היסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות הדת הוא יסוד השכר והעונש, והנה לפניכם דברי רבנו בבארו את היסוד הזה:
"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבו יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".
ומה דינו של מי שמערער על יסוד מיסודות הדת? הנה לפניכם דינו בהמשך דברי רבנו:
"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ברם, משום מה, מחבר הספר "גן השכלים" גיפף וחיבק את אמונת האסטרולוגיה והשפעות הכוכבים והמזלות על ההתרחשויות בעולם, על הטובות ועל הפגעים ועל אושרו של האדם. כלומר, נתנאל פיומי, בלהיטותו אחר האסטרולוגיה, נכשל ונחבל ביסודות הדת.
והנה לפניכם דברי פיומי בספרו "גן השכלים" (פרק ה, עמ' פג):
"ומה שחננו ה' מלימוד שאר החכמות ומהלך הכוכבים ופעולותיהם ומשפטיהם וחידושיהם מראשית העולם. עד שיצייר לעצמו [=הוא מציע לאדם לצייר] תבנית לפניו שבה המזלות בתכונתם והכוכבים בצורתם כוכבי הלכת והשֶּׁבת מחולקים למסלוליהם, כדי שידע בהם דיוק הדקוֹת והאושר והזמנים והעולה מן הכוכבים [שיידע מתי הוא יהיה מאושר ושמח], כאלו הם סדורים בדעתו, וידיעתו את התולדות וחישובן ומשפטיהן, ודברים המתחדשים קודם היותם. וליקיון המאורות, והעברת הממשלות וחילופי הממלכות, וחידושי המלחמות והתגרות, והרעב והשובע, ושאר משפטי הכוכבים לכל שינויי סוגיהם במשך הזמנים והדורות".
והנה עוד ראיה המוכיחה שהוא היה חסיד נלהב של האסטרולוגיה (שם, עמ' עח–עט):
"ומן החכמים [שיושבים איתו בגן הסכלים לפצח גרעינים] מי שאמר שאושר באי העולם בכללם עיקרם מולדת גלגליְים ומשפטים כוכביים ועניינים שמימיים, והחליטו כי מי שנולד בעולם בעליית כוכבי האושר יהיה מאושר, ומי שנולד בעליית ההפך יהיה להפך, ושאר משפטי הכוכבים בתולדות [לדעתו יש מגוון שלם]".
עוד הוא אומר בעניין זה (פרק ו, עמ' קח):ְְ
"ואנו מקוים שכבר קרב הזמן [לביאת המשיח] אם ירצה ה' יתעלה, לפי שכבר עמדנו על פירוש מועד מועדים וחצי שהן 'עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן' [דנ' ז, כה], שפירש אחד החסידים [כנראה אבן גבירול הטמבל], וביאר על זה והוא תקופה ושתי תקופות וחצי תקופה, וכל זה לשבתאי [=כל התקופה תחת הנהגת שבתאי], והביא ממשפטי המזלות הראיות החזקות לפי שהוא הממונה על אומתנו [כך סברו העמים עובדי האלילים, שלכל אומה יש אליל שממונה עליה]".
שימו לב, הזיות האסטרולוגיה הביאו אותו לחשב את ביאת המשיח, ובסופו-של-דבר הזייתו גרמה לשבר ומשבר גדול מאד בקרב יהודי תימן בדור הבא, עד שרבנו נאלץ לכתוב להם איגרת ולעודד את רוחם, ולשכנע אותם שדת משה היא דת האמת ולא האסלאם המטופש.
כלומר, גם בנו של נתנאל, יעקב, נסרח בדרך אביו אחר הזיות האסטרולוגיה, ובאגרת תימן שנכתבה אליו, רבנו מנסה לעודד אותו ואת קהילת תימן ולהדריך אותם להשקפות נכונות. אולם, מן הכתוב באיגרת עולה תמונה מחרידה ביחס לרמתם המדעית והמחשבתית של יהודי תימן, שהרי אם מנהיגיהם הדגולים ביותר היו סכלים ומחוסרי דעת, מה היו המוני העם?
וכך אומר רבנו ליעקב בן נתנאל פיומי באיגרתו (אגרת תימן, עמ' מג):
"ראיתי שאתה אומר כי המדע בארצכם מועט ונכרתה מכם החכמה, ועשית הסיבה לכך כי המחברת במשולש העפרי [=חבורת הכוכבים נמצאת במקום מסוים], תדע כי מקרה זה אינו מיוחד לארצכם, אלא הוא היום בכל ישראל, כלומר העדר החכמים וחולשת המדעים".
עוד כתב לו רבנו בעדינות בהתחשב במצבם הנפשי השברירי (שם, עמ' מב):
"אבל מה שראיתי שאתה נוטה אליו מענייני הכוכבים [כלומר האסטרולוגיה] [...] כל הדבר הזה הסירהו ממחשבתך, ורחץ דמיונך ממנו כמו שרוחצים את הבגד המלוכלך מטינופו, לפי שהם דברים שאין להם אמיתות אצל החכמים השלמים ואפילו שלא מאנשי התורה, כל-שכן אנשי התורה [השואפים והמצֻווים להוביל את האנושות כולה לפסגת המוסר והחכמה], ואפסותם ברורה וגלויה בהוכחות מושכלות אמתיות שאין המקום להזכירן כאן".
במקום אחר כתב רבנו על אמונת האסטרולוגיה באופן כללי (הל' עבודה-זרה יא, טז):
"כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה [...] אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת [...] תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [=אחוז באמונה זכה וברה; דב' יח, יג]".
אמונת האסטרולוגיה היא שורש העבודה-הזרה, ומדברי פיומי הבאים עולה התדרדרותו להזיות האסטרולוגיה (פרק ה, עמ' עט):
"והם [גרמי השמים] אמצעים בינו ובין ברואיו כמשרתים הנאמנים בין המלך ובין העם, וכל גמול או עונש הבא לאחד מעמו של המלך אינו אלא מן המלך לא מן המשרתים, לפי שהמלך מרומם מלעשות הפעולה בעצמו [...] כל שכן מלך המלכים יתרומם ברוממותו הנעלה אשר לו המעלה הרמה [=הקדוש-ברוך-הוא] והוא מרומם ונשגב מלדמות לו שום דמיון, שהוא עצמו יתקדש ויתפאר ויתגדל מלהיטפל באחד הנבראים בפרנסה או בזולתה משאר העניינים".
ודבריו האחרונים של פיומי סותרים השקפות יסודיות מאד בדתנו! כגון שה' משגיח באופן ישיר על הצדיקים, ושהוא עונה לשוועתם ומושיעם מיגונם ומצרותם, ויש להשקפות הללו ראיות רבות מפסוקים בספר תהלים, כגון:
"עֵינֵי יְיָ אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם, פְּנֵי יְיָ בְּעֹשֵׂי רָע לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם, צָעֲקוּ וַייָ שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם, קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ, רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יְיָ, שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה, תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה וְשֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ, פּוֹדֶה יְיָ נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ" (תה' לד, טז ואילך).
וכן: "קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת, רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם, שׁוֹמֵר יְיָ אֶת כָּל אֹהֲבָיו וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד" (תה' קמה, יח–כ). ועוד רבים.
זאת ועוד, בדברי פיומי: "שהוא עצמו יתקדש ויתפאר ויתגדל מלהיטפל באחד הנבראים בפרנסה או בזולתה משאר העניינים" יש סכנה ברורה ומיידית ליסוד מיסודות הדת!
"והיסוד העשירי, שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר: 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם [לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו' (יר' לב, יט)], ואמר: 'וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ' [בר' ו, ה], ואמר: 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' [בר' יח, כ] – הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה".
וכל מה שרק עלול להוביל לערעור על יסודות הדת דינו חמור מאד-מאד.
הנה לפנינו דוגמה על אדם אשר מפאר את ה' יתעלה ואף רואה את עצמו כשפל-רוח לפניו, אך הוא כֹּה הרחיק בהתחסדותו עד שנמצא כופר בהשקפות הדת.
פיומי אף מביא ראיות מן הכתובים ומפרשן כפשוטן בנוגע לשלטון כוכבים (שם, עמ' פז):
"וכבר דבר הכתוב בזה באמרו [...] 'אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה' [תה' קלו, ח–ט], ואמר 'אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים' [בר' א, טז], וזה שאמר 'ולמשול ביום' – היא גזירה החלטית [כלומר, הקב"ה גזר לתת להם ממשלה ושלטון למשול במציאות העולם-הזה, ביום ובלילה]".
מדבריו הללו של פיומי עולה מינות ממש! שהרי לפי דבריו גרמי השמים מושלים באופן עצמאי, ולא רק כשליחים הכפופים לבורא-עולם, ודבריו לעיל שגרמי השמים הם שליחים, הפכו פתאום לכך שיש שלטון וממשלה לגרמי השמים, דהיינו שהם מושלים באופן עצמאי! וכך היא דרכם של כומרי הדת האסטרולוגים הטיפשים, בתחילה הם צווחים שהקב"ה הוא זה ששולט בגרמי השמים, והם אינם רק שליחים, ולאט-לאט הם שוחקים את העיקרון הזה, עד שהם מגיעים למינות ולעבודה-זרה, שגרמי השמים הללו פועלים ומשפיעים באופן עצמאי.
כמו כן, ראו נא את דברי רבנו ביסוד החמישי:
"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".
לא פלא אפוא שיהדות תימן בימיו של פיומי הגיעה לעברי פי-פחת, סבלה ייסורים ורדיפות איומים ונוראים, ואף הייתה סכנה גדולה מאד להמשך הליכתה בדרכה של תורת משה.
***
גם חצרות המינים בימינו מבוססות על כפירה מהסוג שראינו לעיל, דהיינו הם אומרים שהאלילים שלהם הם מזכירות של אלוהים או סנגורים של עבדיהם. ודעו לכם שהקבלה החדשה עוסקת רבות במי הוסמך לנהל את הארץ במקום הקדוש-ברוך-הוא (ראו מאמריי: "האב והבן – הזיות נוצריות בספר הזוהר"; "מי הוא ה' יתעלה לפי ספר הזוהר"; "מי הוא אל הממטרות"). ואלה מחשבות מינות החמורות מעבודה-זרה.
***
כדרכי ההשאה המפורסמות, פיומי מצמיד לדבריו את הפסוק "סוֹד יְיָ לִירֵאָיו" [תה' כה, יד], כך לדוגמה הוא מכתיר את הקדמת ספרו. הוא אף מחדיר לדבריו תחושת החמצה (פרק ה, עמ' צג): "יש עוד בזה סודות נכבדים ועניינים דקים עדינים שאי אפשר לגלותם בספר".
עוד הוא אומר (שם, עמ' נד):
"דע אחי, ינחך ה' ואותנו אל האמת, וידריכנו ואותך אל הנכון, שזה השער [האסטרולוגיה] סוד מסודות הבורא יתברך ויתעלה, ומדע גדול החשיבות, ולא יגעו בו כי אם המטוהרים, ואין ראוי לגלותו לכל אדם אלא למי שהוא נאמן אצלנו שיטהרוֹ [וצדק בזה, כי אכן צריך לטהר את האסטרולוגיה מטומאתה וטינופה, וטהרתה בשבירתה וניתוצה] וישמרהוּ נטירה מעולה, וכבר אמר אחד מחכמי השיר בנטירת המדע ושמירתו חרוזי שיר אלו: 'ירא האל אתה איש המדע ואל תתרשל והאלוהים עֵד, ואל תכחש בו את האל במה שחננך כי ראשית הכפירה הכחש, ומי שהשיג מה שבארתי השיג אמת וכל העולם לו לעבדים' [לא מצוין מקור לשיר זה]".
כרבים מראשי קהילות הדת השונות התועות בימינו, אמרתו בתחילה משובצת בענוותנות אך אז מתפרצות השחצנות והכסילות כאילו אנחנו בשירת האזינו ומשה רבנו הוא המדבר.
ואז נתנאל פיומי מתחיל עם חזונו (שם פרק שני, עמ' לא):
"ועשה [האל] הנפש והגוף כנגד השמים והארץ [...] וכנגד שני הלוחות [=לוחות הברית] לפי שעיקרם מן הארץ והכתב שבהם מן השמים, וכנגד תורה ומשנה, וכנגד העולם הזה והבא. וכך עשה ה' ישתבח כל דבר זוגי, ועשה בעולם דברים רבים נגדיים מכל נברא שניים, וכל אלה ראיה שהוא אחד באמת".
אין שום הוכחה לאחדות הבורא מן העובדה שה' ברא בעולם זוגות. הזיה מוחלטת.
בהמשך פיומי מנסה עוד פעם להוכיח את אחדות ה' ונכשל (שם פרק חמישי, עמ' צ):
"מה נפלא אחי מהלכם [של הכוכבים] אשר הנהיגם הבורא [...] אם הייתה השמש או הירח בסוף מזל טלה נכנסת לשור, וטלה הוא השוקע, הרי היא הולכת כפי הנראה והנרגש מן המזל השוקע אל המזל שעדיין אינו שוקע. הנה נתברר שמהלכה מן המערב למזרח, ומהלך הכוכבים בהיפך זה מן המזרח אל המערב, דומה [הדבר] לרחיים [=זוג אבנים ששימשו לטחינת גרעינים] הסובבת דרך ימין, ונמלה עליה סובבת דרך שמאל, שזו במהלכה עומדת וזו במהלכה עומדת. ישתבח המנהיגם ומדריכם, בורא כל דבר והפכו, להורות על אחדותו ושאין לו שני ולא נגד".
לא הבנתי מה אני אמור להבין מדבריו ומה הקשר בין הנמלה לאבני הריחיים, בכל אופן, על מוכיחי האחדות בהטעיות או בראיות דמיוניות כותב רבנו (מו"נ א, עה):
"האנשים הללו לא הניחו למציאות טבע יציב כלל שאפשר ללמוד בו למידות נכונה, ולא הניחו לשכל תכונה טבעית ישרה ללמוד ממנה תוצאות נכונות, כל זה [דרכי ההשאה וההטעיה] נעשה בכוונה כדי שנניח מציאות נוכיח בה מה שלא יוכח [שנשגה בהזיות ודמיונות], והביא הדבר לידי כך שלא יכולנו להוכיח דבר שאפשר להוכיחו [עד שלא יכולנו עוד להוכיח אמת]".
פיומי ממשיך בחזונו הצולע וטוען, שדרך דברים "זוגיים" ו"נגדיים" – או יותר נכון לומר מקבילים – ניתן להכיר את רוממות הבורא.
הוא אומר (שם, עמ' לד) שישנם ארבעה סוגי בני אדם: בעל חכמה ללא מעשים, ללא חכמה ועם מעשים, ובקיצור הקלישאה הזאת של ארבעת המינים... וטוען שהארבעה האלו הם "נגד" קיץ חורף סתיו אביב, ו"נגד" ארבעת יסודות אש אויר מים ועפר (שכבר הופרכו).
ואז הוא עובר למספר "חמש" וטוען שישנה קבוצה של חמישה כוכבים כלשהי שהם מקבילים בעולם לחמישה חומשי תורה, ונגד חמשת התפילות של יום הכיפורים.
ואז נוהם (שם, עמ' מג):
"התעורר אחי ושים לב והתבונן בסודות האלו הדקים, ובחר מענייניהם ומה שנכלל בהם מן המדעים, כדי שתשיג ותגיע אל הטובה התמידית, ותצא ממעגל הסכלות, יסייעך ה' על האמת ואותנו ברחמיו". יאללה שתוק כבר.
אם לדוגמה הייתי חילוני משכיל ששומע את דבריו הייתי חושב שתורת משה היא פנטזיה, או שאולי מדובר במוצר גרוע וניסיונותיו להפליא אותי הם שיווק עלוב; וכשאדם שברצונו להתקרב ולהכיר את דת-משה ייחשף לדברים שכאלה הוא יתקשה לשמוע דברי תורה בשנית.
ועל כאלה מתחסדים חכמים בעיניהם אומר הרמב"ם (מו"נ ב, טז):
"ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה [או תהִייה] מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא החלישהּ וגורם להכחישהּ, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות תיחלש הנפש מלאמת את אותו הדבר שהובאו עליו הראיות".
עוד נראה לי, שפיומי פומפייה לא הכיר את תורת-משה, ומה שמעיד על כך יותר מכל הוא שמצאו חן בעיניו דברים טיפשיים שכאלה, ושהוא מאלה שעליהם כותב רבנו (מו"נ ב, לח): "אשר אין להם הגיוניות כלל ולא חכמה אלא דמיונות והשערות בלבד".
והנה עוד דוגמאות לדברי נפלאות מהובלות וריקות (שם, עמ' מג):
"וכגון הפסוקים שברך בהם אבינו יעקב את בניו מראובן עד יוסף, כולם י"ט פסוקים חוץ מיוסף ובנימין [...] כגון הפסוקים שברך בהם האדון המאיר משה רבנו ע"ה והנה כללותם עד פסוק אשריך – י"ט. והרבה פסוקים שאמרום הנביאים ברמזים. וכללות הספרים, שאם תחשוב תרי-עשר לבדם [שנים עשר ספרי הנביאים האחרונים] יישארו שלשה בנביאים אחרונים וארבעה בראשונים הרי י"ט".
מסתבר שפיומי אהב את המספר תשע-עשרה שהוא גימטרייה של יט (פרק ה, עמ' צ):
"שבעה חושים ושנים עשר נקבים [...] וכן בזמן: שבעה ימים ושתים עשרה שעות ביום, ושתים עשרה שעות בלילה, ושנים עשר חדשים בשנה. וכן מניין כולם בתפילה שמונה עשרה עם הראשונה כי היא היסוד".
והוא ממשיך לקשקש שם ובא לי לזרוק לו על הראש מדליית הראיה המאולצת לשנת תשפ"ב. הוא ממשיך להפליא אותנו בעזרת הספרה תשע ואיני מבין ממה אני אמור להתפלא ולהתפעל (עמ' מה):
"ומן התשעה, שגוף האדם נבנה מתשעה עצמים, והם השיער והציפורניים והעור והבשר והחלב והדם והמוח והעצמות והגידים. וכן הגלגלים מהם השבעה הידועים וגלגל המזלות וגלגל החושך. וכן חודשי הילד תשעה [=מהעיבור ועד הלידה]. ויש בתשעת המספרים נפלאות אחרות הזכירום המלומדים, מהם שהסימנים ההודיים העתיקים שבהם נלמדת תורת החשבון כולו הפשוט והקשה המרובה והמועט עד לאין לו סוף, והם תשעה סימנים והם אלו 9 8 7 6 5 4 3 2 1 אלו הם צורותיהם [...] והוציאו מהם אופנים אחרים [=הוציאו אותם מפשוטם ועפו הישר לעולם הדמיון], והוא שאם תצרפם יהיו מ"ה, כל שלוש אותות יהיו ט"ו והוא חצי השם יה, ביאור הדבר: צרף גד"ח טה"א בז"ו הרי כל שלשה מהם ט"ו, וכבר נקרא הבורא בכך כמ"ש הכתוב: 'כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ' [יש' יב, ב]".
ונחתום בדברי פיומי (פרק ב, עמ' מז):
ְ
"והנה נתבאר כי האדם מבחר הנמצאים תחת גלגל הירח [...] ושיש בו כנגד מה שבעולם הגדול. והנה מירכיו ולמטה מתחיל ליסוד העפר, והמֵחַ אשר בעצמותיו מתאים למחצבים אשר בבטן האדמה. ובטנו מתאים ליסוד המים בכל מה שיש בו מן הדגים השונים, והגלים הגועשים, כך הקרקורים אשר במעיו". חחח איזה שטויות.