עשרים וארבעה נידויים

בהלכות תלמוד תורה (ו, יד) ואילך רבנו מפרט את דיני נידויו של המבזה תלמידי חכמים, ולאחר מכן רבנו פורשׂ לפנינו רשימה של עשרים וארבעה פשעים אשר מענישים עליהם גם בנידוי. עונש הנידוי נועד לשמש כמנוף של לחץ חברתי על החוטא על-מנת להשיבו בתשובה ולהכות על חטא. והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, ה): "מה הוא המנהג שינהוג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו? מנודה אסור לספר [=להסתפר] ולכבס כאבל כל ימי נידויו. ואין מזמנין עליו, ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה, ולא יושבין עמו בארבע אמות" וכו'. אין ספק אפוא, שמדובר במנוף לחץ מאד משמעותי על האדם, שהרי האדם מטבעו הוא יצור חברתי-קהילתי, והגבלות שכאלה הינן בלתי נסבלות לרובם המכריע של בני האדם.


בהלכות תלמוד תורה (ו, יג) למדנו שעוון גדול הוא לבזות את אנשי האמת תלמידי החכמים האמיתיים, ומכיוון שמדובר בעוון חמור מאד, חז"ל ורבנו הוסיפו ואמרו בעניינו: "וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם-הבא, והרי הוא בכלל 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה' [במ' טו, לא]".


לאחר שהזכרנו את ההלכה הזו אנחנו יכולים להמשיך להלכה הבאה (ו, יד), וכֹה דברי רבנו:


"אף-על-פי שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, אם באו עדים שביזהו אפילו בדברים חייב נידוי. ומנדין אותו בית-דין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום ונותנין אותה לחכם. והמבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מותו מנדין אותו בית-דין, והן מתירין אותו כשיחזור בתשובה. אבל אם היה החכם חי אין מתירין אותו עד שֶׁיְּרַצֶּה [יפייס] זה שנידוהו בשבילו".


כלומר, אף-על-פי שעונש המבזה את החכמים הוא הכָּרת הנצחי, וכפי שנזכר בפסוק שציטטו חז"ל ורבנו בהלכה הראשונה לעיל: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא), עונשין את החוטא גם בעולם-הזה בנידוי חברתי, דהיינו שמכריזין עליו בבית-דין שפלוני בשמתא – בנידוי, עד שישוב בתשובה ויפייס את החכם שביזה.


כבר הרחבתי במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה", שכותרתו: "כבוד תלמידי החכמים האמיתיים", שאין מדובר בעניינים אלה אלא בחכמי האמת, אנשי היושר והצדק אשר נאמנים למסורת התורה-שבעל-פה שמסרו לנו חז"ל ואשר אינם הופכים תורת חיים לקורדום חוצבים, וכן אינם מוחקים את יסודות הדת הטהורים מספריהם. ברם, בעלי המרדעות והגלימות השחורות אשר מתחזים לקדושים וטהורים, אינם אלא כומרים אורתודוקסים רודפי בצע שמתעים את העם אחרי ההבל, וכפי שנראה לקמן, הם אלה אשר ראויים לכרת ולנידוי.


ולא רק בית-דין מנדין את מי שמבזה את חכמי האמת, גם חכם יחידי רשאי לנדות לכבודו את עם-הארץ שביזה אותו, בין שעם-הארץ ביזה אותו בסתר ובין שביזה אותו בפרהסיה, וכֹה דברי רבנו בהלכה הבאה שם (תלמוד תורה ו, טו):


"וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם-הארץ שהפקיר בו [ונאמר עם הארץ כי רק עם-הארץ יבזה חכם מחכמי האמת], ואין צריך לא עדים ולא התראה. ואין מתירין לו עד שֶׁיְּרַצֶּה את החכם. ואם מת החכם באין שלושה ומתירין לו. ואם רצה החכם למחול לו ולא נידהו – הרשות בידו".


בהמשך הלכות תלמוד תורה, בסוף פרק ז, רבנו מוסיף שאין זו דרך משובחת לחכם שינדה את מי שביזהו בסתר, אלא יהיה שומע חרפתו ואינו משיב, ברם, אם ביזהו בפרהסיה, אסור לחכם למחול על כבודו, שהרי הביזוי נעשה בפרהסיה וכבר לא מדובר רק בכבודו אלא בכבוד תורה.


נמשיך אפוא להלכה הבאה בהלכות תלמוד תורה שם (ו, טז):


"הרב שנידה לכבודו חייבין כל תלמידיו לנהוג נידוי במנודה. אבל תלמיד שנידה לכבוד עצמו אין הרב חייב לנהוג בו נידוי, אבל כל העם חייבין לנהוג בו נידוי. וכן מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא. מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו".


ההלכה הזו עוסקת אך ורק ברב שנידה לכבודו, ובזה נאמר שאם הנשיא נידה אותו לכבודו הוא מנודה לכל ישראל, אבל אם אחד החכמים נידהו, ואפילו שנידויו יחול על כלל ישראל, אין הנידוי הזה חל על הנשיא. וכן מי שביזה חכם בעירו ונודָּה בעירו הוא מנודה גם בערים אחרות דהיינו בכל ישראל, אך אם ביזה חכם בעיר אחרת ונודָּה בעיר אחרת, נידויו אינו חל בעירו.


והנה לפניכם ההלכה הבאה שם (ו, יז) וממנה למדנו שמדובר אך ורק ברב שנידה לכבודו:


"במה דברים אמורים? במי שנידוהו מפני שביזה תלמידי חכמים, אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייבין עליהן נידוי, אפילו נידהו קטן שבישראל – חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי, עד שיחזור בתשובה מִדָּבָר שנידוהו בשבילו ויתירו לו".


כלומר, אם מדובר בעשרים וארבעה נידויין, אפילו אם קטן שבישראל נידהו, דהיינו אדם שאין לו שום מעלה ורוממות, אלא הוא מבחינת מעלתו קטן שבקטנים – חייבים כל העם לנדותו.


עשרים וארבעה נידויין


בהמשך ההלכה לעיל (ו, יז) אומר רבנו כך:


"על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם, בין איש בין אשה, ואלו הן:


א) המבזה את החכם ואפילו לאחר מותו [וראינו לעיל שנידוי זה הוא ייחודי בכך שאין כל אדם יכול לנדות בו, אלא רק החכם שביזוהו או בית-דין, אם באו לפניו עדים שביזו את החכם].


ב) המבזה שלוח בית-דין.


ג) הקורא לחברו 'עבד' [דהיינו שטוען בשקר שיש פגם חמור בייחוסו ובמעמדו].


ד) המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר בדברי תורה [כל-שכן וקל-וחומר הכומרים האורתודוקסים אשר מחללים-שם-שמים ומסלפים ומזייפים תורת חיים כדי להפכה לקורדום חוצבים, שהרי הם לא רק מזלזלים באיומי חז"ל הקשים, אלא הם עוברים ביד רמה על דברי תורה: מתעים את העם אחרי התהו וההבל במטרה להנציח את סכלות ההמונים ובורותם – וזאת כדי שההמון יעריצו אותם, ולא ישכילו להבחין בתעלוליהם וברדיפת הבצע והתאוות אשר בידם. בדרכם הרעה הזו הם גם מחללים-שם-שמים גם משמרים את דרכי ההבל שהמיטו על אומתנו אסונות חמורים, וגם מוסיפים פלפולים משלהם לעיוותה ולסילופה של דת משה].


ה) מי ששלחוּ לו בית-דין וקבעו לו זמן ולא בא.


ו) מי שלא קיבל עליו את הדין מנדין אותו עד שייתן.


ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק, כגון כלב רע, או סולם רעוע, מנדין אותו עד שיסיר היזקו.


ח) המוכר קרקע שלו לגוי, מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא מן הגוי לישראל חברו בעל המצר [כמובן שאסור למכור לגוי קרקע בארץ-ישראל, אלא אפילו בחוצה לארץ נראה שאסור למכור כאשר מדובר בשכונה של יהודים או אפילו כאשר אחד מבעלי המצר הוא יהודי, וכפי שרבנו משיב בסימן ז: "אינו מותר למכור לגוי בשום פנים לכתחילה", וכן בסימן מד: "לא יוכל השותף בשום פנים למכור לגויים, אלא מכריזין על הקרקע בבתי כנסיות, ויתחרו בקנייתו היהודים". ברם, בשנות רעבון כאשר אין לו מה יאכל מותר למכור אפילו לגוי, וכפי שכותב רבנו בתשובה בסימן כא: "אם נתברר שהיא מוכרת מחוסר כל, ולא נמצא יהודי שיקנה – הרי זו מוכרת לגויים, וכך פסקנו בשנות הרעבון הללו לכל מי שמכר כדי להתכלכל בדמי רכושו"].


ט) המעיד על ישראל בערכאות של גויים והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל, מנדין אותו עד שישלם [ואם הדין שנפסק היה כדין ישראל אין מנדין אותו. ובימינו, שבתי הדינין האורתודוקסים הם בתי טמטום ומינות יש להתדיין לדעתי אך ורק בערכאות של בית-המשפט הכללי ולהתרחק כמו מאש מגלימות הכומרים האורתודוקסים חוצבי התורה והורסי הדת. הצבועים האורתודוקסים הפרו-נוצריים הם הגרועים מכולם לדעתי, יותר מן ה