הפלת עובר במשנת הרמב"ם

מקובל לחשוב בימינו שהפלה היא איסור תורה ברור ומפורש, ברם מעיון בהִלכות הרמב"ם ב"משנה תורה" עולה, כי איסור זה כלל אינו ברור ומפורש. וכידוע במשנת הרמב"ם, כל שאין לאיסורו מקור ברור ומפורש – מותר הוא (ראו: "על סכין של מילה ומגמת ההחמרה").


כמבוא לנושא, נעיין בהגדרת רוצח המובאת בהלכות רוצח ושמירת הנפש (א, א):


"כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנאמר: 'לֹא תִּרְצָח' [שמ' כ, יב]. ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסיף שנאמר: 'נָקֹם יִנָּקֵם' [שמ' כא, כ] – מפי השמועה למדו שזו מיתת סיף, בין שהרג את חברו בברזל, בין ששרפו באש, מיתתו בסיף".


רבנו פוסק, שכל מי שהורג נפש בישראל עובר בלא תעשה, והשאלה מיד קמה וניצבת: האם עובר בבטן אימו הוא בגדר נפש שעוברים עליה בלא תעשה? ובכן, מדברי רבנו שם (ב, ו) עוד עולה, כי רק עובר שנולד לאחר תשעה חודשים מלאים או שנולד לפני-כן וכבר זכה לחיות שלושים יום, רק הוא בגדר "נפש", ולכן רק מי שהרג עובר כזה בזדון בפני עדים נהרג עליו:


"אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו, בין זכר בין נקבה, הרי זה נהרג עליו אם הרג בזדון, או גולה אם הרג בשגגה, והוא שכלו לו חודשיו. אבל אם נולד לפחות מתשעה חודשים – הרי הוא כנפל עד שישהה שלושים יום, וההורגו בתוך שלושים יום אינו נהרג עליו".


ביטוי להלכה זו אנו מוצאים גם בהלכות אבל (א, ה):


"הנפלים אין מתאבלין עליהן. וכל שלא שהה שלושים יום באדם הרי זה נפל, אפילו מת ביום שלושים – אין מתאבלין עליו. ואם יודע בוודאי שנולד לתשעה חודשים גמורין, אפילו מת ביום שנולד – מתאבלין עליו".


נשים לב, כי ביחס למי שׁשׂכר רוצח להרוג את חברו, גם הוא-השֹוֹכר אינו נהרג על-כך בבית-דין – אף שרבנו מדגיש כי "שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים". לעומת זאת, ביחס להריגת עובר שכבר יצא ממעי אימו (לפני ששלמו לו תשעה חודשי הריון ולפני שהגיע לשלושים יום) רבנו הסתפק בקביעה שהוא "אינו נהרג", ולא הוסיף מאומה! רבנו לא אומר על ההורג שהוא "שופך דמים" או שיש בידו "עוון הריגה" או שהוא "חייב מיתה לשמים".


והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ב, א–ב):


"כל ההורג חברו בידו, כגון שהיכהו בסיף או באבן הממיתה אותו או שחנקו עד שמת או שׂרפו באש, הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו, הרי זה נהרג בבית-דין. אבל השוכר הורג להרוג את חברו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חברו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית-דין".


לסיכום, רק עובר שיצא ממעי אימו לאחר שכלו לו תשעה חודשים או לאחר שחי שלושים יום, הוא בגדר נפש ומי שהורגו חייב מיתה. אך עובר שיצא ממעי אימו לפני שכלו לו תשעה חודשים ולפני שחי שלושים יום – אינו בגדר נפש, ולכן מי שהרגו בזדון ובעדים אינו נהרג עליו, ורבנו אף שתק מלומר עליו שהוא "שופך דמים" או "שיש בידו עוון" או "שחייב מיתה לשמים".


הרחבת הגדרת "נפש"


ברם, בהלכה אחרת רבנו מרחיב את הגדרת המושג "נפש" גם לעובר שרק הוציא את ראשו, שהרי רבנו פוסק שם (א, ח–ט), כי אשה מעוברת אשר מתקשה ללדת, והעובר מסכן את חייה – מותר להורגו לכתחילה כל עוד העובר לא הוציא את ראשו, אך ברגע שהוציא את ראשו, אסור להורגו כדי להציל את חיי האשה מפני "שאין דוחין נפש מפני נפש", וכֹה דברי רבנו:


"מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים, שהמעוברת שהיא מקשה לילד מותר לחתוך את העובר במעיה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. ואם הוציא ראשו אין נוגעים בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה הוא טבעו של עולם".


הלכה זו בעניין הריגת עובר שמסכן את אימו מובאת בפרק הראשון, ואילו ההלכה שהובאה לעיל ובה מובאות הגדרות "נפל" מובאת כאמור בפרק השני (ב, ו). כלומר, הִלכת "אין דוחין נפש מפני נפש" היא הלכה כללית בכל עובר, שהרי היא נכתבה בפרק א לפני ההלכות שמגדירות את ה"נפל" שנאמרו בפרק ב. לפיכך, נראה שיש שתי הגדרות למושג "נפש":


א) הגדרה הלכתית: כל עובר ששלמו לו תשעה חודשי היריון או שחי שלושים יום – אינו בגדר "נפל" אלא בגדר "נפש", ולכן מי שהרגו בזדון ולפני עדים נהרג עליו.


ב) הגדרה מוסרית: כל שהוציא את ראשו ממעי אימו, אף אם הוא בגדר "נפל" (כגון שלא שלמו לו תשעה חודשים) מי שהרגו אינו נהרג עליו כי סוף-סוף הוא בגדר "נפל", אך אסור להורגו מן התורה כי הוא כבר בגדר "נפש" מבחינה מוסרית, שהרי "אין דוחין נפש מפני נפש".


נמצא, שעובר יכול להיות מוגדר כ"נפל" ויחד עם זאת מוגדר כ"נפש" מבחינה מוסרית, ולכן מי שהורגו עובר על איסור תורה אף שאינו חייב על-כך מיתה בבית-דין. אולם, מכל ההלכות שנאמרו לעיל עולה בבירור מסקנה מהדהדת: כל עוד העובר לא הוציא את ראשו הוא אינו בגדר נפש! שהרי אימתי "אין דוחין נפש מפני נפש"? רק לאחר שהעובר הוציא את ראשו!


ראיה חשובה נוספת לכך שעובר במעי אימו אינו בגדר נפש (ואפילו לא מבחינה מוסרית לפי ההגדרה השנייה לעיל), אנו מוצאים בהלכות סנהדרין (יב, טז), וכֹה דברי רבנו שם:


"מי שנגמר דינו אין משהין אותו אלא ייהרג ביומו. אפילו הייתה [הנדונה למוות] מעוברת אין ממתינים לה עד שתלד, ומכין אותה כנגד בית ההיריון עד שימות הולד תחילה. אבל אם ישבה על המשבר ממתינים לה עד שתלד".


קצרו של דבר, שוב ושוב אנחנו רואים שעובר במעי אימו אינו בגדר נפש, ומה שמשהים את הריגת האשה אם ישבה על המשבר הוא לא בגלל העובר אלא מתוך התחשבות באשה.


עובר שטרם יצא ממעי אימו


עד עתה עסקנו בעיקר בדיני העובר שכבר יצא או הוציא ראשו ממעי אימו, מה יהא אפוא דינו של מי שהרג עובר שעדיין נמצא במעי אימו? ובכן, כבר ראינו שעובר שנמצא במעי אימו אינו בגדר נפש, ולכן אין פלא ששאלה הלכתית זו כלל אינה נידונה בהלכות רוצח ושמירת הנפש! כלומר אין לו ספק לרבנו, שמי שהורג בזדון ולפני עדים עובר שנמצא במעי אימו אינו בגדר רוצח כלל! שהרי על שאלה זו רבנו משיב בהלכות חובל ומזיק (ד, א –ב), וכֹה דבריו:


"הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, אף-על-פי שלא נתכוון [וכל-שכן אם הוא התכוון להזיק], חייב לשלם דמי ולדות לבעל, ונזק וצער לאשה. וכיצד משערין דמי ולדות? שָׁמין האשה כמה הייתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה, ונותנין לבעל".