אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק לב)
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני שעה (1)
- זמן קריאה 5 דקות
דוגמה שפא
בשמות (לד, ב) נאמר: "וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר", ושם תרגם אונקלוס: "וְנִצַּבְתָּ לִי" – "וְתִתְעַתַּד קֳדָמַי", והואיל וממילת "לִי" ניתן חלילה להבין שההתייצבות היא לי-בשבילי, דהיינו לשם איזו תועלת דמיונית לה' יתעלה שמו, אונקלוס נחלץ לתרגם שלא כך הם פני הדברים, אלא ההתייצבות היא לפניו יתעלה, לפני מקום שכינתו.
כמו כן, בכל מקום שיש במקרא התייחסות ישירה לאמיתתו יתעלה כגון במילת "לִי", אונקלוס מרחיק מאמיתת עצמותו של הבורא, לכבוד ולתפארת. כלומר, יש בזה ביטוי לכבודו ולרוממותו של בורא-עולם, שהרי ככל שמרחיקים את התיאור או הדימוי או התואר או מילת היחס מאמיתת עצמותו – כך תחושות היראה, ההכנעה וההערצה כלפי בורא-עולם גוברות, בדומה להתייחסות למלך בשר ודם אשר פונים אליו בגוף שלישי, וכן ראוי לפנות לכל אדם חשוב, ולעיון נרחב במגמה העקבית והרווחת הזו שבפירושו, ראו נא בסיכום שמובא בסוף חלק ד.
דוגמה שפב
בשמות (לד, ה) נאמר: "וַיֵּרֶד יְיָ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְיָ", והואיל והמינים עלולים לתעתע שהקב"ה ירד בעצמותו על-גבי הענן, אונקלוס מתרגם שם שלא מדובר בירידה אלא בהתגלות, דהיינו התגלות של אור נברא בענן אשר מסמל את השראת שכינת ה' והשגחתו המיוחדת באותו המקום, וכך תרגם אונקלוס: "וַיֵּרֶד יְיָ בֶּעָנָן" – "וְאִתְגְּלִי יְיָ בַּעֲנָנָא". ולעיון נרחב בשימושו של אונקלוס בפועל "אִתְגְּלִי" ובמשמעויותיו, ראו נא דוגמות: קה, קיא, רפז, ועוד.
דוגמה שפג
בשמות (לד, ו) נאמר: "וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת", ושם תרגם אונקלוס: "וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו" – "וְאַעְבַּר יְיָ שְׁכִינְתֵיהּ עַל אַפּוֹהִי", והרחקת ההגשמה ברורה: מפשט הפסוק עלולים המינים לתעתע שהקב"ה הוא זה שעבר על פניו של משה, ולכן אונקלוס הזדרז לתרגם שלא מדובר באמיתת עצמותו יתעלה, אלא בשכינתו, דהיינו אור נברא אשר נראה למשה במראה הנבואה, ומסמל את רוממותו וייחודו של אותו חיזיון וקשר נבואי.
אגב, אונקלוס מתרגם שם: "אֶרֶךְ אַפַּיִם" – "מַרְחֵיק רְגַז", ולאחר שלמדנו בדוגמה רמג כי הרוגֶז בתרגומו הוא שֵׁם משותף ומשמעוֹ ביחס לה' יתעלה הינו עונש כבד – ברור שהרחקת העונש שנאמרה בתרגום מורה על ההשקפה לפיה הקב"ה דוחה את פורענות הרשעים שמא ישובו.
דוגמה שפד
בשמות (לד, ז) נאמר: "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים", ושם תרגם אונקלוס: "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" – "סָלַח לִדְתָּיְבִין לְאוֹרָיְתֵיהּ וְלִדְלָא תָּיְבִין לָא מְזַכֵּי", ובתרגומו זה אונקלוס מבאר את המקרא ומלמד על השקפה נכונה לפיה הסליחה והמחילה לפניו יתעלה היא אך ורק למי ששב בתשובה לדרך ה' ולמצוות תורת האמת, אך מי שאינו שב לה' באמת ובלבב שלם, ה' לא יסלח ולא ימחל לו.
דוגמה שפה
בשמות (לד, ט) נאמר: "וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ", ושם תרגם אונקלוס: "וַאֲמַר אִם כְּעַן אַשְׁכַּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ יְיָ, תְּהָךְ כְּעַן שְׁכִינְתָא דַּייָ בֵּינַנָא" וכו'. מפשט הפסוק עלולים המינים לתעתע שיש לה' גם עיניים וגם רגליים, שהרי נזכרו בו גם עיניים ביחס לה' יתעלה שמו וגם הוא יתברך נתבקש ללכת בקרב עם-ישראל, ולכן אונקלוס בתרגומו זה נחלץ להרחיק פעמיים מן ההגשמה: הוא גם מחליף את האיבר הגופני דהיינו את העיניים שנזכרו בפסוק במילת: "קֳדָמָךְ", וגם מבאר שההליכה שנאמרה בפסוק ביחס לה' הינה למעשה השראת השכינה.
דוגמה שפו
בשמות (לד, יד) נאמר: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְיָ קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא", ושם תרגם אונקלוס: "לְאֵל אַחֵר" – "לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא", וכן הוא מתרגם בפסוקים טו–טז: "אֱלֹהֵיהֶם [...] לֵאלֹהֵיהֶם [...] אֱלֹהֵיהֶן [...] אֱלֹהֵיהֶן" – "טָעֲוָתְהוֹן [...] לְטָעֲוָתְהוֹן [...] טָעֲוָתְהוֹן [...] טָעֲוָתְהוֹן", וכך הוא בכל תרגומו, דבר המלמד על שאיפתו לגנות את העבודה-הזרה כטעות ותועבה.
דוגמה שפז
בשמות (לד, יז) נאמר: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ", ושם תרגם אונקלוס: "אֱלֹהֵי" – "דַּחְלָן", ללמדנו שלא מדובר באלוהות אלא ביראה, דהיינו בעבודה-זרה שכולה שקר ותועבה.
דוגמה שפח
בשמות (לד, יט) נאמר: "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה", ושם תרגם אונקלוס: "תִּזָּכָר" – "תַּקְדֵישׁ דִּיכְרִין", וזו תוספת פרשנית המבארת את משמעות המילה "תִּזָּכָר". וגם בפסוקים הבאים (כא–כב) אונקלוס משלב פירושים: "בֶּחָרִישׁ" – "בִּזְרוּעָא", דהיינו בזריעה; וכן הוא מתרגם שם: "תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" – "בְּמִפְּקַהּ דְּשַׁתָּא", דהיינו בצאת השנה.
דוגמה שפט
בשמות (לד, כ) נאמר: "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם", ושם תרגם אונקלוס: "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" – "וְלָא יִתַּחְזוֹן קֳדָמַי רֵיקָנִין", ללמדנו שאין לה' יתעלה שמו פנים, כי אין לו גוף ואינו כוח בגוף, להוציא מדעת המינים.
דוגמה שצ
בשמות (לד, כג) נאמר: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", ושם תרגם אונקלוס: "אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ" – "קֳדָם רִבּוֹן עָלְמָא יְיָ", ושוב, כמו בדוגמה הקודמת, אונקלוס מרחיק את האיבר הגופני, דהיינו את הפנים שנזכרו בפסוק הזה, מה' יתברך שמו.
דוגמה שצא
בשמות (לד, כד) נאמר: "כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה", ושם תרגם אונקלוס: "אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ" – "קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ", ואונקלוס עקבי בתרגומו וגם כאן הוא שולל את ייחוס הפנים לה' יתעלה.
דוגמה שצב
בשמות (לד, כו) נאמר: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ", ושם תרגם אונקלוס: "בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ" – "לְבֵית מַקְדְּשָׁא דַּייָ אֱלָהָךְ", ובתרגומו זה אונקלוס מלמד שאין להביא את הביכורים לכל מקום שנקרא "בית ה'", אלא דווקא למקום המיוחד, לבית המקדש בירושלים עיה"ק.
דוגמה שצג
בשמות (לד, כח) נאמר: "וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים", ושם תרגם אונקלוס: "עִם יְיָ" – "קֳדָם יְיָ", ללמדנו שלא מדובר בהימצאות של שני גופים זה במחיצת זה, אלא בהימצאותו של משה רבנו לפני ה' יתעלה במראה הנבואה, דהיינו מצוי לפני ה' בדבקות השכלית הנעלה ביותר.
דוגמה שצד
בשמות (לה, ב) נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַייָ כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת", ושם תרגם אונקלוס: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַייָ" – "שַׁבָּא שַׁבָּתָא קֳדָם יְיָ", וכבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס אינו מותיר בתרגומו את למ"ד היחס: "לַייָ" כשהיא נאמרת בפסוקים קמי שמיא. בדרך-כלל אונקלוס מחליפהּ במילה "קֳדָם" ולעתים רחוקות במילה אחרת כמו "לִשְׁמָא". העקביות הזו בשינוי תרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק להקב"ה, והיא נועדה לייחד את אמיתתו יתעלה משוכני-בתי-החומר. כלומר, בשינוי תרגומה של אות היחס למ"ד אונקלוס שואף להרחיק את העניין הנדון מאמיתת עצמותו של בורא-עולם, ובכך הוא משיג שתי מטרות: הרחקה מן ההגשמה בהרחקת אמיתתו מענייני החומר האמורים בפסוקים ביחס לה' יתעלה; וכן חינוך המחשבה לשׂגב רוממותו של הבורא, שהרי ככל שמרחיקים את העניין הנדון בפסוק מאמיתתו, כך כבודו ויקרו של ה' יתעלה מתגדֵּל ובדומה לפנייה למלך או לשופט וכיו"ב, שמשום כבודו נעשית בגוף שלישי ולא בגוף ראשון.
דוגמה שצה
בשמות (לה, ה) נאמר: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַייָ כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְיָ זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת", ושם תרגם אונקלוס: "תְּרוּמָה לַייָ [...] תְּרוּמַת יְיָ" – "אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ [...] אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ", וכל האמור בדוגמה הקודמת נכון גם כאן, אלא שכאן יש תועלת נוספת – שהרי הרחקת ייחוס התרומה מה' יתעלה מלמדת אותנו שהתרומה איננה לה': הוא אינו זקוק לשום תרומה, אלא, התרומה הזאת ניתנת לפניו, דהיינו במסגרת העבודה והרוממות לה' יתעלה בבית-המקדש, אשר כולה נועדה לנו בני האדם כדי לזַכּוֹת ולרומם ולקרב אותנו אליו.
תגובות