סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (ח"ג)

פרק א הלכה שנייה

וכך נאמר בה: "עשר ספירות בלימה, במספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכֻוונת באמצע, במילה ולשון ופה. ומידתן עשר שאין להן סוף: עומק ראשית ועומק אחרית, עומק טוב ועומק רע, עומק רום ועומק תחת, עומק מזרח ועומק מערב, עומק צפון ועומק דרום. ואדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכולן ממעון קדשו ועד עדי עד".

מחבר הפירוש חוזר בפירושו שם על-כך שעשר הספירות הן "עשרת המספרים המוגדרים", דהיינו אחד, שניים וכו' עד עשרה; והוא ממשיך ומפרש שם את "ההלכה" הזו אף שהקשר בין דבריו לבין פשט ההלכה רעוע מאד-מאד, והנה כמה דוגמות: לפי המחבר חלוקת האצבעות "חמש כנגד חמש" נועדה ללמד על-כך שכל מעשי ה' מאוזנים; ו"בִרְיָת יחיד מכֻוונת באמצע" הכוונה היא להשגחת ה' שמקיפה את כל העולם; והמלים "במילה ולשון ופה" הכוונה בזה שכל עניין לא יושג אלא ב"קול ומילה וחיבור", דהיינו בהברות, ובחיבור ההברות לאותיות, ובחיבור האותיות הללו למלים; אפשרות נוספת: מדובר בסמלים לתבונה, למשפט ולדיבור.

וכך ממשיך המחבר ותולה בגיבובי המלים שבהלכה כל מיני סמלים ודרשות, אשר מתאימות לדרשות השטחיות לעמי הארצות או למשועממי בתי הכנסיות, שנועדו להעביר את הזמן ולהצדיק את המשכורות שמשולמות לדרשנים למיניהם כאילו הם חכמים גדולים... כללו של דבר, פירושו להלכה זו אינו קשור ליצירת העולם במאומה, אין בו שום דבר שהוא בגדר "סתרי תורה", הקשר שלו לטקסט רעוע מאד, והוא למעשה רק דורש את הטקסט, מעין "וורט". ובקיצור, בזבוז זמן משווע, "וורטים" שטחיים ונחותים מסוג ג ועוד בלשון עוועים מייגעת.

ואוסיף משהו בעניין חלוקת המספרים "חמש כנגד חמש": ובכן, מחבר הפירוש טוען שחלוקת המספרים "חמש כנגד חמש" דהיינו "מה שחילקן לשניים ולא יותר הוא כדי ללמד שאין שום דבר מן המקבילים שהוא שווה מכל צד כי אם הקבלת המספרים, אבל כל שזולתן תואם מצד ושונה מצד אחר", והוא נותן דוגמה להזיה הזו: "וסוד דבריו אלה [...] כפי שאנו רואים בעשר האצבעות וכל מה שעשה" – ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וההיפך הוא הנכון: דווקא הנבראים, ואף מאותו הסוג, אינם תואמים במדויק, ואילו מעשי ידי האדם אשר נעשים לפי תבניות הנדסיות מוגדרות הם התואמים באופן מדויק, ולהזיה הזו הוא קורא: "סוד"... יתר-על-כן, איזו תועלת צמחה מדבריו אלה? ללמוד מן האצבעות שפעולות ה' מאוזנות? וכי מן האצבעות יש ללמוד זאת? ולא מאופני הנהגת הבורא את האדם והעולם, דהיינו מענייני השגחה ומדע עמוקים?

ודרשה זו לפיה עשר האצבעות "חמש כנגד חמש" מורות על-כך שהקב"ה ברא את העולם באופנים מאוזנים רדודה מאד, שהרי לא רק מענייני השגחה ומדע עמוקים ניתן ללמוד על איזוני הבריאה העדינים, אף ממערכת החוקים והמצוות התורניים שניתנו לנו בהר סיני, וכל מי שיתבונן לעומקן ימצא מערכת משוכללה של איזונים מופלאים, וכדברי רבנו במורה (ב, לט):

"כי הדבר השלם בתכלית האפשרית במינו, לא ייתכן שיימָּצא זולתו במינו כי אם פחות מאותה השלמות, או בהגזמה או בגירעון [...] כך הדבר בתורה הזו [שקיבלנו בסיני] כמו שביאר את איזונה ואמר: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], וכבר ידעת כי עניין 'צַדִּיקִם' – מאוזנים".

פרק א הלכה שלישית

וכך נאמר בה: "עשרים ושתיים אותיות, יסוד שלוש אומות, שבע כפולות, ושתים-עשרה פשוטות. שלוש אומות: א' מ' ש', יסודן כף זכות וכף חובה, ולשון חוק מכריע בינתיים. שבע כפולות: ב' ג' ד' כ' פ' ר' ת', יסודן חיים ושלום וחכמה ועושר זרע חן וממשלה. שתים עשרה פשוטות: ה' ו' ז' ח' ט' י' ל' ן' ס' ע' צ' ק', יסודן ראיה שמיעה ריחה שיחה לעיטה תשמיש מעשה והילוך רום שחוק הרהור ושינה".

מחבר הפירוש ממשיך לדרוש דרשות נבובות מן הטקסט העקוש של הלכות יצירה, והנה דוגמות: לפי מחבר הפירוש, שלוש האותיות ה"אומות" דהיינו היסודיות, הן אל"ף ומי"ם ושי"ן, והן נועדו ללמד על-כך שבין כל שניים יש דבר המבדיל ביניהם: "והניח כנגדן שכל שניים אינם נפרדין כי אם בשלישי שיאזן ביניהם [...] האוויר מבדיל בין השמים והארץ [...] ולשון המאזניים מאזן בין שתי הכפות [...] ודיני ממונות נפסקין בשלושה [...] כדי שאם נחלקו שניים יכריע ביניהם השלישי". ואני שומע ולא אבין, בשביל ללמוד שבין כל שני עניינים ישנה הבחנה אנו נדרשים לדרשה העלובה הזאת? והלא מדובר בעניין שהוא בגדר "מושׂכל ראשון", כלומר אפילו תינוק קטן שרק נולד יודע להבחין בין אימו לבין בקבוק החלב שלו לבין המוצץ שלו. ואיך יעלה על הדעת להכתיר דרשה עלובה שכזו בספר שכותרתו מורה על סתרי התורה העמוקים ביותר? זו פשוט בדיחה, ואף לא מצחיקה, שהרי לפיה תורתנו היא תורת הבל לילדי הגן.

כמו כן, ביחס ל"שבע הכפולות" שנזכרו בהלכה, אומר מחבר הפירוש שהן סמל ומשל ל"שבע המעלות המוענקות לאדם: החיים והשלום והחכמה והעושר והזרע והחן והשלטון [...] אלו השבע מעלות שמטיב בהן ה' לצדיקים [...] העושר והחכמה והבנים [...] והנואי [...] והכוח [...] והזקנה [...] והשיבה היא שלום". ושוב דרשה נבובה שאין לה שום הכרח, אלא מתאימה לדרשני בתי הכנסיות למיניהם אשר כל תכליתם היא להפיג את שעמומם של עמי הארצות, ולהפליא אותם בדרשות רדודות שתועלתן מועטה מאד ובנדון דידן אף מזיקה! שהרי איך יעלה על הדעת שדרשות הבל נחותות שכאלה הינן "סתרי תורה"? הייתכן שזוהי תכלית החכמה בתורתנו? והלא דרשות ריקות ומומצאות שכאלה ניתן לשרבט לאלפים ולרבבות. וכל אחד יכול להחליט ששבע האותיות הללו הן סמל לשבעת ימי השבוע או למעלות מידותיות שונות...

ומחבר הפירוש ממשיך לעוד דרשת תת-רמה: "ושתים עשרה הפשוטות [...] וכנגדן שתים עשרה סגולות שהאדם זקוק להן, הראות והשמע והריח והדיבור והמזון והתשמיש והמעשה וההילוך והכעס והשחוק וההתבוננות והשינה", והדברים הללו מגוחכים שהרי "ההילוך והכעס והשחוק וההתבוננות והשינה" נכללים כבר בסגולת "המעשה" – ואם יש להתייחס להילוך ולכעס ולשחוק וכו' בנפרד מדוע שלא להזכיר גם את המלאכה וגמילות החסדים ולימוד התורה והמדעים, וכן את אהבת ה' יתברך והענווה? וכי הענווה לא נחוצה קצת יותר ממידת הכעס?

כללו של דבר, מדובר בדרשות הבל שנועדו להפליא את הפתאים, דרשות שאין להן שום קשר לשם המפוצץ של הספר: "ספר יצירה", המתרברב לעסוק בסתרי תורה העמוקים ביותר.

פרק א הלכה רביעית

וכך נאמר בה: "שבהן חקק יה ה' צבאות אלהי ישראל, אלהים חיים אל שדי, רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו, שלושה אבות ותולדותיהן, שבעה כבושין וצבאותיהן, ושנים עשר גבולי אלכסן. ראיה לדבר, עדים נאמנים עולם שנה ונפש, חוק עשרה, שלושה, שבעה ושנים-עשר, ופקודים בתלי גלגל ולב".

ושוב מחבר הפירוש גולש לדרשות שרירותיות שאין להן שום קשר אמיתי עם הטקסט, והנה דוגמות: לפי המחבר, שלושת האבות הם היסודות, ה"כבושין" הם מנהיגים [...] כובשי הארצות", ו"שנים-עשר גבולי האלכסן" הם "גבולי הזויות [...] כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא", ומה הקשר בין "שנים עשר גבולי האלכסן" למשפט פיתגורס? ואֵלו שנים-עשר גבולות יש לאלכסון? ואפילו הדרשן מחויב למצוא איזשהו קשר בין הטקסט לדרשה...

מחבר הפירוש גם מחליט ש"התלי" שנזכר הוא "מקום מפגש שני הגלגלים, כלומר גלגל המזלות וגלגל השמש", וגם לזה אין שום הכרח, ומה התועלת שהועיל לנו בזה? האמנם מי שרוצה ללמוד על מבנה העולם הקדום וגלגליו המדומיינים יבין משהו עליהם מספר יצירה?

והוא ממשיך וטוען שהאמור בהלכה: "וראיה לדבר עדים נאמנים", הכוונה בכך היא שיש שלושה עדים אשר מעידים על מציאות הבורא יתעלה, ומי הם שלושת העדים הללו? "העולם, והשנה [כלומר תקופות השנה] והנפש [וכוונתו לגוף האדם]" – וכל שלושת העדים הללו נכללים במדעים המשוכללים שבהם הקב"ה ברא את העולם, וניתן לחלק את המדעים הללו לקטגוריות מדעיות רבות מאד, אך מחבר הפירוש מתעקש באופן שרירותי לכלול את המדעים שניתן ללמוד מהם על מציאות הבורא לשלוש קטגוריות בלבד, ומֵהן הוא מחליט לפרוט את כל העניינים לפרטי פרטים. ואין שום הכרח לכך, אלא כאמור מדובר בדרשות נחותות ועלובות.

ומחבר הפירוש מאריך מאד בדרשות רדודות, והנה עוד אחת: "עשרת המספרים והכ"ב אותיות הרי ההכרח להן – ברור, וקוצר יד כל חכם להוסיף עליהן – ברור, ויש בכך הוכחת כפיית העושה את ברואיו, ועליונות הבורא על כל נמצא עד שאינו יכול להשתחרר ממה שהגביל לו וחקק עליו וכלאוֹ בו והקיפוֹ אותו, והוא יתברך ויתקדש" וכו'. ואיך יעלה על הדעת ללמוד על שלטונו המוחלט של הבורא יתעלה מהזיות עלובות שכאלה? הייתכן ללמוד על יכולתו המוחלטת של בורא-עולם על נבראיו מכך שלא ניתן להוסיף על עשרת המספרים ועשרים ושתיים האותיות? וגם אם לא ניתן להוסיף מספר או אות על המספרים וכ"ב האותיות, והלא ראיה חלושה שכזו מעמידה בסכנה גדולה את הוכחת יכולתו של בורא-עולם, מפני שקל מאד לתעתע בראיות שכאלה ולשלול אותן. כלומר, דרשה זו פותחת פתח לכפירה כי ברגע שמאן-דהו יתעתע שניתן להוסיף ולוּ אות אחת, הרי שהוא שלל בזה את יכולתו המוחלטת של הבורא... ורק סכל גמור יביא ראיה ליכולתו של הבורא על נבראיו מהזיות שכאלה, רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (ח''ג).pdf

הורידו את PDF • 147KB