הפלת עובר במשנת הרמב"ם

עודכן ב: 30 מאי 2019

מקובל לחשוב בימינו שהפלה היא איסור תורה ברור ומפורש, ברם מעיון בהלכות הרמב"ם ב"משנה תורה" עולה, כי איסור זה כלל אינו ברור ומפורש. וכידוע במשנת הרמב"ם, כל שאין לאיסורו מקור ברור ומפורש – מותר הוא (ראו מאמרי: "מגמת ההחמרה בעולם הדתי"). כמבוא לדיון בנושא, נחל לעיין בהגדרת רוצח המובאת בהלכות רוצח ושמירת הנפש (א, א):


"כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנאמר: 'לֹא תִּרְצָח'. ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסיף שנאמר: 'נָקֹם יִנָּקֵם' [שמ' כא, כ] – מפי השמועה למדו שזו מיתת סיף, בין שהרג את חברו בברזל, בין ששרפו באש, מיתתו בסיף".


רבנו פוסק, שכל מי שהורג נפש בישראל עובר בלא תעשה, והשאלה מיד קמה וניצבת: האם עובר בבטן אמו הוא בגדר נפש שעוברין עליו בלא תעשה? מדברי רבנו שם (ב, ו) עולה, כי רק עובר שנולד לאחר תשעה חודשים מלאים או שנולד לפני-כן וכבר זכה לחיות שלושים יום, רק הוא בגדר "נפש", ולכן מי שהרגו נהרג עליו:


"אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו, בין זכר בין נקבה, הרי זה נהרג עליו אם הרג בזדון או גולה אם הרג בשגגה, והוא שכלו לו חודשיו. אבל אם נולד לפחות מתשעה חודשים – הרי הוא כנפל עד שישהה שלושים יום, וההורגו בתוך שלושים יום אינו נהרג עליו".


ביטוי להלכה זו אנו מוצאים גם בהלכות אבל (א, ה):


"הנפלים אין מתאבלין עליהן. וכל שלא שהה שלושים יום באדם הרי זה נפל, אפילו מת ביום שלושים – אין מתאבלין עליו. ואם יודע בוודאי שנולד לתשעה חודשים גמורין, אפילו מת ביום שנולד – מתאבלין עליו".


נשים גם לב, כי ביחס למי שׁשׂכר רוצח להרוג את חברו, שגם הוא-השֹוֹכר אינו נהרג על כך בבית-דין – רבנו הדגיש כי "שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים". לעומת זאת, ביחס להריגת עובר שכבר יצא ממעי אמו (לפני ששלמו לו תשעה חודשי הריון ולפני שהגיע לשלושים יום) הסתפק רבנו באמירת "אינו נהרג", ולא הוסיף מאומה! ולא אמר על על ההורג שהוא "שופך דמים", ולא שיש בידו "עוון הריגה", ולא שהוא "חייב מיתה לשמים".


והנה לשון רבנו שם (ב, א–ב):


"כל ההורג חברו בידו, כגון שהיכהו בסיף או באבן הממיתה אותו או שחנקו עד שמת או שרפו באש, הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו, הרי זה נהרג בבית-דין. אבל השוכר הורג להרוג את חברו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חברו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין".


לסיכום, רק עובר שיצא ממעי אמו לאחר שכלו לו תשעה חודשים או לאחר שחי שלושים יום, הוא בגדר נפש ומי שהורגו חייב מיתה. אך עובר שיצא ממעי אמו לפני שכלו לו תשעה חודשים ולפני שחי שלושים יום – אינו בגדר נפש ולכן מי שהרגו אינו נהרג עליו, ורבנו אף שתק מלומר עליו שהוא "שופך דמים" או "שיש בידו עוון" או "שחייב מיתה לשמים".


הרחבת הגדרת "נפש"


ברם, בהלכה אחרת רבנו מרחיב את הגדרת "נפש" גם לעובר שרק הוציא את ראשו, שהרי רבנו פוסק שם (א, ח–ט), כי אשה מעוברת אשר מתקשה ללדת, והעובר מסכן את חייה – מותר להרגו לכתחילה כל עוד העובר לא הוציא את ראשו, אך ברגע שהוציא את ראשו, אסור להרגו כדי להציל את חיי האשה מפני "שאין דוחין נפש מפני נפש", והנה לשון רבנו:


"[...] הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעֻברה [=המעוברת] שהיא מקשה לילד מותר לחתוך את העובר במעיה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. ואם משהוציא ראשו אין נוגעים בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה הוא טבעו של עולם".


הלכה זו מובאת בפרק הראשון, ואילו ההלכה שהובאה לעיל ובה מובאות הגדרות "נפל" מובאת בפרק השני (ב, ו). כלומר, הִלכת "אין דוחין נפש מפני נפש" היא כללית בכל עובר, שהרי היא נכתבה בפרק הראשון לפני הלכות הגדרות ה"נפל" שנאמרו בפרק השני. ולכן, נראה אפוא שיש שתי הגדרות "נפש":


א) הגדרה הלכתית: כל עובר ששלמו לו תשעה חודשי היריון או שחי שלושים יום – אינו בגדר "נפל" אלא בגדר "נפש", ולכן מי שהרגו נהרג עליו.


ב) הגדרה מוסרית: כל שהוציא את ראשו ממעי אמו, אם הוא בגדר "נפל" – מי שהרגו אינו נהרג עליו כי סוף סוף הוא בגדר "נפל", אך אסור להרגו מן התורה כי הוא כבר בגדר "נפש" מבחינה מוסרית, שהרי "אין דוחין נפש מפני נפש".


נמצא, שעובר יכול להיות מוגדר כ"נפל" ויחד עם זאת מוגדר כ"נפש" מבחינה מוסרית, כלומר שמי שהורגו עובר על איסור תורה אף שאינו חייב על כך מיתה בבית-דין. מכל מקום, מכל ההלכות שנאמרו לעיל עולה בבירור מסקנה מהדהדת: כל עוד העובר לא הוציא את ראשו הוא אינו בגדר נפש! שהרי אימתי "אין דוחין נפש מפני נפש"? רק לאחר שהעובר הוציא את ראשו!

ראיה חשובה נוספת לכך שעובר במעי אמו אינו בגדר נפש, אנו מוצאים בהלכות סנהדרין (יב, טז), וכֹה דברי רבנו שם:


"מי שנגמר דינו אין משהין אותו אלא ייהרג ביומו. אפילו הייתה עֻברה [=מעוברת] אין ממתינין לה עד שתלד, ומכין אותה כנגד בית ההיריון עד שימות הולד תחלה. אבל אם ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד".


לסיכום, מי שהורג עובר שהוציא את ראשו ממעי אמו עובר על "לא תרצח", ברם אינו נהרג על הריגת העובר בבית-דין, אלא-אם-כן שלמו לעובר תשעה חודשי הריון או שהספיק לחיות שלושים יום. כמו כן, שוב ושוב אנו רואים שעובר במעי אמו אינו בגדר נפש.


עובר שטרם יצא ממעי אמו


עד עתה עסקנו בעיקר בדיני העובר שכבר יצא ממעי אמו, מה יהא אפוא דינו של מי שהרג עובר שעדיין נמצא במעי אמו? כבר ראינו שעובר שנמצא במעי אמו אינו בגדר נפש, ולכן אין פלא ששאלה הלכתית זו כלל אינה נידונה בהלכות רוצח ושמירת הנפש! כלומר אין לו ספק לרבנו, שמי שהורג עובר שנמצא במעי אמו אינו בגדר רוצח כלל! שהרי על שאלה זו הוא משיב בהלכות חובל ומזיק (ד, א –ב), וזה לשונו:


"הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, אף-על-פי שלא נתכוון, חייב לשלם דמי ולדות לבעל, ונזק וצער לאשה. וכיצד משערין דמי ולדות? שמין האשה כמו הייתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה, ונותנין לבעל".


רבנו פוסק "אף-על-פי שלא נתכוון", וברור שכוונתו בזה לכלול גם את מי שהתכוון לחבול בזדון ולהרוג את הוולדות שבמעי האשה. נמצא, כי הריגת עוברים שטרם יצאו ממעי אימן אינה בגדר "הריגה" אלא בגדר "חבלה"! ובמלים אחרות, גדרו ומעמדו של העובר הוא לכל היותר ככל איבר משאר איברי האדם (ואמרתי "לכל היותר" שהרי חשיבותו פחותה מכל שאר האיברים, שהרי לאחר הפלת העובר האשה ממשיכה לתפקד כרגיל, מה שאין כן אם נפגע או נכרת לה איבר משאר האיברים).


זאת ועוד, אם הריגת ולדות בשוגג היא בגדר "רצח", היא הייתה צריכה להיכלל בהלכות רוצח ושמירת הנפש, אשר כוללים את כל הלכות רוצח, בין בשוגג בין במזיד. ולכן ברור שהריגת ולדות במעי אימן אינה בגדר "רצח" אלא בגדר "חבלה", כי העוברים אינן בגדר נפש.

לאור האמור תובן גם ההלכה בהלכות מלכים ומלחמות (ט, ו): "בן נח שהרג נפש, אפילו עובר במעי אמו – נהרג עליו". כלומר, מדוע רבנו אומר "אפילו" לגבי בן נח שהרג עובר במעי אמו? שהרי אם עובר הוא כבר בגדר "נפש" מדוע יש צורך לומר "אפילו"? אלא ברור, שכוונת רבנו היא כך: בן נח שהרג נפש, ואפילו הרג עובר במעי אמו שאינו בגדר נפש – נהרג עליו; ואם החמירו חז"ל על גר תושב שהרג ישראל בשגגה וקבעוּ שנהרג עליו, הוא הדין שיש להחמיר על בן נח בחוץ-לארץ, שאינו בגדר גר תושב ואין אנו מצֻווים להחיותו, שתקף אשה ישראלית הרה במזיד והרג עובר במעי אמו, שיש להרגו.


עתה, לאחר שראינו שהפלת עוברים היא בגדר "חבלה" בלבד, יש לבדוק את השאלה: האם מותר לאדם לחבול בעצמו?


התשובה היא לא, אסור מן התורה לאדם לחבול בעצמו, והנה לשון רבנו בהלכות חובל ומזיק (ה, א): "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו". ובכרוז שם פסק: "הלכות חובל ומזיק – מצות עשה אחת, והוא דין חובל בחברו או מזיק ממון חברו". כלומר, האיסור לחבול בעצמו או בחברו הוא איסור מן התורה.


מסקנה


נמצא לכאורה, שאסור לאשה להפיל את ולדה מפני שהיא חובלת בעצמה, ואסור לאדם לחבול בעצמו מן התורה. ברם, ברור כי הלכה זו ביסודה אוסרת על האדם להשחית את גופו לשם ההשחתה.


כלומר, האשה לא נצטוותה בפריה ורביה כי אין הקב"ה מצווה את האדם לסכן את עצמו או להחריב את גופו, ואין לך חורבן וחבלה גדולים יותר לאשה מהיריון ולידה. ולכן נראה לי, כמו שמותר לאדם לחבול בעצמו ולעבור ניתוח קשה כדי למנוע מעצמו חבלה גדולה יותר או ייסורים, כך מותר לאשה לבצע הפלה כדי למנוע מעצמה סיכונים וייסורים.


במיוחד הדברים אמורים במקום שעלול להיגרם גם נזק נפשי לאשה או לנערה, ובמיוחד נכונים הדברים במקרים של הריון בגיל צעיר, כי לידה במקרים כאלה עלולה לשבש את כל המשך חיי הנערה, שהרי כתם כזה עלול ללוות את הנערה עד סוף ימיה ואף לעצב את נפשה באופן מעוות, ולעתים תקלות כאלה עלולות גם להחריב משפחות שלמות.


סוף דבר, הדבר מותר, ויש לקבל החלטה לפי טובת האשה או הנערה בלבד.


סיוע למסקנתנו זו מצאנו בהלכות איסורי ביאה (טז, ט): "ואשה מותרת לשתות עיקרין שמסרסין אותה עד שלא תלד". כלומר, מותר לאשה לכתחילה לעקר את עצמה בשתיית משקין אשר גורמים לעקרות. בהלכה זו לא נעשה הבדל בין אשה נשואה לבין אשה רווקה, לא על-ידי התורה ולא על-ידי חכמים, והתירו לכל אשה בכל מצב לעקר את עצמה! ולא סייגו את דינם באשה נשואה מחשש שמא היא מעוברת וימות הולד, ובמלים אחרות הם לא ראו בהפלת עובר שום איסור.


87 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!