top of page

האמנות במשנת הרמב"ם

האמנות בחיינו באה לידי ביטוי בשלל דרכים ומקצועות, כגון: ציור, פיסול, אדריכלות, מוזיקה, אופנה, אוכל, ספרות, שירה, קולנוע, צילום, ועוד דרכים רבות מלמנות. היצירה היא חלק חשוב בחיינו, ורבים הם האנשים אשר מרגישים צורך ליצור ולהנחיל לדורות יצירות אמנות בתחומים רבים ומגוונים. במאמר זה נבקש להבין מהי תפקידה של האמנות בדת משה.


טרם שנמשיך עלינו לידע כי רבים מקרב האומנים בכל הדורות שילבו זימה והבלים ביצירות האמנות שלהם, בעיקר כדי שהיצירה שלהם תתפרסם ותזכה באהדת ההמון. ומן המפורסמות שזימה וליצנות מושכות ומרתקות את לב ההמון כי עבדא בהפקירא ניחא להו, לחם ושעשועים כידוע – ואף בימינו משתמשים בהן כדי למכור מוצרים ומשלבים אותן בפרסומות רבות.


לדוגמה, לאחרונה הזדמן לידיי ספר שעוסק ביצירות האמנות של הצייר רנואר (צרפת, 1841–1919), והופתעתי לגלות שרבות ואולי רוב יצירותיו עוסקות בעירום של גוף האשה. גם הצייר מיכלאנג'לו (איטליה, 1475–1564) עסק בציורי עירום של הגבר והאשה, והכנסייה הנוצרית המושחתת והזימתית אף מעטרת את כנסיותיה החשובות ביותר בציוריו הפרובוקטיביים (ראו לדוגמה הקפלה הסיסטינית). יחד עם זאת, האמנות כאמנות איננה דבר רע, להיפך, היא עניין חיובי ונעלה מאד, ויש לה תפקיד חשוב מאד בדת משה, בכפוף כמובן לכללי ההלכה, המחשבה, יסודות-הדת, והצניעות. מהו אפוא תפקידה החשוב של האמנות בדת משה?


ובכן, האמנות על שלל ביטוייהָ היא כלי חשוב והכרחי להרגעת ולשלוות הנפש, ובריאות הנפש היא כלי חשוב והכרחי לעבודת השם ולמילוי מאגרי תעצומות הנפש והחיוניות. כלומר, בני האדם נבראו כיצורים מורכבים ביותר, והם זקוקים למגוון רחב של עזרים לחיים טובים ומאושרים. כל אחד מאתנו זקוק לפסק-זמן ולהפנות את מחשבתו מטרדותיו ומעיסוקיו היום-יומיים, כדי לרענן את נפשו ולתת לה כוחות ומרץ להמשיך הלאה. וזו מטרת האמנות במשנת הרמב"ם, לרענן את נפש האדם, ולהטעין את האדם בכוחות מחודשים להמשיך במסעו להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, שהיא מטרתו ותכליתו המרכזית של האדם עלי אדמות.


א. תכלית האמנות – ידיעת השם


רבנו מרחיב בעניין זה בפרק החמישי מפרקי הקדמתו למסכת אבות. שם הוא מבאר כי מטרתו המרכזית של האדם בחייו היא: "השגת ה' יתהדר ויתרומם, כפי יכולת האדם", ולכן עליו להנחות את כל "פעולותיו, תנועותיו ותנוחותיו וכל דבריו, [שיהיו] מובילים אל התכלית הזו". לדוגמה, שתהיה כוונתו "באכילתו ושתייתו ושינתו ותשמישו ויקיצתו ותנועתו ותנוחתו בריאות גופו בלבד, והמטרה בבריאות גופו כדי שתמצא הנפש את כליה בריאים ושלמים, שתשתמש בהם בלימודים וקניית המעלות המידותיות וההגיוניות, כדי שיגיע לאותה התכלית".


הרמב"ם מוסיף ומבאר, כי לפי השקפה זו לא תהיה המטרה בחיים ההנאה, אלא התועלת שמובילה להשגת השם. לדוגמה, לפי הרמב"ם אין לבחור מן המאכלים את הערב אלא את המועיל, ואם נמצא שהמועיל הוא גם ערב – מה טוב, אך ההחלטה מה לאכול צריכה להיות תלויה בראש ובראשונה בבחינת תועלת המזון לבריאות גופנו ולחיזוקו, כדי שנוכל לעבוד את השם בשלמות ככל יכולתנו.


ברם, אם יש אנשים שנחלשה תאוותם למאכל, אז עליהם לסטות מן הכלל המרכזי שנאמר לעיל, ועליהם לבחור דווקא את מאכלי התאווה הערבים והמתובלים, כדי לעורר את תאוותם לאכילה, או במלים אחרות, כדי לרפא את נפשם מחולשתה ולהחזירה לאיזונה. ולאחר שיחזרו לאיזונם ישובו להתנהג לפי הכלל הראשון. ואולי יש כאן עצה לחולי אנורקסיה בראשית חוליים, כי לאחר זמן מסוים החולי קונה אחיזה עמוקה בנפש האדם, וייתכן שעצה זו כבר לא תועיל להם, והם יזדקקו לטיפול מסוג אחר לחלוטין.


בדוגמה השנייה שהרמב"ם מביא בפרקי הקדמתו לאבות שם, הוא מזכיר את תפקידה של המוזיקה והאמנות בחיי האדם, וכֹה דבריו: "וכן אם גברה עליו המרה השחורה [=הדיכאון] יסירנה בשמיעת שירים ומיני נגינות, ובטיול בגינות ובנייני פאר, וישיבה עם צורות נאות, וכיוצא בזה ממה שמיישב את הנפש ומסיר שעמום המרה השחורה ממנה".


מדבריו עולה, כי יש למוזיקה ולשאר תחומי האמנות חשיבות רבה, מפני שהם מיישבים את הנפש ומרפאים אותה מחולייה ומתשישותה. הדוגמאות שהרמב"ם מביא כאן מעניינות ביותר, וכלל אינן תואמות את המקובל בעולם הדתי האורתודוקסי הפרו-נוצרי בימינו שקידש את מגמת ההחמרה הסגירות והסגפנות, כאילו מטרת ה' בנו היא שנסבול ונתייסר לחינם – שהרי הרמב"ם מדבר כאן בדוגמאותיו על טיולים בגינות ובנייני פאר, כלומר יש חשיבות לאסתטיקה העירונית, מפני שהיא כלי חשוב במסענו לידיעת ה'! וזאת בניגוד מוחלט וגמור לחשיבה בעולם החרדי, שמזלזלים בעניינים אלה, ואף מקדשים את החיים ללא השקעה ביופי עירוני, כביכול היופי הוא מאויבי דת משה, ויש לכער את חיינו בכוונה כדי להתרחק ממנו.


בנוסף, הרמב"ם אומר משפט שלכאורה אינו ברור: "ישיבה עם צורות נאות", מה כוונתו בכך? ובכן, לפי דעתי מדובר לדוגמה בהליכה למסעדות יוקרה, שם המלצרים והסועדים לבושים בחן ובמחלצות מפוארות, וכל האווירה מסביב היא אווירת פאר והדר. או הליכה למלונות מפוארים או לקונצרטים ושאר אירועים יוקרתיים כיוצא בהם, אשר משמחים את נפש האדם, ומיישבים את נפשו. אגב, זו אחת הסיבות שהתקשורת ורוב עולמות התוכן, עוסקים רבות בחיי העשירים ומתארים בפרוטרוט את שלל העושר והמותרות שבחייהם – כי דברים אלה גורמים עונג ונחת לנפש האדם, ועשויים לרענן ולרפא את נפשו מלֵּאותה ולהשכיח ממנו את טרדותיו.


ב. מדוע הנפש שלנו עלולה לחלות?


במהלך הפרק רבנו הרמב"ם שב ומדגיש, שכל מטרתה של האמנות היא ריפוי נפש האדם, וזאת כדי שכלֵי גופו ונפשו יהיו בריאים ושלמים להגיע לתכלית האמיתית: ידיעת ה' יתעלה ויתרומם כפי יכולת האדם. אמנם, כאשר מטרת האדם בעולם היא ידיעת ה', ממילא רבות מן המותרות כבר לא ימשכו אותו כי מקור העונג הרוחני שלו יהיה מלימודיו ומהשגת האמת.


וכֹה דברי רבנו שם:


"[ואז] יהיה [האדם] פנוי מהרבה ממעשיו ויתמעט מדבריו הרבה מאד. כי מי שמטרתו עניין זה [=ידיעת השם] לא יתעורר לקשט את הקירות בזהב או לעשות סרט של זהב בבגדו, זולתי אם נתכוון בדבר זה ליישב את נפשו כדי שתבריא, ולסלק ממנה את חוליה כדי שתהיה בהירה וזכה לקבל את המדעים. כדרך שאמרו [חז"ל]: 'דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים ומיטה מוצעת לתלמידי חכמים, מרחיבין דעתו של אדם' [בשבת כה ע"ב, ובברכות נז ע"ב]".


הנה אנחנו רואים שוב, כי לאמנות לחן וליופי יש חשיבות גדולה מאד בחיי האדם, מפני שהם אמצעי חשוב והכרחי לזיכוך הנפש ולהכשרתה לקבלת המדעים והמושכלות! נמצא אפוא, שהרחבת דעתו של אדם תלויה בעצמים החיצוניים הסובבים אותו! ואם אדם רואה כל ימיו בגדים שחורים, בניינים מפויחים, פחים הפוכים ורחובות מלוכלכים, והוגה כל ימיו במטר אותיות מייגעות משעממות ומשמימות, משובשות ואף מזוהמות, איך לא תחלה נפשו?


על זאת מוסיף הרמב"ם ואומר שם:


"לפי שהנפש תלאה, ותיטמטם המחשבה בהתמדת ראיית הדברים הקשים, כמו שיחלה הגוף בהתעסקו בעבודות המייגעות עד שינוח ויינפש ואז יחזור לאיזונו. כך גם הנפש צריכה להישָּׁקט [=להירגע] ולהתעסק בנחת חושים, כגון ההסתכלות בציורים ודברים הנאים עד שתסתלק ממנה הלֵּאות כמו שאמרו: 'כי חלשי רבנן מגרסא'. וחוששני לומר כי לפי אופנים אלה, לא יהיו אלו רע ולא פעולות לבטלה, כלומר ההתעוררות לציורים וכיורים בבניינים ובכלים ובבגדים".


כלומר, כאשר הנפש עוסקת שוב ושוב באותם הדברים, ובמיוחד אם מדובר במאמץ שכלי ממושך, בסופו-של-דבר היא תתעייף ועלולה אף להינזק, בדיוק כמו שהגוף שאוּמץ בעבודה קשה זקוק למנוחה ועלול להינזק. ומהי מנוחת הנפש? התבוננות ביצירות אמנות! אמנם הרמב"ם מוסיף הסתייגות-מה לדבריו באמרוֹ "וחוששני לומר" וכו', כי הרמב"ם יודע היטב שהאמנות משמשת בידי הולכי על שתיים ככלי לעוררות היצרים והלהטת התאוות.


ג. מהם גדרי האסור והמותר באמנות?


הרמב"ם לא שרטט גדרים ברורים בעניין זה, אלא הניח לנו כלל שינחה אותנו לקבוע גדרים בהתאם למציאות הדינמית והמשתנה מדור לדור. הכלל המנחה הוא: כל יצירת אמנות שאיננה מתנגשת חזיתית עם עקרונותיה החשובים של דת משה – רצויה ומבורכת, וכל אמנות שאיננה עומדת בתנאי זה – מאוסה ומרוחקת.


אתן כמה דוגמאות: גם הסטנד-אפ הוא בגדר אמנות, ויש לו חשיבות גדולה לאנשים שסובלים מדיכאונות כדי לשמח אותם ולרפא אותם מחוליים, או לכל הפחות להעניק להם הפוגה רגעית מייסוריהם. אם מדובר במופע שיש בו נבלות פה ודברי זימה כמובן שמדובר באיסור חמור, אך אם מדובר בסטנד-אפ שאינו יורד לשפל הבהמיות, נראה שמופע כזה ניתן להתאים ולהכשיר לפי הרמב"ם במטרה לריפוי הנפש, וזאת לבני אדם השקועים בדיכאונות וביגונות.


דוגמה נוספת דומה היא ליצנות רפואית, שהיא בעצם סוג של מופע סטנד-אפ, ואין חולק בתועלתה ובחשיבותה לאותם אומללים מיוסרים, חולי המחלות הקשות והסופניות, ושאר חולים מיואשים שכל חיוך קטן בעבורם הוא אושר גדול, והפוגה מבורכת מייסוריהם.


נצרף עוד דוגמה, כבר הזכרנו את מיכלאנג'לו ואת רנואר, שלא מעטים מציוריהם עוסקים באנטומיה של גוף האדם, נציין אפוא צייר אמריקאי שכל ציוריו עוסקים באמנות טהורה, והוא אלברט בירשטאדט (1830–1902), שכל ציוריו עד כמה שראיתי מתארים את טבע הבריאה הנפלאה שסובבת אותנו, ומעוררים את נפש האדם להתפעל ולהתפעם "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ" (תה' קד, כד), וברוך שחלק מחוכמתו לבני אדם, ויש כמוהו עוד ציירים רבים.


נמצא אפוא, שהכלל המנחה הוא: כל אמנות שמסייעת לרפא ולרענן את נפש האדם, ואינה גורמת לו להעמיק ולהחריף את חוליו בזוהמה ובגסות מכל סוג שהוא – רצויה ומבורכת. לעומת זאת, אמנות שמקדשת את הכיעור הזימה והזוהמה, איננה מביאה לריפוי נפש האדם כי אם מוסיפה לו חולי. ולכן על האדם החכם לחוש את נפשו, ובכל עת שהוא מרגיש שהוא זקוק לרענן את נפשו, עליו לעסוק בדברים שמרפאים את הנפש, תוך ביקורת ובחינה שהוא אינו גולש לאיסורי תורה שאינם מרפאים את נפשו, אלא מוסיפים לו חולי על חוליו.


דוגמאות נוספות לריפוי הנפש מִלֵּאוּתָה: שמיעת יצירות מוזיקה, ביקור במוזיאונים ותערוכות, מופעי זמר של זמרים ששיריהם עוסקים בערכים, סרטי טבע ומדע, ואם יש סרטים שאין בהם אווירה זימתית, אף אלה מותרים לדעתי לריפוי הנפש. והנקודה החשובה ביותר, בעת שהאדם עוסק בדברים אלה, עליו להבין שכל ההיתר הוא כדי לרפא את נפשו, לרעננה ולזכּכה להבנת המדעים, לרוממה לידיעת השם יתעלה, ולמלא את ייעודו בהענקת חיי נצח לנפשו.


ד. ומה עם האומנים עצמם?


כל מה שאמרנו לעיל נוגע לבני-האדם שהקב"ה לא חנן אותם בכישרון מיוחד לאמנות. ברם, מי שהקב"ה חנן אותו בכישרון מיוחד לתחום מתחומי האמנות, אין לי ספק שרצוי מאד שהוא יקדיש את חייו לפיתוח ולשכלול כשרונו, כדי להביא מזור ושמחה לבני-אדם הזקוקים ליצירותיו וכדי לרפא ולרענן את נפשם. וברור שמדובר בעבודת ה' חשובה מאד, כי ריפוי נפשות בני האדם וחיזוקן ורענונן היא כאמור מן העבודות החשובות ביותר, שהרי אי-אפשר לעבוד את ה' ולהתרומם לידיעתו אלא מתוך שמחה ורגיעה ושלוות הנפש.


לפיכך, אם אדם מוכשר כזה יקדיש את רוב חייו לאמנות, אין בזה רע לפי דעתי, כי זהו ייעודו וזוהי מטרתו עלי אדמות, ולא לחינם הקב"ה חנן אותו בכישרון זה, שהרי אין הקב"ה פועל בעולמינו פעולות לבטלה כלל. ויתרה מזאת, אם נחנוק את כשרונו ולא נאפשר לו לבטא את משיכתו לתחום מתחומי האמנות, אנו גוזרים על נפשו כליה, מפני שהצער שנגרם לנפש שנדחקת ונחסמת מפני ביטוי הכישרון המרכזי הטמון בה – הוא גדול מנשוא.


וראוי להזכיר כאן שני אומנים שנזכרו בתורה (שמ' לא, א–ו), הלא הם בצלאל ואהליאב:


"וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת, וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה, וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ".


ופרשה זו נאמרת שוב בספר שמות בפרק לה (ל–לה):


"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְיָ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת, וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת, וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן, מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת".


וכידוע, בצלאל ואהליאב בנו ועיצבו את המשכן וכליו, בשיא הפאר וההדר, וגם מזה ניתן ללמוד על חשיבות האומנות, ככלי להערצת ה' יתעלה ויתרומם ולהנחלת יראתו ואהבתו.


"וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְיָ חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ" (שמ' לו, א).


ה. הטבע – האמנות האלהית


אחד הכלים החשובים ביותר לריפוי נפש האדם הוא התבוננות בטבע, לצערנו אנו חיים בעולם שמנותק כמעט לחלוטין מיצירתו הנפלאה של הקב"ה – עולם הטבע המופלא. ועל כך באמת ראוי לבכות ולהצטער, מפני שהתבוננות בטבע לא רק מרפאת את נפש האדם ומרחיבה את דעתו לעסוק ביתר-חשק במושכלות, אלא היא גם אמצעי הכרחי לידיעת ה', ובלשון חז"ל: מתוך התבוננות במדעי הטבע אנחנו לומדים "להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם".


נמצא, שהדרך הטובה ביותר לרפא ולרענן את הנפש, ואף לזכות במצוַת ידיעת ה' שהיא תכלית האדם עלי אדמות, היא להתבונן בטבע שסובב אותנו! ודרך זו עדיפה על ריפוי הנפש באמצעים אחרים לפי דעתי, והיא אף היעילה והרצויה ביותר מכולן. יהי רצון שנזכה כולנו לנפש בריאה ורעננה, כדי שנוכל לעבוד את ה' ביתר חשק ואהבה, ולהתרומם עוד ועוד לידיעת והכרת ואהבת מי-שאמר-והיה-העולם.


ו. "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" – גם בדבר עבירה


ונסיים מאמר זה בסוף דברי הרמב"ם בפרק החמישי מפרקי הקדמתו לאבות, שם הרמב"ם מלמד אותנו מהי השאיפה שעלינו לקבוע במחשבתנו. כלומר, עלינו לשאוף למעלה הנשגבה ביותר, בה האדם מפעיל את כל כוחות נפשו למען מטרה אחת ויחידה והיא השגת ה' יתעלה – ואינו עושה שום פעולה גדולה או קטנה, ואינו מבטא שום מלה, אלא-אם-כן אותה הפעולה או המלה מביאה לידי מעלה או לדבר המביא לידי מעלה.


ובמלים אחרות, על האדם להבין שעליו לשאוף להתבונן ולבחון כל פעולה מפעולותיו, ולראות, אם היא מובילה לאותה התכלית או אינה מביאה, ורק אחר-כך יבצע את אותה הפעולה. ואף שמעלה זו היא מעלה נשגבה ביותר, ורק יחידי-סגולה כמו הנביאים מסוגלים להגיע אליה, חובה עלינו לשאוף אליה, כי ככל שנשאף גבוה יותר, כך נצליח להתרומם יותר.


וכֹה דברי רבנו בפרק החמישי מפרקי הקדמתו לאבות:


"וזה הוא מה שדורש יתעלה ממנו, שתהא זו מטרתנו באמרוֹ: 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה], כלומר בכל חלקי נפשך, שתשים תכלית כל חלק מהם תכלית אחת והיא: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יט, ט]. וכבר זירזו גם הנביאים עליהם השלום על עניין זה ואמר: 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ' [מש' ג, ו], ופירשו חכמים ואמרו: אפילו בדבר עבירה. כלומר, שתשים לאותה הפעולה תכלית כלפי האמת, ואף-על-פי שיש בה עבירה מאיזו בחינה שהיא".


הרמב"ם מסכם ומסיים את דבריו שם בכלל החשוב ביותר בדת משה, והוא חשוב במיוחד לדיוננו בעניין האמנות ותפקידה בחיינו, וכֹה דבריו:


"כבר כללו חכמים עליהם השלום את כל העניין הזה בלשון הקצר ביותר שיכול להיות, והקיפו את העניין היקף שלם מאד-מאד, עד שכאשר אתה מתבונן בקוצר אותן המלים, איך נאמרו על העניין הגדול העצום הזה בכללותו, שכבר חוברו בו חיבורים ולא הקיפו את כולו, תדע שהוא נאמר בכוח אלהי בלי שום ספק כלל, והוא אמרם בצוואותיהם במסכת זו: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'".


ואם הייתי מתבקש להשיב במשפט אחד על השאלה: מה תפקיד האמנות בדת משה? הייתי משיב: וכל מעשיך יהיו לשם שמים...


בתמונה: נהר טאהו, ציור מאת אלברט בירשטאדט 1868.

האמנות במשנת הרמב''ם
.pdf
Download PDF • 181KB

815 צפיות4 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page