top of page

רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק עז)

עודכן: 22 בפבר׳ 2023

דוגמה ראשונה


בשבת (סז ע"ב) נאמר כך: "האומר לעורב: 'צְרַח' וּלְעוֹרַבְתָּא 'שְׁרִיקִי והחזירי לי זַנְבִיךְ לטובה' – יש בו משום דרכי האמורי". ושם פירש רש"י: "האומר לעורב צרח – כשהוא קורא אומר לו כן, מפני שהוא מבשר בשורות ולוחש לו לחש זה". כלומר, לפי רש"י יש אמת בהבלי הגויים, שהרי העורב הצורח "מבשר בשורות"! כמו כן, לפי רש"י, האמירות לעורב או לעורבת שנזכרו בגמרא הם לחשים מאגיים שבאמצעותם מדובבים את העורבים ל"בשר בשורות", והנה דברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא על הכסילים אשר סוברים שיש אמת בהבלי הגויים:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות.


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


"הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים? הֲלֹא אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ, כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה" (יר' יד, כב).


דוגמה שנייה


בשבת (סט ע"ב) נאמר כך: "אמר רב הונא: היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום שביעי. חייא בר רב אמר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר: כברייתו של עולם, ומר סבר: כאדם הראשון".


נראה ברור, כי לדעת רבנו ראָייתם של רב הונא וחייא בר רב מ"ברייתו של עולם" ומ"אדם הראשון", הינה בגדר אסמכתא בלבד, כלומר, אין ללמוד מדבריהם שיש להבין את הפרק הראשון של ספר בראשית כפשוטו, דהיינו את כל מעשה בראשית כפשוטו. אלא, ממה שנאמר בתורה שהעולם נברא בששה ימים ובסופם השבת, ניתן גם ללמוד שמי שהולך במדבר ואינו יודע מתי שבת שימנה תחילה ששה ימים ובסופם ישבות – כך לפי רב הונא. ואילו לפי חייא בר רב, על ההולך במדבר לשמור תחילה את השבת ולאחר מכן ימנה ששה ימים כמובא בפשט מעשה בראשית – אך אף לא אחד מהם התכוון שיש להבין את מעשה בראשית כפשוטו, שהרי חכמים ע"ה כבר הורו לנו שאין להבין את מעשה בראשית כפשוטו, באמרם בחגיגה (ב, א):


"אין דורשין [...] ולא במעשה בראשית בשניים [...] וכל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלן, מה למטן, מה לפנים, מה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם".


ושם פירש רבנו בשתי הפְּסקות לקמן:


"ולא במעשה בראשית בשניים – וכל-שכן שלא יהיו יותר, ואמרוּ [חכמים בחגיגה יא ע"ב]: 'כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים' [דב' ד, לב], יחיד שואל ואין שניים שואלים, וכבר ביארנו טעם זה בהקדמתנו לחיבור זה, והוא, שההמון אי-אפשר להם להבין אותם העניינים ואינם נמסרין אלא מאחד לאחד, ונזהרים בהם כי מעט מאד יבין בהם ההמון, וכשישמעם הפתי תשתבש אמונתו ויחשוב שהם סותרים את האמת, והם האמת [...] ושמע ממני אני מה שנתברר לי לפי דעתי ממה שעיינתי בו מדברי חכמים, והוא, שהם מכנים ב'מעשה בראשית' למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה [...] ומחמת חשיבות שני המדעים הללו: הטבעי והאלהי, ובצדק החשיבום, הזהירו מללמדם כשאר המדעים הלימודיים [ההכשרתיים, כגון מתמטיקה]. וידוע שכל אדם בטבעו משתוקק לכל המדעים, בין שהוא טיפש או חכם, ואי-אפשר לאדם שלא יחשוב בשני המדעים האלו בעיון ראשון, ומשליט מחשבתו עליהם בלי שיהיו לו הקדמתו ולא נכנס בשלבי המדע, לפיכך מנע מזה והזהיר על כך. ואמר בהפחדת המשליט מחשבתו במעשה בראשית בלי הקדמות כמו שאמרנו: 'כל המסתכל בארבעה דברים' וכו'. ואמר בהרתעת המשליט מחשבתו ומתבונן בענייני האלהות [במעשה בראשית ובמעשה מרכבה] בדמיונו הפשוט מבלי שיתעלה בשלבי המדעים: 'כל שלא חס על כבוד קונו [רתוי לו כאילו לא בא לעולם'].


ו'רתוי לו כאילו לא בא לעולם', פירושו שהעדרו מן האנושות והיותו מין משאר מיני בעלי-החיים טוב למציאות מאשר היותו אדם [כלומר עדיף שהיה נברא בהמה!], מפני שרוצה לדעת דבר שלא לפי דרכו ושלא לפי טבעו, כי לא יְדַמֶּה מה למעלה ומה למטה אלא סכל בענייני המציאות. וכשירצה אדם המרוקן מכל מדע להתבונן כדי לדעת מה על השמים ומה תחת הארץ בדמיונו הנפסד, שמדמה אותם כעלייה על גבי בית [כלומר, משחית את שכלו בדמיונות], וכן מה היה קודם שנבראו השמים ומה יהיה אחרי העדר השמים, ודאי שזה יביאהו לידי שגעון ושממון".


נעבור עתה לעיין בפירוש רש"י למחלוקת בגמ' שהובאה לעיל, וזה לשונו: "כברייתו של עולם – ימי חול נמנו תחלה; כאדם הראשון – שנברא בערב שבת ויום ראשון למניינו שבת היה".


מסוף דברי רש"י עולה שהוא הבין את כל מעשה בראשית כפשוטו, שהרי הוא אומר שהיום הראשון שמנה אדם הראשון לחייו היה יום שבת. האמנם? וכי יש להבין את מעשה בראשית כפשוטו, דהיינו שהעולם נברא בששה ימים והיום הראשון למניין ימיו של אדם הראשון היה יום השבת? ואין זה המקום היחיד שממנו עולה שרש"י מפרש את מעשה בראשית כפשוטו, ראו: חלק סא (מבוא), ושם ריכזתי ארבעה מקורות נוספים: מחלק יז וחלק כו וחלק כח.


על-כל-פנים מדובר בסכלות חמורה, והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה בהקדמתו למורה:


"ומחמת גודל הדבר ורוממותו [של מעשה בראשית], ומחמת חוסר יכולתנו להשיג הדברים הגדולים כפי שהם, נאמרו לנו הדברים העמוקים, אשר הוזקקה החכמה האלוהית להודיענו אותם, במשלים וחידות ובדברים סתומים מאד. כמו שאמרו [חכמים] ז"ל: להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר. לפיכך סתם לך הכתוב: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים' וכו'. הנה העירוךָ [חכמים] כי הדברים האלה האמורים סתומות, וכבר ידעת דבר שלמה: 'רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ' [קה' ז, כד]. ועָשה את הדיבור בכל זה בשמות המשותפים, כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם, ויבינם השלם שכבר למד באופן אחר".


עוד אומר רבנו במורה (ב, כט):


"והואיל והגיעו הדברים עד כאן, נביא פרק נזכיר גם בו מקצת הערות על מקראות שנאמרו במעשה בראשית, כי המטרה העיקרית במאמר זה אינה אלא לבאר מה שאפשר לבאר ממעשה בראשית ומעשה מרכבה, אחר שנקדים שתי הקדמות כלליות: האחת הקדמה זו, והיא, שכל מה שנזכר בתורה במעשה בראשית אין כולו כפשוטו כפי שמדמה בו ההמון, כי אילו היה הדבר כך לא חסו עליו אנשי המדע ולא השתדלו חכמים להעלימו, ומנעו מלדבר בו ברבים [משנה חגיגה ב, א; הועתקה לעיל עם פירוש רבנו], לפי שאותם הפשטים מביאים להפסד דמיון גדול והתדרדרות להשקפות רעות ביחס לה' או לכחש מוחלט וכפירה ביסודות התורה. ולכן הנכון להימנע מלבארם כפי העולה בדמיון תוך ריקנות מן המדעים, ולא כמו שעושים הדרשנים והמפרשים המסכנים [="כל גו"ח וכל אשר מוחו הולך על ארבע" (קאפח), ואולי את הפתאים ראוי לכנות מסכנים, אך גדוליהם המתעים את העם אחרי התהו, מינים ורשעים ארורים מורידין ולא מעלין; ופתרון ראשי התיבות גו"ח: "גִּדְמִי וּקִרַת חְמַאר", ותרגומן: "מוכה שחין ומשוי חמור"] שהם מדמים כי ידיעת פירוש המילים היא חכמה, וריבוי הדברים ואריכותם היא לדעתם תוספת שלמות. אבל הבנתם [=הבנת דברי המקרא וחז"ל] בדעה נכונה אחרי ההשתלמות במדעים המוּכחים וידיעת הסודות הנבואיים – הרי הוא חובה".


ומוסיף שם קאפח ואומר כך: "כלומר, אם יבינום [=את פרטי תיאורי מעשה בראשית] כפשוטם יבואו לידי דמיונות שווא ביחס למציאות [=יתדרדרו להזיות], וגדולה מזו, אף לידי הגשמה ביחס לה' ברוך-הוא. [...] אבל אם יובנו הכתובים הללו כפשוטם [...] כאן נעוץ הנזק הגדול והרס חומות הדת והאמונה". והזיה זו, דהיינו תפישת מעשה בראשית כפשוטו, הייתה נפוצה בקרב המינים הצרפתים, ראו: "חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב''ם ושריפתם (חלק א)". וכדי להבין מדוע חכמים הסתירו את מדעי הטבע מן ההמון, ראו: "יסודות במדעי האלהות".


דוגמה שלישית


כדי להבין את הדוגמה הבאה, עלינו להקדים וללמוד את פסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ג, יא), וכֹה דבריהם: "העובד עבודה-זרה מאהבה, כגון שחשק בצורה מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדהּ מיראתו לה שמא תרֵיע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה: אם קבלהּ עליו באלוה – חייב סקילה, ואם עבדהּ כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה – פטור [מסקילה, אך מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, שהרי הוא גם מודה בעבודה-זרה שהיא אמת וגם עושה מעשה שבו הוא מכיר ומודה בה, וכפסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא", ובהלכה ז שם: "כל המודה בעבודה-זרה כפר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם" וכו']".


המקור לפסק רבנו לעיל הוא בסוגיה במסכת סנהדרין (סא ע"ב) אשר חלק קטן ממנה מופיע גם במסכת שבת (עב ע"ב), והנה מקצת מן הסוגייה שבמסכת סנהדרין לפניכם:


"אתאמר, העובד עבודה-זרה מאהבה ומיראה, אביי אמר: חייב, רבא אמר: פטור. אביי אמר: חייב, דהא פַלְחַהּ. רבא אמר: פטור, אי קַבְּלֵיהּ עליה באלוה – אין, אי לא – לא. [...]


האי שגגת מעשה דעבודה-זרה היכי דמי? אי קסבר בית-הכנסת הוא והשתחווה לו – הרי לבו לשמים. אלא דחזא אנדרטא והשתחווה לו, אי קבליה עליה באלוה – מזיד הוא, ואי לא קבליה עליה באלוה – לא כלום הוא. אלא לאו – מאהבה ומיראה. ורבא אמר לך: לא, באומר מותר".


בקטע א רבא פוסק שמי שעובד עבודה-זרה מאהבה ומיראה פטור מסקילה בתנאי שלא קיבל אותה עליו לאלוה. בקטע ב שואלים מהי העבודה-הזרה שיעבוד אדם בשוגג ושעליה יתחייב קרבן חטאת? ומציעים שמדובר במי שהשתחווה לעבודה-זרה שחשב שהיא בית-הכנסת, אך שוללים מיד את ההצעה הזו שהרי מדובר באדם שכלל לא שם לב שמדובר בעבודה-זרה, ואין לחייבו אפילו בקרבן חטאת, אלא הוא פטור לחלוטין. ומוסיפים ומציעים שמדובר במי שראה פסל והשתחווה לו, ושואלים: אם קיבלו עליו לאלוה – הרי הוא מזיד שחייב סקילה ולא שוגג שחייב קרבן; ואם לא קיבלו עליו באלוה, דהיינו שהשתחווה בשוגג כגון שנעל נעליו או הרים חפץ מן הרצפה וכיו"ב – מי שעשה כן (אף שאסור לכתחילה) אינו בגדר שוגג שחייב קרבן וכמו שרבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (ג, יג). עוד מציעים שמדובר במי שהשתחווה מאהבת הצורה או מיראתה, ונעלם ממנו שמי שמשתחווה מאהבה או מיראה חייב סקילה, ולכן, אם הוא השתחווה מאהבה או מיראה – חייב קרבן על שגגתו. ברם, רבא דוחה את ההצעה הזו, שהרי מי שמשתחווה מאהבה או מיראה במזיד אינו חייב סקילה, ולכן מי שהשתחווה מאהבה או מיראה בשוגג אינו חייב קרבן, אלא, רבא קובע ששגגת עבודה-זרה היא באופן אחֵר: במי ששגג לסבור שמותר לעבוד עבודה-זרה, ולא ידע שמדובר באיסור יסודי מאד בדת האמת.


כך מסביר רבנו חננאל את הסוגייה התואמת במסכת שבת, ונראים הדברים שפירושו הוא מסורת הגאונים בפירוש הסוגייה, ולכן רבנו פוסק כך – בעקבות מסורת התורה-שבעל-פה.


נעבור עתה לפירוש רש"י במסכת סנהדרין (סא ע"ב), וזה לשונו:


"הרי לבו לשמים – [...] ואפילו היה יודע שזה הַבַּיִת עבודה-זרה הוא, והוא משתחווה בתוכו לשמים – אין כאן עונש [כלומר הוא פטור לחלוטין, כאילו לא עשה מאומה!], שהרי אף משתחווה לבית-הכנסת לא לַבַּיִת הוא משתחווה אלא למי ששיכן שמו עליה".


וכך רש"י פירש גם במסכת שבת (עב ע"ב), וזה לשונו: "הרי לבו לשמים – ומה חיוב יש כאן, אפילו ידע שהוא בֵּית עבודה-זרה והשתחווה בו לשמים, אין חיוב כאן".


נמצא, שלפי רש"י מותר להשתחוות לעבודה-זרה אם ליבו לשמים! ומי שמתיר לעם-ישראל להשתחוות לעבודה-זרה לא ייתכן שליבו לשמים, אלא מדובר במין ארור אשר מסית ומדיח את עם-ישראל מה'-אלהים-אמת. ומדוע? מפני שמי שמשתחווה ברצונו לעבודה-זרה בתירוץ שליבו לשמים, מרומם ומפאר עבודה-זרה ארורה ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא – ומתוך שלא לשמה אף יבוא לשמה, כלומר, סופו של אותו כסיל להשתחוות לעבודה-זרה לשמה, שהרי אחר המעשים נמשכים הלבבות, ובכל פעם שהוא משתחווה לעבודה-זרה הוא מסית ומדיח את ליבו מאת ה' יתעלה, עד שהוא מסלק לחלוטין את יראת השמים מקרבו.


זאת ועוד, אסור לעבוד עבודה-זרה אפילו דרך ביזיון! דהיינו אפילו כאשר אין בעבודתה חירוף וגידוף של השם הנכבד והנורא אסור לעבדהּ – כל-שכן שמי שמשתחווה או עובד עבודה-זרה ברצון ובדרך של כבוד, שהוא מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא! וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ג, י): "העובד עבודה-זרה כדרכה ואפילו עשה דרך ביזיון חייב [...] ומביא קרבן".


בנוסף לכך, רש"י-שר"י מבסס ומחזק את הוראתו לפיה מותר להשתחוות לעבודה-זרה כעורה, באמצעות השוואת בית-הכנסת לבית עבודה-זרה, הוי אומר: לפי רש"י אין הבדל בין מי שמשתחווה לה' בבית-הכנסת, לבין מי שמשתחווה לה' בבית עבודה-זרה! ולפי זה אין הבדל אם אדם ישתחווה לה' בבית-המקדש או שהוא ישתחווה לה' במנזר בודהיסטי כנגד פסילים אילמים! ובמלים אחרות, בתי העבודה-הזרה אינם מסמלים מאומה! העיקר הוא מחשבת האדם – ואם כך, מדוע הקב"ה ציווה עלינו לבער עבודה-זרה מן הארץ? מדוע הוא חייב לעקור את בתי העבודה-הזרה מן הארץ ולמחות את כל עקבותיה מן המציאות? ולפי רש"י, שאין הבדל בין בית-המקדש לבין בית עבודה-זרה, אין צורך להשמיד ולהרוס ולאבד את העבודה-הזרה.


ומי שמתוך דבריו עולה המסקנה שאין צורך לבער, להשמיד, להרוס ולאבד את העבודה-הזרה מן הארץ, אין צל של ספק שהוא מין, שהרי הוא מכשיר את הקרקע להחדרת השקפות מינות ועבודה-זרה לליבו של עם-ישראל, וזאת בנוסף לעובדה שהוא כופר בתורת אלהים אמת, אשר הזהירה באזהרות חמורות לא רק להתרחק מעבודה-זרה, אלא לתעב אותה בכל מאודנו.


ובמלים אחרות, הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, מפני שהעבודה-הזרה היא המכשול המרכזי לידיעת ה'-אלהים-אמת ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכל מה שאפילו רק מזכיר עבודה-זרה עלול לפתות ולהרחיק את עם-ישראל מייעודו. ולכן רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (ז, א): "מצות עשה היא לאבד עבודה-זרה" וכו'.


קצרו של דבר, רק מין גמור יכול להורות שמותר להשתחוות לעבודה-זרה כשליבו לשמים, ואף להשוות את בתי-הכנסת לבתי עבודה-זרה. אך איני מתפלא, כי בתי-הכנסת של המינים הם אכן בתי עבודה-זרה – ואפילו בתי-כנסיות של עמי-הארצות מוציאים את האדם מן העולם, כל-שכן בתי-הכנסיות של המינים האירופיים הצווחניים, שכל תִּפְלוּתָם כמַזמרות הכנסייה. "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (דב' יב); "כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (דב' ז); "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (שמ' כג).


דוגמה רביעית


בשבת (עה ע"א) נאמר כך: "והלומד דבר אחד מן הַמְּגּוּשׁ – חייב מיתה", ושם פירש רש"י: "המגוש – מין הממשיכו [=המפתה אותו] לעבודה-זרה, אפילו דבר-תורה אסור ללמוד ממנו". ובדוגמה הקודמת ראינו כיצד רש"י מפתה לעבודה-זרה בהתירוֹ למי שעובד את ה'-אלהים-אמת ו"ליבו לשמים" להשתחוות לעבודה-זרה, ולפי דמיונו מותר לעשות-כן לכתחילה.


"כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ, דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת" (מש' ז).


וזו תשובה גם לאיזה דרדעי אורתודוקסי טיפש אשר תמה עלי: וכי לא מצאת בפירוש רש"י-שר"י שום דבר טוב? וכי לא ניתן ללמוד ממנו מאומה? ובכן, אסור ללמוד מן המינים מאומה!


כלומר, הכלל "קבל את האמת ממי שאמרו" לא חל על המינים, שהרי הם למיתה וספריהם לשריפה. כמו כן, איך יעלה על הדעת שנבוא לעיין ב"ברית החדשה" או ב"זוהר" הפגאני כדי למצוא שם דברי חפץ? ואפילו אם יש בהם כמה אמיתוֹת נדירות (ששורבטו בעילגות יקושה כמנהגם), כמו בנצרות בעניין מציאות ה', לא יעלה על הדעת שנקבל מהם את האמת, אלא נבחר לנו את המקורות הנאמנים שמשם נפיק את דברי האמת ונרומם את עצמנו לידיעתה.


קצרו של דבר, אסור לבדוק ולעיין במאומה מדבריהם של המינים והמתעים את העם אחרי ההבל, אשר מחללים-שם-שמים בפרהסיה ביד רמה כירבעם (למעט לחשוף את רשעם ומעלליהם, אך לא כל אדם רשאי לעשות כן), אלא כאמור, הם למיתה וספריהם לשריפה.


ואסור אפילו לשוחח עמם או להתקרב למשכנותם, ואל תקרב אל פתח ביתה.


"כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ, וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת, רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ [...] הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ [...] עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ, הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה" (מש' ה).


דוגמה חמישית


בהמשך לדוגמה הקודמת נאמר בשבת (עה ע"א) כך:


"והלומד דבר אחד מן הַמְּגּוּשׁ – חייב מיתה. [...] אַמְגּוּשָׁא, רב ושמואל [נחלקו מי הוא המגוש הזה]. חד אמר: חָרָשִׁי [=מכשף], וחד אמר: גִּדּוּפִי [=מגדף]. תסתיים דרב דאמר גִּדופי, דאמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: הלומד דבר אחד מן המגוש – חייב מיתה. דאי סלקא דעתך חרשי, הכתיב: 'לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת' [דב' יח, ט] – אבל אתה למד להבין ולהורות! תסתיים".


הסבר: רב ושמואל נחלקו מי הוא הַמְּגּוּשׁ הזה: אחד אמר מכשף דהיינו גוי עובד עבודה-זרה, ואחד אמר מין דהיינו ישראל שעובד עבודה-זרה – ונקרא המין "גידופי" מפני שהוא מישראל ובזה הוא מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא אלף מונים יותר מאשר גוי שעובד עבודה-זרה. מסקנת הגמרא היא שהַמְּגּוּשׁ הוא מין, דהיינו ישראל שעובד עבודה-זרה, שהרי מותר לדיינים ללמוד מספרי עובדי האלילים את דרכי העבודה-הזרה כדי שיידעו כיצד לשפוט את התועים שעובדים עבודה-זרה, אולם, אפילו לדיינים אסור ללמוד מן המינים מאומה. לפיכך, מן ההכרח שהַמְּגּוּשׁ הזה הוא מין, שהרי נאמר עליו שמי שלומד ממנו אפילו דבר אחד – חייב מיתה.


והנה לפניכם ראיה מדברי חז"ל ורבנו שהמגוש הוא מין, דהיינו עובד עבודה-זרה מישראל, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י):


"ואחד העובד עבודה-זרה [מישראל] ואחד המגדף את השם [כלומר, מהשוואתם עולה שעובד עבודה-זרה מישראל מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא], שנאמר: 'וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח [דהיינו מישראל] וּמִן הַגֵּר [דהיינו מהגֵּרים שנלוו לישראל] אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף' [במ' טו, ל], לפיכך תולין עובד עבודה-זרה כמו שתולין את המגדף, ושניהם נסקלין. ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודה-זרה ששניהן כופרין בעיקר הן, ואלו הן דיני המגדף" וכו'.


נמצא, שה"גידופי" שנזכר בגמרא הוא עובד עבודה-זרה מישראל, ובמלים אחרות, מין.


נעבור עתה לפירוש רש"י שם:


"חד אמר חרשי – מכשף; וחד אמר גדופי – מין האדוק בעבודה-זרה, ומגדף תמיד את השם, ומסית אנשים לעבודה-זרה; [...] להבין – שתוכל לעמוד בהן [=להבין כיצד נביא השקר שלפניך עשה את אותותיו באמצעות הכשפים], ואם יעשה נביא שקר לפניך, שתבין שהוא מכשף; תסתיים דגדופי הוא – הלכך כל דבריו דברי עבודה-זרה, והסתלק מעליו שלא ישיאך".


מדברי רש"י עולה, שהמינים מגדפים תמיד את השם, כלומר, מי שאינו מגדף תמיד את השם הנכבד והנורא הוא לא בגדר מין! ובזה הוא הוציא את עצמו מכלל המינים, שהרי הוא לא מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא באמירת "יכה יוסי את יוסי", אלא, הוא מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא בהודאה במינות ובעבודה-זרה ואף בהסתה והדחה להשקפות מינות. כך המינים מתעתעים בעם-ישראל, ומסלפים את הגדרות המינות כדי שלא יזהו את מינותם.


מדברי רש"י עוד עולה, שמכשף הוא עובד עבודה-זרה מישראל שאינו אדוק בעבודה-זרה כמו המין, שהרי הוא אומר על הגידופי-המין: "מין האדוק בעבודה-זרה [...] כל דבריו דברי עבודה-זרה", משמע שמכשף מישראל שעובד עבודה-זרה אך מדי פעם יש בדבריו דברי-תורה, אינו בגדר מין, ומותר ללמוד ממנו ולשמוע לו, והוא אינו בגדר מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא. ורק מין גמור מסוגל להעלות על דעתו להכשיר עובדי אלילים שפוסחים על שתי הסעיפים. ורק מין מרושע ומתוחכם מסוגל להתיר ללמוד דברי תורה ממכשף עובד אלילים מישראל.


אגב, גם מי שמחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא בברכת "יכה יוסי את יוסי", אך אינו משתמש בה תדיר, גם הוא אינו בגדר מין לפי רש"י, שהרי הוא אומר לעיל: "מין האדוק בעבודה-זרה, ומגדף תמיד את השם", משמע שאם הוא מברך את השם "רק" מדי פעם, מותר ללמוד ממנו תורה, ומותר להביא ממנו ראיה, ומותר לערוך עמו דיונים בדברי תורה!


נקודה נוספת, רש"י אומר: "להבין – שתוכל לעמוד בהן, ואם יעשה נביא שקר לפניך [כשפים], שתבין שהוא מכשף [ולא נביא]". כלומר, חובה על הדיינים ללמוד את מעשי הכשפים כדי שאם יעשה אותם נביא שקר וישדד את מערכות הטבע לנגד עינינו – נדע שהוא שידד את מערכות הטבע באמצעות הכשפים, ולא באותות ומופתים אמיתיים מאת אלהים חיים...


וכמובן שדברי רש"י-שר"י הם סכלות נחותה מאד, שהרי ברור כשמש שאותותיהם ומופתיהם של עובדי האלילים הכסילים הבל המה מעשה תעתועים לא יועילו ולא יצילו, ושכל מעשיהם בתכסיס ובתחבולה – ומה שהתירו חכמים ללמוד מן המכשפים, הוא את דרכי העבודות של העבודה-הזרה, כדי שיידעו כיצד לדון את העובדים אותה, שהרי כידוע, מי שלא עבדהּ כדרכה אינו חייב סקילה, וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ג, ד): "ומפני זה העניין צריכין בית-דין לידע דרכי העבודות, שאין סוקלין עובד עבודה-זרה, עד שיידעו שזו היא דרך עבודתה" וכו'.


כמו כן, לפי רש"י כל אחד ואחד מישראל חייב ללמוד את הזיות הכישופים הללו, שהרי הוא אומר באופן כללי: "שתוכל לעמוד בהן", ושוב הוא מסית ומדיח לעבודה-זרה, שהרי אך ורק לדיינים התירו ללמוד את דרכי העבודה-הזרה – ואפילו לדיינים אין צורך ללמוד את דרכי הכישופים, שהרי דיין שהולך בדרכי האמת והצדק יבין בקלות שמדובר בתכסיס ותחבולה, אלא-אם-כן יש לדיין צורך להוכיח ולחשוף לעיני עמי הארצות את שקרי המינים המִּתחזים.


על-כל-פנים מדברי רש"י עולה, שהוא האמין שהזיות הכישופים אכן יש בכוחן לשדד את מערכות הטבע. הבה נעיין אפוא מעט בדברי רבנו בעניין הכישופים והמאגיה, נחל בדברי רבנו המפורסמים שבסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, ואל תתמהו עלי מדוע הנני חוזר עליהם שוב ושוב, כי כל עוד הוזי ההזיות אוחזים בהבל, מצוה רבה לשנן שוב ושוב את דברי רבנו:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


עד כאן דברי רבנו ב"משנה תורה", נעבור עתה לדבריו במורה (ג, כט;לז) בעניין הכשפים:


"וספר זה [=ספר "הפלחה הנבטית" של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים], מלא מהזיות עובדי עבודה-זרה, וממה שנפש ההמונים נוטה אליו וקשורה בו, כלומר מעשה הטלסמות [=הקמיעות לכל ריבוי סוגיהן], והורדת הרוחניות, והכשפים, והשדים, והרוחות שוכני המדברות. ואף-על-פי שאיש כמוך אין צורך להעיר לו על זה, לפי שיש כבר בידך מן המדעים מה שימנע מלהתלות במחשבתך משיגעונות ה'צאבה' [=אומה של עובדי עבודה-זרה בתקופתו של אברהם אבינו] והזיות הכשדים והאשפים, העירומים מכל מדע שהוא מדע באמת, אבל הזהרתי מכך משמרת לזולתך, כי מאד נוטה ההמון להאמין בשיגעונות".


"הכישוף שאתה שומע, הם פעולות שהיו עושים אותם הצאבה והכשדים והאשפים, ולרוב היה אצל המצריִים והכנעניִים, היו [המכשפים הנוכלים] מְדַמִּים לאחרים בהם, או נדמה להם [=למכשפים שהיו רק שוטים ופתאים], שהם [=מעשי הכשפים] פועלים פעולות מופלאות ונפלאות במציאות [...] ו[כדי] להרחיק מכל מעשי הכשפים, הזהיר מלעשות דבר ממנהגיהם [...] כלומר, כל מה שאומרים שהוא מועיל ממה שאין העיון הטבעי מחייבו [שאין ראיה מדעית שמאששת את תועלתו], אלא נוהג לפי דמיונם בדרך הסגולה [...] מפני שהם ענפי מעשי המכשפים, לפי שהם דברים שאין היגיון טבעי מחייבם, והם מושכים לעשיית הכשפים".


מדברי רבנו עולה באופן ברור, כי המאגיה ומעשה הכשפים הבל המה מעשה תעתועים, ומפני שקשה לרבים לקבל את האמת הפשוטה הזו, אשר כל-כך מועילה לאדם ולבריאותו הנפשית, אוסיף נקודה למחשבה: האם יעלה על הדעת שהתורה תשלוף חרבה על דבר שיש בו אמת? והלא "וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת" (יר' י, י) "וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת" (תה' קיט, קמב) "וְכָל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת" (שם, קנא), ובדברי חז"ל: חותמו של הקב"ה אמת – איך אפוא אפשר להעלות על הדעת שהתורה תקדש מלחמה, ותשים את כל תכליתה ומגמתה להילחם בדבר שיש בו זיק של אמת?


ולדוגמה נוספת שבה רש"י אומר שהבלי הכישופים אמת, ראו: חלק סו (דוג' ז).


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).


"אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְיָ וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְיָ בְּכָל לְבַבְכֶם, וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב).


דוגמה שישית


בשבת (עה ע"א) נאמר כך:


"אמר רבי יונתן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר: 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים' [דב' ד, ו] איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות".


וברור כשמש שחכמים ע"ה דיברו על חכמת התכונה, דהיינו אסטרונומיה, שהוא מדע חשוב מאד לידיעת ה': "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (יש' מ, כו). אולם, רש"י הסכל שיבש את הגמרא והחליט שמדובר באסטרולוגיה, ואלה הם שני דברים שונים לחלוטין, שמים וארץ, כי האסטרולוגיה היא סעיף מסעיפי עבודה-זרה וכפי שכבר הוּכח, ראו: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם".


והנה לפניכם פירושו של רש"י שהודפס בגמרא שם:


"לְעֵינֵי הָעַמִּים – שחכמה הניכרת היא [=האסטרולוגיה וכדלקמן], שמראֶה להם סימן לדבריו [=שמוכיח לגויים ממאורע מסוים שאירע שהוא כבר ידע לחזותו, מצפייה] בהילוך החמה והמזלות שמעידין כדבריו [=שמצבם בשמים מעיד שאכן מאורע זה היה צפוי, למשל:] שאומר [לפי מצבי החמה והמזלות]: 'שנה זו גשומה' והיא כן [=והיא אכן גשומה], 'שנה זו שחונה' והיא כן [=והיא אכן שחונה], שכל העיתים [=ההתרחשויות שבעולם] לפי מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה, במזל תלוי הכל, לפי השעה המתחלת לשמש בכניסת החמה למזל".


נמצא לפי רש"י, שהאסטרולוגיה היא חכמה מופלאה, ובה יתרומם כבודו של עם-ישראל!


וכבר הבאתי לעיל את דברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, והם אמורים גם על האסטרולוגיה שהרי גם בה רבנו עוסק בפרק יא שם, ונצרף עוד כמה מקורות מדברי רבנו:


1) "אי זה הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. אסור לעונן אף-על-פי שלא עשה מעשה, אלא הודיע אותן הַכְּזָבִים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים, הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]" (ע"ז יא, ט–י).


2) "והיסוד לכך [לכל ההזיות והאמונות התפלות, וכן לכל הסגולות למיניהן], הם 'אלצאבה' [=אומה של עובדי עבודה-זרה], והם האנשים אשר רָחַק אברהם אבינו מהם וְחָלַק על דעותיהם [=השקפותיהם] הנִּפסדות [...] והיו מכבדים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות לא להם, והם שייסדו את משפטי הכוכבים [=האסטרולוגיה], והכּשפים, והלחשים, והורדת הרוחות [=סיאנס, העלאה באוב], והשׂיחות עם הכוכבים, והשֵּׁדים, והאוֹב, וְהַנַּחַשׁ [=הניחוש], וְהַיִּדְּעוֹנִי לכל מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שָׁלְפָה תורת האמת חַרְבָּהּ עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה" (פיהמ"ש עבודה-זרה ד, ז).


נמצא לפי רבנו, שעצם המחשבה, שיש בכוח גרמי השמים להיטיב או להרע, היא חירוף וגידוף כלפי ה' יתעלה שמו, כלומר עצם האמונה שהאסטרולוגיה היא אמת היא בגדר עבודה-זרה! ובמלים אחרות: האסטרולוגיה היא בגדר ענף מענפי העבודה-הזרה ולא רק בגדר שורש משורשי העבודה-הזרה, שהרי כך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". ולא רק מחרף ומגדף, אלא אף כופר בתורה כולה, וכמו שרבנו פוסק שם (ב, ז): "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא [...]. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


3) "וכן מצאתי להם [לחכמי התלמוד] הערה על משפטי המזלות שהם ככל שאר מיני הנחש והעוננות, לא שהם גורם [=לא שהם גורם אמיתי להתרחשויות בעולם, אלא הם שקר וכזב ככל שאר מיני הנחש והעוננות] כמו שמדמים ההוזים בכוכבים, אָמְרוּ: 'לֹא תְנַחֲשׁוּ [ויק' שם], כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובכוכבים' [סנהדרין סו ע"א], וזו היא דעת הפילוסופים בהם [...] וכבר הארכתי גם בזה, אבל הוא מקום תועלת ותיקון אמונה [=השקפת עולם], לפי שהזיות בני אדם בכוכבים [...] אינם מעט [וגם בימינו], וכבר הִמְרוּ בזה את התורה לגמרי במה שהם מאמינים באמיתתם [כלומר, גם מי שרק מאמין שהאסטרולוגיה אמת, הוא בגדר כופר בתורה כולה וזונה אחר עבודה-זרה]" (המשך דברי רבנו בפירוש המשנה שם).


4) "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ושלא לְדַמּוֹת בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל במאומה מן המצבים הללו שנמצאים לאישי בני אדם, לפי שהשקפה זו היא הגורמת לעבדם" (מורה ג, לז).


5) והנה לפניכם גם דברי רבנו בהלכות תשובה פרק ה:


"רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה: 'הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד – מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע' [בר' ג, כב], כלומר, הן מין זה של האדם היה אחד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע.


אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי האומות ורוב גָּלְמֵי בני ישראל, שהקדוש-ברוך-הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם, או סכל, או רחמן, או אכזרי, או כִּילַי [=קמצן], או שׁוֹע [=נדיב], וכן שאר כל הדעות [=מידות ותכונות האדם]. ואין לו מי שֶׁיִּכְפֵּהוּ ולא גוזר עליו, ולא מי שֶׁיִּמְשְׁכוֹ לאחד משני הדרכים [=הטובה או חלילה הרעה], אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. הוא שירמיה אומר: 'מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב' [איכה ג, לח]. כלומר אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב ולא להיות רע.


וכיוון שכן הוא, נמצא זה הַחוֹטֵא הוא הִפסיד על עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על מה שעשה לנפשו וּגְמָלָהּ רעה, הוא שכתוב אחריו: 'מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו' [שם, לט], וחזר ואמר, הואיל ורשותנו בידנו וּמִדַּעְתֵּנוּ עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רִשְׁעֵנוּ, שהרשות עתה בידינו, הוא שכתוב אחריו 'נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד יְיָ' [שם].


ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה [!], שנאמר: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע' [דב' ל, טו]. וכתוב: 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה' [שם יא, כו]. כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה, בין טובים בין רעים. ומפני זה העניין נאמר: 'מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם [לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם' (דב' ה, כו)], כלומר, שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא לבם מסור להם.


אִלּוּ היה הָאֵל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אִלּוּ היה שָׁם [=במציאות] דבר שמושֵׁך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים [=שֶׁבְּעֵת לידתו נקבעים לפי הכוכבים דרכו, אופיו, התנהגותו וכו'], או ל[ידע] מדע מן המדעים, או לדעה מן הדעות [=למידה מן המידות], או למעשה מן המעשים, כמו שֶׁבּוֹדִים מִלִּבָּם הטיפשים הוֹבְרֵי שמים [=האסטרולוגים], היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים: עשה כך ואל תעשה כך? הֵטִיבוּ דרכיכם ואל תלכו אחרי רִשְׁעֲכֶם? והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו או תולדתו [מצבי הכוכבים שבהם נולד] תמשוך אותו, לדבר שאי-אפשר לו לזוז ממנו, ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? 'הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?' [בר' יח, כה].


[...] לפיכך דנין את האדם לפי מעשיו: אם עשה טובה מֵטִיבִין לו, ואם עשה רעה מֵרֵיעִין לו, הוא שהנביא אומר: 'מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת (לכם)' [מלאכי א, ט]. 'גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם' [יש' סו, ג]. ובעניין זה אמר שלמה [...]: 'וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט' [קה' יא, ט], כלומר, דע שיש בידך כוח לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין. [...]


אבל נדע בלא ספק, שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקדוש-ברוך-הוא מושכו ולא גוזר עליו לא לעשות כך ולא שלא לעשות כך. ולא מפני קַבָּלַת הַדָּת [=מסורת שקיבלנו ממשה רבנו ע"ה] בלבד נדע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על כל מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע. וזה העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו".


עד כאן דברי רבנו בהלכות תשובה פרק ה.


"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).


ואצרף לעניין זה את דברי רבנו בחיי בן יוסף בספרו "תורת חובות הלבבות" (עמ' רנד–רנו):


"וכבר הדגיש לך השליח [משה רבנו] ע"ה באמרוֹ: 'וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי' [ויק' כ, כג], אשר דרכם לפנות אל משפטי הכוכבים והעוננות לחיוב או לשלילה [=לעשות או לא לעשות דבר מסוים נקבע אצלם לפי המזל] [...] ועושים כמשפטיהם, כמו שאמר עליהם הכתוב: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן' [דב' יח, יד] [...] ואילו היה המשפט והגזרה באוֹשר והפכוֹ, מסוּרים למשפטי הכוכבים והעוננות וכל הדומה לכך, הרי זהו השיתוף עם ה' בהחלט ללא ספק, ויביא זה אל הכפירה בה' והכחשתו כליל.


ואם יאמר [אדם]: הרי אנו רואים כי הראשונים [חכמי התלמוד] מגַנים מי שאינו לומד חכמת הכוכבים [...] [כמו שראינו לעיל] נֹאמר לו, כי הראשונים חייבו זאת ממה שאמר הנביא בפסוק 'שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה' וגו' [יש' מ, כו], ואמר החסיד: 'כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ' וגו' [תה' ח, ד], והנה זה יהיה על דרך ההתבוננות בנמצאים וכדי ללמוד בהם שיש להם בורא [...] וַעֲרָכָם והתקינם באופן הטוב והמשוכלל ביותר, לפיכך חובה להתבונן בהם באופן זה, לא כדי לנהוג על פי משפטיהם ולהחליט בהן על האושר והפכו, והבן [ומה שרבנו בחיי מדגיש 'וְהָבֵן' – להעירנו להבחין בין מדע האסטרונומיה לבין הבלי האסטרולוגיה]".


כמו כן, רבנו בחיי מורה ללמוד מדעים, שבהם האדם מכיר את מי-שאמר-והיה-העולם.


ומהפסוקים הבאים נלמד עד כמה מתועבת האסטרולוגיה לפני ה' יתעלה ויתרומם:


"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).


ואחתום עניין זה בדברי הנביא ירמיה (י, ב–ג): "כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה, כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא". וראו עוד בעניין זה: "בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי", ומי שרוצה להבין יבין, ומי שלא, יישא בעוונו. אגב, אין זו הפעם היחידה שבה רש"י מעריץ את האסטרולוגיה, ראו: חלק סו (דוג' ט), ועוד.


"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק עז)
.pdf
הורידו את PDF • 290KB

89 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 comentarios


כיצד יש להתמודד עם מתעתע שמביא את דברי הרמב״ם באבות שישנו אדם הנולד נוטה למזג מסוים ומאידך מה שמביא את דעת תורה שאין הקדוש-ברוך-הוא גוזר על אופי מסוים?

Me gusta
Contestando a

ראה: "שביל הזהב של הרמב"ם", והנה לפניך כמה פְּסקות משם:


ברם, מה ההבדל בין נטייה טבעית למידה מסוימת, לבין מצע מידותי לקבלת מידה מסוימת? נראים הדברים, כי נטייה טבעית היא כאשר האדם נמשך למידה מסוימת ללא השפעה חיצונית, אלא כתוצאה מבניין גופו או מצע תכונות נפשו; לעומת זאת, מצע מידותי הוא מצע תכונות נפשי אשר לא בהכרח יתפתח לכיוון מסוים, אך בבואו במגע עם נסיבות חברתיות ונסיבות חיצוניות אחרות, הוא עשוי או עלול להתפתח בקלות לכיוון מידה מסוימת. הכלל החשוב ביותר הוא, שנטיותיו הטבעיות ומצעו הנפשי של האדם אינם מובילים את האדם בהכרח לכיוון מסוים, וכמו שרבנו אומר בהקדמתו לאבות בפרק השמיני (עמ' רסא):


"אי אפשר שיהא האדם מראשיתו בטבעו בעל מעלה או בעל מגרעת, כשם שאי אפשר שיהא אופי…


Me gusta
bottom of page