סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (ח"ח)

טרם שנמשיך את סקירת ספר יצירה והפירוש העקוש שיוחס בשקר לרס"ג, אצרף לפניכם דברים שכתב ר' מאיר המעילי (פרובנס, המאה הי"ג) באגרתו נגד הקבלה הפגאנית. אגרת זו הובאה בספרו "מלחמת מצוה" (עמ' 232, דבריו אלו לא יצאו לאור ועדיין בכתב-יד), וז"ל:

"וגם שמענו כי חובר עוד אליהם פירוש שיר השירים, וספר יצירה, והיכלות, ונכתבו שם דברים בדרך מינותם, ופירוש קהלת ושאר ספרים. דרשו וחקרו היטב, ואם הם בקרבכם – בערו אותם מן הארץ ולא יהיה לכם לפוקה, וחטטו אחריהם! כי כן ביערנו אנחנו הנמצאים בקרבנו".

ואם חכם צרפתי הצליח להבין שספר יצירה הוא ספר שכולו מינות, אז רס"ג לא יבין זאת?! והואיל והזכרנו לטובה את ר' מאיר הנ"ל אעתיק לפניכם את יתר איגרתו (עמ' 229 ואילך):

"ואכתוב הנה דברי האיגרת אשר כתבתי זה כמה, לסתור דברי הדוברים סרה על ה' ועל החכמים ההולכים בדרכי התורה התמימה ויראי השם, והמה חכמים בעיניהם ובודים דברים מליבם ונוטים לצד מינות, ומדמים להביא ראיה לדבריהם מדברי ההגדות [כלומר מביאים ראיות להזיותיהם מפשטי אגדות חז"ל] אשר מפרשים הם לפי דברי טעותם, חלילה-חלילה לאל שלא הייתה כוונת החכמים אשר אמרום כדעתם וכוונתם [...] ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא תורה וללא כהן מורה, ותהי האמת נעדרת ושורש ראש ולענה מן המתברכים בלבבם פורה [כלומר השורש שהוא ראש ולענה, פורה ומתפשט מאותם הרשעים ההולכים בשרירות ליבם הרע, אשר מתברכים בלבבם שלא ייענשו על מעשיהם, וזאת עדה"כ בדברים (כט, יח): 'וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ' וכו'] [...] ועתה כבר זה כמה ימים יצאו פתאים וסכלים וגילו פניהם שלא כהלכה באמונת השי"ת ובעניין התפילה והברכות הסדורות מפי בעלי אסופות [=חז"ל] דברים שאין להם שורש וענף לא מתורת משה, ולא מן הנביאים והכתובים, ולא מן התלמוד הערוך בידינו מפי רבינא ורב אשי; סוף דבר – לא מן התורה, ולא מן הקבלה [מסורת תושבע"פ] והסברא.

ואותם הסכלים אמרו לבלתי תת לאל הקדמון, הראשון מאין ראשית ואחרית, תודה ותפילה וברכה – אוי לנפשם! מה הגיע אליהם, ומה ראו על ככה? ניאצו קדוש ישראל, נזורו אחור במעלם, ויסיעו עצמם מקדמונו של עולם [...] אחד אמיתי באחדות תמימה, בלי שיתוף וצירוף ספירות [...] ומה נאריך בדברי הסכלים אשר כל תפילתם וברכותיהם לאלוהות, ואומרים שהם נבראים ונאצלים שיש להם ראשית ואחרית, כי אומרים בשיקול דעת סכלותם שכָּל מי שנקרא ראשון ואחרון יש לו ראשית ואחרית, וכתוב: 'אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים' [יש' מד, ו] – כך מצאנו באחד מספרי טעותם שקראו שמו 'בהיר', וכך שמעו מקצת מחכמינו מפיהם. ואמרו להתפלל ביום לאל אחד נברא, בלילה לאל אחר למעלה ממנו אבל הוא נברא כמוהו, ובימי הקודש לאחֵר, ובעשרת ימי תשובה הרבו ימי מבוכה ומשובה להתפלל לאחד נברא ולאחרים למטה ממנו; בשאר ימות השנה עשו בתפילה חלוקות רבות כמזג דעתם אשר חסֵר, והיו דראון לכל בשר – תולעת סכלותם לא תמות ואש פתיותם לא תכבה, כי אוי לאלוהות הרבה. ואמרו בחסרון דעתם כי כולם [=כל האלהות] דבוקים זה עם זה, והכל אחד – וסכלים האלה אינם משמיעים לאוזניהם מה שמוציאים בפיהם [...] וגם הם מודים שהספירות יש להם ראשית ואחרית, ולהם כוונת ליבם בברכותיהם ותפילותיהם [...] סוף דבר: כל דבריהם כמוץ לפני רוח וכקש, דברי תוהו שאין בהם ממש; הריסת התורה וסתירתה, דברי מינות וכפירה.

ואיך יעלה על לב כל חכם לב – אם כדבריהם כן הוא, שאין ראוי לברך ולהתפלל לשם הראשון מאין ראשית ואחרית, עילת כל העילות, שקוראים הם בלשונם לו 'אין סוף', והעושה כן הוא בעיניהם מקצץ בנטיעות [...] איכה לא נתבאר זה בתורה התמימה אשר נְתנהּ ה' לנו לחיי עולם? [...] ואיך לא ביארו לנו כל זה רבנו הקדוש שסידר המשניות, ורבינא ורב אשי שסתמו וכתבו את התלמוד הערוך בידינו, שהם עיקר התורה שבעל פה? ואיך הניחו להיות כל ישראל טועין ונטרדין מן העולם הבא כמקצצין בנטיעות? אוי לעיניים שכך רואות, אוי לאוזניים שכך שומעות! אוי לדור שכך עלה בימיו! [...] האם יש בזמננו בכל הבלי האומות בייחוד השי"ת יותר מאלה? [...] ובודאי הם שוממים בו, ונשמתם בו נשַׁמָּה ושוממה, ויורדים למדרגה התחתונה.

[...] והנה כתבנו כל זה לפני רבותינו שבכל עיר ועיר לגלות לכם כל הדברים האלה, כי ירֵאנו מפני החתימות אשר הוגד לנו אשר הִטעו החותמים אליהם, וגם שהוגד לנו שזייפו בחתימות מחכמי הארץ הזאת שלא חתמו בהם [זייפנות המינים] [...] ושמענו כי כבר חובר אליהם ספר – קראו שמו 'בהיר', שהזכרנוהו למעלה, ובו לא ראו אור; וכבר הגיע אותו ספר לידינו ומצאנו בו שתָּלו אותו בר' נחוניא בן הקָנֶה. חס ושלום – לא היה ולא נברא, ולא נכשל בו אותו צדיק, ואת פושעים לא נמנה! ולשון הספר ההוא וכל ענייניו מוכיחים כי היה מאיש שלא היה יודע שפת ספר ואמרי שפר, ויש בו דברי מינות וכפירה בהרבה מקומות. וגם שמענו כי חובר עוד אליהם פירוש שיר השירים, וספר יצירה, והיכלות, ונכתבו שם דברים בדרך מינותם, ופירוש קהלת ושאר ספרים. דרשו וחקרו היטב, ואם הם בקרבכם – בערו אותם מן הארץ ולא יהיה לכם לפוקה, וחטטו אחריהם! כי כן ביערנו אנחנו הנמצאים בקרבנו [...] כתבנו כל זה בהסכמת אדוננו הרב הגדול נר ישראל מורנו ר' משולם בן הרב הגדול משה נ"י ושאר חכמי הארץ".

ואין סוף לזיופי המינים הארורים וצאצאיהם אשר זייפו והשחיתו מכל הבא לידם... וזו עדות מפי צרפתי על זיופי הצרפתים ויתר המינים האירופים למיניהם: "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (ירמיה ח), "הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (ישעיה י, א), "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עובדיה א, ח).

פרק שלישי הלכה חמישית

וכך נאמר ב"הלכה" הזו: "שבהן חקק [=בעשרת השמות שנזכרו לעיל ויפורטו לקמן, בהן חקק, דהיינו יצר ברצפי אותיות]: יה, ה', צבאות, אלהי ישראל, אלהים חיים, אל, שדי, רם ונישא, שוכן עד, וקדוש שמו. יה – שני שמות. יה וה – ארבעה שמות. צבאות, אות הוא בצבא שלו. אלהי ישראל – שר הוא מפני אל. אלהים חיים, שלושה נקראו חיים: אלהים חיים, מים חיים, עץ חיים. אל שדי, אל, קשה. שדי, שעד כאן די. רם, שהוא יושב ברומו של עולם ורם על כל הרמים. ונישא, שהוא נושא וסובל מעלה ומטה, שכל הנושאין הן למטה ומשואן למעלה, והוא למעלה ומשואו למטה ונושא וסובל את כל העולם כולו. שוכן עד, שמלכותו עדי עד ואין לה הפסק. וקדוש שמו, שהוא קדוש ומשרתיו קדושין ולו אומרים בכל יום קדוש קדוש קדוש".

וכך פותח מחבר הפירוש את פירושו להלכה הזו:

"ותרגומה: ופירוש עשרת השמות אשר הקדמנום ואמרנו שבהם חקק יה ה' צבאות" וכו', כלומר מחבר הפירוש חוזר על ההזיה לפיה בורא עולם יצר את היקום ברצפי מילים, אך משום מה כאן הוא טוען שלא מדובר ברצפי מילים אלא בעשרה שמות של הקב"ה – וההזיה לפיה ניתן לפעול גדולות ונצורות באמצעות "שמות קדושים" ואפילו באמצעות שמותיו של הקב"ה, הינה הזיה פגאנית אשר קרובה מאד לכישופי מכשפי הגילולים האילמים, שתעו ולעו בהזיה שהם יכולים לשדד את מערכות הטבע באמצעות כל מיני שמות ורצפי אותיות מכוערים.

וביתר ביאור: ההזיה הזו פותחת פתח רחב מאד לעבודה-זרה, שהרי לפיה יש כוח לפעול "גדולות ונצורות" באמצעות "שמות קדושים" ובכל מיני רצפי אותיות מהובלים... ולפי הבנתי, רק הוזה הזיות יעז להעלות על דעתו שרס"ג ייתן את ידו להזיה פגאנית שכזו, הזיה אשר לא רק שאין לה שום ראיה אמיתית, אלא שהינה כפסע קל מן העבודה-הזרה. ואכן, בדיוק בהזיה הזו נכשלו ונחבלו מכשפי האופל למיניהם וכבר הוקיעם הרמב"ם במורה (א, סב; א, סא):

"וכאשר מצאו הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שֵׁמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים הפגאניים]. ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות ['הקדושים'] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".

"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".

את המשך הפירוש שם נראה שהזייפן העתיק מכל מיני מקורות מכתבי רס"ג שהיו לפניו, ומדי פעם הוא תקע מילים ומשפטים כדי להזרים את הטקסט וכדי לקשר את הפירושים שהעתיק זה לזה. באופן כללי המשך הפירוש שם עוסק בכל מיני פרשנויות שעוסקות בשמותיו של הקב"ה, מהן פרשנויות אמת אשר נאמרו בסגנון יקוש, ומהן סתם גיבובי מילים שבהם מחבר הפירוש גולש לעניינים אחרים, לשוניים בעיקר, כמנהגו לסטות מן הנושא בכל פעם שיש לו הזדמנות כדי לעבות את פירושו, שהוא דל ועקוש מאד וכמעט שאינו עוסק בעצם ההלכות.

עניין נוסף שעולה מהמשך הפירוש הוא, שגם ב"הלכה" הזו של ספר יצירה וגם בדברי הפירוש לה, אין שום עניין שקשור ואפילו לא בקשר רחוק וקלוש ל"מעשה בראשית" ול"סתרי תורה", למעט הקביעה השרירותית שהקב"ה ברא את עולמו באמצעות עשרת השמות שנזכרו. כללו של דבר, מדובר בטקסט נחות מאד מבחינה מדעית ותורנית, גם אם נתעלם מההזיות שבו.

עוד אומר שם מחבר הפירוש: "אבל שהוא יושב ברומו של עולם, אין הכוונה בו שהוא במקום בלעדי מקום, אלא הוא בכל מקום כפי שנבאר בפרק הרביעי", ומחבר הפירוש שוב נכשל בהגשמה, שהרי הוא שולל את ההשקפה הנכונה לפיה הקב"ה אינו מצוי במקום, דהיינו כל המושג הגשמי של "מקום" לא שייך כלל לאמיתת עצמותו שאין לה שום קשר עם החומר – ובמקום זאת מחבר הפירוש מחדיר את ההזיה לפיה הקב"ה מצוי בכל מקום, ואם הוא, בעצמותו, מצוי בכל מקום, הרי שהוא כוח בגוף, דהיינו הוא קשור ואזוק לעולם החומר – ובמלים אחרות יש לו גוף, כמו שיש לנפש האנושית גוף אשר מכיל אותה ונושא אותה. וכבר הרחבתי בטמטומו הזה של מחבר הפירוש הזייפן בחלק ה ועוד נעסוק בו בהמשך במקומו.

בהמשך מחבר הפירוש שב ועורך דימוי בין הבורא לנבראיו, וזה לשונו: "אבל נושא וסובל את כל העולם כולו, כבר עשה לזה דוגמה בנפש, כמו שהיא באמצע הגוף וסובלת את כולו, כך לא ייפלא שיהא הדבר שבאמצע סובל את כל הסביב, וכמו שאמר: 'כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה דֶּרֶךְ הָרוּחַ כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה כָּכָה לֹא תֵדַע אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הַכֹּל' [קה' יא, ה]".

ומדברים אלה עולה מפורשות שמחבר הפירוש סבר שהקב"ה מצוי ביקום כמציאות הנפש בגוף, דהיינו הקב"ה הינו רוח העולם – וזו הגשמה מפורשת וברורה, וכדברי רבנו ביסוד השלישי, יסוד שלילת הגשמות: "שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף [...] לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף". ואולי יתרה מזאת, רס"ג בפירושו לבראשית (א, ב) מרחיק מן ההגשמה ושולל את האפשרות הזו שיש לה' רוח אשר כנוסה בחומר, וכך מפרש שם רס"ג: "וְרוּחַ [אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם] – ורוחות", דהיינו רס"ג מפרש שמדובר ברוחות שנשבו בעולם: כלומר לא ברוח ה', אלא ברוחות מאת ה' אשר נשבו בעוצמה בראשית הבריאה.

ולא רק בפירושו לבראשית שם, גם בפירושו לקהלת שם רס"ג מפרש באופן שונה לחלוטין ממה שמייחס לו מחבר הפירוש, ואסביר: לפי מחבר הפירוש הפסוק מקהלת שראינו לעיל עוסק במציאותו של הקב"ה ככוח שכנוס ביקום וכמו הנפש הכנוסה בגוף האדם – אולם, בפירושו של רס"ג לקהלת שם, הוא מפרש באופן אחֵר לחלוטין! באופן שמרחיק לחלוטין מן ההגשמה, וכֹה דבריו: "כמו שאינך יודע משטר הרוחות ומהלכם, שהם כעצמים הבלתי ידועים שבבטן ההרה, כך לא תדע סוד מעשה ה' אשר יעשה את הכל", ופירושו של רס"ג בקהלת שם הפוך מזיופו של מחבר הפירוש לספר יצירה כאן, שהרי מחבר הפירוש כאן טוען שהפסוק בקהלת אינו עוסק ברוחות העולם וכמו שפירש רס"ג בקהלת, אלא ברוח ה' הכנוסה ביקום.

פרק שלישי הלכה שישית

וכך נאמר ב"הלכה" הזו: "ראיה לדבר [שהעולם נברא ברצפי אותיות] עדים נאמנים: עולם שנה ונפש, שנים עשר למטה, ושבעה על גביהן, ושלושה על גבי שבעה, ומשלשתן יסד מעונו, וכולן תלויין באחד, סימן לאחד ואין שני לו, מלך יחיד בעולמו שהוא אחד ושמו אחד".

ומה היא הראיה לכך שהעולם נברא ברצפי אותיות? כך מסביר מחבר הפירוש: "העולם והשנה והנפש, הרי בכולם השתים עשרה מעלות למטה, והשבע על גביהן, והשלוש מעל הכל [...] שכל שנים עשר, בעולם ובשנה ובנפש, הם למטה מן השבעה, והשבעה למטה מן השלושה [כלומר, לעולם המספר שנים עשר מתחת למספר שבע והמספר שבע לעולם מתחת לשלוש]. בעולם – הנה המזלות ההוכחה בהן ומשפטיהן [השפעתן על העולם לפי האסטרולוגיה] למטה [מהשפעת] שבעת הכוכבים; ובשנה – הרי שנים עשר החודשים אינם נספרים כי אם בשבעת הימים [כלומר חשיבות ספירת הימים גדולה מחשיבות ספירת ימי החודש]; ובאדם – הרי השנים עשר איברים המנהיגים שבגוף [שנים עשר איברים אשר לפי דמיונו הם המנהיגים את הגוף ויפורטו לקמן בפרק שישי] למטה משבעת הפתחים שבראש [יפורטו בפרק ז]. ויסוד כל אלו והנעלה שבהן היסודות השלושה [אש, רוח, מים] שהן ארבעה [כולל יסוד העפר]".

ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! היעלה על הדעת שגיבובי מילים מהובלים שכאלה הם הראיה לאופנים הנשׂגבים שבהם הקב"ה ברא יש מאין? העל פטפוטי ההבלים הללו (אשר חלקם מנוגדים לתורת משה, כמו בעניין האסטרולוגיה) יש לומר "מעשה בראשית"? או "סתרי תורה"?! ועד עתה לא ראינו שום ראיה מדברי תורה או מדברי נבואה או אפילו מסורת תורה שבעל פה – כל שראינו עד עתה הם גיבובי קביעות שרירותיות ונחותות אשר נערמו כזבל סרוח מבלי מקום.

ואם הראיה לכך שהקב"ה ברא את עולמו ברצפי אותיות היא מכך ש"הנעלה שבהן היסודות השלושה שהן ארבעה [=ארבעת היסודות שהקדמונים הזוּ לסבור שהם יסודות העולם]" – כל תורת פטפוטי רצפי האותיות נפלה לבירא, שהרי כבר הוכח שאין שחר לארבעת היסודות הללו במדע האמפירי המשוכלל שנתגלה במאות השנים האחרונות, והתאמת במחקרים רבים.

זאת ועוד, בדברי ספר יצירה ישנה הגשמה מפורשת: "ומשלושתן יסד מעונו", כלומר הקב"ה ברא את מעונו מיסודות חומריים – וזאת הגשמה מפורשת וברורה, כי אם מעונו הנשגב הינו מקום חומרי, ברור שגם הבורא אשר שוכן במעונו החומרי, חומרי אף הוא, דהיינו גוף. אולם, מחבר הפירוש לספר יצירה מתעקש להאריך בפירושו ולהידחק בדוחקי דוחקין שכוונתו של מחבר ספר יצירה הייתה למשכן, והתאמצותו ודחקו כל כך מגוחכים ומטופשים, ראו נא לדוגמה כיצד הוא מסביר כיצד ארבעת היסודות רמוזים במשכן: "תקרת המשכן דומה לשמים, לפי שיש באריגו גוון תכלת [=יסוד המים?] [...] ובאמצעיתן הקרסים והם כעין כפתורים של זהב, והיו דומים לכוכבים בשמים [=יסוד האש?] [...] ובסיסי המשכן הנקראים אדנים דומים לבסיסי הארץ שהם הריה וגבעותיה [=יסוד העפר?] [...] והאוויר ביניהם [=יסוד האוויר?]".

ואין צורך לומר שכל הדימויים הללו מאד שרירותיים ומאולצים, פשוט הזיה מהלכת, ואפילו בתוך דרשה לבתי האבלים או למשועממי בתי הכנסיות לא ראוי להביא כאלה פטפוטים.

בהמשך דבריו מחבר הפירוש שב על הזייתו לפיה הקב"ה מצוי בכל החומרים שביקום: "ואור השכינה שוכן בו [במשכן], כפי שאנו סוברים שהוא יתרומם ויתהדר מצוי בכל, וכאילו הוא שוכן הכל". ומדרכי המינים להתעות ולתעתע ולהוסיף פה ושם מילים אשר יטשטשו את מינותם, וכזו היא דרכו של מחבר הפירוש כאן, בהוסיפו את המילה "כאילו", כאילו כל מטרתו היא לעסוק במשלים. אולם, החדרת מעט אמת לתוך בליל סמיך של מינות לא רק שלא מחלישה את המינות היא אף מחזקת אותה, שהרי המינות ממילא תחדור בשל סמיכותה, ואילו מעט דברי הטשטוש לא יסירו את זוהמתה מנפש האדם – אך הם בהחלט כן עשויים להגן על דברי המינות ולהקשות על ביעורם, שהרי סוף סוף יש מילת "כאילו" בתוך הדברים... מעין מה שעשו הנוצרים אשר לאחר שאמרו שה' שלושה, הוסיפו "שלושה שהם אחד".

בהמשך הדברים מחבר הפירוש מסביר את דברי ספר יצירה: "וכולן תלויין באחד", וכדי לקצר אסביר בלשוני: לפי מחבר הפירוש, המספרים האי-זוגיים חשובים מאד ומעידים על עליונות המספר האי-זוגי, ומכך לומד מחבר הפירוש גם על עליונות המספר אחד ועל אחדות הבורא יתעלה – ואם תתמהו, וכיצד המספרים האי-זוגיים חשובים ונעלים? ובכן, אם תחברו אותם, כגון: 1+3 תקבלו 4 שמכפלתו 2*2, ואם תוסיפו 5 תקבלו 9 שמכפלתו 3*3, ואם תוסיפו שבע תקבלו 16 שמכפלתו 4*4 – וממשחקי המספרים הללו בעניין המספרים האי-זוגיים, לומד מחבר הפירוש על רוממות אחדותו של הבורא יתעלה! הייתכן כדבר הרע הזה?! והלא יש אינסוף משחקי חשבון מתימטיים אשר ניתן ללמוד מהם דווקא על עליונות המספרים הזוגיים ועל חולשת המספרים האי-זוגיים ובמיוחד הראשוניים, אשר אינם מתחלקים במאומה לבד מב-1 ובעצמם. הייתכן לשרבט כאלה הזיות ולקרוא להן "מעשה בראשית" או "סתרי תורה" – וההזיות הללו הן עלבון לאינטליגנציה האנושית וחרפה וביזיון חמור וגמור לתורת משה. והוא ממשיך במשחקי החשבון שלו, דברים בלתי ברורים והזויים ודי בכך כדי לחשוף את סכלותו.

ולסיום, מחבר הפירוש כותב כך: "אבל אמרו [בעל ספר יצירה] 'ושמו אחד', הנה זה נאמר בזמן הישועה כאשר יהיו כל הלשונות אחת, כמו שאמר: 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד' [צפ' ג, ט]", כלומר לפי מחבר הפירוש בעת הישועה כל העמים ידברו בשפה אחת, דהיינו בשפה העברית. ואין צורך לומר שזו הזיה מוחלטת, והשפה הברורה שנזכרה בפסוק היא-היא הקריאה בשם ה' ועבודתו שכם אחד. ורס"ג, בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (ח, ו) לא הזכיר מאומה מן ההזיה הזו בבארוֹ את הפסוק הזה, וז"ל: "ועשה את העמים הבאים עמו [עם גוג ומגוג] לשני סוגים: אחד מהם ידועים שיאבדו, והשני אנשים מוכשרים שיכנסו בדת [...] אבל המוכשרים, הם אשר נאמר בהם: 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ'", ואין זכר להזיית מחבר הפירוש לפיה כל העמים ידברו עברית...

סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (ח''ח).pdf

הורידו את PDF • 323KB