האמנות במשנת הרמב"ם

האמנות בחיינו באה לידי ביטוי בשלל דרכים ומקצועות, כגון: ציור, פיסול, אדריכלות, מוזיקה, אופנה, אוכל, ספרות, שירה, קולנוע, צילום, ועוד דרכים רבות מלמנות. היצירה היא חלק חשוב בחיינו, ורבים הם האנשים אשר מרגישים צורך ליצור ולהנחיל לדורות יצירות אמנות בתחומים רבים ומגוונים. האם ייתכן שכל שלל היצירות הללו פסולות מעיקרן לפי דת משה? האם צודקים צאצאי המינים הוזי ההזיות, הסוברים שאין להן כל תפקיד בדת משה, וכל תפקידו של האדם היהודי הוא ללמוד תורה?


אמנם יש לדעת, כי רבים מהאומנים בכל הדורות שילבו זימה והבלים ביצירות האמנות שלהם, בעיקר כדי שהיצירה שלהם תתפרסם ותזכה באהדת ההמון. ומן המפורסמות שזימה וליצנות מושכות את לב ההמון, ואף בימינו משתמשים בהן כדי למכור מוצרים ומשלבים אותן בפרסומות רבות. לדוגמה, לאחרונה הזדמן לידיי ספר שעוסק ביצירות האמנות של הצייר רנואר (צרפת, 1841–1919), ורבות מיצירותיו הן יצירות שעוסקות בעירום של גוף האשה. גם הצייר מיכלאנג'לו (איטליה, 1945–1564) עסק בציורי עירום של הגבר והאשה, והכנסייה הנוצרית המושחתת והזימתית אף מעטרת את כנסיותיה החשובות ביותר בציוריו הפרובוקטיביים (ראו לדוגמה הקפלה הסיסטינית).


כך שבראש דברינו עלינו לדעת, כי האמנות שימשה במהלך הדורות ככלי בידי אנשים שתאוותיהם הנחו את אורחות חייהם. ברם, האמנות כאמנות איננה דבר רע, ויש לה תפקיד חשוב מאד בדת משה, בכפוף כמובן לכללי ההלכה והצניעות. ועדיין השאלה במקומה עומדת, מדוע יש לאמנות תפקיד כה חשוב?


התשובה, מפני שהאמנות על שלל ביטוייהָ היא כלי חשוב והכרחי להרגעת ולשלוות הנפש, ובריאות הנפש היא כלי חשוב והכרחי לעבודת השם. כלומר, בני האדם נבראו כיצורים מורכבים ביותר, והם זקוקים למגוון רחב של עזרים לחיים טובים ומאושרים. כל אחד מאתנו זקוק לפסק-זמן ולהפנות את מחשבתו מטרדותיו ומעיסוקיו היום-יומיים, כדי לרענן את נפשו ולתת לה כוחות להמשיך הלאה. וזו מטרת האמנות במשנת הרמב"ם, לרענן את נפש האדם, ולהטעין אותו בכוחות מחודשים להמשיך במסעו להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, וזו מטרתו ותכליתו המרכזית של האדם עלי אדמות.


א. תכלית האמנות – ידיעת השם


הרמב"ם מרחיב בעניין זה בפרק החמישי מפרקי הקדמתו למסכת אבות. שם הוא מבאר כי מטרתו המרכזית של האדם בחייו היא: "השגת ה' יתהדר ויתרומם, כפי יכולת האדם", ולכן עליו להנחות את כל "פעולותיו, תנועותיו ותנוחותיו וכל דבריו [שיהיו] מובילים אל התכלית הזו". לדוגמה, שתהיה כוונתו "באכילתו ושתייתו ושינתו ותשמישו ויקיצתו ותנועתו ותנוחתו בריאות גופו בלבד, והמטרה בבריאות גופו כדי שתמצא הנפש את כליה בריאים ושלמים, שתשתמש בהם בלימודים וקניית המעלות המידותיות וההגיוניות, כדי שיגיע לאותה התכלית".


הרמב"ם מוסיף ומבאר כי לפי השקפה זו, לא תהיה המטרה בחיים ההנאה, אלא התועלת שמובילה להשגת השם. לדוגמה, לפי הרמב"ם אין לבחור מן המאכלים את הערב אלא את המועיל, ואם נמצא שהמועיל הוא גם ערב – מה טוב, אך ההחלטה מה לאכול צריכה להיות תלויה בראש ובראשונה בבחינת תועלת המזון לבריאות גופנו, כדי שנוכל לעבוד את השם בשלמות ככל יכולתנו.


ברם, אם יש אנשים שנחלשה תאוותם למאכל, אז עליהם לסטות מן הכלל המרכזי שנאמר לעיל, ועליהם לבחור דווקא את מאכלי התאווה הערבים והמתובלים, כדי לעורר את תאוותם לאכילה, או במלים אחרות, כדי לרפא את נפשם מחולשתה ולהחזירה לאיזונה. ולאחר שיחזרו לאיזונם ישובו להתנהג לפי הכלל הראשון. ואולי יש כאן עצה לחולי אנורקסיה בראשית חוליים, כי לאחר זמן מסוים החולי קונה אחיזה עמוקה בנפש האדם, וייתכן שעצה זו כבר לא תועיל להם, והם יזדקקו לטיפול מסוג אחר לחלוטין.


בדוגמה השנייה שהרמב"ם מביא בפרקי הקדמתו לאבות, הוא מזכיר את תפקידה של המוזיקה והאמנות בחיי האדם, וכֹה דבריו: "וכן אם גברה עליו המרה השחורה [=הדיכאון] יסירנה בשמיעת שירים ומיני נגינות, ובטיול בגינות ובנייני פאר, וישיבה עם צורות נאות, וכיוצא בזה ממה שמיישב את הנפש ומסיר שעמום המרה השחורה ממנה".


מדבריו עולה, כי יש למוזיקה ולשאר תחומי האמנות חשיבות רבה, מפני שהם מיישבים את הנפש ומרפאים אותה מחולייה ומתשישותה. הדוגמאות שהרמב"ם מביא כאן מעניינות ביותר, וכלל אינן תואמות את המקובל בעולם הדתי האורתודוקסי הפרו-נוצרי בימינו שקידש את מגמת ההחמרה הסגירות והסגפנות. שהרי הרמב"ם מדבר כאן לדוגמה על טיולים בגינות ובנייני פאר, כלומר יש חשיבות לאסתטיקה העירונית, מפני שהיא כלי חשוב במסענו לידיעת ה'! וזאת בניגוד מוחלט וגמור לחשיבה בעולם החרדי, שמזלזלים בעניינים אלה, ואף מקדשים את החיים ללא השקעה ביופי עירוני, כביכול היופי הוא מאויבי דת משה, ויש לכער את חיינו בכוונה כדי להתרחק ממנו.


בנוסף, הרמב"ם אומר משפט שלכאורה אינו ברור: "ישיבה עם צורות נאות", מה כוונתו בכך? ובכן, לפי דעתי מדובר לדוגמה בהליכה למסעדות יוקרה, שם המלצרים והסועדים לבושים בחן ובמחלצות מפוארות, וכל האווירה מסביב היא אווירת פאר ויוקרה. או הליכה למלונות מפוארים או לקונצרטים ושאר אירועים יוקרתיים כיוצא בהם, אשר משמחים את נפש האדם, ומיישבים את נפשו. אגב, זו אחת הסיבות שיוצרי הסרטים בהוליווד, עוסקים רבות בחיי העשירים ומתארים בפרוטרוט את שלל העושר והמותרות שבחייהם – כי דברים אלה גורמים עונג ונחת לנפש האדם, ועשויים לרענן ולרפא את נפשו.


ב. מדוע הנפש שלנו עלולה לחלות?


במהלך הפרק הרמב"ם שב ומדגיש, שכל מטרתה של האמנות היא ריפוי נפש האדם, כדי שכלֵי גופו ונפשו יהיו בריאים ושלמים להגיע לתכלית האמיתית: ידיעת ה' יתעלה ויתרומם כפי יכולת האדם. וכאשר מטרתו של האדם בעולם היא ידיעת השם, הוא "יהיה פנוי מהרבה ממעשיו ויתמעט מדבריו הרבה מאד. כי מי שמטרתו עניין זה [=ידיעת השם] לא יתעורר לקשט את הקירות בזהב או לעשות סרט של זהב בבגדו, זולתי אם נתכוון בדבר זה ליישב את נפשו כדי שתבריא, ולסלק ממנה את חוליה כדי שתהיה בהירה וזכה לקבל את המדעים. כדרך שאמרו [חז"ל בשבת כה ע"ב, ובברכות נז ע"ב]: 'דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים ומיטה מוצעת לתלמידי חכמים, מרחיבין דעתו של אדם'".


הנה אנחנו רואים שוב, כי לאמנות וליופי יש חשיבות גדולה בחיי האדם, כי הם אמצעי חשוב והכרחי לזיכוך הנפש ולהכשרתה לקבלת המדעים והמושכלות! נמצא אפוא, שהרחבת דעתו של אדם תלויה בעצמים החיצוניים הסובבים אותו! ואם אדם רואה כל ימיו בגדים שחורים, בניינים מפויחים, פחים הפוכים ורחובות מלוכלכים, והוגה כל ימיו במטר אותיות מייגעות ומשעממות, משובשות ואף מזוהמות, איך לא תחלה נפשו?


על זאת מוסיף הרמב"ם ואומר שם: "לפי שהנפש תלאה, ותיטמטם המחשבה בהתמדת ראיית הדברים הקשים, כמו שיחלה הגוף בהתעסקו בעבודות המייגעות עד שינוח ויינפש, ואז יחזור לאיזונו. כך גם הנפש צריכה להישָּׁקט [=להירגע] ולהתעסק בנחת חושים, כגון ההסתכלות בציורים ודברים הנאים עד שתסתלק ממנה הלֵּאות כמו שאמרו 'כי חלשי רבנן מגרסא'. וחוששני לומר כי לפי אופנים אלה, לא יהיו אלו רע ולא פעולות לבטלה, כלומר ההתעוררות לציורים וכיורים בבניינים ובכלים ובבגדים".


כלומר, כאשר הנפש עוסקת שוב ושוב באותם הדברים, ובמיוחד אם מדובר במאמץ שכלי ממושך, היא מתעייפת ועלולה אף להינזק, בדיוק כמו שהגוף שאוּמץ בעבודה קשה זקוק למנוחה ועלול להינזק. ומהי מנוחת הנפש? התבוננות ביצירות אמנות! אמנם הרמב"ם מוסיף הסתייגות-מה לדבריו באמרוֹ "וחוששני לומר" וכו', כי הרמב"ם יודע היטב שהאמנות משמשת בידי הולכי על שתיים ככלי לעוררות היצרים והלהטת התאוות.


ג. מהם גדרי האסור והמותר באמנות?


הרמב"ם לא שרטט גדרים ברורים בעניין זה, אלא הניח לנו כלל שינחה אותנו לקבוע גדרים בהתאם למציאות הדינמית והמשתנה מדור לדור. הכלל המנחה הוא: כל יצירת אמנות שאיננה מתנגשת חזיתית עם עקרונותיה החשובים של דת משה – רצויה ומבורכת, וכל אמנות שאיננה עומדת בתנאי זה – מאוסה ומרוחקת.


אתן כמה דוגמאות, הראשונה מעולם הסטנד-אפ, גם הסטנד-אפ הוא בגדר אמנות, ויש לו חשיבות גדולה לאנשים שסובלים מדיכאונות, כדי לשמח אותם ולרפא אותם מחוליים, או לכל הפחות להעניק להם הפוגה רגעית מייסוריהם. זכורני בילדותי שהיה שחקן קולנוע מפורסם ששמו היה "אדי מרפי", והיה לו סרט סטנד-אפ שנקרא "גסות" (Raw), למיטב זכרוני היה מדובר במופע תועבה שכל כולו נבלות-פה, זימה וליצנות מן הסוג המכוער והגרוע ביותר. כך שסטנד-אפ מסוג זה וכל הדומה לו אסור באיסור מוחלט וגמור. לעומת זאת, שמעתי על שחקן וסטנד-אפיסט יהודי-אמריקאי מפורסם בשם "ג'רי סיינפלד", ואף שלא ראיתי את המופע שלו הבנתי שהוא רחוק מאד ממופעו הזימתי של מרפי. וייתכן שמופע כזה ניתן להתאים ולהכשיר לפי הרמב"ם במטרה לריפוי הנפש.


דוגמה נוספת דומה היא ליצנות רפואית, שהיא בעצם סוג של מופע סטנד-אפ, ואין חולק בתועלתה ובחשיבותה לאותם אומללים מיוסרים, חולי המחלות הקשות והסופניות, ושאר חולים שכל חיוך קטן בעבורם הוא אושר גדול, והפוגה מבורכת מייסוריהם.


דוגמה נוספת, כבר הזכרנו את מיכלאנג'לו ואת רנואר, שלא מעטים מציוריהם עוסקים באנטומיה של גוף האדם, נציין אפוא צייר אמריקאי שכל ציוריו עוסקים באמנות טהורה, והוא אלברט בירשטאדט (1830–1902), שכל ציוריו עד כמה שראיתי מתארים את טבע הבריאה הנפלאה שסובבת אותנו, ומעוררים את נפש האדם להתפעל ולהתפעם "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ" (תה' קד, כד), וברוך שחלק מחוכמתו לבני אדם.


נמצא אפוא, שהכלל המנחה הוא: כל אמנות שמסייעת לרפא ולרענן את נפש