוקסית פרו-נוצרית, אשר מטרתה הראשונה ובדרך כלל גם היחידה היא לחצוב מן התורה, ועוד בזה ראו נא: "אלף נכנסין למקרא", ועוד בעניין חשיבות לימוד התינוקות של בית-רבן, ראו נא: "מדוע החרדים לא לומדים תנ"ך".
***
המקור האחרון בספרות חז"ל שבו נזכר מטטרון הוא בספרֵי האזינו (פסקה שלח):
"'וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן' [דב' לב, מט], רבי אליעזר אומר: אצבעו של הקב"ה היא הייתה לו מטטרון למשה והראהו כל קריי ארץ ישראל: עד כאן תחומו של אפרים, עד כאן תחומו של מנשה. רבי יהושע אומר: משה בעצמו ראה אותה [כלומר משה לא היה זקוק לאצבע נברֵאת שתורהו] הא כיצד? נתן [הקב"ה] כוח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו".
והזכירו במדרש זה את מטטרון כדי לרמוז לצערו האדיר של משה רבנו – שהרי באותה שעה שמשה ראה את ארץ-ישראל, אחזו בו צער ויגון ואנחה עצומים, על-כך שהוא, המנהיג העניו והנעלה, עבד ה', שהוציא את עם-ישראל ממצרים והנהיג אותנו במדבר ארבעים שנה בכל המשברים והתלאות, לא יזכה להיכנס ולראות את הארץ הטובה, ולא יזכה להשלים את פעולתו האדירה ולשמוח במילוי ייעודו של עם-ישראל: "וַיִּתְעַבֵּר יְיָ בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דב' ג, כו). מטטרון הוא אפוא סמל שלילי: לעתים הוא מבטא ענייני שיתוף ומינות, לעתים חטאים חמורים מאד, ולעתים צער ויגון אדירים – וכל זאת מפני שהוא היה אליל מאלילי המינים הקדמונים, וראוי ששמו ייזכר לדיראון עולמים.
איזה כייף , מיישב את הדעת תודה רבה