האמנות במשנת הרמב"ם

עודכן ב: 4 ינו 2019

האמנות בחיינו באה לידי ביטוי בשלל דרכים ומקצועות, כגון: ציור, פיסול, אדריכלות, מוזיקה, אופנה, אוכל, ספרות, שירה, קולנוע, צילום, ועוד דרכים רבות מלמנות. היצירה היא חלק חשוב בחיינו, ורבים הם האנשים אשר מרגישים צורך ליצור ולהנחיל לדורות יצירות אמנות בתחומים רבים ומגוונים. האם ייתכן שכל שלל היצירות הללו פסולות מעיקרן לפי דת משה? האם צודקים הסוברים שאין להן כל תפקיד בדת משה, וכל תפקידו של האדם היהודי הוא ללמוד תורה?

אמנם יש לדעת, כי רבים מהאמנים בכל הדורות שילבו זימה והבלים ביצירות האמנות שלהם, בעיקר כדי שהיצירה שלהם תתפרסם ותזכה באהדת ההמון. ומן המפורסמות שזימה וליצנות מושכות את לב ההמון, ואף בימינו משתמשים בהן כדי למכור מוצרים ומשלבים אותן בפרסומות רבות. לדוגמה, לאחרונה הזדמן לידיי ספר שעוסק ביצירות האמנות של הצייר רנואר (צרפת, 1841–1919), ורבות מיצירותיו הן יצירות שעוסקות בעירום של גוף האשה. גם הצייר מיכלאנג'לו (איטליה, 1945–1564) עסק בציורי עירום של הגבר והאשה, והכנסייה הנוצרית אף מעטרת את כנסיותיה החשובות בציוריו הפרובוקטיביים.

כך שבראש דברינו עלינו לדעת, כי האמנות שימשה במהלך הדורות ככלי בידי אנשים שתאוותיהם הנחו את אורחות חייהם. ברם, האמנות כאמנות איננה דבר רע, ויש לה תפקיד חשוב בדת משה, בכפוף כמובן לכללי ההלכה והצניעות. ועדיין השאלה במקומה עומדת, מדוע יש לאמנות תפקיד כה חשוב?

התשובה, מפני שהאמנות על שלל ביטוייה היא כלי חשוב והכרחי להרגעת ולשלוות הנפש, ובריאות הנפש היא כלי חשוב והכרחי לעבודת השם. כלומר, בני האדם נבראו כיצורים מורכבים ביותר, והם זקוקים למגוון רחב של עזרים לחיים טובים ומאושרים. כל אחד מאתנו זקוק לפסק-זמן ולהפנות את מחשבתו מטרדותיו ומעיסוקיו היום-יומיים, כדי לרענן את נפשו ולתת לה כוחות להמשיך הלאה. וזו מטרת האמנות במשנת הרמב"ם, לרענן את נפש האדם, ולהטעין אותו בכוחות מחודשים להמשיך במסעו להכיר את מי שאמר והיה העולם, שהוא מטרת חיינו עלי אדמות.

תכלית האמנות – ידיעת השם

הרמב"ם מרחיב בעניין זה בפרק החמישי מפרקי הקדמתו למסכת אבות. שם הוא מבאר כי מטרתו המרכזית של האדם בחייו היא: "השגת ה' יתהדר ויתרומם, כפי יכולת האדם", ולכן עליו להנחות את כל "פעולותיו, תנועותיו ותנוחותיו וכל דבריו מובילים אל התכלית הזו". לדוגמה, שתהיה כוונתו "באכילתו ושתייתו ושינתו ותשמישו ויקיצתו ותנועתו ותנוחתו בריאות גופו בלבד, והמטרה בבריאות גופו כדי שתמצא הנפש את כליה בריאים ושלמים, שתשתמש בהם בלימודים וקניית המעלות המידותיות וההגיוניות, כדי שיגיע לאותה התכלית".

הרמב"ם מוסיף ומבאר כי לפי השקפה זו, לא תהיה המטרה בחיים ההנאה, אלא התועלת שמובילה להשגת השם. לדוגמה, לפי הרמב"ם אין לבחור מן המאכלים את הערב אלא את המועיל, ואם נמצא שהמועיל הוא גם ערב – מה טוב, אך ההחלטה מה לאכול צריכה להיות תלויה בראש ובראשונה בבחינת תועלת המזון לבריאות גופנו, כדי שנוכל לעבוד את השם בשלמות ככל יכולתנו.

ברם, אם יש אנשים שנחלשה תאוותם למאכל, אז עליהם לסטות מן הכלל המרכזי שנאמר לעיל, ועליהם לבחור דווקא את מאכלי התאווה הערבים והמתובלים, כדי לעורר את תאוותם לאכילה או במלים אחרות, כדי לרפא את נפשם מחולשתה ולהחזירה לאיזונה. ולאחר שיחזרו לאיזונם ישובו להתנהג לפי הכלל הראשון. ואולי יש כאן עצה לחולי אנורקסיה בראשית חוליים, כי לאחר זמן מסוים החולי קונה אחיזה עמוקה בנפש האדם, וייתכן שעצה זו כבר לא תועיל להם, והם יזדקקו לטיפול מסוג אחר לחלוטין.

בדוגמה השנייה שהרמב"ם מביא, הוא מזכיר את תפקידה של המוזיקה והאמנות בחיי האדם, וזה לשונו: "וכן אם גברה עליו המרה השחורה [=הדיכאון] יסירנה בשמיעת שירים ומיני נגינות, ובטיול בגינות ובנייני פאר, וישיבה עם צורות נאות, וכיוצא בזה ממה שמיישב את הנפש ומסיר שעמום המרה השחורה ממנה".

מדבריו עולה, כי יש למוזיקה ולשאר תחומי האמנות חשיבות רבה, מפני שהם מיישבים את הנפש ומרפאים אותה מחולייה. הדוגמאות שהרמב"ם מביא כאן מעניינות ביותר, וכלל אינן תואמות את המקובל בעולם הדתי הממסדי בימינו שקידש את מגמת ההחמרה הסגירות והסגפנות. שהרי הרמב"ם מדבר כאן על טיולים בגינות ובנייני פאר, כלומר יש חשיבות לאסתטיקה העירונית, מפני שהיא כלי חשוב במסענו לידיעת השם! וזאת בניגוד מוחלט וגמור לחשיבה בעולם החרדי, שמזלזלים בעניינים אלה, ואף מקדשים את החיים ללא השקעה ביופי עירוני, כביכול היופי הוא מאויבי דת משה, ויש לכער את חיינו בכוונה כדי להתרחק ממנו.

בנוסף, הרמב"ם אומר משפט שלכאורה אינו ברור: "ישיבה עם צורות נאות", מה כוונתו בכך? ובכן, לפי דעתי מדובר לדוגמה בהליכה למסעדות יוקרה, שם המלצרים והסועדים לבושים בחן ובמחלצות מפוארות, וכל האווירה מסביב היא אווירה יוקרתית. או הליכה למלונות מפוארים או לקונצרטים ושאר אירועים יוקרתיים כיוצא בהם, אשר משמחים את נפש האדם, ומיישבים את נפשו. אגב, זו אחת הסיבות שיוצרי הסרטים בהוליווד, יוצרים סדרות וסרטים רבים שעוסקים בחיי העשירים ומתארים בפרוטרוט את שלל העושר והמותרות שבחייהם. כי דברים אלה גורמים עונג ונחת לנפש האדם, ועשויים לרענן ולרפא את נפשו.

מדוע הנפש שלנו עלולה לחלות?

במהלך הפרק הרמב"ם שב ומדגיש, שכל מטרתה של האמנות היא ריפוי נפש האדם, כדי שכלֵי גופו ונפשו יהיו בריאים ושלמים להגיע לתכלית האמתית: ידיעת השם יתעלה ויתרומם כפי יכולת האדם. וכאשר מטרתו של האדם בעולם היא ידיעת השם, הוא "יהיה פנוי מהרבה ממעשיו ויתמעט מדבריו הרבה מאד. כי מי שמטרתו עניין זה [=ידיעת השם] לא יתעורר לקשט את הקירות בזהב או לעשות סרט של זהב בבגדו, זולתי אם נתכוון בדבר זה ליישב את נפשו כדי שתבריא, ולסלק ממנה את חוליה כדי שתהיה בהירה וזכה לקבל את המדעים. כדרך שאמרו [חז"ל בשבת כה ע"ב, ובברכות נז ע"ב]: 'דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים ומיטה מוצעת לתלמידי חכמים, מרחיבין דעתו של אדם'".

הנה אנחנו רואים שוב, כי לאמנות וליופי יש חשיבות גדולה בחיי האדם, כי הם אמצעי חשוב והכרחי לזיכוך הנפש ולהכשרתה לקבלת המדעים! נמצא שהרחבת דעתו של אדם תלויה בעצמים החיצוניים הסובבים אותו! ואם אדם רואה כל ימיו בגדים שחורים, בניינים מפויחים, פחים הפוכים ורחובות מלוכלכים, והוגה כל ימיו במטר אותיות מייגעות ומשעממות, איך לא תחלה נפשו?

ועל זאת מוסיף הרמב"ם ואומר שם: "לפי שהנפש תלאה, ותיטמטם המחשבה בהתמדת ראיית הדברים הקשים, כמו שיחלה הגוף בהתעסקו בעבודות המייגעות עד שינוח ויינפש, ואז יחזור לאיזונו. כך גם הנפש צריכה להשקט [=להירגע] ולהתעסק בנחת חושים, כגון ההסתכלות בציורים ודברים הנאים עד שתסתלק ממנה הלאות כמו שאמרו 'כי חלשי רבנן מגרסא'. וחוששני לומר כי לפי אופנים אלה, לא יהיו אלו רע ולא פעולות לבטלה, כלומר ההתעוררות לציורים וכיורים בבניינים ובכלים ובבגדים".

כלומר, כאשר הנפש חוזרת ועוסקת שוב ושוב באותם הדברים, ובמיוחד אם מדובר במאמץ שכלי ממושך, היא מתעייפת ומחשבתה מיטמטמת, בדיוק כמו שהגוף שאוּמץ בעבודה קשה זקוק למנוחה. ומהי מנוחת הנפש? התבוננות ביצירות אמנות! אמנם הרמב"ם מוסיף הסתייגות-מה לדבריו באמרוֹ "וחוששני לומר" וכו', כי הרמב"ם יודע היטב שהאמנות משמשת בידי הולכי על שתיים ככלי לעוררות היצרים והלהטת התאוות.

מהם גדרי האסור והמותר באמנות?

הרמב"ם לא שרטט גדרים ברורים בעניין זה, אלא הניח לנו כלל שינחה אותנו לקבוע גדרים בהתאם למציאות הדינמית והמשתנה מדור לדור. הכלל המנחה הוא: כל יצירת אמנות שאיננה מתנגשת חזיתית עם עקרונותיה החשובים של דת משה – רצויה ומבורכת, וכל אמנות שאיננה עומדת בתנאי זה – מאוסה ומרוחקת.

אתן כמה דוגמאות, הראשונה מעולם הסטנד-אפ, גם הסטנד-אפ הוא בגדר אמנות, ויש לו חשיבות גדולה לאנשים שסובלים מדיכאונות, כדי לשמח אותם ולרפא אותם מחוליים, או לכל הפחות להעניק להם הפוגה רגעית מייסוריהם. זכורני בילדותי שהיה שחקן קולנוע מפורסם ששמו היה "אדי מרפי", והיה לו סרט סטנד-אפ שנקרא "גסות" (Raw), למיטב זכרוני מדובר היה במופע שכל כולו נבלות-פה, זימה וליצנות מן הסוג המכוער והגרוע ביותר. כך שסטנד-אפ מסוג זה וכל הדומה לו אסור באיסור מוחלט וגמור. לעומת זאת, שמעתי שלאחרונה הגיע לארץ יהודי אמריקאי בשם "ג'רי סיינפלד", אף שלא ראיתי את המופע שלו הבנתי שהוא רחוק מאד ממופעו הזימתי של מרפי. וייתכן שמופע כזה ניתן להתאים ולהכשיר לפי הרמב"ם במטרה לריפוי הנפש.

דוגמה נוספת דומה, ליצנות רפואית, שהיא בעצם סוג של מופע סטנד-אפ, ואין חולק בתועלתה ובחשיבותה לאותם אומללים מיוסרים, חולי המחלות הקשות והסופניות, ושאר חולים שכל חיוך קטן בעבורם הוא אושר גדול, והפוגה מבורכת מייסוריהם.

דוגמה נוספת, כבר הזכרנו את מיכלאנג'לו ואת רנואר, שלא מעטים מציוריהם עוסקים באנטומיה של גוף האדם, נציין אפוא צייר שכל ציוריו עוסקים באמנות טהורה, והוא אלברט בירשטאדט, שכל ציוריו עד כמה שראיתי מתארים את טבע הבריאה הנפלאה שסובבת אותנו, ומעוררים את נפש האדם להתפעל ולהתפעם "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'" (תהלים קד, כד), וברוך שחלק מחכמתו לבני אדם.

נמצא אפוא, שהכלל המנחה הוא: כל אמנות שמסייעת לרפא ולרענן את נפש האדם, ואינה גורמת לו להעמיק ולהחריף את חוליו – רצויה ומבורכת. שהרי אמנות שמקדשת את הכיעור הזימה והזוהמה, איננה מביאה לריפוי נפש האדם כי אם מוסיפה לו חולי. ולכן על האדם החכם לחוש את נפשו, ובכל עת שהוא מרגיש שהוא זקוק לרענן את נפשו, עליו לעסוק בדברים שמרפאים את הנפש, תוך ביקורת ובחינה שהוא אינו גולש לאיסורי תורה שאינם מרפאים את נפשו, אלא מוסיפים לו חולי על חוליו.

דוגמאות נוספות לריפוי הנפש מִלֵּאוּתָה: שמיעת יצירות מוזיקה, ביקור במוזיאונים ותערוכות, מופעי זמר של זמרים ששיריהם עוסקים בערכים, סרטי טבע ומדע, ואם יש סרטים שאין בהם אווירה זימתית, אף אלה מותרים. והנקודה החשובה ביותר, בעת שאדם עוסק בדברים אלה, עליו להבין שכל ההיתר הוא כדי לרפא את נפשו, לרעננה ולזככה להבנת המדעים, ולרוממה לידיעת השם יתעלה.

ומה עם האמנים עצמם?

כל מה שאמרנו לעיל נוגע לבני-האדם שהקב"ה לא חנן אותם בכישרון מיוחד לאמנות. ברם, מי שהקב"ה חנן אותו בכישרון מיוחד לתחום מתחומי האמנות, אין לי ספק שרצוי מאד שהוא יפתח וישכלל את כשרונו, כדי להביא מזור ושמחה לבני-אדם הזקוקים ליצירותיו כדי לרפא ולרענן את נפשם.

ולכן, אם אדם כזה יקדיש את כל חייו לאמנות, אין בזה רע לפי דעתי, כי זהו ייעודו וזוהי מטרתו עלי אדמות, ולא לחינם הקב"ה חנן אותו בכישרון זה, שאין הקב"ה פועל בעולמינו פעולות לבטלה כלל. ויתרה מזאת, אם נחנוק את כשרונו ולא נאפשר לו לבטא את משיכתו לתחום מתחומי האמנות, אנו גוזרים על נפשו כליה, מפני שהצער שנגרם לנפש שנדחקת ונחסמת מפני ביטוי הכישרון המרכזי שבה – הוא גדול מנשוא.

הטבע – האמנות האלהית

אחד הכלים החשובים ביותר לריפוי נפש האדם הוא התבוננות בטבע, לצערנו אנו חיים בעולם שמנותק כמעט לחלוטין מיצירתו הנפלאה של הקב"ה – עולם הטבע המופלא. ועל כך באמת ראוי לבכות ולהצטער, מפני שהתבוננות בטבע לא רק מרפאת את נפש האדם, ומרחיבה את דעתו לעסוק ביתר חשק במושכלות, אלא היא גם אמצעי הכרחי לידיעת השם, שמתוך התבוננות בטבע אנחנו למדים להכיר את מי שאמר והיה העולם.

נמצא, שהדרך הטובה ביותר לרפא ולרענן את הנפש, ואף לזכות במצוַת ידיעת השם, שהיא תכלית האדם עלי אדמות, היא להתבונן בטבע שסובב אותנו! ודרך זו עדיפה על ריפוי הנפש באמצעים אחרים לפי דעתי, והיא אף היעילה והרצויה ביותר מכולן. יהי רצון שנזכה כולנו לנפש בריאה ורעננה, כדי שנוכל לעבוד את השם ביתר חשק ואהבה, ולהתרומם עוד ועוד לידיעת והכרת מי שאמר והיה העולם.

"בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" – גם בדבר עבירה

ונסיים מאמר זה בסוף דברי הרמב"ם בפרק החמישי מפרקי הקדמתו לאבות, שם הרמב"ם מלמד אותנו מהי השאיפה שעלינו לקבוע במחשבתנו. כלומר, עלינו לשאוף למעלה הנשגבה ביותר, בה האדם מפעיל את כל כוחות נפשו למטרה אחת ויחידה והיא השגת השם יתעלה, ואינו עושה שום פעולה גדולה או קטנה, ואינו מבטא שום מלה, אלא אם כן אותה הפעולה או המלה מביאה לידי מעלה או לדבר המביא לידי מעלה.

ובמלים אחרות, על האדם להבין שעליו לשאוף להתבונן ולבחון כל פעולה מפעולותיו, ולראות, אם היא מובילה לאותה התכלית או אינה מביאה, ורק אחר-כך יבצע את אותה הפעולה. ואף שמעלה זו היא מעלה נשגבה ביותר, ורק יחידי-סגולה מסוגלים להגיע אליה, חובה עלינו לשאוף אליה, כי ככל שנשאף גבוה יותר, כך נצליח להתרומם יותר.

וזה לשון הרמב"ם שם: "וזה הוא מה שדורש יתעלה ממנו, שתהא זו מטרתנו באמרוֹ: 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דברים ו, ה], כלומר בכל חלקי נפשך, שתשים תכלית כל חלק מהם תכלית אחת והיא: 'לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ' [דברים יט, ט]. וכבר זירזו גם הנביאים עליהם השלום על עניין זה ואמר: 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ' [משלי ג, ו], ופירשו חכמים ואמרו: אפילו בדבר עבירה. כלומר, שתשים לאותה הפעולה תכלית כלפי האמת, ואף-על-פי שיש בה עבירה מאיזו בחינה שהיא".

הרמב"ם מסכם ומסיים את דבריו שם בכלל החשוב ביותר בדת משה, והוא חשוב במיוחד לדיוננו בעניין האמנות ותפקידה בחיינו, וזה לשונו:

"כבר כללו חכמים עליהם השלום את כל העניין הזה בלשון הקצר ביותר שיכול להיות, והקיפו את העניין היקף שלם מאד מאד, עד שכאשר אתה מתבונן בקוצר אותן המלים, איך נאמרו על העניין הגדול העצום הזה בכללותו, שכבר חוברו בו חיבורים ולא הקיפו את כולו, תדע שהוא נאמר בכוח אלהי בלי שום ספק כלל, והוא אמרם בצוואותיהם במסכת זו: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'".

ואם הייתי מתבקש להשיב במשפט אחד על השאלה: מה תפקיד האמנות בדת משה? הייתי משיב: וכל מעשיך יהיו לשם שמים...

בתמונה: נהר טאהו, ציור מאת אלברט בירשטאדט 1868.


#חינוך #חברה #מידותטובות #רמב

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!