מבט על תרומת ביצית לאור דרך האמת

מגמת הפוסקים בימינו, כולל אלה אשר נחשבים כהולכים בדרכו של רבנו הרמב"ם, להסתייג מאד ולאסור תרומת ביציות. תפישתם היא, שזהותו של העובר נקבעת לפי מקור הביצית, ולכן יש לאסור תרומת ביציות. כלומר, לפי שיטתם, אם הביצית היא של גויה – הולד גוי, ואם הביצית של ישראלית יש חשש לממזרות כי הולד הוא למעשה בן אשה אחרת, ושמא יישכח מקור הביצית וכשיגדל הולד יישא לאשה את קרובת משפחתו ויוליד ממנה בנים ממזרים.


הפוסקים האורתודוקסים המחמירים (ובעיקר אלה אשר נטפלים לרבנו הרמב"ם) חוששים מאד מממסד הכמורה האשכנזי היושב בערי המינות ואשר הפך את גדוליו לאלהים. לפיכך, בעניינים רבים, וביניהם גם בעניין תרומת ביצית הם נשמעים לרוח המינות והסכלות הנושבת מבתיהם של גדולי האסלה ומיישרים קו לפי הזיותיהם האורתודוקסיות הפרו-נוצריות. קצרו של דבר, כל פסיקות הכומרים האורתודוקסים השכירים למיניהם הינן פסיקות פוליטיות. דהיינו פסיקות אשר משועבדות לבחינה תועלתנית אחת צרה – האם הפסיקה תתקבל או שמא היא תעורר על הפוסק את השדים האורתודוקסים גסי הרוח ותפגע ביוקרתו ובמעמדו.


נמצא, שהדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית בימינו מעוצבת על-ידי שיקולי פופולריות ואהדה ציבורית, מונַעת על-ידי חרדות וחששות כבדים שמא יבולע לקורדום החוצבים שבידי הכומרים השכירים, ונקבעת על-ידי הוזי הזיות אשר התעוורו כבר בראשית דרכם בשוחד המשכורות הפטוֹרים ושלל טובות ההנאה אשר הדת האורתודוקסית מספקת לכומריה רודפי הבצע.


דרך האמת נשכחה ונזנחה, כי דתנו היא דת האמת ועל הלכותיה ופסקיה להיות הִלכות-אמת ופסקי-אמת אשר אינם מושפעים מהבלי העולם-הזה ותאוותיו. וכבר לימדונו חכמי התלמוד אנשי האמת, שהדיינים היו פוסלים את עצמם מלדון את בעלי הדין שהיטיבו עמם בטובת ההנאה הפחותה והשולית ביותר, האם לא ראוי שזו תהיה גם דרך פסיקת ההלכה? כלומר שההלכה תיפָּסק ותוכרע אך ורק לפי הראיות האמיתיות והשכל הישר? ברור שהתשובה היא כן, אך מי שכבר ממומן ומפוטם עשרות בשנים על-ידי ממסד הכמורה לעולם לא יבין זאת, כי דעתו כבר משועבדת למגמות הפסיקה של ממסד המינות המסואב שהוא יונק מעטיניו.


א. כל הדברים בחזקת היתר


לצערנו, הכלל שכל הדברים בחזקת היתר עד שיוודע איסורן, לא קיים בימינו, במקומו המציאו פוסקי ההלכה הפרו-נוצריים כלל חדש: כל הדברים בחזקת איסור עד שיוודע היתרן. כלומר, כל דבר שאינך יודע בוודאות שהוא מותר נהג בו איסור, בעוד שלפי הרמב"ם ודרך האמת, כל דבר שאינך יודע בוודאות שהוא אסור נהג בו היתר. והנה לפניכם תשובת רבנו בעניין זה, שהובאה בתוך דבריו של קאפח לפירושו בהלכות חמץ ומצה, שם קאפח זועק על החומרה לאסוֹר תיבול מצת מצוה, וזה לשונו של קאפח ולאחריו תשובת רבנו (עמ' שנט):


"והדברים מפליאים שמחפשים ראיות להיתר מה שאינו אסור כלל ואין בו שום נדנוד של איסור, והטוען איסורו צריך להוכיח את האיסור, ולא שהמתיר צריך להוכיח את ההיתר, כי כל הדברים בחזקת היתר עד שיוודע איסורן, וכפי שכלל לנו רבנו בתשובתו הגדולה בעניין תחומין הובאה לעיל בהלכות שבת פרק כז, והיא בתשובותיו סימן שי, וזה לשונו [של רבנו הרמב"ם]:


'ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר, מחמת ספק איסורא שאפשר שיימצא בסוג אותו הוודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר ביארנו בכלל העיקרים שביארנום, שהדברים כולם מותרים מהתורה זולתי מה שנתברר איסורו' וכו' ע"ש". עד כאן.


נמצא, כי רק דבר שאסור במפורש מן התורה ספקו אסור מדברי סופרים, ברם, דבר שאין בו שום חשש לאיסור תורה, וחכמים לא אסרוהו באופנים מפורשים, אין לאוסרו כלל ועיקר. ובמלים אחרות: "כל הדברים בחזקת היתר עד שיוודע איסורן".


אולם, תפישת ההלכה בימינו והמגמה להחמיר ולהגביל כאמור, שיבשה את הכלל ההלכתי החשוב הזה, וכל מי שמבקש היום להתיר דבר-מה, מראש נתפש כטועה ואף כמזלזל וקל-דעת. שיבוש זה גרם לכך, שבימינו מי שרוצה להתיר דבר-מה זקוק בהכרח לשני עדים:


האחד, להוכיח שהוא צודק לפי ההלכה; והאחֵר, לזהות את טעות האוסרים ולבארהּ (ולרבים גם זה לא יספיק, כי הסגידה להבל כבר השתלטה על כל חלקה טובה). כל עוד הוא לא יוכיח את שני הדברים הללו באותות ובמופתים, תִּרבץ מעל המתיר עננה של ספקות, שמא אינו בקי בהלכה, שמא אינו מן "המהדרין", ואפילו שמא הוא קל דעת שמקל בעניינים חמורים.


ב. מדוע לאסור תרומת ביצית?


השאלה היסודית הברורה והמובנת מאליה לא נשאלת בעולם ההלכה האורתודוקסי של ימינו: מדוע בכלל לאסור תרומת ביציות? היש ראיה מן התורה? מן הנביאים? מן הכתובים? היש בכללי ההלכה שבידינו ראיה להחליט ולקבוע שדין הביצית כדין הולד שיצא מהרחם? או סתם דמיונם הפורה הרווי בהזיות מאגיות מחמירות פרו-נוצריות דחף אותם לסבור כן?


לי נראה ברור, שאין שום בעיה עם תרומת ביצית מכל אשה, ולא רק כי מחקרים מדעיים מוכיחים שהרחם הוא בעל ההשפעה הגדולה והמכרעת על התפתחות העובר, ובהרבה יותר מהשפעת הביצית – אלא מפני שכל מה שלא אסרה תורה – מותר הוא. כלומר, התורה אסרה עלינו לבוא על הגויה ועל הקדֵשה, כדי שעם-ישראל לא יהיה פרוץ בזימה ובתאוות המין כגויים ויזכה לקדש את שכלו ולהידבק בדעתו בצור העולמים; ובנוסף לכך התורה אסרה לבוא על העריות כדי שלא להשחית את חיי המשפחה בישראל – זה כל מה שאסרה תורה ותו לא!


ובמלים אחרות, רק ולד שנולד כתוצאה מביאה אסורה של עריות הוא בגדר ממזר! שהרי הסיבה שהתורה קבעה שהוולד ממזר היא כדי להרחיק מן העריות, וכמו שאומר רבנו במורה (ג, מט): "וכדי להרחיק מן העריות נאסר שיבוא ממזר על בת ישראל, כדי שידע הנואף והנואפת שאם הם עושים זאת, הרי הם פוגמים בזרעם פגם שאין לו תרופה לעולם".


האם יש לנו בתרומת ביצית נואף ונואפת? האם יש בתרומת ביצית ביאה אסורה אשר פוגעת בחיי המשפחה? האם חיי המשפחה ניזוקים באיזו שהיא צורה? ואפילו אם אותו ולד יתחתן עם קרובתו כביכול, האם הוא נולד מביאה אסורה של נואף ונואפת אשר מחריבה משפחות, כדי שיהיה לו שם של ממזר? והלא בהולדתו לא התרחשה שום תועבה!


כמו כן, מי שטוען שזהות הולד נקבעת לפי הביצית שוגה מאד לפי דעתי, כי זהות הולד לפי התורה נקבעת באופן ברור לא לפי הביצית, אלא לפי היולדת שהוולד יצא מרחמהּ!


ושמא יַקשה המקשה ויאמר, והלא בעת מתן תורה לא היו מעבדות לשאיבת ביציות ולא היו טיפולי הפרית מבחנה, אם כן לכאורה, לא ניתן לקבוע שזהות הולד אינה נקבעת לפי הביצית מכך שהתורה לא ציינה זאת במפורש, שהרי המציאות הזו לא הייתה קיימת בעת מתן תורה. ובכן, מי שיטען כזאת כופר למעשה ביסוד מיסודות הדת: שתורת משה נצחית ושהיא ניתנה לנו ממקור אלהי, שהרי איך יעלה על הדעת שהקב"ה ייתן תורה, ולא יידע שבמהלך התפתחות האנושות המדע יתקדם באופן כזה עד שתתאפשר תרומת ביצית והפריית מבחנה? אלא, אין לי ספק שהקב"ה ידע זאת בידיעתו שאיננה כידיעתנו, ואף-על-פי-כן הוא לא הניח לנו בתורה שום מקום ללמוד שזהות הולד נקבעת לפי הביצית ולא לפי האשה שהוולד יצא מרחמהּ.


זאת ועוד, לעובר שנמצא ברחם אימו כלל אין מעמד של נפש, כל שכן וקל וחומר לביצית שעדיין לא הופרתה, שאיננה ולא כלום, ואין להתייחס אליה באופן מאגי כאילו היא נושאת "מטען רוחני אלהי" אשר מגדיר אותה כ"ישראלית" או כ"גויה". כלומר, לדעת חז"ל העובר במשך כל תשעת חודשי ההיריון אינו בגדר נפש, הוא אינו בגדר יהודי או גוי, אלא הוא בגדר עובר בעלמא שמי שהורגו אינו חייב עליו מאומה, ודיניו נידונים בהלכות חובל ומזיק ולא בהלכות רוצח ושמירת הנפש! (ראו מאמרי: "הפלת עובר במשנת הרמב"ם") ואם הולד במשך תשעה חודשים שלמים אינו בגדר נפש כלל, אלא הוא בגדר איבר ככל האיברים, כל-שכן וקל-וחומר דין הביצית – איך אפוא יעלה על הדעת להגדיר ביצית כ"ישראלית" או כ"גויה"?


אין אפוא שום מקום להמצאת ההיקש השגוי, שלפיו כביכול דין הביצית כדין הולד שיצא מן הרחם, ולמיטב הבנתי אין להיקש זה שום ביסוס בכללי ההלכה. יסוד החומרה הרעה הזו הוא בהיסחפות אחר המחמירים האורת