מי הוא ה' יתעלה לפי ספר הזוהר?

כוזו במוכסז כוזו


וכך נאמר בתקונא תשסרי (מ, ע"א):


"ומי הוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א? שהוא חכמה-כחמ"ה, ועליו נאמר כח מעשיו הגיד לעמו, וזהו כ"ח הפרקים של ידי המלך העליון, שהן כוז"ו במוכס"ז כוז"ו, הכינויים של היחוד העליון, שהוא יהוה אלהינו יהוה [ושילש את שם הבורא בדומה לשילוש ה"קדוש"], ומשום שהסתלק הכוח הזה מישראל, נאמר בהם: 'וילכו בלא כוח לפני רודף' [איכה א, ו]".


נשים לב, כי שיטת המחבר ההוזה היא לומר דברי מינות וכפירה, ואחר-כך לטשטש אותם בדברים מבולבלים ובלתי מובנים, וכך הוא עושה גם לעיל: "וזהו כ"ח הפרקים של ידי המלך העליון, שהן כוז"ו במוכס"ז כוז"ו, הכינויים של היחוד העליון".


תחילה הוא אומר במפורש שיש להקב"ה כ"ח פרקי ידיים וזו הגשמה ברורה ומפורשת והעבודה-זרה החמורה ביותר לדעת הרמב"ם, ומיד לאחר-מכן הוא מטשטש את מינותו ואומר: "שהן כוז"ו במוכס"ז כוז"ו, הכינויים של היחוד העליון", כאילו כ"ח פרקי הידיים שהם כוזו במוכסז כוזו, הם רק כינויים... ומדרך זו מזהיר שלמה במשלי (כו, ח–ט): "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲ‍לֹא מְשַׂחֵק אָנִי".


ופירש שם רס"ג: "עושים זאת הרמאים, זוממים את הרע על מי שהוא מטרתם, אם הרגיש בהם אומרים: שיחקנו עמך, ואם לאו [אם לא הרגיש ברמאות או במינות] – משיגים בו את מטרתם". וזו בדיוק דרכו של הרשע אשר חיבר את ספר הזוהר.


זאת ועוד, האם "כוזו במוכסז כוזו" נוסף אל גב המזוזה מפני ש"הסתלק הכוח הזה מישראל"? האם כך, בכתיבתו על גב המזוזה, ישוב אלינו הכוח המאגי הדמיוני הזה? הרמב"ם בהלכות סת"ם (ה, ד) מתייחס לכתיבת שמות בתוך המזוזה: "אלו שכותבין בה בפנים שמות מלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות – הרי הן בכלל מי שאין להן חלק לעולם-הבא; שאלו הטיפשים, לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושים מצוה גדולה – שהיא יחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו היא קמיע להניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם".


אמנם, בדיעבד רבנו לא הקפיד על כתיבת שמות על-גב המזוזה, אך ברור שהוא לא התכוון לדברי חירוף וגידוף כלפי ה' יתעלה, זאת אסור לא רק על גב המזוזה אלא בכל מקום, ואפילו לא להרהר בהם, כל-שכן לכתוב ולהנציח אותם לדורי דורות כאילו היו "סודות" גדולים ועצומים. ראו גם כאן בעניין מטרת המזוזה לדעת הרמב"ם, וכן בעניין כוזו במוכסז כוזו שם.


מי הוא ה' יתעלה לפי הזוהר?


בתקונא תמני סרי (לד ע"ב) נאמר כך:


"בא וראה, יהוה-אדני הוא הקדוש-ברוך-הוא ושכינתו, בשתי שוקים, יהוה לימין, אדני לשמאל, והם אספקלריה המאירה ואספקלריה שאינה מאירה, בצדיק שניהם אחד, יאהדונהי. וכך בשתי זרועות, יהוה לימין, אדני לשמאל, בעמוד האמצעי יאהדונהי, שניהם ביחוד אחד, בסוד אמן, ומשום זה גדול העונה אמן יותר מן המברך, זהו ממטה למעלה".


ספר הזוהר מפריד את רשותו של ה' יתברך לשתי רשויות נפרדות! וחמור מכך, הוא מוריד את רוממותו של ה' יתעלה (השם המפורש) וקובע רשות חדשה מעליו, בעלת שם דומה: יאהדונהי. מעט בהמשך שם (לה ע"א), הדברים מתפרצים כהר געש מעורבב של חירוף וגידוף: "ושתי הוויות הן, לימין ולשמאל, כמו זה: יההו יוהה, יו"ד לימין, ובו יהוה בחכמה יסד ארץ, האב עם הבת, ה"א עליונה עם הבן שהוא וא"ו. תפלין על ראשו, זהו שכתוב ובזרוע עזו, אלו תפלין של ראש, שבכל מקום שאות ה"א על וא"ו, היא אם".


כאמור, שיטת המחבר (הלא הוא משה אקורדיון) להכניס בין השורות (או בהתחלה במקרה הזה) דבר חמור מאד, ובמהרה להחליף נושא ביריות של הבלי-הבלים כדי לכסות ולטשטש את הנאמר, במטרה לבלבל את הקורא עד שהוא ישכח או יוותר על החובה למחות ולהתרעם על דברי האלילות. גם בהיבט ההלכתי ישנה חשיבות רבה אם האדם מחה בחברו או שתק לו, ויש דוגמה לכך מהלכות שכנים (ז, ו): "הרי שפתח חלון לחצר חברו, ומחל לו בעל החצר, או שגילה דעתו שהניחו, כגון שבא וסייע עמו, או שידע הנזק ולא ערער – הרי זה [השכן] החזיק בחלון, ואינו יכול [בעל החצר] אחר כך לחזור ולערער עליו לסתום", עוד דוגמה שם (ח, א): "המבקש להוציא זיז [מעין מרפסת] מכותלו על אויר חצר חברו כל שהוא – בעל החצר מעכב עליו, שהרי מזיקו בראיה בעת שתולה בו ומשתמש בו. הוציא [בנה] את הזיז, ולא מחה בו לאלתר [מיד, בו במקום] בעל החצר – הרי החזיק בעל הזיז".


בהלכה נקבעו נסיבות מסוימות שבהן חובה על האדם למחות בשכנו שחדר לשטחו ומפריע לו, ואם הוא נמנע ואינו מוחה בשכנו אין ביכולתו עוד לערער על-כך בעתיד. ויש ללמוד קל-וחומר מזה לענייני מחשבה, דהיינו כאשר מגיע מאן-דהו אשר מנסה לשבש את דעתנו הישרה ולפרום את הקשר בין ה' לעמו בתחכום ובערמומיות – חובה להתקומם ולהתרעם ולמתוח מיד ביקורת חריפה, אפילו שעל החמורות הללו ניתן להתקומם בכל עת.


אל מי מתפללים לפי ספר הזוהר?


וכך נאמר בספר הזוהר (לד ע"ב):


"התפילה השלישית [בשבת], אתה אחד ושמך אחד, זה יהוה העמוד האמצעי שאוחז בשניהם, והן נשמה יתרה, ורוח יתרה, ונפש יתרה [שוב מוטיב השילוש חוזר על עצמו]. נפש יתרה בערב שבת – אתה קדשת. נשמה יתרה – נשמת כל חי, שנאמר בה ישמח משה במתנת חלקו. רוח יתרה – אתה אחד ושמך אחד. אשרי מי שפותח את פיו בשלוש תפילות לקבל אותם בשבת [לקבל את השילוש "הקדוש"]. תפלת מוסף זה צדיק, שכולל את כל התפילות, ובו אומרים בתפלת מוסף: כתר יתנו לך יהוה אלהינו, והכתר הוא כתר עליון [וכי יש להקב"ה ראש להניח עליו כתר?], יהוה אלהינו – אבא ואמא, וקדוש קדוש קדוש – שלשת האבות, יהוה צבאות – ברית מילה ושתי ירכיים של אמת, מלא כל הארץ כבודו זו שכינה".


כעת המחבר משבח את מי שפותח את פיו (בתפילה) לקבל "אותם", אך נותרנו מבולבלים, מתי מפארים את נשמה יתירה ומתי מייחדים את הרוח, מתי מכתירים את אמא ואבא ומתי משלשים קדושה לאברהם יצחק ויעקב? זו עבודה-זרה מכוערת ביותר אשר מעלה חרון-אף כבד, להלן דברי הרמב"ם מתוך הלכות יסודי תורה (א, ז): "אלוה זה – אחד הוא; אינו לא שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם: לא אחד כמין, שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף, שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם". ודעו שהרמב"ם מזהיר במורה (א, לו) שככל שהשיבוש המחשבתי הוא בעניין נעלה יותר כך הוא חמור יותר ואין דבר נעלה יותר ממעשה מרכבה.


הבלים ואגוזים


עוד נאמר בספר הזוהר (לו, ע"א):


"אמר רבי אלעזר: אבא, ולמה אסור להסתכל בקשת? אמר לו רבי שמעון: בני, בגלל אותם הקליפות שמתלבשים בו, ושהם בו, שהם רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב, וזהו שראה יחזקאל עליו השלום, שאמר: וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון, זה קו תהו, קליפה ירוקה של אגוז, קו ירק. ענן גדול, הקליפה השנייה הלבנה של האגוז, וזה בהו. ואש מתלקחת, קליפה שלישית של האגוז, וזה חשך. ונגה לו סביב, זו קליפה רביעית של האגוז, שהיא נאחזה במוח, ומתוכם כעין החשמל, זה מוח האגוז, וזה יאהדונהי".


בעולם המוזיקה, ישנן יצירות אשר לא מייחסות חשיבות לליריקה (למילים) אלא להפקה ולאקורדים, לזמר, וליכולת שירתו. ישנה גם אפשרות שלמילים אין משמעות כלל, וזאת דומה מאד לספר הזוהר המציג מילים "גדולות" כגון אספקלריה מאירה, צירופי אותיות, עין החשמל ומוח האגוז, אשר מפעילות את הדמיון אך ללא קשר לוגי בין המילים.


הציבור הורגל לחשוב שהדברים הכתובים בספר הזוהר הם פניני עולם, אך כבר הזהיר ידידי ורעי אדיר בספרו אפיקים להרמב"ם (עמ' 130): "יש להניח שמי שמאמין בהבל, שכלו כבר הורגל להאמין בנמנעות, כלומר בדברים שלא תעלה על הדעת אמיתתן", באמונה בהזיות משתבש צלם האלוה שבקרבנו, שהרי רבנו קובע במורה (א, ב): "ובשכל מבחינים בין האמת לבין השקר [...] וכך הוא בכל הדברים המושכלים", ובהמשך הוא מוסיף: "וכאשר נעשה תאוותן [=האדם] והלך אחרי תענוגותיו ודמיונותיו [...] והשווהו הכתוב לבהמות במזונותיו ורוב מצביו, כמו שאמר 'וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה' [בר' ג, יח]".


לפיכך, הוזי ההזיות ששגו ותעו אחר ספר הזוהר ומדמיינים שניתן ללמוד ממנו משהו, "הם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים" (פתיחת הרמב"ם למאמר תחיית המתים).

86 צפיות1 תגובות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!