שבעת השמות שאסור למחקם – חלק א

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

בהלכות יסודי התורה פרק שישי הרמב"ם מבאר את דין השמות שאסור למחקם. וזה לשונו שם בהלכה א: "כל המאבד שם מן השמות הקדושים והטהורים שנקרא בהם הקדוש-ברוך-הוא – לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה-זרה: 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם' [דברים יב, ג–ד]".

נשים לב שהרמב"ם פוסק כל המאבד ולא כל המוחק, כדי ללמדנו כי גם מי שחותך או מפריד את השם בכל צורה שהיא – לוקה, וכן מי שמוחק אות אחת בלבד הוא בגדר מאבד. ואם היה אומר "כל המוחק" היינו עלולים לסבור, כי מי שמוחק אות אחת אינו לוקה עד שימחק את כולו, ואינו כן, אלא כל מי שגורם להשחתת שם בכל צורה שהיא – לוקה.

בהלכה ב שם, הרמב"ם מבאר לנו מהם שבעת השמות הקדושים הללו, וזה לשונו: "ושבעה שמות הם, השם הנכתב יוד-הא-ואו-הא והוא השם המפורש או הנכתב אלף-דלת-נון-יוד. ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו לוקה". וכן כותב מָרי שם באות ג: "וברור שכאשר מוחקים אות אחת מן השם הרי שאר השם אין לו מובן, והרי איבד אותו".

נמצא, שהשם יוד-הא-ואו-הא והשם אלף-דלת-נון-יוד, הם בגדר שם אחד, שהרי כתב ביניהם "או", ואילו בין שאר השמות כתב את וו החיבור כדי ללמדנו שכל אחד מהם הוא שם נפרד. וזה לשונו של מָרי יוסף קאפח בביאורו שם (אות ב):

"ומנה הויה ואדנות באחד, ולפיכך כתב 'או הנכתב' ולא באות וו המוסיף על הראשונים כמו בשאר. והטעם שמנאם באחד מפני שהוא כינויו וכמו שכתב במורה-הנבוכים [א, סא]. ואם הויה נקרא שם המפורש, הרי אדנות נקרא שם המיוחד, וכמו שכתב בהלכות עבודה-זרה [ב, ז], [בעניין המגדף את ה']: 'וייראה לי שעל שניהם הוא נסקל'".

נמצא, כי שם אדנות הוא כינויו של שם הויה, כלומר בכל מקום שמופיע בכתבי-הקודש שם הויה אנו קוראים אותו בכינויו במילת אדנות, ולכן הם בגדר שם אחד. ובהמשך נראה, כי גם את השם יה אסור למחוק וגם עליו לוקין מן התורה, ורבנו לא מנאו בפני עצמו מפני שהוא מקצת שם המפורש, וקדושתו נובעת ממנו.

שיבושי הדפוסים והנוהים אחריהם

לעיל העתקנו את פסיקת הרמב"ם לאור נוסח מדויק של כתבי-היד, ברם בדפוסי הרמב"ם שיבשו את הנוסח בעניין זה כמו בעניינים רבים אחרים, ורוב מפרשי הרמב"ם והגדולים שבהם, החזיקו בידיהם את משנה-תורה בגרסת הדפוסים המשובשת, ודבר זה גרם לטעויות רבות בהבנת הרמב"ם, ושגיאות רבות הונצחו בהלכה בעקבות זאת בנושאים רבים (דוגמה מצערת ביותר היא שיבוש הקלף והדוכסוסטוס, ראו את מאמרי באתר בעניין כשרות ספרי-התורה לדעת הרמב"ם).

מכל מקום, מָרי מעיר על שיבושי הדפוסים והמפרשים, וזה לשונו שם על נוסח ההלכה שהובא לעיל: "כן הוא בכל כתבי-היד העתיקים והוא הנוסח הנכון, ולקמן אביא את דברי הכס"מ ומקצת המפרשים, שנתלבטו ונסתבכו בכל מיני נוסחים בלתי נכונים. ואין ספק שכך היתה נוסחת רבנו בש"ס. ובדפוסים השמיטו 'אהיה' וכתבי 'אלהי', וטעות הוא, כי 'אלהי' היא 'אלוה' עם אות הסמיכות או הכינוי, ואם כך מדוע לא שאר הטיות הכינויים?".

כלומר, אם גרסת הדפוסים היא הנכונה, מדוע הרמב"ם ציין בהלכה רק הטיה אחת, מדוע לא ציין הטיות נוספות? ואוסיף, כי בהמשך דבריו רבנו הרמב"ם עוסק באותיות הנוספות שבאות לפני השם ואחריו, מדוע אפוא שיזכיר כאן, בהלכה שעוסקת בשמות הקדושים הבסיסיים, את התוספות של השמות, כאשר עוד לא הגיע לדון בכך?

בסוף דברי הכס"מ שם מָרי מעיר על דבריו, וזה לשונו: "וברור כי כל הנוסחות שנזדמנו לו משובשות, והנכון כדלעיל, ולא שם לבו למה שכתב [רבנו]: דבאדנות כתב רבנו 'או', ובכל השאר בוו מוסיף. ועיין פר"ח שפלפל והקשה על הכס"מ, ועיין בי"ד שדחה דבריו. ועיין גם בא"י וזי"מ שנדחקו בנוסחי הדפוסים, וכיוון שכל דבריהם על בסיס נוסח משובש לא הבאתים". וכמה העמיסו המפרשים לחינם על רבנו...