top of page

קם רבה, שַׁחטֵיהּ לרבי זירא!

עודכן: 22 במרץ

אחת האגדות הידועות והמפורסמות ביותר בקרב המינים וצאצאיהם היא האגדה שבמסכת מגילה (ז ע"ב), שם מובאת ההוראה להתבסם בסעודת פורים "עד דלא יִדַּע בין ברוך מרדכי לארור המן", וצאצאי המינים האומללים, אשר במשך כל השנה מענִּים ומייגעים אותם בתורת מינות ארורה ומשכנעים אותם בהזיות ודמיונות לטמטם את מוחם בהזיות פגאניות – מרגישים צורך עז בפורים להתפרק מכל ערֵמות ההזיות והגועל שמציפים אותם במשך כל השנה, ואז, בפורים, הם מתפרקים ומשתַּטים ומשתַּכְּרים עד לשפלות של איבוד צלם אנוש לחלוטין.


המינים וצאצאיהם כל-כך אוהבים את ההוראה הזו, עד שהם מקיימים אותה בהידור רב, הם משתכרים לא רק מיין ולא רק בסעודת פורים, אלא במשך כל היום כולו הם שותים משקאות חריפים מאד, והופכים את בתי תִּפלותם לבתי מרזח, ואת רחובות בני-ברק ושאר ערי המינות לרחובות של חילול השם, לרחובות מסוכנים לגוף ולנפש, אשר שומר נפשו ירחק מהם.


בהמשך ההוראה הזו להתבסם (ועליה ראו: 'על השכרות בפורים') מובאת אגדה על רבה ורבי זירא שבה מסופר על רבה ור' זירא שקיימו יחדיו את מצות סעודת הפורים. נאמר באגדה שהם התבסמו, ולפתע קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת, רבה ביקש רחמים והחייה את ר' זירא. ולאחר שנה, לקראת סעודת הפורים, ביקש רבה מרבי זירא שיקיימו יחדיו גם השנה את מצות סעודת הפורים, ואז מסופר שרבי זירא משיב לו: "לא בכל שָׁעֲתָא ושעתא מִתרְחִישׁ ניסָּא".


והנה דברי האגדה לפניכם (מגילה ז ע"ב):


"אמר רבא: מיחַּייַב אינֵּישׁ לִבַּסַּומֵי בפוריא עד דלא יִדַּע בין ברוך מרדכי לארור המן. רבה ורבי זירא עֲבַדוּ סעוֹדת פורים בַּהדֵּי הֲדַּדֵּי, אִיבַּסּוּם, קם רבה שַׁחטֵיהּ לרבי זירא. לִמחַר בְּעָא רַחֲמֵי וְאַחֲיֵיהּ. לשנה [=לאחר שנה, דהיינו לקראת הפורים הבא] אמר ליה: נֵיתֵּי מר וְנִעבֵיד סעוֹדת פורים בַּהדֵּי הֲדַּדֵּי! אמר ליה: לא בכל שָׁעֲתָא ושעתא מִתרְחִישׁ ניסָּא".


ובכן, כיצד עלינו להבין את האגדה הזו? הייתכן להבין אותה כפשוטה? הייתכן שרבה התגולל והשתולל בשכרותו עד שהוא שחט את ר' זירא? הייתכן שרבה היה מסוגל לרצוח? וכי הוא היה מן הגויים האכזריים אשר בעת שכרותם מתדרדרים לאלימות ואף לרצח?! והלא אפילו בקרב הגויים הרשעים מדובר במקרים נדירים (דרך אגב, בתקופת השואה רבים מחיילי יחידות האייזנצגרופן נהגו לשתות לשכרה כדי להקל עליהם לבצע את משימות הרצח). זאת ועוד, הייתכן שרבה החייה את ר' זירא? וכי רבה היה נביא לה' צבאות? וכי יעלה על הדעת שיתרחש נס שכזה והוא לא יתועד בהרחבה בספרות חז"ל? ועוד שאלה שמנקרת במוחי: איך יעלה על הדעת שרבה אכן שחט את ר' זירא, ועוד יעז לבקש ממנו בשנה הבאה לקיים יחדיו את סעודת הפורים?! מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וגדולה מכולן: הייתכן להבין את אגדות חז"ל כפשוטן?


קצרו של דבר, תפישׂת האגדה כפשוטה מציגה את רבה ככסיל מתועב ואף גרוע מכך, כניאו-נאצי מגולח חמום מוח, אשר שתייתו לשכרה מדרדרת ודוחפת אותו למעשי רצח אכזריים.


וטרם שאעתיק לפניכם את מכלול דברי רבנו בעניין תופשׂי אגדות חז"ל כפשוטן (מתוך הקדמת פירושו המפורסמת לפרק חלק), הבה נעיין היטב במשפט חשוב מתוך דבריו שם: "לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך". כלומר, המינים וצאצאיהם הכסילים רוממו את החכמים לפי דמיונם במה שהם מתארים את חכמים כמכשפים וחוֹברים ומחיֵי מתים (באמצעות 'שמות קדושים' כמובן), אך בפועל הם השפילו אותם בתכלית השפלות, שהרי ראינו לעיל שאם נפרשׁ את האגדה הזו כפשוטה דהיינו שרבה היה מכשף וחובר-חברים, הרי שהוא היה גם בהכרח משִּׁפלי בני-האדם עלי-אדמות, אשר בעת שכרותם פונים להשתוללות ולאלימות ואף למעשי רצח נוראיים!


והנה מכלול דברי רבנו שם, וראוי לשננם שוב ושוב כי הם יסוד תעתועי המינים הארורים:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנים המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת למינות ולעבודה-זרה – אלא שהיא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בהגשמת הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף לעיל בחריפות את הדרשנים והפרשנים אשר תופשׂים את אגדות חז"ל כפשוטן, והנה לפניכם דבריו בעניינם ב"מאמר תחיית המתים":


"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמי ישראל [=ואינם אלא גדולי אסלה], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי ונחוץ לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".


וראוי לצרף לעניין זה גם את דברי רבנו במורה (ב, ו), וכֹה דבריו:


"וכמה חמור סימאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האשה ומצייר [=ויוצר] שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על-אף שהוא סבור [=אותו 'חכם' מן הכסילים הנבערים הנחשבים לחכמי ישראל] כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר [=גנטי] הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין את עניין העוצמה והיכולת [המדעית] האמיתית הזו, והיא המצאת הכוחות הפועלים בדבר אשר אינו נישג בחוש. וכבר אמרו חכמים ז"ל בפירוש למי שהוא חכם, שכל כוח מן הכוחות הגופניים 'מלאך', כל-שכן כוחות המתפשטים בעולם, ושכל כוח יש לו פעולה מסוימת אחת מיוחדת ולא יהיה לו שתי פעולות – בבראשית רבה [נ, ב]: תני, אין מלאך עושה שתי שליחויות ואין שני מלאכים עושין שליחות אחת, וזה הוא מצב כל הכוחות [הטבעיים]".


ורוב השקפות המינות וההזיות הפגאניות של המינים וצאצאיהם נוצרו כתוצאה מעיוות וזיוף האגדות ותפישׂתן כפשוטן, ובכלל זאת גם היתרם להפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים.


ולכן אומר עליהם רבנו בצוואתו למורה את הדברים הבאים:


"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


והוא מוסיף בעניינם בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


***

נחזור לרבה ור' זירא, כיצד יש להבין את האגדה? ובכן, להבנתי, כך: רבה ור' זירא אכלו ושתו יחדיו בסעודת פורים, והתבסמו כפי ההלכה, ברם, לעתים קורה שגם ההתבסמות לבדה מרופפת מעט את חומות הדעת והלשון משתחררת לומר דברים לא מתאימים ובאופנים בלתי ראויים. קצרו של דבר, נראה לי ברור שהשחיטה שנזכרה באגדה מתארת דברים שאמר רבה מתוך התבסמותו כלפי ר' זירא, דברים שהעליבו ופגעו מאד בר' זירא, ובשל עלבונו הגדול נאמר שרבה שחט אותו שהרי ידוע ומפורסם שכל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים.


ולכן חכמים הזהירו מאד מן היין וכמו שצוטט והוסבר במאמר "על השכרות בפורים". כלומר, מטרת חכמים באגדה הזו ללמד שיש להיזהר מאד אפילו משתיית יין כדי התבסמות בלבד, כי אפילו שתיית יין מועטה שכזו עלולה לשחרר את מוסרות וחרצובות הלשון ולשליחתה אפילו בלא כוונה רעה, עד כדי גרימת נזקים כבדים וחמורים. ואכן, חברותם העמוקה של רבה ור' זירא נפגעה אנושות ורבה נאלץ לבקש רחמים מחברו ר' זירא על הדברים שנאמרו. בסופו-של-דבר ר' זירא התפייס וחברותם שוקמה והוחייתה, אך ר' זירא לא הסכים לסכן לשנה הבאה את חברותם וידידותם, ולכן הוא סירב לסעוֹד עם רבה את סעודת הפורים בשנה הבאה.


ומי לדעתכם פירש את האגדה הזו כפשוטה? ובכן, דומני שהנכם יודעים את התשובה, שוב זהו שר"י הצרפתי הכסיל והנבל, אשר פירש את כל אגדות חז"ל כפשוטן, וזה לשונו שם:


"לאבסומי – להשתכר ביין; ואיבסום – נשתכרו".


פעמיים רש"י-שר"י מדגיש שמדובר בשכרות, ולא הבין שחכמים ע"ה ביקשו ללמד שדווקא להתבסם, דהיינו דווקא מעט, וכמו שלא מתבסמים בבושם רב אלא די במעט כדי להנעים בריח טוב – כך גם מן היין, די בשתייה מועטה כדי להנעים את הסעודה ולסייע לתהליך העיכול. כמו כן, שר"י אינו מעיר מאומה על עצם האגדה, וברור שהוא הבינה כפשוטה, וכפי שהבינוה כל לומדי שר"י לדורותיהם, ובמיוחד יושבי הישיבות הוזי ההזיות אשר יותר תועים מן הבהמות – ואם תאמר להם שפשטי האגדות לא התרחשו כפשוטן יצווחו כנגדך "כופר" ו"אפיקורוס"...


וכלפי שר"י וחבר מרעיו האורתודוקסים, אומר רבנו במורה (ב, כג) את הדברים הבאים: "וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".


כאמור, רבים מאד נכשלו ונחבלו בפירושו של שר"י כאן ונפלו בחשק רב לתוך שוחת איבוד הדעת, ראו נא לדוגמה את דברי המסומם, מתוך המאמר: "קמצוץ מסמי ההזיה של קוק": בספר "אורח משפט" (עמ' רמט) נאמר שהקוקו תמה על כמה מן הפוסקים שקבעו, שאם האדם עלול שלא להתפלל מנחה בפורים אז שלא ישתכר, ועל קביעתם זו אומר הקוקו כך:


"כיוון דנקטינן דעד-דלא-ידע הוא מצוה [כלומר, לפי הקוקו מצוה להשתכר עד איבוד צלם האלהים, וכפי שיוכח מדבריו לקמן בעניין שיכור אנוס], על-כל-פנים דרבנן בכלל שמחה, אם כן הוא עוסק במצוה, ולמה לא יפטור מתפילה? [כלומר, ברור שחובה עליו להשתכר בפורים וברור שמותר לו להשתכר אף שהוא יודע שהוא לא יוכל להתפלל מנחה], ובפרט שיהיה אנוס בשכרותו. והרי גם בשיכור מצד רשות אנו חושבים אותו לאנוס מצד תשלומין, ולהכניס עצמו באונס אין איסור מדינא במקום מצוה, שהרי לדעת הרמב"ם וסיעתו מותר להיכנס בספינה במקום אונס חילול שבת אחר-כך, ובדבר מצוה גם בערב שבת, אם-כן מאי טעמא יהיה אסור להכניס עצמו באונס שכרות בביטול מצוה דרבנן [=תפילת מנחה] מצד מצות דשמחה".


ואיך יעלה על הדעת שמי שהשתכר שלא במקום מצוה, ובלשונו: "בשיכור מצד רשות" (כאילו יש מצוה וחובה להשתכר בפורים), הוא בגדר אנוס מצד תפילת התשלומין? וכי מי שבוחר לאבד את צלם האלהים הוא בגדר אנוס? והלא הוא בגדר מזיד! ויתרה מזאת, אם מי שבוחר לאבד צלם אלהים הוא בגדר אנוס לעניין תפילת תשלומין, מדוע שהוא לא יהיה אנוס ביחס לשאר מצוות? כלומר, מדוע שהוא יהיה אחראי למעשיו? וההזיה של הקוקו פותחת פתח רחב מאד לכל התועבות והזימות, שהרי לפי העקרון שהוא מניח, אדם שמשתכר הוא בגדר אנוס בעת שהוא שיכור! וזאת בניגוד מוחלט להלכה לפיה אדם מועד לעולם: "בין ער בין ישן בין שיכור, אם חבל בחברו או הזיק ממון חברו – משלם מן היפה שבנכסיו" (חובל ומזיק א, י).


קצרו של דבר, לפי הקוקו חובה להשתכר בפורים עד מצב של "אנוס", עד דלא יִדַּע, דהיינו עד מצב שכרותו של לוט, שכידוע בא על בנותיו ולא ידע בשכבן ובקומן, ואולי גם הקוקו עשה כן שהרי הוא סבור שהוא "אנוס"... והמסומם הזה אף מעז לומר שזו דעת הרמב"ם! כאילו לדעת רבנו השתייה לשכרה עד דלא יִדַּע בין בתו לאשתו היא ממצוות חג הפורים החשובות!


"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [...] יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב, וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם, גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ, לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי, וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ, כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=מינותם של רש"י ותלמידיו תהרגם, בכך שהיא תחדיר לליבם את ההבל והתהו שמחריבים את דעתו ונפשו של אדם] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [כגון: אל תעלו לארץ-ישראל, הכל יהיה בסדר]" (מש' א).


קם רבה, שַׁחטֵיהּ לרבי זירא!
.pdf
Download PDF • 173KB

240 צפיות4 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

4 Comments


שבוע טוב וחג שמח. ראשית, אני מודה שאני ימין על מלא וגם מין על מלא מלא (כך שאם תרצה תוכל לכנות אותי מין ולשים אותי בחבורה המכובדת של רש"י והראב"ד ור"י קארו וכו' אתה יותר ממוזמן). לעניננו: אני קורא את מאמריך, ואני חושב שמלבד השפה הבוטה אתה חוטא בחוסר הגינות\הוגנות בסיסי.

נגיד את זה כך: הרמבם היה ענק, ממשה עד משה לא קם כמשה, גם ניסה לחדש חידושים לא מעטים ולשנות את מה שהיה מקובל ביהדות בתקופתו. וחשוב להבין את זה - הוא חידש לא מעט!

גם מה שהוא כתב בנושא אגדות התלמוד, לא להבין אותן כפשוטן וכו' זה חידוש שלו. כמה כתבו את זה לפניו? הוא עצמו כותב שכמעט כולם בדורו היו שייכים ל"כת הראשונה" שהבינו את אגדות התלמוד כפשוטן.

האם הוא…

Like
Replying to

יוספוס כהן אוון, השבתי לך כאן.

Like

יישר כוח ופורים שמח בעז״ה

Like
bottom of page