השמחה במשנת הרמב"ם

במאמרנו הקודם "איך אפשר לברך על הרעה?", ראינו את דברי הרמב"ם אשר מבאר, שאין ראוי לאדם נבון להצטער בבוא צרה גדולה לפי שאינו יודע את תכליתה, שהרי יש צרות גדולות שאחריתן טובה. בהמשך דבריו שם בפירושו לברכות (עמ' נא), רבנו מבאר את צדו השני של המטבע: "וגם אל יתפתה וישמח שמחה רבה כשתגיע אליו טובה לפי מחשבתו, לפי שאינו יודע התכלית". כלומר, על האדם החכם להיות מתון ושקול גם בבוא שמחה גדולה, לפי שהוא אינו יודע את מובאה ואחריתה, ולכן רבנו מדייק ואומר "כשתגיע אליו טובה לפי מחשבתו".


לעתים נדמה לו לאדם שהגיעה אליו טובה גדולה, אך בסופה היא עתידה להתברר כאכזבה קשה ומרה, ובבוא הרעה יקלל האדם את אותו היום שהגיעה אליו הטובה. נמצא, שגם כאשר מגיעה טובה לאדם, אל לו להתפתות ולשמוח שמחה יתרה, אלא ישמח בזהירות ובאיפוק מתוך תפילה לבורא-עולם ששמחה זו לא תיהפך עליו לרעה. דוגמה קיצונית לטובה שאחריתה מרה כלענה, הייתה בחירתו של משה קצב לנשיא המדינה, זוכר אני כיצד קילל קצב את היום שבו נבחר לנשיא, מפני שבחירתו זו פתחה קופת שרצים אשר איימה לבולעו חיים.


השמחה – רק בדבר נעלה


לצד החובה לשמוח מתוך תפילה והודיה לבורא-עולם, יש איסור להרבות בשמחה ושחוק כאשר הם מרוּקנים מתוכן, כלומר על האדם לשמוח רק בדבר שתכליתו למטרה נעלה, וכֹה דברי רבנו בהמשך פירושו שם: "וכן אסרו [חכמים] עליהם השלום להרבות בשמחה ושחוק, זולתי אם הייתה אותה השמחה בדבר נעלה, כלומר עשיית הטוב ודרישתו".


איזוהי אפוא השמחה הרצויה לפי חז"ל? השמחה שעוסקת בדבר נעלה, שמחה של מצוה, של עזרה לזולת וגמילות חסדים, של לימוד ערכים ומידות, של לימוד מדעים מתוך שאיפה להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, של עבודה ופרנסה במטרה לכלכּל את הרעייה והבנים ולהדריכם בדרך ישרה וברה – כל אלה הם בגדר מצוה מן המובחר, ודרכים שה' נתן לפני האדם לשמוח בהן בעולם-הזה ובעולם-הבא.


אזהרה מהדאבון והצער


לצד האיסור להרבות בשחוק ובשמחה שאינם בדבר נעלה, רבנו הרמב"ם מזהיר אותנו גם מן הנטייה לצער ולדאבון, וכֹה דבריו שם: "אבל האזהרה מהדאבון והצער הרי הוא מפורסם מאד בספרי הנביאים ואין צורך לדבר עליו". ובפירושו למסכת אבות הוא כותב, שהדרך לרפא את הנפש מן הדיכאון היא לשמוע מוזיקה נעימה, לטייל בגינות ובבנייני-פאר, ולבלות עם אנשים נאים ומכובדים. ברם, המעשים הללו רצויים רק בתנאי שמטרתם ותכליתם היא להבריא את נפש האדם הדואב מן הדיכאון שנחת עליו ועמעם את אור נפשו, וכֹה דבריו שם (עמ' רנו):


"וכן אם גברה עליו המרה השחורה [=מלנכוליה] יסיר אותה בשמיעת שירים ומיני נגינות, ובטיול בגינות ובנייני-פאר, וישיבה עם צורות נאות, וכיוצא בזה ממה שמיישב את הנפש ומסיר את שעמום המרה השחורה ממנה, ויתכוון בכל זה להברות את גופו, ותכלית בריאות גופו כדי שידע [את ה' יתעלה שמו]".


נשים לב, כי תכלית בריאות הגוף איננה הנאת הבריאות, כי כמעט ואין הבדל בין אוהבי הבריאות בשל תועלותיה ויתרונותיה, לבין אוהבי התאוות בשל הנאותיהן ותענוגותיהן. אלא, על אהבת הבריאות ותקינות הגוף להיות אמצעי חשוב ונעלה לעבודת ה' ולידיעת בורא-עולם, כי אין האדם יכול להבין מושכל והוא חולה או לקוי בבריאותו, וכפסק רבנו בהלכות דעות (ג, ט): "שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות, והוא חולה או אחד מאיבריו כואב". ובעניין תכלית הבריאות, כך כותב רבנו הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות (הפרק הרביעי, עמ' רנו–רנז):


"ואפשר שתהיה הנהגתו תמיד לפי התועלת כמו שביארנו [שבוחר תמיד במאכלים ובפעולות שמבריאות ומחזקות את גופו], אלא שעושה מטרתו בריאות גופו ושלומו מן המחלות בלבד. ואין זו מעלה, לפי שכמו שהעדיף זה הנאת הבריאות כך העדיף האחר הנאת המאכל או הנאת התשמיש, וכולם אין תכלית אמיתית למעשיהם. אבל הנכון הוא, שיעשה תכלית כל פעולותיו בריאות גופו והתמדת מציאותו בשלום כדי שיעמדו כלי כוחות נפשו, שהם איברי הגוף, שלמים, שאז תשתמש נפשו בלי מעצור במעלות המידותיות וההגיוניות".

נחזור עתה לעניין השמחה, בהלכות דעות (ב, יד) רבנו הרמב"ם מסכם את הדרך הישרה שיבור לו האדם:


"לא יהיה אדם בעל שׂחוק וְהָתֵל, ולא עצב ואונן – אלא שמח. כך אמרו חכמים: 'שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה'. וציוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל, אלא מקביל את כל האדם בסבר פנים יפות".


חכמים ציוו אותנו שנשתדל בכל מאודנו לעבוד את ה' בשמחה, ומהי הדרך הנכונה? להתרחק משני הקצוות ששניהם רעים: הקצה האחד הוא הליצנות, השחוק וההיתול, והקצה האחר הוא העצבות והדיכאון. המיצוע הוא השמחה הפנימית האמיתית, היא הנדרשת והיא המשובחת. ואין שמחה אמיתית אלא שמחה של מצוה, שמחה של עשיית הטוב והצדק שמעניקה לאדם סיפוק נפשי ועונג רוחני נצחי.


מכשול האושר המדומה


בהמשך דבריו במסכת ברכות שם, רבנו מלמד אותנו שיש בני-אדם שנדמה להם שהם שרויים בטוב, נדמה להם שהם מאושרים וחייהם מושלמים, ברם אושרם הוא אושר מדומה. הם שרויים בטוב ובנועם מקטנותם, תמיד היה להם כל מה שביקשו, כל תפנוקי החיים היו ועודם בהישג ידם. ברם, נהייתם אחר התאוות המדומות, וסיפוקם בהזיה שיש להם הכל והם מאושרים, הם אלה שגורמים להם להתרחק מדרך האמת ולהפסיד את עולם הנצח.


וכֹה דברי רבנו שם:


"וכל זה [=האזהרה מהדאבון והצער שהזכיר רבנו לעיל, הוא בתנאי] אם לא היה אותו אדם שרוי בטוב מראשיתו ועד אחריתו ויחשוב [אותו] החושב שהוא מאושר מאוד".


כלומר, אזהרתו של רבנו מלהצטער ומלספוק על ירך, אינה מכֻוונת לאלה ששרויים בטוב מדומה, אלה שנדמה להם שהם מאושרים. אנשים כאלה צריכים להתחרט על ריחוקם ולבכות ולקונן על נהייתם אחר התאוות, שהרי צערם וחרטתם הם הפתח לחזרתם לדרך האמת.


וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהמשך דבריו שם:


"ואותו האושר המדומה יהיה הסיבה למנוע ממנו את האושר האמיתי, ויהיה הוא הסיבה לטורדו מחיי-העולם-הבא, ועל כגון זה אמר [שלמה]: 'יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת' [משלי יד, יב]".


רוממות האושר האמיתי


רבנו הרמב"ם מסיים את דבריו שם בעצה טובה:


"ולכן יכוון האדם את מחשבתו, ויבקש מהאל שיהיה כל מה שיקרֵהו בעולם הזה, מטובותיו ורעותיו, סיבה להשגת האושר האמיתי".


כלומר, על האדם לייחל לבורא-עולם שכל מה שיקרה לו, הטובות והרעות, תהא תכליתן וייעודן לְשֵׁם שכלוּל נפשו וליבּוּנהּ, כדי שבבוא היום תעמוד זכה וצחה לפני מלך-מלכי-המלכים, ותזכה להתענג בעונג הנשׂגב של קשירתה בדעת צור העולמים, וזהו האושר האמיתי, האושר הנצחי, הטובה שאין עמה רעה.


נמצא, שכל מה שבא ויבוא על האדם הנבון הוא לטובה, והאדם יְשַׁר הדרך וזך הלֵּבב אשר מייחל לבוראו ומצפה לישועתו, אכן מתקיים בו מאמר חז"ל "כל דעבדין משמיא – לטב".


בתמונת שער הרשומה: דגם של בית המקדש השני במוזיאון ישראל.

התמונה מאת: Ariely. רישיון: CC BY 3.0.