במאמר הקודם "איך אפשר לברך על הרעה?", ראינו את דברי הרמב"ם אשר מבאר, שאין ראוי לאדם נבון להצטער בבוא צרה גדולה לפי שאינו יודע את תכליתה, שהרי יש צרות גדולות שאחריתן טובה. בהמשך דבריו שם בפירושו לברכות (עמ' נא), רבנו מבאר את צדו השני של המטבע: "וגם אל יתפתה וישמח שמחה רבה כשתגיע אליו טובה לפי מחשבתו, לפי שאינו יודע התכלית". כלומר, על האדם החכם להיות מתון ושקול גם בבוא שמחה גדולה, לפי שהוא אינו יודע את מובאה ואחריתה, ולכן רבנו מדייק ואומר "כשתגיע אליו טובה לפי מחשבתו".
לעתים נדמה לאדם שהגיעה אליו טובה גדולה, אך בסופה היא עתידה להתברר כאכזבה קשה ומרה, ובבוא הרעה יקלל האדם את אותו היום שהגיעה אליו הטובה. נמצא, שגם כאשר מגיעה לאדם טובה גדולה, אל לו להתפתות ולשמוח שמחה יתרה, אלא ישמח בזהירות ובאיפוק מתוך יראת שמים ותפילה לה' ששמחה זו לא תתהפך עליו לרעה. דוגמה קיצונית לטובה שאחריתה מרה כלענה, הייתה בחירתו של משה קצב לנשיא המדינה, זוכר אני כיצד קילל קצב את היום שבו נבחר לנשיא, מפני שבחירתו זו פתחה קופת שרצים אשר איימה לבולעו חיים.
השמחה – רק בדבר נעלה
לצד החובה לשמוח מתוך יראה, הכנעה, תפילה והודיה לבורא-עולם, יש איסור להרבות בשמחה ושחוק כאשר הם מרוּקנים מתוכן. כלומר, על האדם לשמוח רק בדבר שתכליתו למטרה נעלה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם: "וכן אסרו [חכמים] ע"ה להרבות בשמחה ושחוק, זולתי אם הייתה אותה השמחה בדבר נעלה, כלומר עשיית הטוב ודרישתו".
איזוהי אפוא השמחה הרצויה לפי חז"ל? השמחה שעוסקת בדבר נעלה, שמחה של מצוה, של עזרה לזולת וגמילות חסדים, של לימוד ערכים ומידות נעלות, של לימוד מדעים מכשירים ומובילים מתוך שאיפה וכמיהה להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, שמחה של עבודה ופרנסה במטרה לכלכּל את הרעייה והבנים ולהדריכם בדרך ישרה וברה – כל אלה הם בגדר מצוה מן המובחר, ודרכים שה' נתן לפני האדם ישר-הלבב לשמוח בהן בעולם-הזה ובעולם-הבא.
אזהרה מהדאבון והצער
לצד האיסור להרבות בשחוק ובשמחה שאינם בדבר נעלה, רבנו הרמב"ם מזהיר אותנו גם מן הנטייה לצער ולדאבון, וכֹה דבריו שם: "אבל האזהרה מהדאבון והצער הרי הוא מפורסם מאד בספרי הנביאים ואין צורך לדבר עליו". ובהקדמתו למסכת אבות הוא מוסיף, שהדרך לרפא את הנפש מן הדיכאון היא לשמוע מוזיקה נעימה, לטייל בגינות ובבנייני-פאר, ולבלות עם אנשים נאים ומכובדים. ברם, המעשים הללו רצויים רק בתנאי שמטרתם ותכליתם היא להבריא את נפש האדם הדואב מן הדיכאון שנחת עליו ועמעם את אור נפשו, וכֹה דבריו שם (עמ' רנו):
"וכן אם גברה עליו המרה השחורה [=מלנכוליה] יסיר אותה בשמיעת שירים ומיני נגינות, ובטיול בגינות ובנייני-פאר, וישיבה עם צורות נאות, וכיוצא בזה ממה שמיישב את הנפש ומסיר את שעמום המרה השחורה ממנה, ויתכוון בכל זה להברות את גופו, ותכלית בריאות גופו כדי שידע [את ה' יתעלה שמו; ולעיון נרחב בעניין זה ראו: "האמנות במשנת הרמב"ם"]".
נשים לב, כי תכלית בריאות הגוף איננה הנאת הבריאות, כי כמעט ואין הבדל בין אוהבי הבריאות בשל תועלותיה ויתרונותיה, לבין אוהבי התאוות בשל הנאותיהן ותענוגותיהן. אלא, על אהבת הבריאות ותקינות הגוף להיות אמצעי חשוב ונעלה לעבודת ה' ולידיעת בורא-עולם, כי אין האדם יכול להבין מושכל והוא חולה או לקוי בבריאותו, וכפסק רבנו בהלכות דעות (ג, ט): "שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות, והוא חולה או אחד מאיבריו כואב". ובעניין תכלית הבריאות, מוסיף ואומר רבנו בהקדמתו למסכת אבות (הפרק הרביעי, עמ' רנו–רנז):
"ואפשר שתהיה הנהגתו תמיד לפי התועלת כמו שביארנו [שבוחר תמיד במאכלים ובפעולות שמבריאים ומחזקים את גופו], אלא שעושה מטרתו בריאות גופו ושלומו מן המחלות בלבד. ואין זו מעלה, לפי שכמו שהעדיף זה [=רודף הבריאות] הנאת הבריאות כך העדיף האחֵר הנאת המאכל או הנאת התשמיש, וכולם אין תכלית אמיתית למעשיהם. אבל הנכון הוא, שיעשה תכלית כל פעולותיו בריאות גופו והתמדת מציאותו בשלום כדי שיעמדו כלי כוחות נפשו, שהם איברי הגוף, שלמים, שאז תשתמש נפשו בלי מעצור במעלות המידותיות וההגיוניות".
נחזור עתה לעניין השמחה, בהלכות דעות (ב, יד) רבנו הרמב"ם מסכם את הדרך הישרה שיבור לו האדם:
"לא יהיה אדם בעל שׂחוק וְהָתֵל, ולא עצב ואונן – אלא שמח. כך אמרו חכמים: 'שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה'. וציוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל, אלא מקביל את כל האדם בסבר פנים יפות".
חכמים ציוו אותנו שנשתדל בכל מאודנו לעבוד את ה' בשמחה פנימית אמיתית, ומהי הדרך הנכונה? להתרחק משני הקצוות ששניהם רעים: הקצה האחד הוא הליצנות, השחוק וההיתול אשר מאוסים מאד לפני ה' יתעלה, והקצה האחר הוא העצבות והדיכאון. המיצוע הוא השמחה הפנימית האמיתית, היא הנדרשת והיא המשובחת. ואין שמחה אמיתית אלא שמחה של מצוה, שמחה של עשיית הטוב והצדק שמעניקה לאדם סיפוק נפשי ועונג רוחני נצחי.
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דב' כח, מז).
מכשול האושר המדומה
בהמשך דבריו בפירושו למסכת ברכות שם, רבנו מלמד אותנו שיש בני-אדם שנדמה להם שהם שרויים בטוב, נדמה להם שהם מאושרים וחייהם מושלמים, ברם אושרם הוא אושר מדומה. הם שרויים בטוב ובנועם מקטנותם, תמיד היה להם כל מה שביקשו, כל תפנוקי החיים היו ועודם בהישג ידם. אולם, נהייתם אחר התאוות המדומות, וסיפוקם בהזיה שיש להם הכל והם מאושרים, הם אלה שגורמים להם להתרחק מדרך האמת ולהפסיד את עולם הנצח.
וכֹה דברי רבנו שם:
"וכל זה [=האזהרה מהדאבון והצער שהזכיר רבנו לעיל, הוא בתנאי] אם לא היה אותו אדם שרוי בטוב מראשיתו ועד אחריתו ויחשוב [אותו] החושב שהוא מאושר מאוד".
כלומר, אזהרתו של רבנו מלהצטער ומלספוק על ירך, אינה מכֻוונת לאלה ששרויים בטוב מדומה, אלה שנדמה להם שהם מאושרים. אנשים כאלה צריכים להתחרט על ריחוקם ולבכות ולקונן על נהייתם אחר התאוות, שהרי צערם וחרטתם הם הפתח לחזרתם לדרך האמת.
וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהמשך דבריו שם:
"ואותו האושר המדומה יהיה הסיבה למנוע ממנו את האושר האמיתי [בעולם-הזה ובעולם-הבא וכפי שרבנו ממשיך ואומר], ויהיה הוא הסיבה לטורדו מחיי-העולם-הבא, ועל כגון זה אמר [שלמה המלך]: 'יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת' [מש' יד, יב]".
רוממות האושר האמיתי
רבנו הרמב"ם מסיים את דבריו שם בעצה טובה: "ולכן יכוון האדם את מחשבתו, ויבקש מהאל שיהיה כל מה שיקרֵהו בעולם הזה, מטובותיו ורעותיו, סיבה להשגת האושר האמיתי".
כלומר, על האדם לייחל לבורא-עולם שכל מה שיקרה לו, מהטובות ומהרעות, שתהא תכליתן וייעודן לְשֵׁם שכלוּל נפשו וליבּוּנהּ, כדי שבבוא היום תעמוד זכה וצחה לפני מלך-מלכי-המלכים, ותזכה להתענג בעונג הנשׂגב של קשירתה בדעת צור העולמים – וזהו האושר האמיתי, האושר הנצחי, הטובה שאין עמה רעה: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" (תה' לא, כ).
ברם, שאלה קמה וניצבה: אין ספק שהרעות שבאות על האדם כולן לטובה, הואיל והן ממרקות את נפשו, ועשויות אף לעורר אותו לדרך האמת ולרוממו לשוב ולנוס לה' יתעלה ולזכות בחיי העולם-הבא. כמו כן, גם הטובות שבאות על האדם הן לעולם לטובה, כי גם אם הן הביאוּ על האדם רעה גדולה, דהיינו ייסורים, שוב אנחנו חוזרים להשקפה שהייסורים הם לטובה.
ובמלים אחרות, לשם מה נועדה אפוא תפילת האדם שנזכרה לעיל בדברי רבנו? והלא ממילא תכלית הייסורים והטובות היא לעורר או לסייע לאדם ללכת בדרכי האמת? אלא, תפילה זו נועדה להזכיר לנו את האופן הנכון שבו עלינו להתייחס לייסורים ולטובות: את הייסורים עלינו לקבל בהכנעה ובאהבה גדולה לה' יתעלה; ואת הטובות שה' מעניק לנו עלינו לקבל בשמחה מהולה ביראת שמים, וכן בתפילה לבורא-עולם שהן לא יסירו אותנו מה' יתעלה, בבחינת: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דב' לב, טו).
ומי שידבק באהבת ה' יתעלה ויתייחס לרעות ולטובות באופנים הללו, הקב"ה גם עשוי לפקוח את עיניו להבין משהו מאופני השגחתו הנשגבים, ותתברר לו תכלית הרעה. נמצא, שכל מה שמתרגש על האדם הוא לטובה, ברם, רודף האמת, האדם הנבון והישר אשר מייחל לבוראו ומצפה לישועתו, אף יזכה להבין זאת, וכדברי חז"ל: "כל דעבדין משמיא – לטב". "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י).
בתמונת שער הרשומה: דגם של בית המקדש השני במוזיאון ישראל.