נשאלתי בעניין מדרש שנקרא "משנת ר' אליעזר", אך טרם שנעיין בקטע שנשאלתי בעניינו, נֹאמר מעט בעניין רעיעות מהימנותו של המדרש הלז. ובכן, מדרש זה יצא לאור בניו-יורק בשנת 1934 והוא מורכב למעשה משני חיבורים: האחד נקרא "ברייתא דל"ב מידות" והשני נקרא "מדרש אגור". שתי הפרשיות הראשונות במדרש הינן "ברייתא דל"ב מידות", ושמונה-עשר הפרשיות האחרונות הינן "מדרש אגור". הקטע שנשאלתי בעניינו הוא מפרשה ה.
לפי משה צוקר, הברייתא דל"ב מידות "לא נכתבה לפני שלהי המאה ה-10, ולדעתו היא עיבוד של מ"ט מידות שכתב ר' שמואל בן חפני בפירושו לתורה" (מתוך ויקיפדיה). ביחס ל"מדרש אגור", ובכן, לפי שאול חנא קוק (1879–1955) במאמרו על מדרש אגור, קטעים מן המדרש הלז נזכרו אצל "כמה מהראשונים" כלשונו, אך הוא לא מציין שם באֵלו ראשונים ובאֵלו קטעים מדובר. יתר-על-כן, ברור לי כשמש, שהקטע שנשאלתי בעניינו לא נזכר בכתבי המינים הראשונים, שהרי אין ספק שאם הוא היה נזכר בדברי איזה מין אירופי מתקופת הראשונים, שוחרי הקבלה הפגאנית היו מנפנפים בדבריו השכם והערב... ולכן, להבנתי, הקטע שנשאלתי בעניינו יצא מתחת ידיהם המגואלות של המקובלים הפגאניים, אשר לא היססו לזייף מדרשים כדי לבסס את זדון ליבם, ודוגמה למעלליהם ראינו בזיופיו של די-ליאון, אשר זייף ביד רמה את ספרות הגאונים כדי להחדיר את תועבותיו הפגאניות (ראו: 'מאסף לזיופי ספרות הגאונים').
קצרו של דבר, המדרש שנשאלתי בעניינו רעוע מאד, וצחנת מינותו נודפת למרחוק. כמו כן, שיטתם של המינים לתעתע בהבאת "ראיות" להזיותיהם ממדרשים אשר מיוחסים לחז"ל, ואשר למעשה זויפו על-ידיהם בארצות אירופה הטמאות – שיטתם זו היא מן המפורסמות.
"הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (יש' י, א).
א. המקור הקדום של הזיוף
טרם שנעיין בקטע שנשאלתי בעניינו, עלינו לעיין בדברי חכמים אשר היוו את המקור הראשון שממנו זייפו המינים את הקטע שנראה לקמן, ולשם כך אעתיק לפניכם שני פרקים קצרים (פרק א ופרק ה), מתוך מאמר שכותרתו: "עילוי נשמות – הזיית מינות אורתודוקסית".
פרק א: המקור המרכזי לאמונת מעלי הנשמות
לפני שנעיין בדעת רבנו הרמב"ם, נציג את המקור המרכזי שממנו זייפו את הזיית מעלי הנשמות. במשנה במסכת סנהדרין נאמר (י, ב): "שְׁלֹשָׁה מְלָכִים [...] אֵין לָהַם חֵלַק לָעוֹלָם הַבָּא [...] יָרָבְעָם וְאַחְאָב וּמְנַשַּׁה". משנה זו נידונה בהיבטים מדרשיים שונים בגמרא, ושם שאלו ביחס לשושלת המלכים – חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו: מדוע מנו במשנה את מנשה בכלל הרשעים, ולא מנו באותה רשימה גם את אמון בנו, שהיה אף הוא מלך רשע? והשיבו שם: שאמון זכה שלא נזכר שמו יחד עם המלכים הרשעים, בזכות בנו יאשיהו שהיה צדיק, ואילו מנשה לא זכה שישמיטו את שמו מהרשימה, וזאת למרות שאביו חזקיהו היה צדיק.
מסקנת המדרש בגמרא היא, שבן מזכה את אביו אך אב אינו מזכה את בנו, וזה לשון הגמרא שם (קד ע"א): "מִפְּנֵי מַה לֹא מָנוּ אַת אָמוֹן? מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שַלְּ יֹאשִׁיָּהוּ. מְנַשַּׁה נַמֵּי לָא נִמנֵי מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שַּׁלְּ חִזקִיָּהוּ! בְּרָא מְזַכֵּי אַבָּא, אַבָּא לָא מְזַכֵּי בְּרָא".
פרק ה: "בְּרָא מְזַכֵּי אַבָּא" לפי הרמב"ם
לאחר כל הדברים האלה, מהי אפוא משמעות אמירה זו לפי הרמב"ם: "בְּרָא מְזַכֵּי אַבָּא, אַבָּא לָא מְזַכֵּי בְּרָא"? ראשית יש להניח בוודאות מוחלטת שהרמב"ם ורס"ג הכירו את הגמרא הזו, אם-כן אפוא, כיצד הם הבינו אותה? להבנת התשובה יש להקדים, שהרמב"ם סבור שאין להבין מדרשים כפשוטם ואף אסור באיסור חמור לעשות כן (ראו דבריו בהקדמתו לפרק חלק). ולכן, יש להניח שהרמב"ם פירש, שהבן מזכה את האב בזכות מעשי האב בעצמו והשתדלותו בחינוכו ובטיפוחו. כלומר, כאשר אדם מסתלק מן העולם, בורא-עולם מוסיף לו שכר בהתאם למעלתוֹ של בנו, הואיל ולמעלתו של בנו יש קשר הדוק וישיר להשתדלות האב בחינוכו.
כך יוצא אפוא, שאין הבן מזכה את האב בכל פעם שהוא אומר קדיש וכיוצא בזה, אלא הוא מזכה אותו באופן חד-פעמי כאשר האב נפטר, בכך שהאב זוכה לשכר לפי מידת השתדלותו בחינוכו ובטיפוחו של בנו, ולפי מידת חלקו בהכשרת בנו למעשים טובים ולמידות טובות.
ולחיזוק דברינו נצרף את דברי רס"ג בפירושו לתורה (עמ' לד), וכֹה דבריו:
"וממה שנאמר 'וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ' [בר' כה, כא] צריכים אנו לדעת מדוע נתאוו הראשונים לבנים, ונֹאמר, כדי שילַמדוּם ענייני הדת ויזכו על ידם, כמו שנאמר: 'אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ' [יש' לח, יט], וכבר אמרה תורה: 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר' [דב' יא, יט], וכבר נאמר באברהם: 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו' [בר' יח, יט]".
אגב, במדרש-הגדול מובא (במ', עמ' יז–יח), ש"הבנים מצילין את האבות מדינה של גיהנם, בין גדולים בין קטנים. הא כיצד? הגדולים מצילין אותן במעשיהם הטובים, והקטנים באסיפתן כשהן קטנים". ביחס לבנים הגדולים יש להבין את המדרש הזה כאמור. וביחס לקטנים נאמר בהמשך המדרש: "אבל הצלת הקטנים אינה מצלת אלא לאביהן הקרוב בלבד, מפני שנתייסר בהן". כלומר, האב לא ניצול מהפורענות בגלל המצוות שעשה בנו הקטן, אלא בזכות שהוא נתייסר במיתת בנו, כדין כל ייסורין שממרקין את נפשו של האדם ומזכּכין אותו מחטאיו. ויש מזאת ראיה נוספת לכך שאין מטרת המדרש ללמד על הזיית עילויי הנשמות, שהרי אם יש בה אמת, מדוע שהקטנים לא יצילו את אבותיהם בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן?
נמצא אפוא, שהמדרש הזה עוסק בתועלת שמביאים הבנים לאבות בעולם-הזה: הגדולים מועילים לאבותיהם מפני שאבותיהם משקיעים בחינוכם ובטיפוחם, והקטנים במיתתם ממרקים את עוונות אבותיהם. ברם, לאחר שנסתלק האב אין הבנים יכולים עוד "להציל" את אביהם מהעונש שמזומן לו בעולם-הבא. ולדעתי המדרש הזה נועד לזרז ולעודד את האבות לחנך את בניהם למצוות ומעשים טובים, וכך ממילא יזכו על ידם שהרי השקיעו בחינוכם.
"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דב' ו, ז).
ב. הקטע שנשאלתי בעניינו
ועתה נעבור לעיין בקטע שנשאלתי בעניינו מן המדרש "משנת רבי אליעזר". ובכן, כפי שכבר הבנתם, מדובר בקטע שהמינים וצאצאיהם מביאים ממנו ראיה לכך שהזיית עילויי הנשמות היא אכן השקפת-אמת. בקטע שנראה לקמן משולבים ענייני אמת עם הזיות ודברי כפירה, וכמנהגם של המינים לערבב את האמת והשקר עד ליצירת תבשיל מינות נתעב ומתעתע.
וכך נאמר במדרש "משנת רבי אליעזר" (פרשה ה, ו): "אבל הבנים מצילין את האבות מדינה שלגיהנם, בין גדולים בין קטנים. גדולים מצילין אותן במעשיהן הטובים, וקטנים באסיפתן כשהם קטנים". קטע זה כבר נתבאר לעיל בניתוח הופעתו ב"מדרש הגדול", וניתן בהחלט לפרשוֹ באופנים מושכלים, כך שייתכן שמדובר בגרעין של אמת ששרד במדרש המאוחר.
ברם, בהמשך המדרש נאמר כך: "גדולה הצלת קטנים מהצלת גדולים, שהצלת גדולים פעמים שהוא משתהה עד ארבעה דורות, אבל הצלת הקטנים מכפרת מיד". ושאלה קמה וניצבה: איך ייתכן שהצלת הקטנים את האבות גדולה מהצלת הגדולים את האבות? והלא הצלת הקטנים מכפרת מיד רק לאותו אב, ואילו הצלת הגדולים מכפרת לא רק לאותו אב, אלא לאב, ולאבי האב, ולאבי-אבי האב, ולאבי-אבי-אבי האב, דהיינו ארבעה דורות הבן הגדול יכול לכפר!
בנוסף לסתירה העניינית הפשוטה, על עצם השקפת המדרש קמה וניצבה שאלה: איך ייתכן כדברי המדרש?! וכי המדרש "משנת רבי אליעזר" חולק על דברי הגמרא במסכת סנהדרין? והלא במסכת סנהדרין וכפי שראינו לעיל רק הבן מזכה את האב, ולא הנכד ולא הנין וכו'. ויתרה מזאת! הראיה שמביא המדרש לכך שהבנים הגדולים מכפרים "עד ארבעה דורות" מנוגדת לפשט הכתוב ולמסורת התורה-שבעל-פה בפירוש פסוקי התורה, והנה המובא במדרש:
"ומנין שהצלת גדולים [=שהבנים הגדולים מצילים את אבותיהם] עד ארבעה דורות? שנאמר: 'נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים... פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים... עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים' [שמ' לד, ז]".
ואיך ניתן ללמוד מן המלים: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים", שהקב"ה מכפר לאבות בזכות הבנים? והלא פשט הפסוק הפוך לחלוטין מדברי המדרש! שהרי פשט הפסוק קובע, שבמקרים מסוימים שעליהם נלמד לקמן, הקב"ה מעניש בחומרה את הבנים על עוונות אבותיהם! ובמלים אחרות, המדרש כופר ישירות בפשט פסוקי התורה!
והנה לפניכם ביאורו של רבנו במורה (א, נד) לפסוק הזה, וביאורו תואם את מסורת התורה-שבעל-פה שמסר לנו אונקלוס, וכן את מסורת התורה-שבעל-פה שמסרו לנו חכמי האמת:
"ודע, כי אמרוֹ: 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים' [שמ' כ, ד] אינו אלא בעוון עבודה-זרה בלבד [...] והראיה על-כך אמרו בעשרת הדברות [בשמ' שם]: 'עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי', ואינו נקרא שונא כי אם עובד עבודה-זרה: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], והגיע רק לרִבֵּעִים כי תכלית מה שיכול האדם לראות מזרעו [הוא] דור רביעי, וכאשר ייהרגו אנשי העיר עובדי עבודה-זרה, ייהרג אותו הזקן העובד, וזרע-זרע-זרעו שהוא התולדה הרביעית [דהיינו הגדולים והקטנים] [...] כל זה כדי למחות אותם העקבות אשר גרמו להפסד העצום כמו שביארנו".
נמצא, שבעבודה-זרה האדם עלול לספוג עונש כבד: גם על חטאיו וגם על חטאי אבותיו, ומדובר כאשר האדם מוסיף לשקוע בדרכי המינות של אבותיו, וכמו שתרגם אונקלוס בשמות שם: "כַּד מַשְׁלְמִין בְּנַיָּא לְמִחְטֵי בָּתַר אֲבָהָתְהוֹן". וכדברי חז"ל: בעושים מעשי אבותיהם (ספרא ב, ח).
אגב, בהמשך דברי המינים במדרש הם סותרים את עצמם מיניה וביה, שהרי נאמר שם כך: "אין אתה יכול לומר שאם היה האב רשע והבנים צדיקים, שהוא פוקד את רשע האב עליהן, שאין זה מדת הדין. ואין אתה יכול לומר שהוא תופס כל אחד בחובתו, שאין כאן מדת רחמים" – ואיך אפשר לומר על אותו עניין בדיוק שהוא גם "לא מידת הדין" וגם "לא מידת רחמים"?
***
הבה נמשיך לעיין במדרש התעתועים הלז, וכך נאמר בהמשכו:
"ואיזו היא מדת רחמים? תולה לאב עד ארבעה דורות, שאם היה אחד מן הארבעה דורות צדיק – הרי האב ניצל, לא נמצא אחד מן הארבעה דורות צדיק – כל אחד ואחד נתפס על מעשיו, שלא תאמר 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת' לשון קצף הוא".
ואיך ייתכן שהפסוק "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" הוא אינו "לשון קצף"? וכאמור, הפסוק קובע מפורשות שהקב"ה מכה את הבנים בעוון האבות, וזו היא גם מסורת אנשי האמת שבידי אונקלוס ויתר חכמי האמת, וכן מסורתו הנאמנה של רבנו. ודברי המדרש כאן הם לא פחות מכפירה בתורה, שהרי לא מדובר בהצעה מדרשית בעלמא, אלא בקביעה שרירותית שפשט הפסוק וכן מסורת התורה-שבעל-פה בעניינו – שגויים! ובמלים אחרות, לפי משרבטי המדרש הלז, הקב"ה אינו מעניש בחומרה על עוון עבודה-זרה! וכמה נוח הוא הדבר למינים לזייף ולסתור את העונש החמור על הסטייה אחרי עבודה-זרה.
ומשרבטי המדרש האירופים הכסילים ממשיכים בתעתועיהם:
"אלא צא ולמד משלוש-עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, דבר הלמוד מעניינו. במה כל העניין מדבר? ברחמים. שנאמר: 'יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן'. כשהוא אומר: 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים', לשון רחמים הוא, שהוא תולה לאבות עד ארבעה דורות, שאם היה אחד מן הארבעה דורות צדיק, הרי הוא מצילן. ולמה לא אמר 'על בני בנים'? שבני בנים קרויין בנים".
והטמטום של משרבטי המדרש הלז פשוט מרקיע שחקים או יותר נכון מנתץ את כל תחתיות הכסילות, שהרי טענתם הראשונה היא שכל שלוש-עשרה המידות שנאמרו בתורה שם, הן מידות של רחמים, ומה הן שתי הראיות לכך שכולן מידות של רחמים? 1) משלוש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן – ומה הקשר בין שני העניינים? והזייפנים האירופים אפילו לא טורחים להסביר את הקשר, כי הם סומכים על-כך ששומעי לקחם כולם בהמות מטומטמות שלא יַקשו עליהם קושיות; 2) וראייתם השנייה לכך שכל המידות הן מידות של רחמים היא מכך שלא נאמר בתורה "על בני בנים" – ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! שהרי לא רק ששוב אין שום קשר בין הנדון לראיה, אלא יתרה מכך, בתורה נאמר במפורש: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים", ולא רק שנאמר בתורה: "וְעַל בְּנֵי בָנִים", אלא שנוסף בה ונאמר: "עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים".
והאמת היא כאמור, שכל שלוש-עשרה המידות הן אכן מידות של רחמים, למעט מידה אחת, והיא פקד עוון אבות על בנים, ויש גם היגיון רב בדבר, שהרי לא ייתכן שהקב"ה מנהיג את עולמו אך ורק במידות חסד ורחמים, אלא לעתים גודשת סאת הרשעים והוא מחריבם. יתר-על-כן, כל מי שטוען שכל המידות הן מידות של רחמים בלבד, דהיינו שהקב"ה מנהל את עולמו אך ורק במידות של רחמים כופר לדעתי ביסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות דתנו:
"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שם, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה. [...] וכאשר יפקפק אדם [אפילו בסתר ליבו, כל-שכן יזייף את תורתנו] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
והנה כמה פסוקים אשר מורים על יסוד השכר והעונש בדת משה הטהורה:
"הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בר' יח, כה). "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "כִּי אֲנִי יְיָ אֹהֵב מִשְׁפָּט" (יש' סא, ח). "וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו אָשִׁיב לוֹ", "וְרִיב לַייָ עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ" (הושע ד, ט; יב, ג). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב). "וַייָ צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי" (יר' יא, כ), ועוד.
ג. דוגמה ומופת להנהגה
טרם סיימנו, כי כדי להבין הבנה שלמה ככל שניתן את תעתועי משרבטי המדרש הלז, עלינו להבין מדוע מידותיו-פעולותיו של הקב"ה הן פעולות של חמלה ורחמים למעט אחת, והנה לפניכם הפרק: "דוגמה ומופת להנהגה", מתוך המאמר "ידיעת פעולותיו היא ידיעתו":
בהמשך דבריו במורה (א, נד) רבנו מסביר מהי הדרך הראויה למנהיג המדינה, והיא: על מנהיג המדינה לשאוף שכל פעולותיו ינבעו מהתבוננות מושׂכלת ומשיקול דעת טהור, ולא חלילה מהתרגשות והתפעלות אשר יעוררו רגשות הומים ומתעתעים שישבשו את שיקול דעתו.
וכֹה דברי רבנו שם:
"וראוי למנהיג המדינה אם היה נביא [וברור שלא רק נביא] להתדמות בתארים אלה, וייעשו על ידו פעולות אלו [פעולות הענישה] במידה ובמי שראוי לכך, לא מתוך סתם התפעלות [לא מתוך התרגשות ורגשנות], ולא ישחרר מוסרות הכעס [הכעס הוא ההתעוררות הגרועה ביותר הואיל והוא משבית את השכל ומשבש לחלוטין את שיקול הדעת הנכון], ואל ייתן להתפעלויות להשתרש בו [כלומר, שלא יאפשר למידות הרעות לקנות בו אחיזה, כי אם יאפשר להן זאת, הן ישלטו בו ויעוררוהו להתפעל ולהתרגש תדיר], כי כל התפעלות רעה [כאמור, כל התפעלות והתרגשות משבשת את שיקול הדעת ומדרדרת לשגיאות], אלא ישמר מהן כפי יכולת האדם. ויהיה פעמים למקצת בני אדם רחום וחנון, לא מתוך סתם רגישות וחמלה אלא כפי הראוי, ויהיה פעמים למקצת בני אדם נוטר ונוקם ובעל-חֵמה כפי הראוי להם ולא מתוך סתם כעס, עד שיצווה לשרוף אדם והוא בלתי כעוּס ולא רגוּז ולא שונא לו אלא כפי שייראה לו שהוא חייב, ותהיה מגמתו להפיק מה שיש באותה הפעולה מן התועלת הגדולה לבני אדם רבים".
בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, נד) הוא מביא דוגמה להפעלה של עונש השמדה על אומות שלמות, רבנו מסביר, שלא מדובר בעונש שנובע מ"אכזריות ושאיפת נקמה" מצדו של ה' יתעלה. כלומר העונש החמור של השמדת עמים לא נובע מהתרגשות והתפעלות, אלא מכורח המציאות, הואיל והעמים עובדי האלילים הינם מכשול להשגת דרכי הצדק והמוסר ועוצרים מלהגיע לשלמות השגת ה' יתעלה – חובה נעלה היא להשמידם, כי השגתו היא התכלית.
וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, נד):
"התבונן נא בפסוקי התורה כאשר ציווה להשמיד שבעה עממים ואמר: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], סמך לכך מיד ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם' [דב' כ, יח]. אמר, אל תחשבו כי זו אכזריות או שאיפת נקמה, אלא היא פעולה שמחייבת אותה המחשבה האנושית [=השכל הישר], לסלק כל מי שסטה מדרכי הצדק, ולפַנות כל המעצורים המעכבים מלהגיע אל השלמות שהיא השגתו יתעלה".
קצרו של דבר, הפעלת עונש השמדה כלפי הכופרים והרשעים נובע מ"המחשבה האנושית", כלומר מדובר בפעולה אנושית, שהרי אם נרחם על הכופרים והרשעים לא רק שרבים יסבלו מרשעם, אלא שהתכלית המרכזית של הבריאה והיא השגת ה' יתעלה – לא תמומש.
לאחר אמירת הדברים הללו בעניין הכופרים והרשעים, רבנו מסייג את דבריו ומבהיר שאין לנהוג באכזריות (שנובעת כאמור מן המחשבה האנושית) אלא כלפי הכופרים ועובדי האלילים הללו, אך לכלל בני האדם אשר נכשלים ונחבלים בהזיות ובעבירות לא כן הדבר, וכֹה דבריו:
"ועִם כל זה, ראוי שיהיו פעולות הרחמנות והסליחה והחמלה והחנינה באים מצד מנהיג המדינה [כלפי עמו] הרבה יותר מפעולות העונשין, כי כל שלוש-עשרה מידות הללו מידות של רחמים פרט לאחת, והיא: 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים' [שמ' כ, ד], כי אמרוֹ: 'וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה' [שם] עניינו ושירוש אינו משרש, ממה שנאמר: וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב' [יש' ג, כו]".
נמצא, שכל שלוש-עשרה המידות שתואר בהן ה' יתברך למעט אחת הן מידות של רחמים, וזאת כדי ללמד את כל בני האדם, ובפרט את מנהיג המדינה, שעליו לפעול בפעולות של חמלה וחנינה ורחמים וכו' "הרבה יותר מפעולות העונשין", ובכל מקום שאפשר לחוס ולחמול – יש לפעול בפעולות של חמלה, ורק כאשר כלו כל הקיצין, ואין דרך אחרת – יש להעניש.
כמו כן, לדעת רבנו גם המידה שתוארה במלים: "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה", היא מידה שמתארת פעולות של רחמים, כי לפי רבנו, משמעהּ שהקב"ה אינו משמיד השמדה גמורה, ונראה לי שכוונתו לומר: שגם כאשר עם-ישראל חוטא ונידון לכליה הקב"ה אינו משמידם לחלוטין – ואת הפסוק בישעיה רבנו מפרש שגם לאחר שהארץ נוקתה מיושביה, עדיין תיוותר שארית פליטה.
ד. "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ"
בסוף המדרש הלז המינים מביאים "ראיה" נוספת לכך שהבנים הגדולים מצילים את האב מדינה של גיהינום, וזה לשונם: "וכן שלמה אמר: 'יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ' [מש' כט, יז], מדינה שלגיהנם, 'וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ', בגן עדן עם הצדיקים", וראו נא את פירוש רס"ג שם:
"'וִינִיחֶךָ' – הנחת בעולם-הזה: מן הפשעים וההפסדים והתביעות, כגון תביעות המלכים; ולעולם-הבא: מתביעות ה' להוריו על שלא חינכוהו. 'מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ' – ואחרי סילוק הנזק תחליף את מקומו טובה ועונג, בעולם-הזה: במה שמכבד אותו בנו במאכל ובמלבוש ובהידור ובשירות; ולעולם-הבא: בגמול העצום והרב שיהיה לו מאת ה' על שהיטיב להשגיח על בנו".
נמצא אפוא, שאין שום קשר בין הזיות המקובלים הפגאניים בעניין זכות ארבעה דורות לבין דברי שלמה במשלי, אדרבה, שלמה במשלי מדבר אך ורק על הבן, הוא לא מזכיר מאומה בעניין הנכד או הנין וכו'. ודברי שלמה תואמים את הסבריו של רבנו בענייני עילויי הנשמות ובעניין האופן שבו יש להבין את דברי חכמים לעיל בדרשתם במסכת סנהדרין: "ברא מזכי אבא".
"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו" (מורה ב, כג). ובעניין עילוי הנשמות ראוי להזכיר גם את האמור בקהלת (ט, י): "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה".
ואחתום בהמשך דברי רס"ג בפירושו לתורה שנזכרו לעיל (עמ' לד): "צריכים אנו לדעת מדוע נתאוו אבותינו לבנים? והתשובה, כדי שילַמדוּם ענייני הדת ויִזכו על ידם [לשכר בעולם-הבא] [...] ברם, אם היה אחד מהבנים רשע אין זה מזיק לאב ולא יָרֵע לו כלל, אם לא [=בתנאי שלא] חסך מאמץ בהדרכתו ולימודו, כמו שלא הזיק לחזקיה [מלך יהודה] חטאו של מנשה [בנו הרשע], ומה טובה סחורה שיש בה ריווח ולא הפסד, והיאך לא ישתדלו הנבונים לרכשה?".
כלומר, אם האב או המורה לא חוסכים מאמץ אמיתי בהדרכתו ולימודו של הבן או התלמיד, ובראש ובראשונה הדברים אמורים כלפיהם הם עצמם, דהיינו במתן דוגמה אישית – הם מרוממים את עצמם למצב של הצלחה בכל מצב (Win-Win), מפני שהם כבר יקבלו את שכרם מושלם מבורא-עולם על השתדלותם לחנך את בניהם-תלמידיהם לערכי אמת. ואם הבן או התלמיד יבחרו בדרך אחרת, אין זה קשור לאב או למורה, ואין הדבר פוגם במעלתם או בשכרם כלל. הקושי הוא, כאשר האב או המורה יודעים בתת-הכרתם שהם אלה שלא בסדר, ותחושתם ש"משהו לא בסדר", נובעת למעשה מתחושה אישית-פנימית של שגיה בדרך.
ועוד בעניין זה ראו: "קשיי החינוך בדור תהפוכות".
סרטון יפה על עילוי נשמות למי שרוצה:
https://www.youtube.com/watch?v=8PdXGEpNXmQ
מאמר נפלא ביותר אמת צרופה!
נשארה לי קושיא לגבי אמון שעליו אמרו ברא מזכה אבא, הרי הוא חינך את יאשיהו חינוך רע ויאשיהו חזר בתשובה לבד למרות החינוך האלילי של אמון אז למה שאמון יקבל זכות מיאשיהו למרות שאין שום קשר בין אמון לצדקתו של יאשיהו?
לכן נראה לי שמזכה זה לאו דוקא זכות בעולם הבא, שכתוב: "מפני מה לא מנו את אמון מפני כבודו של יאשיהו... ברא מזכה אבא" נראה שהזכות היא הכבוד, זאת אומרת ודאי שאמון לא זכאי לעולם הבא ויאשיהו לא זיכה אותו לכך כי צדקתו לא נבעה מחינוך, אלא שאם היו מזכירים את אמון זה היה מבזה את זכרו של יאשיהו ואמר שלמה "זכר צדיק לברכה" אז אמרו חכמים שלא יבזו את הצדיק בזה שמזכירים את…