אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק כג)

דוגמה רפו

בשמות (כ, טז) נאמר: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת", ושם תרגם אונקלוס: "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" – "וְלָא יִתְמַלַּל עִמַּנָא מִן קֳדָם יְיָ דִּלְמָא נְמוּת". מפשט הפסוק עלול להשתמע שהקב"ה דיבר עם בני ישראל בכלֵי דיבור, שהרי הקולות העצומים והנוראים נשמעו גם לאוזני הבשר של עם-ישראל במעמד הר סיני – וכדי להרחיק מן ההגשמה ולבאר את אופני הדיבור הייחודיים הללו שלא נעשו באמצעות כלֵי דיבור, שהרי ה' אינו גוף ואינו כוח בגוף, אונקלוס מפרש שהדיבור האמור לא היה דיבור גשמי, וזה תרגום דבריו: "ולא יְדוּבָּר עמנו מלפני ה' שמא נמות", כלומר לא ה' הוא המדבר בכלֵי דיבור אלא הדיבור נעשה באמצעות קולות נוראים ועצומים אשר ברא והם אלה אשר נשמעו לפניו – ומשמעות המילה "לפניו" בפסוק הזה היא לפני מקום שכינתו, לפני הר סיני שעשן כולו.

נמצא, שהתורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה משלימות זו את זו: מן התורה-שבכתב עולה שה' דיבר באופן ישיר עם עם-ישראל, דהיינו שלא באמצעות מתווך ומליץ, כמו מלאך או נביא; ומהתורה-שבעל-פה עולה, דהיינו מתרגום אונקלוס עולה, שהדיבור הזה לא היה באמצעות כלֵי דיבור כמו פה ולשון וחיך וכו', אלא הקב"ה הוא זה שברא את הקולות העצומים שנשמעו לפניו, דהיינו את הקולות שנשמעו לפני מקום שכינתו, לפני הר סיני שבו נכרתה הברית.

חשוב לציין שאונקלוס אינו מרחיק את הדיבור מה' יתעלה כאשר הדיבור הינו במראה הנבואה למשה רבנו ולשאר הנביאים הנעלים, כדי שלא יעלה על הדעת שיש למעלה אלוה אחֵר אשר מורה ומצווה ונגלה למשה רבנו ולשאר הנביאים ע"ה. ברם, הואיל וכאן הדיבור הוא לכל עם-ישראל במעמד הר סיני והקולות נשמעו לאוזני הבשר, היה חשש שמא יובן שהקב"ה דיבר באמצעות כלֵי דיבור, דהיינו כביכול יש לו פה וחיך ולשון וכו', לפיכך אונקלוס תרגם כאמור. כללו של דבר, תרגומו של אונקלוס כֹּה עדין ומדויק, עד שאין ספק שהוא נאמר בעזר אלהי.

דוגמה רפז

בשמות (כ, יז) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ", ושם תרגם אונקלוס: "בָּא הָאֱלֹהִים" – "אִתְגְּלִי לְכוֹן יְקָרָא דַּייָ". מפשט הפסוק עלולה לצוץ ולצמוח הגשמה שהרי בפסוק נאמר שהקב"ה בא, והמינים עלולים לנפנף בזה כראיה לכך שהקב"ה ירד ובא באופן פיסי מפנתיאון או אולימפוס דמיוני בשמים. לפיכך, אונקלוס נחלץ לתרגם שביאתו של ה' יתרומם שמו איננה ביאה פיסית חלילה, אלא התגלות של כבודו ויקרו. ואגב, יש בתרגומו הזה של אונקלוס ראיה לכך, שכל התגלות שהוא ציין בתרגומו הינה התגלות ליקרו ולכבודו של הקב"ה, ולא התגלות של אמיתת עצמותו חלילה, יתעלה לעילא-לעילא, שאין לו עצמות ותמונה שנראית לעין: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).

דוגמה רפח

בשמות (כ, יח) נאמר: "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים", ושם תרגם אונקלוס: "אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" – "דְּתַמָּן יְקָרָא דַּייָ". וברור שגם כאן אונקלוס ע"ה מרחיק מן ההגשמה, שלא יבואו המינים למיניהם ויחדירו לעצמם ולאחרים, שהיה במעמד הר סיני מקום מסוים שבו שכן ה' יתעלה – שהרי אם יש לה' יתעלה שמו מקום מסוים ומוגדר במציאות החומרית, אין ספק שהוא גוף הואיל ורק גוף תופס מקום במציאות החומרים שבעולם השפל. לפיכך, אונקלוס נחלץ לתרגם שלא האלהים שכן בעצם אמיתתו, אלא כבודו ויקרו הם אלה ששכנו על ההר, ובעניין חובת שלילת ייחוס מקום לה' יתעלה שמו, ראו לעיל דוגמה רעג.

וברור שכבודו ויקרו ששכנו על ההר הם הקולות והברקים העצומים, והענן הכבד ששכן על ההר, וקול השופר החזק שנשמע, והעשן הכבד שאפף את ההר, וכן עשנו שעלה השמיימה כעשן הכבשן: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה [...] וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד, וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד" וכו' (שמ' יט). וכל האותות והמופתים הללו מסמלים את השגחת ה' יתעלה ובהם מתגלה לעין-כֹּל כבודו ויקרו.

דוגמה רפט

בשמות (כ, כ) נאמר: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם", ושם תרגם אונקלוס: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" – "לָא תַעְבְּדוּן קֳדָמַי". אונקלוס משנה בתרגומו: במקום "אִתִּי" הוא מתרגם "לְפָנַי", וזאת משתיים: 1) כדי להרחיק את אמיתת עצמותו יתעלה ממציאותם של שוכני-בתי-החומר, שהרי בפסוק נאמר: לא לעשות "אִתּוֹ" ואונקלוס מתרגם: "לְפָנָיו", ומטרתו להרחיק ככל שניתן את הקשר והזיקה שבין הנבראים לבין הקב"ה; 2) וכל-שכן כשלא מדובר בסתם נבראים מלאכותיים אלא בפסילים וצלמים, וראוי כפליים להרחיק ולהבחין בינם לבין ה' יתעלה. ופשט הפסוק ותרגומו משלימים זה את זה, שהרי אם היה כתוב בפשט הפסוק: "לא תעשון לְפָנָי", היו קמים המינים ומכזְּבים שרק כאשר עובדים את האלילים והאִטִּים לבדם נאסר עלינו לעבדם, אך להוסיף את עבודתם לצד עבודת ה' יתעלה שמו – מותר ואף מצוה היא, שרצון הבורא שנכבד את שריו ועבדיו... לפיכך נאמר: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי", דהיינו גם אם אתם עובדים את ה'-אלהים-אמת, אסור לכם באיסור חמור להוסיף ולעבוד אלהים אחרים.

דוגמה רצ

בהמשך תרגומו לפסוק כ, אונקלוס מפרש כך: "אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב" – "דַּחְלָן דִּכְסַף וְדַחְלָן דִּדְהַב". אונקלוס מבאר שפסילי הכסף והזהב הללו אינם אלהות, אלא "יִרְאָה", דהיינו עבודה-זרה שיראים מפניה, ואם תשאלו: ומדוע לא נאמר בפסוק: "יראת כסף ויראת זהב"? ובכן, אם היה נאמר-כֵּן, המינים היו מכזְּבים שמותר לעבוד לזולת ה' יתעלה מתוך אהבה והערצה, ורק מתוך יראה אסור לסגוד לתֹּהו, ולכן אונקלוס מפרש שבין כך ובין כך אסור לעבוד לאלהים אחרים, וכפסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ג, יא) שם רבנו מסביר שמי שעובד עבודה-זרה מתוך אהבה או יראה בלבד, דהיינו שלא מתוך רצון להוריד לעצמו שפע דמיוני, גם כן חייב סקילה:

"העובד עבודה-זרה מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדהּ מיראתו לה, שמא תָּרֵיע לו כמו שהן מדמין עובדיה שהיא מטיבה ומריעה [דהיינו לא לשם הורדת שפע דמיוני וכמנהגם של עובדי האלילים] – אם קיבלהּ עליו באלוה, חייב סקילה. ואם עבדהּ כדרך עבודתה, או באחת מארבע עבודות, מאהבה או מיראה – פטור [מסקילה, שהרי לא קיבלהּ עליו לאלוה, אך על-כל-פנים עובר על איסור עבודה-זרה דאורייתא]".

ולעיון נרחב בהלכה זו ובעניינים הקרובים לה, ראו נא: "האם יש עבודה-זרה בימינו?".

דוגמה רצא

בשמות (כ, כא) נאמר: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ", וכך תרגם אונקלוס את סוף הפסוק: "בְּכָל אֲתַר דְּאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִי, לְתַמָּן אַשְׁלַח בִּרְכְתִי לָךְ וַאֲבָרְכִנָּךְ". ושני עניינים למדנו מפרשנותו זו: 1) הזכרת שמו של הקב"ה ביחס למקום מסוים, כמו במשכן או בבית-המקדש, משמעותה הינה השראת שכינה ועזר אלהי; 2) הקב"ה לא יבוא בעצמותו אלא ישלח את ברכתו, ואונקלוס פירש-כֵּן מפני שהמינים עלולים לתעתע מסוף הפסוק ולטעון את ההגשמה קמי שמיא, שהרי נאמר שהקב"ה יבוא לכל המקום שהוא יזכיר בו את שמו – ואם הקב"ה מצוי במציאות החומרים הרי שהוא בהכרח גוף, כל-שכן אם הוא מתואר גם כנע בעולם החומר, שהרי רק גופים נעים בעולם החומר, ובעניין זה ראו דוגמה רפח ושם הפניתי לדוגמה רעג.

דוגמה רצב

בשמות (כ, כא–כב) נאמר: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי [...] וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי", ושם תרגם אונקלוס: "לִּי [...] לִּי" – "קֳדָמַי [...] קֳדָמַי". מפשט הפסוקים עלול להשתמע שהקב"ה זקוק לנו שנבנה לו מזבח אדמה ומזבח אבנים, שהרי נאמר "לִּי", ולכן אונקלוס נחלץ להרחיק את הזיקה שבין המזבח לאמיתת עצמותו של הקב"ה, ואומר שבניית המזבח איננה "לו" דהיינו איננה לתועלתו של הקב"ה אלא אך ורק "לפניו". כלומר, הוא אינו זקוק למזבחות הללו, והם נעשים לפניו: לא בשבילו אלא בשבילנו, כדי שאנחנו נעבדֵהו ונירא ממנו, דהיינו נזכה לנטוע בקרבנו יראת שמים שכֹּה הכרחית לקיום חיי חברה תקינים ומאוזנים ובריאים ומאושרים.

ושוב התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה משלימות זו את זו, שהרי אם היה נאמר בתורה-שבכתב: "מזבח אדמה תעשה לְפָנָי" היה עלול לעלות במוחם של המינים שניתן להטות את העבודה והרוממות גם לשם אלהים אחֵרים, שהרי לא נאמר במפורש שעבודת המזבח היא לה' לבדו, וכאשר נאמר בפשט הפסוק שהמזבח הוא אך ורק "לו", נשללת בזה האפשרות לעבוד במזבח הזה אלהים אחרים לצד עבודת ה' יתעלה וכל-שכן במנותק מעבודתו יתברך.

דוגמה רצג

בשמות (כא, א) נאמר: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ושם תרגם אונקלוס: "אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" – "דְּתַסְדַּר קֳדָמֵיהוֹן", כלומר יש להגיש את התורה באופנים מסודרים ונהירים, ולא כשרבוטי המינים העילגים למיניהם אשר מייגעים ומכאיבים ומטמטמים את המחשבה.

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק כג).pdf

הורידו את PDF • 155KB