top of page

עשרים וארבעה נידויים

בהלכות תלמוד תורה (ו, יד) ואילך רבנו מפרט את דיני נידויו של המבזה תלמידי חכמים, ולאחר מכן רבנו פורשׂ לפנינו רשימה של עשרים וארבעה פשעים אשר מענישים עליהם גם בנידוי. עונש הנידוי נועד לשמש כמנוף של לחץ חברתי על החוטא על-מנת להשיבו בתשובה ולהכות על חטא. והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, ה): "מה הוא המנהג שינהוג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו? מנודה אסור לספר [=להסתפר] ולכבס כאבל כל ימי נידויו. ואין מזמנין עליו, ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה, ולא יושבין עמו בארבע אמות" וכו'. אין ספק אפוא, שמדובר במנוף לחץ מאד משמעותי על האדם, שהרי האדם מטבעו הוא יצור חברתי-קהילתי, והגבלות שכאלה הינן בלתי נסבלות לרובם המכריע של בני האדם.


בהלכות תלמוד תורה (ו, יג) למדנו שעוון גדול הוא לבזות את אנשי האמת תלמידי החכמים האמיתיים, ומכיוון שמדובר בעוון חמור מאד, חז"ל ורבנו הוסיפו ואמרו בעניינו: "וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם-הבא, והרי הוא בכלל 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה' [במ' טו, לא]".


לאחר שהזכרנו את ההלכה הזו אנחנו יכולים להמשיך להלכה הבאה (ו, יד), וכֹה דברי רבנו:


"אף-על-פי שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, אם באו עדים שביזהו אפילו בדברים חייב נידוי. ומנדין אותו בית-דין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום ונותנין אותה לחכם. והמבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מותו מנדין אותו בית-דין, והן מתירין אותו כשיחזור בתשובה. אבל אם היה החכם חי אין מתירין אותו עד שֶׁיְּרַצֶּה [יפייס] זה שנידוהו בשבילו".


כלומר, אף-על-פי שעונש המבזה את החכמים הוא הכָּרת הנצחי, וכפי שנזכר בפסוק שציטטו חז"ל ורבנו בהלכה הראשונה לעיל: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא), עונשין את החוטא גם בעולם-הזה בנידוי חברתי, דהיינו שמכריזין עליו בבית-דין שפלוני בשמתא – בנידוי, עד שישוב בתשובה ויפייס את החכם שביזה.


כבר הרחבתי במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה", שכותרתו: "כבוד תלמידי החכמים האמיתיים", שאין מדובר בעניינים אלה אלא בחכמי האמת, אנשי היושר והצדק אשר נאמנים למסורת התורה-שבעל-פה שמסרו לנו חז"ל ואשר אינם הופכים תורת חיים לקורדום חוצבים, וכן אינם מוחקים את יסודות הדת הטהורים מספריהם. ברם, בעלי המרדעות והגלימות השחורות אשר מתחזים לקדושים וטהורים, אינם אלא כומרים אורתודוקסים רודפי בצע שמתעים את העם אחרי ההבל, וכפי שנראה לקמן, הם אלה אשר ראויים לכרת ולנידוי.


ולא רק בית-דין מנדין את מי שמבזה את חכמי האמת, גם חכם יחידי רשאי לנדות לכבודו את עם-הארץ שביזה אותו, בין שעם-הארץ ביזה אותו בסתר ובין שביזה אותו בפרהסיה, וכֹה דברי רבנו בהלכה הבאה שם (תלמוד תורה ו, טו):


"וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם-הארץ שהפקיר בו [ונאמר עם הארץ כי רק עם-הארץ יבזה חכם מחכמי האמת], ואין צריך לא עדים ולא התראה. ואין מתירין לו עד שֶׁיְּרַצֶּה את החכם. ואם מת החכם באין שלושה ומתירין לו. ואם רצה החכם למחול לו ולא נידהו – הרשות בידו".


בהמשך הלכות תלמוד תורה, בסוף פרק ז, רבנו מוסיף שאין זו דרך משובחת לחכם שינדה את מי שביזהו בסתר, אלא יהיה שומע חרפתו ואינו משיב, ברם, אם ביזהו בפרהסיה, אסור לחכם למחול על כבודו, שהרי הביזוי נעשה בפרהסיה וכבר לא מדובר רק בכבודו אלא בכבוד תורה.


נמשיך אפוא להלכה הבאה בהלכות תלמוד תורה שם (ו, טז):


"הרב שנידה לכבודו חייבין כל תלמידיו לנהוג נידוי במנודה. אבל תלמיד שנידה לכבוד עצמו אין הרב חייב לנהוג בו נידוי, אבל כל העם חייבין לנהוג בו נידוי. וכן מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא. מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו".


ההלכה הזו עוסקת אך ורק ברב שנידה לכבודו, ובזה נאמר שאם הנשיא נידה אותו לכבודו הוא מנודה לכל ישראל, אבל אם אחד החכמים נידהו, ואפילו שנידויו יחול על כלל ישראל, אין הנידוי הזה חל על הנשיא. וכן מי שביזה חכם בעירו ונודָּה בעירו הוא מנודה גם בערים אחרות דהיינו בכל ישראל, אך אם ביזה חכם בעיר אחרת ונודָּה בעיר אחרת, נידויו אינו חל בעירו.


והנה לפניכם ההלכה הבאה שם (ו, יז) וממנה למדנו שמדובר אך ורק ברב שנידה לכבודו:


"במה דברים אמורים? במי שנידוהו מפני שביזה תלמידי חכמים, אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייבין עליהן נידוי, אפילו נידהו קטן שבישראל – חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי, עד שיחזור בתשובה מִדָּבָר שנידוהו בשבילו ויתירו לו".


כלומר, אם מדובר בעשרים וארבעה נידויין, אפילו אם קטן שבישראל נידהו, דהיינו אדם שאין לו שום מעלה ורוממות, אלא הוא מבחינת מעלתו קטן שבקטנים – חייבים כל העם לנדותו.


עשרים וארבעה נידויין


בהמשך ההלכה לעיל (ו, יז) אומר רבנו כך:


"על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם, בין איש בין אשה, ואלו הן:


א) המבזה את החכם ואפילו לאחר מותו [וראינו לעיל שנידוי זה הוא ייחודי בכך שאין כל אדם יכול לנדות בו, אלא רק החכם שביזוהו או בית-דין, אם באו לפניו עדים שביזו את החכם].


ב) המבזה שלוח בית-דין.


ג) הקורא לחברו 'עבד' [דהיינו שטוען בשקר שיש פגם חמור בייחוסו ובמעמדו].


ד) המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר בדברי תורה [כל-שכן וקל-וחומר הכומרים האורתודוקסים אשר מחללים-שם-שמים ומסלפים ומזייפים תורת חיים כדי להפכה לקורדום חוצבים, שהרי הם לא רק מזלזלים באיומי חז"ל הקשים, אלא הם עוברים ביד רמה על דברי תורה: מתעים את העם אחרי התהו וההבל במטרה להנציח את סכלות ההמונים ובורותם – וזאת כדי שההמון יעריצו אותם, ולא ישכילו להבחין בתעלוליהם וברדיפת הבצע והתאוות אשר בידם. בדרכם הרעה הזו הם גם מחללים-שם-שמים גם משמרים את דרכי ההבל שהמיטו על אומתנו אסונות חמורים, וגם מוסיפים פלפולים משלהם לעיוותה ולסילופה של דת משה].


ה) מי ששלחוּ לו בית-דין וקבעו לו זמן ולא בא.


ו) מי שלא קיבל עליו את הדין מנדין אותו עד שייתן.


ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק, כגון כלב רע, או סולם רעוע, מנדין אותו עד שיסיר היזקו.


ח) המוכר קרקע שלו לגוי, מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא מן הגוי לישראל חברו בעל המצר [כמובן שאסור למכור לגוי קרקע בארץ-ישראל, אלא אפילו בחוצה לארץ נראה שאסור למכור כאשר מדובר בשכונה של יהודים או אפילו כאשר אחד מבעלי המצר הוא יהודי, וכפי שרבנו משיב בסימן ז: "אינו מותר למכור לגוי בשום פנים לכתחילה", וכן בסימן מד: "לא יוכל השותף בשום פנים למכור לגויים, אלא מכריזין על הקרקע בבתי כנסיות, ויתחרו בקנייתו היהודים". ברם, בשנות רעבון כאשר אין לו מה יאכל מותר למכור אפילו לגוי, וכפי שכותב רבנו בתשובה בסימן כא: "אם נתברר שהיא מוכרת מחוסר כל, ולא נמצא יהודי שיקנה – הרי זו מוכרת לגויים, וכך פסקנו בשנות הרעבון הללו לכל מי שמכר כדי להתכלכל בדמי רכושו"].


ט) המעיד על ישראל בערכאות של גויים והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל, מנדין אותו עד שישלם [ואם הדין שנפסק היה כדין ישראל אין מנדין אותו. ובימינו, שבתי הדינין האורתודוקסים הם בתי טמטום ומינות יש להתדיין לדעתי אך ורק בערכאות של בית-המשפט הכללי ולהתרחק כמו מאש מגלימות הכומרים האורתודוקסים חוצבי התורה והורסי הדת. הצבועים האורתודוקסים הפרו-נוצריים הם הגרועים מכולם לדעתי, יותר מן הגויים הנאורים, וכל-שכן וקל-וחומר שהם גרועים משופטי ישראל שיש בהם גם אנשי אמונה וישרי דרך].


י) טבח [=שוחט] כהן שאינו מפריש המתנות ונותנן לכהן אחר, מנדין אותו עד שייתן.


יא) המחלל יום-טוב-שני של גליות אף-על-פי שהוא מנהג.


יב) העושה מלאכה בערב הפסח אחר חצות.


יג) המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי.


[בעניין זה ראוי לעיין בפסקי רבנו בהלכות שבועות (יב, ח–יא): "השומע הזכרת השם מפי חברו לשווא, או שנשבע לפניו לשקר, או שבירך ברכה שאינה צריכה, שהוא עובר משום נושא שם ה' לשווא כמו שביארנו בהלכות ברכות – הרי זה חייב לנדותו, ואם לא נידהו, הוא בעצמו יהא בנידוי. וצריך להתיר אותו מיד [שהרי אם לא יעשה כן ולא יסתפק בנידוי רק ככלי להבעת מחאה ותוכחה] [...] נמצאו כל העולם בנידוי – שהרי לימדו לשונם מַעֲוֶה ושבועה תמיד.


במה דברים אמורים? כאשר היה הנשבע הזה או המברך להבטלה מזיד, אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור – אינו חייב לנדותו. ואני אומר שאסור לנדותו, ולא ענש הכתוב שוגג, אלא מזהירו ומתרה בו שלא יחזור [ונראים הדברים שאם חזר לסורו הוא כבר בגדר מזיד].


ולא שבועה לשווא בלבד היא שאסורה, אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה – אסור, ואף-על-פי שלא נשבע: הרי הכתוב מצווה ואומר: 'לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא' [דב' כח, נח] ובכלל יראתו שלא יזכירוֹ לבטלה. לפיכך, אם טעה הלשון [בלשונו] והוציא שם שמים לבטלה – ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו, כדי שלא ייזכר לבטלה. כיצד? אמר ה', אומר: 'ברוך הוא לעולם ועד', או 'גדול הוא ומהולל מאד', וכיוצא בזה, כדי שלא יהא לבטלה".


ואגב הדברים למדנו שחובה למחות ולהוכיח את הדרדעים, אשר יודעים שספרי התורה שבידם פסולים, ובכל זאת הם עולים לתורה ומברכים לבטלה לפני ואחרי קריאתם. וזכורני שערוסי השכיר הודה שספרי התורה של ימינו פסולים, ובכל זאת הורה לברך עליהם ברכות לבטלה.

ועל זה ראוי לנדותו, אך אין להתירו כפי שנאמר בהלכה לעיל, שהרי הוא לא רק מברך ברכות לבטלה בעצמו, אלא מורה לרבים לתעות בעניין חמור זה, וברור שמי שמתעה את הרבים אין להתירו מנידויו, וכמו שאין מתירין את מי שמביא את הרבים לידי חילול ה' וכדלקמן].


יד) המביא את הרבים לידי חילול ה' [בתוך הקטגוריה הזו נכללים כל כומרי הדת השכירים למיניהם, אשר הופכים תורת חיים לקורדום חוצבים, מוחקים מדת משה את יסודות הדת הטהורים, ואף מחדירים את המאגיה ההזיות והשקפות המינות במקומם – ואפילו קאפח וערוסי החדירו את ההבל במה שהם הודו בקדושתו של ספר הזוהר, וגדול עוונם מנשוא, כי אם אלה שמתיימרים לשאת על נס את דרך האמת הרמב"מית מכשירים את האלילות, לא נותר עוד תריס בפני הפורענות, ובפני התעיית ההמונים אחרי התהו וההבל. והוא הדין להיתרם להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים, וכמעט קט היה והשתיל ששתל רבנו נעקר].


טו) המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ.


טז) המחשב שנים וקובע חודשים בחוצה לארץ.


יז) המכשיל את העיוור [ובעניין זה ראוי לצרף את דברי רבנו בספר המצוות (לאווין רצט): "והמצוה התשע ותשעים ומאתים, האזהרה שהוזהרנו מלהכשיל זה-את-זה בסברה [דעה, עצה, השקפה, רעיון], והוא, שאם ישאלך עצה בדבר שאינך בקי בו, הרי באה האזהרה מלהטעותו ומלרמותו, אלא תורֵהו על הדבר שאתה בדעה שהוא נכון [...] ולאו זה אמרו שהוא כולל גם מי שמסייע לדבר עבירה או גורמה, לפי שהוא בא לאותו האדם שסימאה התאווה את ראייתו ונעשה עיוור ועוזרו בתעייתו, או יכין לו סיבות מריו, ועל דרך זו אמרו על המלווה בריבית והלווה בריבית ששניהם יחד עוברים משום 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' [ויק' יט, יד], לפי שכל אחד מהם עזר לחברו והכשיר לו פעולת העבירה. ויש דברים רבים מסוג זה" וכו'.


ונראה שדברי רבנו: "יכין לו סיבות מריו", אמורים על פסקו בהלכות ממרים (ו, יא): "והמכה בנו גדול מנדין אותו, שהרי הוא עובר על 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' [ויק' יט, יד]"].


יח) המעכב את הרבים מלעשות מצוה [וכל-שכן וקל-וחומר אלף פעמים, המינים שמחקו את יסודות הדת הטהורים ואף החדירו את ההבל במקומם, שהם באלף-אלפי-נידויים ואירורים, ואם יש סנהדרין אמת אשר שולטת ביד רמה דינם חמור בהרבה: מורידין ולא מעלין].


יט) טבח [=שוחט] שיצאת טרפה מתחת ידו.


כ) טבח [=שוחט] שלא בדק את סכינו.


כא) המקשה עצמו לדעת.


כב) מי שגירש את אשתו ועושה בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאין להן להזדקק זה-לזה, כשיבואו שניהן לבית-דין מנדין אותן.


כג) חכם ששמועתו רעה [דהיינו שיש עליו רינונים בענייני מוסר או צניעות. ובימינו שמועתם של הכומרים האורתודוקסים רעה מאד, כי אין עליהם רק "רינונים", אלא יש הוכחות גמורות לכך שהם רודפי בצע אשר מחללים-שם-שמים ומתעים את העם אחרי התהו וההבל, ובמלים אחרות, הם עושים ביד רמה כירבעם, ודורסים במגפיים מסומרות את דת משה הטהורה].


כד) המנדה מי שאינו חייב נידוי [ועל זה השיב רבנו בסימן שכב: "אין דבק חרם או נידוי באדם אלא-אם-כן הוא מחויב בו כפי דין התורה", לפיכך, החרם שהחרימו כומרי ארץ-ישראל את מָרי יחיא קאפח ע"ה בטל ומבוטל, וראו על כך במאמרי: "עמל ורעות רוח וחרמות ותשובתם"].


ואחתום בדברי מָרי יחיא קאפח בתשובתו לכומרי ארץ-ישראל (הובא שם בסוף חלק ב):


"ולא דיים לחכמי ירושלים ת"ו שהאמינו בכל אלה האמונות ילדי נכרים הזרות לתורה הקדושה על-פי הפילוסוף מחבר הזהר, אלא שהגיסו דעתם להחרים עבדי ה' כל עוד שלא יאמינו באמונתם לעבוד ללא אלהי אמת את האליל קצר אפים (זעיר אנפין). ועל כן אמרנו, אדרבא, יגורם [=יעניש אותם] ה' בחרמם, ארורים הם לה' אלהים אמת המיוחד מכל שאר האחדים, שאין ראשית לראשיתו, ולא קיבל מלכותו מאחֵר, ואין לו שותף ואין עתיד למוסרה לאחֵר.


והרי הם מנודים ומוחרמים ומופרשים מקהל עדת ה', ארורים המה וארורים יהיו כל ימיהם, וּמֵרָעָה אֶל רָעָה יֵצאו, הֵמק בשרם ועיניהם תימקנה בחוריהם, המה יכרעו ויפולו, אשר לחרב לחרב וכו' ["אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי" (יר' טו, ב)], ואנחנו נגילה ונשמחה בה' אלהים אמת ובתורתו הקדושה שבכתב ושבעל-פה, משנת חכמים ותלמודם שקיבל משה רבנו עליו השלום מסיני באמת, ולא אמר דבר שלא נצטווה!


ובה' בטחנו, כי אף אם יחשבו דוברי עָתָק האלה לבזותנו ולהשפילנו, אין בהם כוח לעשות אותנו שפלים ונבזים! כי ממקום קדוש נהלך, ה' אל אמת בפינו ובלבבנו ותרועת תורתנו הקדושה בנו [כל ההדגשות במקור]".


"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה [...] לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְיָ צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ. וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (יש' א, כא–כו).

עשרים וארבעה נידויים
.pdf
Download PDF • 165KB

289 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page