א. זוטות והדיוטות
יש לשים לב לתופעה רווחת בעולם הדתי והיא הקפדה על זוטות הלכתיות מיותרות שלא יועילו ולא יצילו. עלינו להבין שישנם דברים חשובים לאין-ערוך, כגון הכרת ה' ועקירת עבודה-זרה מארצנו. כדי להבין את הקושי לבער את התופעה הזו ניעזר בפירוש רס"ג למשלי (כה, כ): "מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חֹמֶץ עַל נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע", וכך פירש רס"ג שם:
"מַעֲדֶה – מסלק [...] ובעל ה'לֶב רָע' הזה [...] הוא בעל העצבות המרובה [...] לפי שהשירים מוסיפים לו עצבות ודאבון [...] ולא יועילו לו כמו שהמסיר בגדו ביום קר לא יתחמם, אלא יזיקוהו כמי ששותה חומץ עם נתר שטועם חמיצות עם מליחות מעורבים; ואפשר עוד כי 'לֶב רָע' [נאמר] על [...] הסכל המופלג, שדבריך אתה-החכם לא יפעלו בו ולא ישפיעו עליו, כמו שהמסלק בגדו אינו מתחמם, אלא מוסיף לו סכלות כחומץ ונתר; [...] ואפשר עוד כי 'לֶב רָע' על הכפירה [...] ונתכוון לכופר המופלג בכפירה, לא יועילו לו דברי המאמינים [...] אלא אף יוסיפו לו כפירה כחומץ ונתר [...] אלא העצה בעצוב ובסכל ובכופר, שישתדל הרוצה לתקנם להעבירם ממצבם לאט-לאט [...] עד שייעתקו [לשמחה, לחכמה ולאמונה] ויוכשרו".
כך הוא המצב עם צאצאי המינים, אשר נטועים עמוק בסכלות ובמינות, עד שכמעט בלתי אפשרי לנתקם מעבותות החטאת והסכלות הקשים והעבים שליפפו בהם את עצמם בכוח: "נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם" (יר' יב, ב).
מחשבתם הרעה הביאה לכך שקידושם וגיטם אינם כלום שהרי רבנו פוסק (אישות ג, ז) בעניין הכשרים לחיתון: "והגוי [פסול] לפי שאינו בן ברית", עוד הוא פוסק (גירושין ג, טו): "הכול כשרים לכתוב את הגט חוץ מחמישה: גוי" וכו'; וכידוע, רבנו פוסק בהל' עבודה-זרה (ב, ה): "ישראל שעבד עבודה זרה – הרי הוא כגוי לכל דבר". נמצא, שעובדי האלילים הינם כגויים לכל דבריהם, וקידושם וגיטם פסולים, והוא הדין לתועים בהשקפות המינות, שהרי רבנו פוסק בהמשך שם: "וכן המינים מישראל – אינן כישראל לדבר מן הדברים", משמע שאינם בני ברית. כמו כן, מכיוון שדרושה כוונה בכתיבת השמות הקדושים (הל' סת"ם א, טו) – הסת"ם שיוצא תחת ידם פסולים; גם בבִרכּת השחיטה, כוונתם של הבקיאים בקבלה החדשה אל 'זעיר אנפין', וכבר הרחבתי במאמרי (האב והבן) על האליל הזה.
במאמר זה אוסיף, ששליח הציבור המקובל מתכוון ל"מטטרון" בשעת תפילתו, ואלה הדברים מתוך ספר הזוהר (דב' רעח ע"א):
"מטטרון הוא שכר שכיר מחי העולמים [כלומר הוא מלאך שעובד אצל יתברך] [...] ולכן 'ביומו תיתן שכרו' – זו תפילת שחרית. 'ולא תבוא עליו השמש' – זו תפלת מנחה [...] [כלומר יש להפנות אליו את תפילות שחרית ומנחה! וזו מינות חמורה מאד, כי כל העושה מליץ בינו לבין ריבון העולמים הוא בגדר מין, וכדי שלא נתבלבל הוא ממשיך:] אין לו משלו אלא מה שנותנים לו בתפילה, משום זה תפילה היא תפילה שלו", עד כאן לשון הפסיכופת.
יש לציין שאליל הממטרות עובד רק במשרה חלקית (שם רעו ע"א): "כשהקדוש-ברוך-הוא מחוץ למקומו, אינו מלך", ודבריו לא רק סכלות אלא גם הגשמה, שהרי לפי דבריו יש זמנים שבהם הקב"ה נמצא בפנתיאון האלילי הדמיוני, ויש זמנים שהוא יוצא ממנו לעיסוקיו, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה ( ג, ז): "חמשה הם הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [יוצא ונכנס בפנתיאון אלילי דמיוני] [...] והעובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [אלוה שפונים אליו בתפילות]".
ב. "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר" (דב' יז, יא)
כהרגלי אצטט מספר הזוהר דברי נאצה על בעלי המסורה. בזוהר דרשו את הפסוק בשמות (א, יד): "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ", וזה לשונו כמתנבא ברוח הקודש (בר' כז ע"א): "כגון זה אמרו בעלי המשנה [היכן אמרו זאת "בעלי המשנה"? והוא מעליל על בעלי המשנה שהם גינו את התורה-שבעל-פה המסורה בידם!]: וימררו את חייהם בעבודה קשה – קושיא. בחמר – בקל וחומר. ובלבנים – בליבון הלכה. ובכל עבודה בשדה – זו ברייתא. את כל עבודתם וגו' – זו משנה". אמנם, עד שפרסם הרמב"ם את ספרו 'משנה תורה' אכן היה עלינו לברור את התורה-שבעל-פה מתוך ספרות חז"ל, אך המחבר מתעמר ומתעלל בחז"ל כאילו הם עשו עוול וחטאו חטא גדול במסרם לנו תורת שקר, עד שהוא משווה אותם למצרים הרשעים! וברור שמטרת המחבר והנלווים אליו היא להקנות תורה חדשה לעם-ישראל.
נסיים בהמלצת שלמה המלך אשר מורה לנו, שעדיפה התחברות למציאות גם כשנצליח לדלות ולוּ מעט מים ממקור מים חיים, מאשר לחיות כחכם מדומה בעולם של אשליות: "כִּי מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת" (קה' ט, ד).
ג. מינים ופתיים
נעיין עתה בדרשה במסכת סנהדרין (לח ע"ב) אשר מצטטת מן הנאמר בספר שמות (כג, כ– כא): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ".
והנה לפניכם לשון התלמוד יחד עם ביאורים קצרים:
"אמר ההוא מינא לרב אידית, כתיב: 'וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ' [שמ' כד, א], עלה אלי מיבעי ליה? [=היה על ה' לומר עלה אלי]. אמר לו [ר' אידית לאותו המין]: זהו מטטרון [שם מלאך] ששמו כשם רבו דכתיב: 'כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ' [שם], אי הכי ניפלחו ליה [=אם כך שיעבדו אותו]. [ענה הר' אידית]: כתיב: 'אַל תַּמֵּר בּוֹ' [שם] – אל תמירני בו. [ענה המין:] אם כך 'לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם' [שם] למה לי? [למה נאמר שהמלאך לא ישא לפשעינו?]. אמר לו: הימנותא בידן [אמונה בידינו] דאפילו בפרונקא נמי לא קבילניה [שאפילו בתור שליח ומתווך לא קיבלו ישראל את מטטרון], דכתיב: 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה' [שמ' לג, טו]".
למרות שחז"ל השתדלו מאד להרחיק מן המינות, הפסיכופתים עטים על כל הזדמנות להפריח עבודה-זרה בשדות עם-ישראל, וכך נאמר בזוהר (בר' כא ע"א): "ומיהו זה? מטטרון [...] ואותו הטמיר של כל הטמירים שלא נודע כלל שולט על הכל ורוכב על הכל". עוד נאמר בהמשך שם (ויצא קסה ע"ב): "שהוא עומד בשלטון על העולם, בשלטון של שם שדי. ועולה למעלה בעליית שם ריבונו הויה". ובכן, זה מה שנקרא בימינו סתרי תורה? אין אלה אלא דברי כפירה נבובים וכעורים אשר סותרים את יסודות תורתנו, ובראשם האמונה באל אחד.
ספר הזוהר עמוס בגיבובי מילים לא מובנות אשר נדמים לפתיים כפניני עולם, ואם תשאל אותם מה נאמר בו הם יאמרו לך שמדובר בדברים כל-כך עמוקים עד שהם אינם מבינים את "שגב הנאמר". אולם, כבר הזהירנו שמואל הנביא מדרך התעתועים הזו של המינים (ש"א ב, ג): "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת".
כדי לשוב בתשובה עלינו לנתץ ולעקור מקרבנו את כל אמונות התהו וההבל, כל אמונות המאגיה אשר מרחיקות אותנו מאל אמת ומקרבות אותנו לשאול ואבדון. סכלות ההולכים אחרי השקפות הזוהר האליליות גורמת להם להתרחק מה' יתעלה ולהרים מסך וחומה גבוהה ובצורה בינם לבינו, וחבל, "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דב' ל, יד).