איך אפשר לברך על הרעה?


אחת ההלכות הקשות ביותר לקיום היא ההלכה שמחייבת אותנו להודות לה' יתעלה בשמחה גם בעת יגון ואנחה. יסוד הלכה זו במשנה במסכת ברכות, וזה לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (י, ג): "שמע שמועה רעה מברך 'ברוך דיין האמת', וחייב אדם לברך על הרעה בטובת-נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה, שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ' [דברים ו, ה] [...], ובכלל אהבה זו היתרה שנצטווינו בה, שאפילו בעת שייצר לו, יודה וישבח [לה'] בשמחה". איך ניתן לקיים הלכה זו? כאשר אדם שומע על מות אהובו למשל, איך הוא יכול לזכור את בוראו, להתמקד באהבתו אליו ולהודות לו מתוך שמחה אמתית?

ריסון הרגשות ויישוב הדעת

תשובה חלקית אנו מוצאים בפירושו של הרמב"ם למשנה ברכות (ט, ה), וכֹה דבריו: "אמרוֹ [במשנה: 'חייב לברך על הרעה] כשם שהוא מברך על הטובה', רוצה לומר שיקבלם בשמחה ויכבוש רגשותיו ויישב דעתו כשמברך 'ברוך דיין האמת', עד שייראה כמו בזמן שהוא מברך 'הטוב והמטיב'". כלומר, כדי שהאדם יתרומם למעלת הודאה על הרעה מתוך שמחה פנימית אמתית, עליו לכבוש את רגשותיו, ליישב את דעתו ולקבל בשמחה את גזירת שמים.

ואמנם, מנהג יהודי-תימן בעת הלוויה, שכל זמן ההלוויה נאמר ברקע "צידוק הדין", כלומר כל הקהל אומר את הפסוק הבא בנעימת קינה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד). וברור שמטרת צידוק הדין לסייע בריסון הרגשות וביישוב הדעת, כלומר לעוררנו לזכור את בורא-עולם שדינו דין אמת, ולחזק בקרבנו את ההכרה שכל פעולותיו לפי קו צדק מדוקדק. ברם, עדיין קשה מאוד, כיצד אדם יכול לכבוש את רגשותיו? כיצד אדם יכול ליישב את דעתו בעת קשה זו? וכיצד אדם יכול לקבל את ייסוריו בשמחה?

אור הדעת סוד השמחה

בתוך דברי הרמב"ם האחרונים טמון הסוד להצלחה במשימה זו, והוא אור הדעת. כדי שאדם יצליח בעת הקשה ביותר לרסן את רגשותיו, ליישב את דעתו ולשמוח שמחה שלמה בייסוריו, הוא צריך לטפח במשך תקופה ארוכה את כוחותיו השכליים-הרוחניים. וככל שכוחו השכלי של האדם מתחזק וגובר, כך יכולתו לרסן את רגשותיו וליישב את דעתו בעת צרה הולכת ומתעצמת.

ברם, כדי שאדם יצליח לטפח את כוחותיו השכליים-הרוחניים הוא חייב לרסן את תאוותיו. ריסון התאוות הוא תנאי הכרחי לקיום אור הדעת, ואור זה ישמש לאדם משענת-אמת בעת שבר ומשבר. ושמא ישאל השואל, מדוע יש קשר בין אור הדעת לבין נהייה אחר התאוות? על כך משיב רבנו בחיי (ספרד, המאה הי"א) בספרו "תורת חובות הלבבות", וזה לשונו (עמ' קלד–קמב):

"וכיון שההנאות הגופניות קודמות בנפש האדם מנעוריו, והרגלו בהן חזק [...], לפיכך גברה מידת התאווה על שאר מידותיו, וגברה גם על השכל [...] וטמטמה את עיניו, והשחיתה [...] את תכונותיו הנעלות. [...] מפני שהאדם זקוק מנעוריו לניהול והדרכה ועצירת תאוותיו עד שיתחזק ויתייצב שכלו, וכן הנשים וחלושי הדעת מן הגברים אינם נמשכים אחרי הנהגת השכל מחמת חולשת רִסְנוֹ וְאִכְפּוֹ עליהם [...]. כי אותם האנשים אשר ניתנה להם התורה היו במצב שהתאוות הבהמיות גברו עליהם, ומשום כך נחלשו שכליהם והבחנתם מהרבה מן המושכלות".

מדבריו עולה, כי הנהייה אחר התאוות הבהמיות משחיתה את כוחו השכלי של האדם, וממילא את יכולתו להבחין וללמוד את החכמות והמדעים. וככל שכוחו השכלי של האדם מתעמעם, כך יכולתו לרסן את רגשותיו וליישב את דעתו בעת משבר הולכת ודועכת.

"כל מה דעביד משמיא לטב"

לאחר שהאדם ריסן את תאוותיו והאיר את שכלו באור הדעת, הוא גם יזכה להבין לעומק את מאמר חכמים: "כל מה דעביד משמיא לטב". אדם שזיכך את שכלו והבין עניין עמוק זה לכל היקפו, יזכה לא רק ליישב את דעתו בעת יגון, אלא גם לשמוח בעת אנחה, מפני ששכלו רוממוֹ להבנה העמוקה שכל מה שה' עושה לטובה. וזה לשון הרמב"ם בהמשך פירושו למשנה שם:

"שיקבלם [=את הייסורים] בשמחה [...], וכמו שאומרים חכמים ברוב ענייניהם 'כל מה דעביד משמיא לטב', וזה דבר מושכל אצל הנבונים [...], לפי שהרבה דברים נחשבין לרע בתחילתם וסופם מביאים טובה גדולה, והרבה דברים נחשבים בראשיתם טוב ויהיה בסופם רע מאד. ולכן אין ראוי לנבון להצטער בבוא צרה גדולה וגזירה הרת סכנה, לפי שאינו יודע התכלית".

נמצא, כי כדי להתרומם ברגעי שבר ומשבר, עלינו לשכלל את מידותינו במשך תקופה ארוכה. ראשית עלינו להילחם בתאוות ולהרחיקן מקרבנו ככל יכולתנו, מפני שרק בהרחקת התאוות נוכל ליישב את דעתנו ולהאיר את שכלנו באור הדעת. אור הדעת ומושגי האמת ירוממונו לשמחה גדולה בעבודת ה' יתעלה, שמחה אשר תעמוד לנו בעת צרה ואנחה. ולבסוף, התובנה "שכל מה דעביד משמיא לטב", תפעם בכל נים מנימי נפשנו ותזריח אורות חדשים ומאושרים בחיינו.


#הלכה #מידותטובות #מוסר

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!