שבעת השמות שאסור למחקם – חלק א

עודכן ב: 10 דצמ 2018


בהלכות יסודי התורה פרק שישי הרמב"ם מבאר את דין השמות שאסור למחקם. וזה לשונו שם בהלכה א: "כל המאבד שם מן השמות הקדושים והטהורים שנקרא בהם הקדוש-ברוך-הוא – לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה-זרה: 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם' [דברים יב, ג–ד]".

נשים לב שהרמב"ם פוסק כל המאבד ולא כל המוחק, כדי ללמדנו כי גם מי שחותך או מפריד את השם בכל צורה שהיא – לוקה, וכן מי שמוחק אות אחת בלבד הוא בגדר מאבד. ואם היה אומר "כל המוחק" היינו עלולים לסבור, כי מי שמוחק אות אחת אינו לוקה עד שימחק את כולו, ואינו כן, אלא כל מי שגורם להשחתת שם בכל צורה שהיא – לוקה.

בהלכה ב שם, הרמב"ם מבאר לנו מהם שבעת השמות הקדושים הללו, וזה לשונו: "ושבעה שמות הם, השם הנכתב יוד-הא-ואו-הא והוא השם המפורש או הנכתב אלף-דלת-נון-יוד. ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו לוקה". וכן כותב מָרי שם באות ג: "וברור שכאשר מוחקים אות אחת מן השם הרי שאר השם אין לו מובן, והרי איבד אותו".

נמצא, שהשם יוד-הא-ואו-הא והשם אלף-דלת-נון-יוד, הם בגדר שם אחד, שהרי כתב ביניהם "או", ואילו בין שאר השמות כתב את וו החיבור כדי ללמדנו שכל אחד מהם הוא שם נפרד. וזה לשונו של מָרי יוסף קאפח בביאורו שם (אות ב):

"ומנה הויה ואדנות באחד, ולפיכך כתב 'או הנכתב' ולא באות וו המוסיף על הראשונים כמו בשאר. והטעם שמנאם באחד מפני שהוא כינויו וכמו שכתב במורה-הנבוכים [א, סא]. ואם הויה נקרא שם המפורש, הרי אדנות נקרא שם המיוחד, וכמו שכתב בהלכות עבודה-זרה [ב, ז], [בעניין המגדף את ה']: 'וייראה לי שעל שניהם הוא נסקל'".

נמצא, כי שם אדנות הוא כינויו של שם הויה, כלומר בכל מקום שמופיע בכתבי-הקודש שם הויה אנו קוראים אותו בכינויו במילת אדנות, ולכן הם בגדר שם אחד. ובהמשך נראה, כי גם את השם יה אסור למחוק וגם עליו לוקין מן התורה, ורבנו לא מנאו בפני עצמו מפני שהוא מקצת שם המפורש, וקדושתו נובעת ממנו.

שיבושי הדפוסים והנוהים אחריהם

לעיל העתקנו את פסיקת הרמב"ם לאור נוסח מדויק של כתבי-היד, ברם בדפוסי הרמב"ם שיבשו את הנוסח בעניין זה כמו בעניינים רבים אחרים, ורוב מפרשי הרמב"ם והגדולים שבהם, החזיקו בידיהם את משנה-תורה בגרסת הדפוסים המשובשת, ודבר זה גרם לטעויות רבות בהבנת הרמב"ם, ושגיאות רבות הונצחו בהלכה בעקבות זאת בנושאים רבים (דוגמה מצערת ביותר היא שיבוש הקלף והדוכסוסטוס, ראו את מאמרי באתר בעניין כשרות ספרי-התורה לדעת הרמב"ם).

מכל מקום, מָרי מעיר על שיבושי הדפוסים והמפרשים, וזה לשונו שם על נוסח ההלכה שהובא לעיל: "כן הוא בכל כתבי-היד העתיקים והוא הנוסח הנכון, ולקמן אביא את דברי הכס"מ ומקצת המפרשים, שנתלבטו ונסתבכו בכל מיני נוסחים בלתי נכונים. ואין ספק שכך היתה נוסחת רבנו בש"ס. ובדפוסים השמיטו 'אהיה' וכתבי 'אלהי', וטעות הוא, כי 'אלהי' היא 'אלוה' עם אות הסמיכות או הכינוי, ואם כך מדוע לא שאר הטיות הכינויים?".

כלומר, אם גרסת הדפוסים היא הנכונה, מדוע הרמב"ם ציין בהלכה רק הטיה אחת, מדוע לא ציין הטיות נוספות? ואוסיף, כי בהמשך דבריו רבנו הרמב"ם עוסק באותיות הנוספות שבאות לפני השם ואחריו, מדוע אפוא שיזכיר כאן, בהלכה שעוסקת בשמות הקדושים הבסיסיים, את התוספות של השמות, כאשר עוד לא הגיע לדון בכך?

בסוף דברי הכס"מ שם מָרי מעיר על דבריו, וזה לשונו: "וברור כי כל הנוסחות שנזדמנו לו משובשות, והנכון כדלעיל, ולא שם לבו למה שכתב [רבנו]: דבאדנות כתב רבנו 'או', ובכל השאר בוו מוסיף. ועיין פר"ח שפלפל והקשה על הכס"מ, ועיין בי"ד שדחה דבריו. ועיין גם בא"י וזי"מ שנדחקו בנוסחי הדפוסים, וכיוון שכל דבריהם על בסיס נוסח משובש לא הבאתים". וכמה העמיסו המפרשים לחינם על רבנו...

מָרי מוסיף וכותב שם על פלפולי והנדוזי המפרשים השונים, ביטויים כמו: "ואין דבריו נכונים" (על הסד"מ) או "ואין דבריו נכונים" (על הרד"ע) או "ואין לדבריו מוצא" (על הלח"מ). ונצרף גם את דבריו על הרדב"ז שם: "ע"ש שהאריך לפרש מהו שם המפורש בדברים רחוקים משיטת רבנו ופירושו בספרו הקדוש מורה-הנבוכים [...]. ועיין עוד סימן תרי"ז, וח"ו סימן בקכ"א, וכל אי הדיוקים בדברי הרדב"ז נתבארו בדברינו לעיל".

הבאתי את כל הדוגמאות הללו, כדי להצביע על תופעה קשה מאד במשנה-תורה, והיא חוסר ההבנה של המפרשים, ללא יוצא מן הכלל, את דעת רבנו בפסיקתו וכל שכן בהשקפותיו. מפני שרובם המכריע לא הכירו כמעט כלל את מורה-הנבוכים, לא היה בידיהם פירוש-המשנה, ולעתים לא רחוקות אף שגו בהבנת רבנו מפני שנעלמו מהם הלכות מפורשות בדברי רבנו. קצרו של דבר, רבים מהם רחוקים ממחשבתו הזכה של רבנו כרחוק מזרח ממערב.

במשך מאות רבות בשנים, למדו את הספר משנה-תורה להרמב"ם דרך זגוגיתו העכורה של נוסח הדפוסים, ומבעד מסכים אטומים שהבדילו אותם מרבנו הרמב"ם ומה' יתעלה. אי-ידיעתם את עומק מחשבתו של רבנו, גרמה להם לתלות ברבנו שיבושים, הזיות והבלים. לכל אורך פירושו של מרָי למשנה-תורה הוא חושף אותנו לתופעה זו, ובזכותו למדנו עד כמה אנו צריכים להודות ולהלל לבורא-עולם על שזיכה אותנו בדורנו ללמוד רמב"ם צח וברור, נקי משיבושי הגלות ומסיגי מפרשי הרמב"ם, שלא ידעו ולא יבינו. ובמאמר אחר כבר תיארתי את פעלו המבורך של מָרי בעקרוֹ את הזגוגית העכורה והאטומה, ובזכותו אנו מסוגלים להביט במשנתו הצלולה של רבנו ולראותה במלוא הודה והדרה (וראו את מאמרי באתר אור הרמב"ם: "מקבילי – משלים מפעלו של מָרי").

משמעות השמות הקדושים

לדעת רבנו הרמב"ם, לכל אחד משבעת השמות הללו יש הוראה מיוחדת משלו. וכך מתמצת מָרי יוסף קאפח נושא זה בפירושו שם, וזה לשונו: "והטעם שמנה אל שם בפני עצמו ולא מנה יה, כי אל יש לו הוראה מיוחדת, עניינו תוקף וחוזק כמו 'וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח' [יחזקאל יז, יג]. אבל יה אין לו הוראה מיוחדת אלא אסור למחקו כמו שכתב לקמן בהלכה ד מפני שהוא מקצת שם המפורש, ונראה ברור דלוקין עליו דבר תורה. [...] אף-על-פי שכתב רבנו במורה-הנבוכים [א, סג] שעניינו הנצחי, הרי לעניין מלקות הוא כמו שכתב כאן שהוא מקצת שם המפורש. וכמו שדרשו בשמות טז, יז על יה, אין השם שלם וכו' [פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), שם]".

למדנו אפוא על השם אל שעניינו תוקף וחוזק, והשם יה שעניינו הנצחי, ואף-על-פי-כן אינו נמנה כשם בפני עצמו, כי כל תוקפו וקדושתו נובעים מן השם המפורש. בהמשך דבריו שם, מָרי מלמד אותנו על משמעותם של שמות נוספים, וזה לשונו:

"ונקרא שם הויה 'מפורש'. כתב רבנו במורה-הנבוכים [א, סא]: 'מפני שהוא מורה על עצמו יתעלה הוראה ברורה שאין בה שיתוף, אבל שאר השמות נגזרים מן הפעולות'. ויש שפירשו 'המפורש' המופלא, כלומר שאין הוראתו מובנת וידועה לנו, וכמו שתרגם אונקלוס בדברים [ל, יא]: 'לֹא נִפְלֵאת' – לֹא מְפָרְשָׁא. גם יונתן בשופטים [יג, יח]: 'וְהוּא פֶלִאי' – וְהוּא מְפָרַשׁ".

כלומר, יש שתי אפשרויות להבין את השם המפורש יוד-הא-ואו-הא: 1) שם זה מורה על ייחוד השם באופן ברור שאין בו שיתוף כלל, ואין אנו יודעים בדיוק את סודו בימינו. וכך כותב מָרי במורה-הנבוכים (עמ' קא, הע' 4): "כלומר שאין שום דבר אחר נקרא בשם זה, ואין מאומה מתכּנה בו, אלא מיוחד הוא לה' בלבד. ונוסף על כך, אין אנו יודעים את הוראתו כיוון שאין אנו יודעים את אופן קריאתו. וכדי להוציא מדעת המעוננים והמנחשים מיני נִקודים שונים ומשונים, כתב רבנו כי עניינו היה ידוע לפי מונחי הלשון שהיו ידועים אז ונשתכחו מאתנו"; 2) שם זה מורה על כך שמדובר בשם מופלא אשר לא ניתן להגיע עד חקר אמיתתו, מעין מה שנאמר למשה רבנו ע"ה "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ). וכל שאר השמות מורים על פעולותיו, כלומר מלמדים על אופני הנהגתו של הבורא את העולם והנבראים. וסיים מָרי שם את דבריו בעניין זה:

"ואלוה עניינו הראוי לעבדו, שכך תרגמוהו הקדמונים. ואלהים [עניינו] דיין ושופט וכמו שכתב רבנו במורה-הנבוכים [א, ב], אף-על-פי ששם [ב, ל] צירף את שלושת השמות הללו אל-אלוה-אלהים, ופירשן עניין שפיטה ומשילה".

עשיית "נפלאות" בשמות קדושים

נסיים את דברינו בציטוט שני קטעים חשובים מתוך הספר מורה-הנבוכים, מפני שהם מלמדים אותנו על היחס הנכון לשמות שנמצאים ב"ספרים הקדושים", ומרחיקים אותנו מן הכיעור ומן הדומה לו, וזה לשון רבנו שם (עמ' קב):

"[על השם המפורש:] ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות [יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי-שמים לכל המשאלות], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם. ולא ייקרא שם המפורש בשום אופן זולת זה השם בן ארבע אותות".

ושם בהע' 30, מָרי יוסף קאפח מלמדנו על היקף התופעה החמורה הזו, וכיצד השוטים מצרפים אותיות ל"שמות קדושים": "מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ-מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם" (וראו לדוגמה את מאמרי באתר על השם דיקרנוסא שמקורו בנצרות והוא כינוי לישו).

רבנו הרמב"ם שם, מוסיף ומתאר כיצד התפתחה תעשיית "השמות הקדושים", וזה לשונו (עמ' קד):

"וכאשר מצאו האנשים הרשעים הבערים את הלשונות הללו [בעניין שמות-הקודש בספרות חז"ל], מצאו מקום לשקר ולדבר [דברים אשר לא כן על ה'], שמצרפים איזה אותות שרצו ואומרים זה שם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני. ואחר-כך נכתבו אותם הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים, אשר אין להם קנה-מידה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [משלי יד, טו]. וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך כיוון שהזכרנו את השמות ועניינם ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".

מָרי מוסיף שם הסבר (בהע' 23), מיהם הכשרים החלשים הפתאים שנזכרו בדברי רבנו, אשר מצאו את "הספרים הקדושים" בעיזבון אותם הרשעים הראשונים, וזה לשונו: "בני אדם הספקנים, החוששים להכריע לכאן או לכאן שמא גם עבודה-זרה יש בה ממש. ומפני הכבוד לא אציין ספרים".

כלומר, אותם ספקנים היו בדעה שמא בעבודה-זרה, דהיינו בכל מה שקשור לאסטרולוגיה, לכישופים, לניחוש, לעוננות וכיו"ב, שמא יש בכל אלה ממש ואף שהתורה אסרה אותם היא מודה באמיתתם. על כל אלה ועוד, תוכלו לקרוא במאמריי באתר אור הרמב"ם: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", "מבט למיסטיקה, לאסטרולוגיה ול'כתר מלכות' לאורו של הרמב"ם".

בתמונת שער הרשומה: שם השם שנמחק בריסוס גרפיטי בידי אנטישמים על אנדרטה לזכר השואה בעיר אוסטי נד לבם, צ'כיה.

צילום: לדיסלב פייגל.


#ידיעתהשם #הלכה #רמב#מצוותמשנהתורה

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!