top of page

על תרומת ביצית ורקבון הדת האורתודוקסית

עודכן: 21 באוג׳ 2023

מגמת הפוסקים בימינו, כולל אלה אשר נחשבים כהולכים בדרכו של רבנו הרמב"ם, להסתייג מאד ולאסור תרומת ביצית. תפישׂתם היא, שזהותו של העובר נקבעת לפי מקור הביצית, ולכן יש לאסור תרומת ביצית. כלומר, לפי שיטתם, אם הביצית היא של גויה – הולד גוי, ואם הביצית של ישראלית יש חשש לממזרות כי הולד הוא למעשה בן אשה אחרת, ושמא יישָּׁכח מקור הביצית וכשיגדל הולד יישא לאשה את קרובת משפחתו ויוליד ממנה בנים ממזרים.


הפוסקים האורתודוקסים המחמירים (ובעיקר אלה אשר נטפלים לרבנו הרמב"ם) חוששים מאד מממסד הכמורה האשכנזי היושב בערי המינות ואשר הפך את גדוליו לאלהים. לפיכך, בעניינים רבים, וביניהם גם בעניין תרומת ביצית הם נשמעים לרוח המינות והסכלות הנושבת מבתיהם של גדולי האסלה ומיישרים קו לפי הזיותיהם האורתודוקסיות הפרו-נוצריות. קצרו של דבר, כל פסיקות הכומרים האורתודוקסים השכירים למיניהם הינן פסיקות פוליטיות. דהיינו פסיקות אשר משועבדות לבחינה תועלתנית אחת צרה: האם הפסיקה תתקבל או שמא היא תעורר על הפוסק את השדים האורתודוקסים גסי הרוח ותפגע ביוקרתו ובמעמדו.


כלומר, הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית בימינו מעוצבת על-ידי שיקולי פופולריות ואהדה ציבורית, מוּנַעת על-ידי חרדות וחששות כבדים שמא יבולע לקורדום החוצבים שבידי הכומרים השכירים, ונקבעת על-ידי הוזי הזיות אשר התעוורו כבר בראשית דרכם בשוחד המשכורות, הפטוֹרים ושלל טובות ההנאה אשר הדת האורתודוקסית מספקת לכומריה רודפי הבצע.


דרך האמת נשכחה ונזנחה, כי דתנו היא דת האמת ועל הלכותיה ופסקיה להיות הִלכות-אמת ופסקי-אמת אשר אינם מושפעים מהבלי העולם-הזה ותאוותיו. וכבר לימדונו חכמי התלמוד אנשי האמת, שהדיינים היו פוסלים את עצמם מלדון את בעלי הדין שהיטיבו עמם בטובת ההנאה הפחותה והשולית ביותר, האם לא ראוי שזו תהיה גם דרך פסיקת ההלכה? כלומר שההלכה תיפָּסק ותוכרע אך ורק לפי הראיות האמיתיות והשכל הישר? ברור שהתשובה היא כן! אך מי שכבר ממומן ומפוטם עשרות בשנים על-ידי ממסד הכמורה לעולם לא יבין זאת, כי דעתו כבר משועבדת למגמות הפסיקה של ממסד המינות המסואב שהוא יונק מעטיניו.


א. כל הדברים בחזקת היתר


לצערנו, הכלל שכל הדברים בחזקת היתר עד שיוודע איסורן, לא קיים בימינו, במקומו המציאו פוסקי ההלכה הפרו-נוצריים כלל חדש: כל הדברים בחזקת איסור עד שיוודע היתרן. כלומר, כל דבר שאינך יודע בוודאות שהוא מותר נהג בו איסור, בעוד שלפי הרמב"ם ודרך האמת, כל דבר שאינך יודע בוודאות שהוא אסור נהג בו היתר. והנה לפניכם תשובת רבנו בעניין זה, שהובאה בתוך דבריו של קאפח לפירושו בהלכות חמץ ומצה, שם קאפח זועק על החומרה לאסוֹר תיבול מצת מצוה בפסח, וזה לשונו של קאפח ולאחריו תשובת רבנו (עמ' שנט):


"והדברים מפליאים שמחפשים ראיות להתיר מה שאינו אסור כלל ואין בו שום נדנוד של איסור, והטוען איסורו צריך להוכיח את האיסור, ולא שהמתיר צריך להוכיח את ההיתר, כי כל הדברים בחזקת היתר עד שיוודע איסורן, וכפי שכלל לנו רבנו בתשובתו הגדולה בעניין תחומין הובאה לעיל בהלכות שבת פרק כז, והיא בתשובותיו סימן שי, וזה לשונו [של רבנו הרמב"ם]:


'ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר, מחמת ספק איסורא שאפשר שיימצא בסוג אותו הוודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר ביארנו בכלל העיקרים שביארנום, שהדברים כולם מותרים מהתורה זולתי מה שנתברר איסורו' וכו' ע"ש". עד כאן.


ובכן, למדנו אפוא, כי רק דבר שאסור במפורש מן התורה ספקו אסור מדברי סופרים, ברם, דבר שאין בו שום חשש לאיסור תורה, וחכמים לא אסרוהו באופנים מפורשים וברורים, אין לאוסרו כלל ועיקר. ובמלים אחרות: "כל הדברים בחזקת היתר עד שיוודע איסורן".


אולם, תפישת ההלכה בימינו והמגמה להחמיר ולהגביל כאמור, שיבשה את הכלל ההלכתי החשוב הזה, וכל מי שמבקש היום להתיר דבר-מה, מראש נתפש כטועה ואף כמזלזל וקל-דעת. שיבוש זה גרם לכך, שבימינו מי שרוצה להתיר דבר-מה זקוק בהכרח לשני עדים:


האחד, להוכיח שהוא צודק לפי ההלכה; והאחֵר, לזהות את טעויות האוסרים ולבארן (ולרבים גם זה לא יספיק, כי הסגידה להבל כבר השתלטה על כל חלקה טובה). כל עוד הוא לא יוכיח את שני הדברים הללו באותות ובמופתים, תִּרבץ מעל המתיר עננה של ספקות, שמא אינו בקי בהלכה, שמא אינו מן "המהדרין", ואפילו שמא הוא קל דעת שמקל בעניינים חמורים.


ב. מדוע לאסור תרומת ביצית?


השאלה היסודית הברורה והמובנת מאליה לא נשאלת בעולם ההלכה האורתודוקסי של ימינו: מדוע בכלל לאסור תרומת ביציות? היש ראיה מן התורה? מן הנביאים? מן הכתובים? היש בכללי ההלכה שבידינו ראיה להחליט ולקבוע שדין הביצית כדין הולד שיצא מהרחם? או סתם דמיונם הפורה הרווי בהזיות מאגיות מחמירות פרו-נוצריות דחף אותם לסבור כן?


לי נראה ברור, שאין שום בעיה עם תרומת ביצית מכל אשה, ולא רק כי מחקרים מדעיים מוכיחים שהרחם הוא בעל ההשפעה הגדולה והמכרעת על התפתחות העובר, ובהרבה יותר מהשפעת הביצית – אלא מפני שכל מה שלא אסרה תורה – מותר הוא. כלומר, התורה אסרה עלינו לבוא על הגויה ועל הקדֵשה, כדי שעם-ישראל לא יהיה פרוץ בזימה ובתאוות המין כגויים ויזכה לקדש את שכלו ולהידבק בדעתו בצור העולמים; ובנוסף לכך התורה אסרה לבוא על העריות כדי שלא להשחית את חיי המשפחה בישראל – זה כל מה שאסרה תורה ותו לא!


ובמלים אחרות, רק ולד שנולד כתוצאה מביאה אסורה ומחרידה של עריות הוא בגדר ממזר! שהרי הסיבה שהתורה קבעה שהוולד ממזר היא כדי להרחיק מן העריות, וכמו שאומר רבנו במורה (ג, מט): "וכדי להרחיק מן העריות נאסר שיבוא ממזר על בת ישראל, כדי שידע הנואף והנואפת שאם הם עושים זאת, הרי הם פוגמים בזרעם פגם שאין לו תרופה לעולם".


האם יש לנו בתרומת ביצית נואף ונואפת? האם יש בתרומת ביצית ביאה אסורה אשר פוגעת בחיי המשפחה? האם חיי המשפחה ניזוקים באיזו שהיא צורה? ואפילו אם אותו ולד יתחתן עם קרובתו כביכול, האם הוא נולד מביאה אסורה של נואף ונואפת אשר מחריבה משפחות, כדי שיהיה לו שם של ממזר בקהל ישראל? והלא בהולדתו לא התרחשה שום תועבה!


כמו כן, מי שטוען שזהות הולד נקבעת לפי הביצית שוגה מאד לפי דעתי, כי זהות הולד לפי התורה נקבעת באופן ברור לא לפי הביצית, אלא לפי היולדת שהוולד יצא מרחמהּ!


ושמא יַקשה המקשה ויאמר, והלא בעת מתן תורה לא היו מעבדות לשאיבת ביציות ולא היו טיפולי הפריית מבחנה, אם כן לכאורה, לא ניתן לקבוע שזהות הולד אינה נקבעת לפי הביצית מכך שהתורה לא ציינה זאת במפורש, שהרי המציאות הזו לא הייתה קיימת בעת מתן תורה. ובכן, מי שיטען כזאת כופר למעשה ביסוד מיסודות הדת: שתורת משה נצחית ושהיא ניתנה לנו ממקור אלהי, שהרי איך יעלה על הדעת שהקב"ה ייתן תורה, ולא יידע שבמהלך התפתחות האנושות המדע יתקדם באופן כזה עד שתתאפשר תרומת ביצית והפריית מבחנה? אלא, אין לי ספק שהקב"ה ידע זאת בידיעתו שאיננה כידיעתנו, ואף-על-פי-כן הוא לא הניח לנו בתורה שום מקום ללמוד שזהות הולד נקבעת לפי הביצית ולא לפי האשה שהוולד יצא מרחמהּ.


זאת ועוד, לעובר שנמצא ברחם אימו כלל אין מעמד של נפש, כל-שכן וקל-וחומר לביצית שעדיין לא הופרתה, שאיננה ולא כלום, ואין להתייחס אליה באופן מאגי כאילו היא נושאת "מטען רוחני אלהי" אשר מגדיר אותה כ"ישראלית" או כ"גויה". כלומר, לדעת חז"ל העובר במשך כל תשעת חודשי ההיריון אינו בגדר נפש, הוא אינו בגדר יהודי או גוי, אלא הוא בגדר עובר בעלמא שמי שהורגו אינו כהורג נפש מישראל, ודיניו נידונים בהלכות חובל ומזיק ולא בהלכות רוצח ושמירת הנפש! (ראו במאמר: 'הפלת עובר במשנת הרמב"ם') ואם הולד במשך תשעה חודשים שלמים אינו בגדר נפש כלל, אלא הוא בגדר איבר ככל האיברים, כל-שכן וקל-וחומר דין הביצית – איך אפוא יעלה על הדעת להגדיר ביצית כ"ישראלית" או כ"גויה"?


אין אפוא שום מקום להמצאת ההיקש השגוי, שלפיו כביכול דין הביצית כדין הולד שיצא מן הרחם, ולמיטב הבנתי אין להיקש זה שום ביסוס בכללי ההלכה. החומרה הרעה הזו נובעת משחצנותם של הכומרים הפרו-נוצריים, אשר מתרברבים ומנפנפים בהזיה שקדושתם הינה קדושה גנטית מולדת, כאילו הקדושה טבועה בהם כבר משעת היווצרות הביצית בשחלות.


כמו כן, הזיה זו נובעת גם מהעדר ידיעת ה' והבנת תכלית המצוות, ואסביר:


לדעת רבנו במורה (ג, כח) מטרת כל המצוות: "בין שהייתה ציווי או אזהרה, תהיה מטרתה סילוק עוול, או זירוז על מידה נעלה המביאה ליחסים טובים בין בני אדם, או מתן השקפה נכונה שצריך להיות בה בדעה". ולאחר שלמדנו על מטרות המצוות יש לשאול: איזה עוול או נזק עלול להיגרם לתא המשפחתי אם אשה תיקח ביצית מגויה? אדרבה, החומרות הללו האוסרות על האשה להרות, עלולות לגרום לאשה לנזק נפשי עצום, אשר נובע מתסכול עמוק של האשה שאינה מסוגלת לממש את שאיפתה וכמיהתה לילד, וערגתה זו של האשה גדולה אפילו יותר מאהבתה את החיים – "וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בר' ל, א).


סיבה נוספת לשגיאתם נובעת מתפישתם את המצוות כמעשים שיש להם השפעה מאגית, כביכול אם הביצית היא של גויה הדבר משפיע באופן מאגי על הולד! כלומר, כמו שהם הוזים לסבור שמי שאוכל מאכלות אסורות גורם בכך לנזק מאגי בלתי הפיך לנפשו (ראו: 'מדוע נאסרו המאכלות האסורות?') – כך הם שוגים לסבור שהביצית קובעת את זהות הולד. וכנגד הזייתם הפגאנית הרעה והמטמטמת הזו קמה וניצבה קושיה גדולה: ואם ישתילו לישראלית רחם של אשה גויה, האם גם אז הם יטענו שילדיה גויים? כמו כן, אם ישתילו לישראלית לב או כליה של גויה, וכי יעלה על הדעת לומר שהאשה הזו היא רק 50% או 75% ישראלית?


כל התפישות ההזויות הללו מקורן בנצרות הספוגה בשחץ, בסכלות ובמאגיה, ותכלית כולן היא יצירת מצג שווא של סגפנות ועליונות, כדי לשוות לכומריהם מעמד של אלהים עלי אדמות אשר התעלו מעל כל תעתועי החומר והינם כמלאכים. השקפותיה המעֻוותות של הנצרות חדרו עמוק ללב עולם ההלכה, והכומרים האורתודוקסים בימינו פוסקים הלכות כאשר בבסיסן ניצבות תפישות מאגיות הזייתיות. ואין זו דרך האמת, אלא, כל המצוות מעוגנות בחיי המעשה ויש להן טעמים הגיוניים ופשוטים, ומי שטיהר את שכלו מהדמיונות ועדיין לא החדיר למוחו את הדעות הקדומות שהממסד הרבני לדורותיו מלעיט אותנו בהן, יבין בקלות את דבריי.


ראוי לציין, כי גם לפי שיטתם המשובשת אין לאסור תרומת ביציות מישראלית, שהרי כדרכם הם "אינם בקיאים" ('אנן לא בקיאינן') ולכן המסופקים הללו סבורים שהוולד מביצית של גויה הוא רק "ספק גוי", והולד מביצית של ישראלית הוא רק "ספק ישראלי". כלומר, לפי שיטתם ספק-ספק דאורייתא הוא ספק דרבנן, וספק דרבנן לקולא! ואסביר: הספק האחד הוא האם הולד משויך לתורמת הישראלית או לאימו שיצא מרחמהּ, והספק השני הוא האם יינשא אי פעם לקרובתו. והבאתי את הדיון הזה, רק כדי להראות שגם לשיטתם אין שום בעיה, אך תפישתם המחמירה עיוותה את דמותם הרוחנית וצלם האלוה שבהם מצטמק ורע לו מאד...


ג. תרומת זרע


"וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְיָ וּבָכֹה תִבְכֶּה" (ש"א א).


לפי שיטתנו, גם תרומת זרע איננה גורמת ליצירת ממזרים, מפני שלא התרחשה שום תועבה בפועל. ברם, לפי דעתי ראוי לאסור לכתחילה תרומת זרע. על קביעתי זו ישאל השואל ובצדק: מדוע ראוי להחמיר בעניין זה יותר מאשר בתרומת ביצית? ובכן, הבה נעיין יחדיו בדברי רבנו במורה (ג, מט), ולאורם נבין את ההבדל הגדול שבין שני העניינים, וכֹה דברי רבנו:


"מן הידוע כי הידידים הם דבר שהאדם זקוק לו כל ימי חייו, וכבר ביאר את זה אריסטו בתשיעי מספר המידות: בזמן בריאותו ואושרו יתענג בחברתם לו, ובזמן מצוקתו יזדקק להם, ובזמן זקנתו וחולשת גופו ייעזר בהם. ועניין זה מצוי בבנים יותר וחשוב [יותר], וכן בקרובים [=שאר הקרובים], אלא שהאחווה והאהבה והעזרה נעשית שלמה בקרובים ביחס [=שיש ביניהם קשר משפחתי], עד שאפילו השבט האחד, כאשר אב אחד כוללם, ואפילו רחוק, תהיה ביניהם מחמת כך אהבה ועזרה זה לזה, וחמלה זה על זה שהיא החשובה ביותר במטרות התורה".


כלומר, כאשר אדם נולד לאם יחידה מאב בלתי-ידוע, ייעדר מחייו אחד הדברים שהוא זקוק להם יותר מכל בעולם-הזה, והוא: אב ומשפחת-אב תומכת אוהבת ועוזרת. עד שאומר רבנו שהאהבה והעזרה נעשית שלמה רק בין אלה שיש ביניהם קשרי משפחה. ומכיוון שאחת ממטרות התורה הגדולות ביותר היא שנֹאהב, נעזור ונחמול זה-על-זה, עקירת המטרה הזאת או פגיעה קשה בה, מהווה עבירה חמורה הנוגדת באופן יסודי ביותר את מטרות התורה.


עוד כותב רבנו במורה שם (ג, מט): "ומחמת עניין זה נאסרה הקדֵשה, מפני שיש בכך הפסד הייחוסים, ויהיה הנולד ממנה זר לבני אדם, אינו מכיר לעצמו משפחה [=חמימות בית ומשפחה], ולא שום משפחה מכירה אותו, וזה מצב גרוע מאוד בשבילו ובשביל יולדו [='נראה שהכוונה לאימו, וכעין מה שאמרו: שקורא 'אבא' ואמו משתקתו' (קאפח שם)]".


לפיכך נראה, שראוי להחמיר בעניין תרומת זרע, בשל ההפסד העצום שבהולדת תינוק ללא אבא ומשפחה מצד האבא. אמנם, דין זה מתאים לעם חכם ונבון ולממלכת כהנים וגוי קדוש, אך בימינו, שהדור סובל ממתירנות עד שקשה מאד לאשה למצוא איש לגדל עמו ילדים, ורבות הן הנשים אשר נותרות לבדן וכואבות את כמיהתן וערגתן לילד, לא הייתי אוסר עליהן.


ד. הזיית הקדושה הגנטית


הנני מבקש לחזור עתה לתרומת ביצית. כאמור, הסיבה המרכזית להזיה שזהות הולד נקבעת לפי מקור הביצית, נובעת משחצנותם וגאוותם של הכומרים האורתודוקסים אשר מתרברבים ומנפנפים בהזיה שקדושתם הינה קדושה גנטית מולדת, כאילו הקדוּשה טבוּעה בהם כבר משעת היווצרות הביצית בשחלות. וביתר ביאור: לשיטתם יש לעם-ישראל "קדושה מובנית" ואילו לגויים יש "טומאה מובנית", כאילו אין ערך ואין חשיבות למעשים אלא לייחוס.


ובעניין הזיית המינות הזו הרחבתי במאמר: "מופע המינות של קלנר", והנה הדברים משם:


לפי גישתם של יה"ל, מחברי הזוהר, המטורלל מפראג, חוגי חסידויות-המינות והמין הקוקו, יש לנקוט ביחס של "התבדלות וריחוק, התנשאות ואף עוינות" כלפי הגויים, מפני שליהודים יש "רמת קדושה וטהרה". כלומר, לשיטת ההוזים יש ליהודים קרינה ייחודית של קדושה!


וזה לשונו של קלנר:


"על פי המסורת הזו [של המטורללים, לפיה היהודי קדוש במהותו הביולוגית והגנטית או בעצם השתייכותו ליהדות], אבחנות הלכתיות הן אבחנות במציאות [כלומר, היהודי נעלה מן הגוי, לא במעשיו או בהשקפותיו שנובעים מתורת משה, אלא מִטֶּבע גנטי ייחודי של קדושה וטהרה], ומזה נובע כי ההבחנה בין יהודי לגוי זו הבחנה אובייקטיבית במובן הפילוסופי של המילה [קלנר סותר את עצמו מיניה וביה, שהרי אם ההבחנה בין יהודי לגוי היא 'אבחנה במציאות', דהיינו בְּטֶבע האדם מעת לידתו, איך ייתכן פתאום שמדובר בהבחנה פילוסופית-מחשבתית, שנובעת מעיצוב ואיזון מידות האדם ומרמת ההשכלה הנרכשת במשך החיים?]. אם היה לנו 'מונה גייגר' של יהדות, הוא היה יכול להבחין בין אנשים על-פי רמת הקדושה והטהרה שלהם".


כלומר, לפי קלנר והמטורללים, אם היה לנו "מונה גייגר", דהיינו מכשיר למדידת קרינה, ליהדות, היה ניתן להבחין בין יהודי לגוי לפי רמת הקרינה של "הקדושה והטהרה". האמנם? וכי אדם שנולד כיהודי מקרין "קדושה וטהרה"? וכי המינים האירופים וצאצאיהם מקרינים "קדושה וטהרה"? וכי קלנר וחבריו, אנשי השחץ וחוצבי התורה למיניהם, מקרינים "קדושה וטהרה"? והלא קרבת האדם לבוראו נבחנת ונמדדת בבחירת פעולותיו ובהשקפות שהוא בוחר ללכת בהם: אם הוא בוחר בדרך האמת והקדוּשה, אכן הוא יהיה קדוש, אך אם הוא יבחר בדרך הטומאה והמינות, הוא יהיה גרוע מהגוי, שהרי שלא כגוי, דינו יהיה מורידין ולא מעלין.


והנה לפניכם ראיה מספר התורה (ויק' יט, ב): "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם", ואם הקדושה הינה קדושה מובנית מדוע הקב"ה מצווה עלינו להיות קדושים? דהיינו לפעול באופנים של קדושה? והנה ראיה נוספת (ויק' יח, ל):


"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם", נמצא, שהטומאה ולהבדיל הקדושה נובעות מבחירה בפעולות נעלות או מתועבות, כלומר, היא נקבעת לפי בחירת האדם את מעשיו ולפי הפניית מחשבתו לבוראו.


והנה ראיה נוספת (ויק' כ, ז–ח): "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְיָ מְקַדִּשְׁכֶם", והקדושה הזו שהקב"ה מקדש אותנו בה היא קדושת קיום המצוות, שהרי נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ולא קדושה מאגית-פגאנית דמיונית שדרוש לה "מונה גייגר" כדי לראותה! ואם קלנר ושאר המינים הגרמנים היו הולכים למָּארי כאשר הם היו קטנים, אולי הם לא היו נופלים בהזיות שחץ וכפירה כל-כך מגוחכות.


קלנר מוסיף, ש"בבסיס הרעיון הזה עומדת התפיסה שהתורה קודמת לבריאה והבריאה משקפת אותה", כלומר, בבסיס ההזיה הזו שקלנר קורא לה "רעיון", עומדת תפישת אגדות חז"ל כפשוטן! שהרי ההזיה הזו מבוססת על המדרש שהתורה קדמה לבריאת העולם. ולעיון נרחב בשלילת הזית המינות הזו, ראו: "הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ד)". עד כאן קטע זה מן המאמר, ובפרק ג שם סיכמתי את העניין, והנה הדברים לפניכם:


קלנר נחבט בסכלותו בין שתי השקפות מינות: 1) מן העבר האחד [...] 2) ומן העבר האחֵר הזית המינות המתנשאת, היהירה, השחצנית והגזענית שכל-כך מתאימה ליהודי אירופה, ואשר לפיה היהודים מעצם טבעם הגנטי נשׂגבים ומרוממים מעל כל אומות העולם. וזו הזיית כפירה ומינות לא פחות חמורה מקודמתה, שהרי גם ההזיה הגרמנית הזו מבטלת את הצורך בקבלת יסודות הדת, כל-שכן את הצורך בקיום המצוות ובחתירה לטהרת המחשבה והפנייתה לבורא-עולם – שהרי, לפי הזיה זו, די בהשתייכות חיצונית לעם-ישראל כדי להקרין קדושה ועליונות, אין צורך לידע את בורא-עולם ולעבדו באמת ובלבב שלם! והנה לפניכם דברי התורה המפורשים בעניין זה, ואין לי צל של ספק שקלנר בור ועם הארץ בפסוקי התורה:


"וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ [=אימתי ייתן ה' אותך עליון? רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך!], וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' כח, א–ב).


כלומר, רק קבלת יסודות התורה וקיום מצוותיה, הם אלה שמייחדים ומרוממים את היהודי.


וכאמור, השקפת דת האמת היא, שמעלת האדם, היהודי או הגוי, נקבעת לפי בחירותיו, פעולותיו ומעשיו, וכן לפי מידת הפניית מחשבתו לדברים הנעלים, והסיבה שחז"ל נתנו יחס מועדף ליהודים היא מפני שעם-ישראל בכללותו קיבל את תורת האלהים! ומכוח ההליכה בחוקותיה ובמצוותיה עם-ישראל עידן את מידותיו, שכלל את נפשו, ורומם יסודות הומאניים.


ברם, כל גוי וכל יהודי עשוי להתרומם לשגב המחשבה, או חלילה להתדרדר לשפל הטומאה, והדבר תלוי בבחירתו הוא. אלא, שעם-ישראל בחר מקדמת דנא לקבל את התורה והמצוות, ואילו הגויים בחרו ללכת בדרכי התהו והמאגיה הפגאניים, שדרדרו אותם לאכזריות איומה.


והנה לפניכם ראיה נוספת מן התורה (דב' יח, ט–יג): "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ".


כלומר, הקב"ה הוריש את עמי כנען הזימתיים והאכזריים מפנינו לא בגלל מעלת קדושה דמיונית שיש לעם-ישראל, ולא בגלל נחיתות טומאה מובנית שהגויים נולדו עמה, אלא בגלל בחירתם של עמי כנען ללכת בדרכי התועבה, הזימה והאלילות. ולכן, הקב"ה מזהיר אותנו, שלא נלמד את הרע והמכוער מן הגויים המושחתים, כלומר, דינו של האדם לפני בורא-עולם נקבע על-פי בחירתו: האם הוא הולך בדרכי הקדושה והטהרה או בדרכי המינות והזימה.


ועוד ראיה מן התורה (ויק' כ, כב–כג) כדי להבין עד כמה קלנר וחבר מרעיו, המינים הגרמנים, שחצנים וכסילים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ, וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם", הנה נמצא, שהקב"ה קץ בגויים בגלל מעשיהם ולא בגלל טומאה גנטית מובנית, וכאשר עמֵּנו חטא הארץ הקיאה גם אותנו לגלות ארוכה ומייסרת.


ויש עוד ראיות רבות מן התורה ליסוד הזה, שהאדם הוא זה שבוחר אם להתעלות לרוממות הקדושה או חלילה להתדרדר לשפל השפלות ברדיפת הבצע, הזימה, המינות והתועבה.


אגב, בניגוד לדברי קלנר, גם לדעת אריסטו צלם האלהים אינו מעניק לאדם מעלה באופן מיידי, אלא רק עיצובו ושכלולו בדרכי הקדושה והטהרה, וכֹה דברי רבנו במורה בעניין זה (ג, ח):


"אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [=לצורתו המופשטת כלומר להשגתו השכלית שהעניק לו בורא-עולם – היא צלם האלהים שבו] וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו [...] כי הצורה הזו האנושית [...] אין ראוי להשתמש בהם [=במחשבה או בדיבור] כי אם במה שעותדו לו: להתחברות בנעלה, ולא להתדרדרות לעמקי השפלות [...] וכל מי שנשתמש במחשבתו או בדיבורו בדבר מענייני אותו החוש שהוא חרפה לנו [=חוש המישוש כפי שאמר אריסטו, כלומר הנהייה אחרי התאוות הבהמיות], עד שיחשוב במשתה או בתשמיש יותר מן הדרוש [...] – הרי לקח את הטובה [=יכולת הדיבור והמחשבה] אשר הושפע עליו בה [=הטובה הזו שהוענקה לנו על-ידי ה' יתרומם ויתעלה], ונשתמש בה ונעזר בה למרוד במיטיב [=בה' יתעלה שהיטיב לנו] ולהמרות את ציוויו".


ורבנו מוסיף ואומר במורה שם (ג, ח):


"אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה' והם עדת הסכלים, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש [=ההנאה החושנית], ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש לא יותר [...] ולעניין זה עשה [=חיבר] שלמה [המלך, ספר] משלי כולו, להזהיר מן הזנות ושתיית המשכרים, כי שני אלה יש בהם שקיעת הַזְּעוּמִים [=שיש זעם כלפיהם מאת ה'] המרוחקים מה'".


"אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט, כא).


ה. מגמת ההחמרה בעולם האורתודוקסי


ראינו לעיל כי מגמת ההחמרה בעניין תרומת ביצית נובעת בעיקר מהזיית הקדושה הגנטית, שתכליתה כאמור להחדיר הזיות של גדוּלה ורוממות ביחס לכומרי הדת האורתודוקסים. בפרק זה אעסוק: במקור הולדתה של מגמת ההחמרה והסגפנות החיצונית, במטרת החדרת הזיות הגדוּלה והרוממות ביחס לכומרי הדת האורתודוקסים, וכן בהעדר הדעת וידיעת ה' אשר החריף מאד את תהליך השקיעה במגמת ההחמרה, שהרי הסכלות הינה הכרחית לאחיזה בהזיות.


ובכן, הולדתה של מגמת ההחמרה האורתודוקסית הינה בארצות אירופה, שם פשׂתה הדת הנוצרית אשר מקדשת את ההחמרה הפרישות והסגפנות מהנאות העולם-הזה, ואף קובעת לפיהן את מעלתו וקרבתו של האדם לאל. ככל שהאדם נתפש כסגפן כך הוא נחשב כקרוב יותר לאלהים – מעין "מלאך" שכל צרכי החומר זרים לו. פרישותם וסגפנותם החיצונית של הכומרים מעוררת בקרב ההמונים הנבערים הערצה כלפיהם, כאילו הם אנשים נשׂגבים ומורמים מעם – "בניו של אלהים". מעמדם כ"אלהים עלי-אדמות" לא נועד רק לפטם את גאוותם ולספק את תאוותיהם השפלות, אלא לא פחות מכך, כדי לשכנע את ההמון בהזיה שהם ראויים לשלל טובות הנאה מפליגות, ולעורר את ההמון לממנם, לפטמם ולהעריצם.


דת משה פשטה צורה ולבשה צורה חדשה בקרב יהדות אשכנז שהושפעה מאד מן הנצרות, ולכן צאצאי המינים רואים בסגפנות כלי מרכזי להערכת גדולתו של אדם, וכלי מרכזי להתעות את ההמון בהזיה שגדוליהם הם "בניו של אלהים", בדיוק כמו כומרי הנצרות – וכל זאת כדי שיעריצום ויישָּׁמעו הישמעות מוחלטת לכל אשר יורו להם, אפילו על שמאל שהוא ימין...


וכאמור, הערצת כומרי הדת האורתודוקסים לא נועדה רק לפטם את גאוותם ולספק את תאוותיהם השפלות, אלא לא פחות מכך, כדי לשכנע את ההמון בהזיה שהם ראויים לתרומות שמנות למוסדותיהם ולמשפחותיהם, לשלל טובות הנאה מפליגות, ולעורר את ההמון לממנם, לפטמם ולהעריצם. נמצא אפוא, שההיתר: ליהנות מכבוד תורה ולחלל-שם-שמים ולהשחית את הדת נלמד מן הנצרות, שהפכה את הפקת טובות ההנאה ועושק ההמון למקצוע.


בנוסף לכך, שקעה יהדות אירופה הנבערה בסכלות חמורה שליהטה עוד יותר את תאוותיהם וזימותיהם: הם רוצצו במגפיים מסומרים את יסודות הדת ועולם המחשבה שהיו זרים מאד לדת הנוצרית הפגאנית, עד שמצוות כמו ידיעת ה' וייחודו הפכו אצלם לכפירה ולתועבה, ממש כמו עבודה-זרה! ביטול עולם המחשבה הפך את דת משה הצלולה לאפוֹרה חולה ועכורה, בהיותה עתה פיגול הלכתי-טכני שנועד לשרת תאוות וזימות ולהשחית את דרך האמת.


הרס יסודות הדת והמחשבה היכה אנושות את מה שנותר מנפשם העשוקה, ואִפשר לנגע ההחמרה לשלוח גרורות ולחנוק את ישותם, ואסביר: דת משה נשענת על שתי רגליים: רגל המחשבה ורגל ההלכה. שתי הרגליים הללו אינן זהות בחשיבותן, מפני שרגל ההלכה היא האמצעי, המבוא והשער לתכלית האדם בעולם-הזה – לידע את ה' יתעלה ככל יכולתנו. כלומר, מאז קטיעת רגל המחשבה מדמותם הרוחנית, עומדים הם רק על רגל אחת היא רגל ההלכה. וככל אדם שעומד על רגל אחת, עמידתם איננה יציבה, ובסתר ליבם חשים הם היטב את עמידתם הרוחנית הרעועה. בשל עמידתם הרעועה, הם הרגישו ומרגישים צורך עז שהולך ומתפשט, למלא את ריקנות נפשם מדעת ומהשקפות ישרות, בחומרות ובסיגופים, עוד ועוד, כאדם הנרעד כעלה נידף שמבקש לחזק את עמידתו על רגל אחת בעיבּוייה ובהשמנתה.


ברם, כל ניסיונותיהם לעבּוֹת את רגלם היחידה שנותרה להם ולחזק את עמידתם הרוחנית, משׂיגים דווקא את המטרה ההפוכה, ועמידתם הרעועה לא רק שאיננה מתחזקת היא אף מתערערת עוד ועוד. מפני שגם הרגל ההלכתית הַבְּריאה שאולי הייתה להם לפני למעלה מאלף שנים, כבר איננה אותה רגל, מפני שהיא חולה עתה מאד מרוב ניפוחה ונפיחותה.


כל עוד לא יעקרו את כבודם וכבוד אבותם ויודו כי מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותיהם ואבות-אבותיהם, כל עוד ימשיכו בדרכם העקלקלה, ויוסיפו לעבּוֹת ולהחליש את הרגל היחידה שנותרה להם – כך תוסֵפנה להתערער עמידתם ויציבותם הרוחנית, והצורך שלהם להעמיס עוד ועוד חומרות הזויות כדי לשכך את המיית נפשם העשוקה, יגבר. ברם, בסופו-של-דבר יבוא יום, וגם הרגל היחידה, זו ההלכתית החולה מאד, תקרוס ברעש גדול, והם יעמדו חסרי אונים למול שוקת שבורה, ללא דעת וללא מדע אמיתיים, רק חומרות הזויות ודמיונות מחליאים.


"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל, הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים, לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי יְיָ" (יר' טז, יט–כא).


ו. התקפת רס"ג על עורכי הרפורמות בדת משה


רס"ג תקף בעוז את הקראים על הרפורמות שערכו בדת משה, ודבריו מתאימים באופן מופלא גם לרפורמות שערכו החרדים-לתאוותיהם, המחמירים והסגפנים בחיצוניותם, וכֹה דבריו בפירושו למשלי (עמ' לח) על הפסוק "לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת" (ב, יב):


"והנה ממה שבאר החכם [=שלמה המלך], שזה יהיה מפירות החכמה שבעליה ישנא את אנשי הרע [...]


[טרם שנמשיך בדברי רס"ג ראוי להעיר, כי יש פסוקים רבים שעוסקים בשנאת הצדיק לאנשי הרע: 'אֹהֲבֵי יְיָ שִׂנְאוּ רָע' (תה' צז, י); 'עֲשֹׂה סֵטִים [=מעשי הסוטים מדרך האמת] שָׂנֵאתִי [למען] לֹא יִדְבַּק בִּי' (שם קא ,ג); 'מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כָּל אֹרַח שָׁקֶר' (שם קיט, קד); 'סֵעֲפִים [='בעלי התככים, מי שאין תוכו כברו, חסרי המצפון, המתראה לכאן ולכאן, פוסח על שתי הסעיפים' (קאפח שם)] שָׂנֵאתִי וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי' (שם, קיג); 'כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי' (שם, קכח); 'שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וַאֲתַעֵבָה' (שם, קסג); 'דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק' (מש' יג, ה); ועוד].


[נחזור עתה להמשך דברי רס"ג שם:]


אמר בהם [באנשי הרע]: 'לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת' [...] והנה ראשית מה שיתעב [החכם] ממעשיהם [של אנשי הרע]:


אם הנהיגו מנהג רע או קבעו שיטה רעה שהשכל מתנגד לו [=מי שמכיר מעט את הרפורמות שהחדירו חכמי-יועצי-אשכנז לדת משה, יבין עד כמה מנהגיהם רעים ועד כמה השכל מתנגד לשיטותיהם, ולעתים אני עומד משתומם ורק שלוש מלים מהדהדות במחשבתי: 'מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!'], וכל-שכן אם עם-זאת [עם השוטות והטמטום] רבה יגיעתו [של המנהג או השיטה. וכמה מייגעות ומיוגעות החומרות הרבות שחכמי-יועצי-אשכנז הוסיפו לדת משה] שהם מייגעים את הנוהים אחריהם ומענים אותם בלי תועלת ואף גורמים בכך נזק.


ובשני הדברים יחד אמר ה' על הגויים [ועל הישראלים שמחקים את הגויים]: 'וְיִגְעוּ עַמִּים בְּדֵי רִיק' [יר' נא, נח] – זו השיטה רבת היגיעה שאין בה רוע [=שאינה משבשת את יסודות הדת המחשבתיים והמוסריים] ואחר כך אמר: 'וּלְאֻמִּים בְּדֵי אֵשׁ וְיָעֵפוּ' [יר' שם] – זו השיטה רבת היגיעה המוזרה בשכל [שיש בה רוע, אשר משבשת את יסודות הדת כגון ידיעת השם וייחודו, ומעַוותת קשות את חוקי התורה הקדושים המאוזנים בחכמה אלהית]. וממידותיהם המוזרות הם התהפוכות, אמר בזה: 'מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת' [ובימינו רוב הכומרים האשכנזים ועבדיהם הנרצעים ואולי אף כולם, למדו את הרע והרשע מאנשי הדת הגויים נעדרי האמת, ומתַאמים את פסקיהם הלכותיהם והשקפותיהם לתועלתם הפוליטית ולהשגת הבלי העולם-הזה]".


ממסד הכמורה האורתודוקסי ששולט ומעצב בימינו את דת משה, אינו מסוגל לתקן את עצמו מבלי שלמעשה יחסל את עצמו. מכאן נובעת מבוכתם ועקשנותם הכפייתית להמשיך ולאחוז במוסדות הסכלות, ולהוסיף וללכת בדרך שהלכו בה במשך מאות רבות בשנים. כל שנותר לנו הוא לשאת עינינו לנבואת ירמיה על הגויים (טז, יט), שלא תיתכן קיומה במעגלים החיצוניים טרם קיומה במעגלי העדות השיטות והזרמים הפנימיים בעם-ישראל: "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל".


"וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ [=דרך האמת] וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ [המינים לא יזכו ללכת בה לעולם אף שיראו את הדרך בעיניהם] הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ [כל מי שהולך בדרך הזו לא יתעה עוד, ואפילו האווילים שהותעו וטומטמו על-ידי המינים]" (יש' לה, ח).


"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).

על תרומת ביצית ורקבון הדת האורתודוקסית
.pdf
הורידו את PDF • 270KB

349 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 commenti


מרי אדיר

אז האם ההפך שזה פונדקאות יהיה אסור באיסור גמור?

Mi piace
Risposta a

למה שיהיה אסור? הולד אמנם בגדר גוי, אך ניתן בקלות למהול אותו ולגיירו.

Mi piace
bottom of page