רבים הם האורתודוקסים שטוענים שהפלה היא איסור תורה ממש כמו רצח! האמנם? ובכן, כמבוא לנושא, הבה נעיין בהגדרת הרוצח המובאת בהלכות רוצח ושמירת הנפש (א, א):
"כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנאמר: 'לֹא תִּרְצָח' [שמ' כ, יב]. ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסיף שנאמר: 'נָקֹם יִנָּקֵם' [שמ' כא, כ] – מפי השמועה למדו שזו מיתת סיף, בין שהרג את חברו בברזל, בין שׁשׂרפו באש, מיתתו בסיף".
רבנו פוסק שכל ההורג נפש בישראל עובר בלא תעשה, ושאלה קמה וניצבה: עובר שכבר יצא ממעי אימו וכן עובר שעודנו בבטן אימו, האם הם בגדר "נפש" שעוברים עליה בלא תעשה?
א. עובר שכבר יצא ממעי אימו
מדברי רבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ב, ו) עולה, כי רק עובר שנולד לאחר תשעה חודשים מלאים או שנולד לפני-כן וכבר זכה לחיות שלושים יום, רק עובר שכזה הוא בגדר "נפש", ולכן, רק מי שהרג עובר שעונה על אחת משתי ההגדרות הללו בזדון ובפני עדים, נהרג עליו:
"אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו, בין זכר בין נקבה, הרי זה נהרג עליו אם הרגו בזדון, או גולה אם הרגו בשגגה, והוא שכלו לו חודשיו. אבל אם נולד לפחות מתשעה חודשים – הרי הוא כנפל עד שישהה שלושים יום, וההורגו בתוך שלושים יום אינו נהרג עליו".
ביטוי להלכה זו אנו מוצאים גם בהלכות אבל (א, ה): "הנפלים אין מתאבלין עליהן. וכל שלא שהה שלושים יום באדם הרי זה נפל, אפילו מת ביום שלושים – אין מתאבלין עליו. ואם יודע בוודאי שנולד לתשעה חודשים גמורין, אפילו מת ביום שנולד – מתאבלין עליו".
נשים לב, כי ביחס למי שׁשׂכר רוצח להרוג את חברו, גם הוא-השֹוֹכר אינו נהרג על-כך בבית-דין – אף שרבנו מדגיש כי "שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים". לעומת זאת, ביחס להריגת עובר שכבר יצא ממעי אימו (לפני ששלמו לו תשעה חודשי הריון ולפני שהגיע לשלושים יום) רבנו הסתפק בקביעה שהוא "אינו נהרג", ולא הוסיף מאומה! רבנו לא אומר על ההורג שהוא "שופך דמים" או שיש בידו "עוון הריגה" או שהוא "חייב מיתה לשמים".
והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ב, א–ב): "כל ההורג חברו בידו, כגון שהיכהו בסיף או באבן הממיתה אותו או שחנקו עד שמת או שׂרפו באש, הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו – הרי זה נהרג בבית-דין. אבל השׂוֹכר הורג להרוג את חברו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חברו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו – כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית-דין".
לסיכום, רק עובר שיצא ממעי אימו לאחר שכלו לו תשעה חודשים או לאחר שחי שלושים יום, הוא בגדר נפש ומי שהורגו חייב מיתה. אך עובר שיצא ממעי אימו לפני שכלו לו תשעה חודשים ולפני שחי שלושים יום – אינו בגדר נפש, ולכן מי שהרגו בזדון ובעדים אינו נהרג עליו, ורבנו אף שתק מלומר עליו שהוא "שופך דמים" או "שיש בידו עוון" או "שחייב מיתה לשמים".
ב. עובר שטרם יצא ממעי אימו
הואיל ואפילו עובר שיצא ממעי אימו אינו בגדר "נפש", אלא לאחר שכלו לו חודשיו או לאחר שחי שלושים יום, ברור כשמש שגם עובר שעדיין לא יצא כלל ממעי אימו אינו בגדר "נפש". מסיבה זו, דינו של ההורג עובר במעי אימו לא נאמר בהלכות רוצח ושמירת הנפש, אלא בהלכות חובל ומזיק (ד, א –ב), וכך פוסקים חז"ל ורבנו:
"הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, אף-על-פי שלא נתכוון [וכל-שכן אם הוא התכוון להזיק], חייב לשלם דמי ולדות לבעל, ונזק וצער לאשה. וכיצד משערין דמי ולדות? שָׁמין האשה כמה הייתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה, ונותנין לבעל".
רבנו פוסק "אף-על-פי שלא נתכוון", וברור שכוונתו בזה לכלול גם את מי שהתכוון לחבול בזדון ולהרוג את הוולדות שבמעי האשה. נמצא, כי הריגת עוברים שטרם יצאו ממעי אימן אינה בגדר "הריגה" אלא בגדר "חבלה". ובמלים אחרות, גדרו ומעמדו של העובר הוא לכל היותר ככל איבר משאר איברי האדם – ואמרתי "לכל היותר" שהרי חשיבותו הגופנית של העובר פחותה מכל שאר האיברים, שהרי לאחר הפלת העובר, האשה ממשיכה לתפקד מבחינה גופנית כרגיל, מה-שאין-כן אם נפגע או נכרת לה איבר משאר האיברים, כגון עין או יד או רגל.
זאת ועוד, אם הריגת ולדות היא בגדר "רצח", הלכה זו הייתה צריכה להיכלל בהלכות רוצח ושמירת הנפש, אשר כוללים את כל הלכות רוצח, בין בשוגג בין במזיד. לפיכך ברור שהריגת ולדות במעי אימן אינה בגדר "רצח" אלא היא בגדר "חבלה", כי העוברים אינן בגדר נפש.
לאור האמור תובן גם ההלכה בהלכות מלכים ומלחמות (ט, ו): "בן נח שהרג נפש, אפילו עובר במעי אימו – נהרג עליו". כלומר, מדוע רבנו אומר "אפילו" לגבי בן נח שהרג עובר במעי אימו? שהרי אם עובר הוא כבר בגדר "נפש" מדוע יש צורך לומר "אפילו"? אלא ברור, שכוונת רבנו היא כך: בן נח שהרג נפש, ואפילו הרג עובר במעי אימו שאינו בגדר נפש – נהרג עליו (אגב, אם החמירו חז"ל על גר תושב שהרג עובר בשגגה וגזרו את דינו למיתה, ברור שיש להחמיר על סתם גוי שאין אנו מצֻווים להחיותו, במקום שהוא תקף והרג במזיד עובר במעי אימו).
ועל הסיבה שחז"ל החמירו וגזרו מיתה על גוי שהרג בשגגה עובר במעי אימו, ראו: "האם חמלה ושוויון לַכֹּל הם ביטוי לאנושיות?" (בפרק ב: 'דינו של גוי שרצח ישראל'); "האם חובה לנהוג בחמלה כלפי פליטים?", ושם בפרק ד הסברתי שביחס לגויים: אם יש ספק אין ספק.
אחזור לענייננו, ראיה חשובה נוספת לכך שעובר במעי אימו כלל אינו בגדר "נפש", אנו מוצאים בהלכות סנהדרין (יב, טז), וכֹה דברי רבנו שם: "מי שנגמר דינו אין משהין אותו אלא ייהרג ביומו. אפילו הייתה [הנדונה למוות] מעוברת אין ממתינים לה עד שתלד, ומכין אותה כנגד בית ההיריון עד שימות הולד תחילה. אבל אם ישבה על המשבר ממתינים לה עד שתלד".
קצרו של דבר, שוב ושוב אנחנו רואים שעובר במעי אימו אינו בגדר נפש, ומה שמשהים את הריגת האשה אם ישבה על המשבר הוא לא בגלל העובר אלא מתוך התחשבות באשה. וחשוב להוסיף, שברור כשמש שלא הייתה אשה כזו בכל ההיסטוריה של העם היהודי, דהיינו אשה מעוברת שהרשיעה בעדים והתראה בעבירה שדינה מיתה (ולכן חז"ל אמרו שסנהדרין שהרגה אחת לשבעים שנה נקראת 'קטלנית'), אלא ברור, שמטרתה העיקרית של ההלכה הזו היא להרחיק את עם-ישראל מן העבירה, למען יחיו חיים טובים ומאושרים וימלאו את ייעודם.
"כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם" (יר' ז, כג).
אגב, אם לא נעשה דין למטה נעשה דין למעלה, ובמהלך ייסורי עמֵּנו האיומים והנוראים אכן התרחשו כדברים המחרידים האלה: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה, מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ, וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג, וְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ, וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ" (מ"ב ח, יב).
ג. מעוברת אשר מקשה לילד
אמנם, מן ההלכות הבאות עולה שחכמים ע"ה אסרו להרוג עובר במעי אימו, וכך פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (א, ח–ט):
"מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים, שהמעוברת שהיא מקשה לילד מותר לחתוך את העובר במעיה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. ואם הוציא ראשו אין נוגעים בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה הוא טבעו של עולם".
מהלכה זו עולים שני דינים דרבנן: 1) אסור להרוג עובר במעי אימו, שהרי חכמים טרחו להסביר שמותר להרוג את העובר רק "מפני שהוא כרודף" וכו', וברור שאין לתינוק דין רודף מן התורה, אחרת היה מותר להורגו גם לאחר שהוציא את ראשו; 2) העובר מוגדר כ"נפש" כבר מעת שהוציא את ראשו, אך מדין תורה כאמור, רק לאחר שכלו לו חודשיו או שחי שלושים יום.
יתר-על-כן, חכמים הִשוו את דין המעוברת שיושבת על המשבר לדין רודף, רק כדי שלא יחוסו על הולד, וכמו שפוסק רבנו: "מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף". כלומר, חכמים היו יכולים לפסוק שיש להציל את האשה ותו לא, שהרי התורה קבעה שהתינוק כלל אינו מוגדר כ"נפש", ואף חז"ל לא טענו שתינוק במעי אימו מוגדר כ"נפש" אלא לאחר שהוא הוציא את ראשו. ברם, חכמים ע"ה הבינו שעליהם לדמות את הסיטואציה הקשה הזו לדין רודף כדי לזרז את בני האדם להציל את האשה, ולסלק מקרבם את החמלה על הולד. וביתר ביאור: הואיל והחמלה על התינוקות גדולה מאד, חז"ל הִשוו את התינוק הזה לרודף-לרוצח, כדי לסלק מקרבנו את החמלה עליו, שהרי חמלה שגויה כלפיו היא אכזריות קשה מאד כלפי האשה.
קצרו של דבר, אין ללמוד מן הדימוי לדין רודף שהתינוק הוא בגדר "נפש" והתירו להורגו רק בגלל שהוא מסכן את חייה של אימו, וראינו הלכות וראיות רבות ששוללות את ההנחה הזו. ויתרה מזאת, ייתכן שחז"ל כלל לא אסרו להרוג עובר במעי אימו, שהרי הוא אינו בגדר "נפש", וכל הדימוי לרודף, נעשה כאמור רק כדי לעורר את בני האדם לחוס ולחמול על האשה.
ד. אימתי אשה היא בגדר מעוברת?
חז"ל ורבנו פוסקים בהלכות איסורי ביאה (ט, ה):
"איזו היא מעוברת? משיוכר עוברה, [ואימתי יוכר עוברה? לאחר שיעברו] שלושה חודשים".
דין זה הוא דין תורה, ויסודו בבראשית (לח, כד): "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר" וכו'. כלומר, רק לאחר שעברו שלושה חודשים מלאים ניתן לקבוע או לשלול היריון באופן וודאי.
כלומר, האשה שנקלטה והיא עתה בראשית הריונה, לפני שיעברו שלושה חודשים היא איננה בגדר מעוברת! ובמלים אחרות, בשלושת החודשים הללו היא איננה נכללת באיסור שחכמים ע"ה קבעו לעיל, ואשר לפיו אסור להרוג את העובר בשעת הלידה. שהרי ברור שמדובר בהלכה ההיא לעיל אך ורק במעוברת, וכמו שנאמר בהלכה: "המעוברת שהיא מקשה לילד", וכו'.
והכלל הזה לפיו אשה שנקלטה כלל איננה בגדר "מעוברת" עד שיעברו שלושה חודשים, בא לידי ביטוי בתורה-שבעל-פה פעמים רבות, ראו לדוגמה: הלכות אישות (יח, יד), הלכות ייבום וחליצה (א, יט), הלכות ייבום וחליצה (א, כב), הלכות ייבום וחליצה (ח, ו), הלכות איסורי ביאה (כ, יח–יט), הלכות איסורי ביאה (כא, יד). כלומר, מדובר בדין תורה הברור כשמש במדבר.
והנה לנו ראיה נוספת:
בהלכות איסורי ביאה (טז, ט) חז"ל ורבנו פוסקים כך: "ואשה מותרת לשתות עיקרין שמסרסין אותה עד שלא תלד", וברור שהלכה זו נאמרה לאשה נשואה, שהרי אין צורך לאשה רווקה לעקֵּר את עצמה, שהרי איך תתעבר? ושאלה גדולה קמה וניצבה: מדוע לא חששו חכמים שמא האשה הנשואה הזו שמבקשת לעקֵּר את עצמה – מעוברת? מדוע חכמים לא טרחו להדגיש שעל האשה להמתין שלושה חודשים כדי לוודא שהיא איננה מעוברת? ואם היה אסור להרוג את העובר במעי האם, היה עליהם להורות לה להמתין לפחות שלושה חודשים.
ויתרה מכולן, ברור שדברי חז"ל לעיל: "שאין דוחין נפש מפני נפש" הינם בעובר שיכול לחיות באותם הימים. כלומר, עובר שטרם מלאו לו שבעה חודשים אינו בגדר נפש ואפילו אם הוציא ראשו, שהרי אין לו סיכוי לחיות, וכפסק רבנו בהלכות מילה (א, טו): "מי שנולד בחודש השביעי לעיבורו, אם נולד שלם הרי זה ולד של קיימא" וכו'. כלומר, כל האמור בהִלכת מעוברת לעיל הוא בתינוק שיש לו סיכוי לחיות, דהיינו לפחות כבן שבעה חודשים. ולפי זה, כל האיסור של חז"ל שלא להרוג את העובר אינו אלא משבעה חודשים ואילך, אך קודם לכן, אין שום איסור!
קצרו של דבר, האיסור שעולה מדברי חז"ל בהִלכת מעוברת נוגע אך ורק לתינוק בר קיימא.
ה. הפלה זה לא רצח!
לאור כל ההלכות האמורות עולה מסקנה חשובה מאד-מאד, והיא שהפלה זה לא רצח! וכל מי שאומר שהפלה זה רצח וכוונתו בזה לומר שאסור מן התורה להפיל עובר, מוסיף על חוקי התורה, ודינו חמור מאד, וכמו שפוסק רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות דתנו:
"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ואגב אעיר על הרפובליקנים שטוענים ש"הפלה זה רצח", ובכן, מי שמפיץ נשק (ואפילו אוטומטי) ברחובות הערים מתוך רדיפת בצע, וגורם ליגון בלתי נתפש ולייסורים עצומים לאלפי משפחות ואף מסכן את קיום החברה בכללותה, שלא יתייהר בצביעותו לחוס על עוברים.
ו. פסק ההלכה
מעת הקליטה ועד שיעברו שישה חודשים – מותר להפסיק היריון; אך לאחר שיעברו שישה חודשים – אסור מדרבנן להפסיק היריון. ועתה אוסיף ואסביר ואסכם מדוע ראוי לפסוק כך:
חכמים ע"ה אסרו להרוג את העובר כאשר מדובר באשה שמוגדרת כמעוברת ובשעת הלידה, אך קבעו על-פי התורה, שאשה שנקלטה וטרם עברו עליה שלושה חודשים כלל אינה בגדר מעוברת, ואף התירו לאשה לעקֵּר את עצמה ולא חששו שמא היא בתחילת היריון – ולכן ברור, שאין שום איסור ואפילו לא מדרבנן, להפסיק היריון טרם שיעברו שלושה חודשים מעת הקליטה. זאת ועוד, האיסור להרוג את העובר, אשר נלמד במשתמע מכך שחז"ל נאלצו להתיר את הריגתו באמצעות דימוי דינו של התינוק לדין רודף, נאמר בלי ספק ביחס לעובר שהוא בר-קיימה, דהיינו ביחס לעובר שהגיע לגיל שבעה חודשים (שהרי חז"ל אומרים על התינוק הזה שהוציא את ראשו: 'אין דוחין נפש מפני נפש', ולא יעלה על הדעת שחכמים יקראו 'נפש' לתינוק שאינו בר-קיימה) – ולכן, הואיל והוא בר-קיימה חז"ל נחלצו להתיר את הריגתו טרם שהוציא את ראשו. כלומר, חז"ל לא דיברו כלל בתינוק שאינו בר-קיימה, דהיינו בהיריון שטרם הגיע לשבעה חודשים, והואיל ואין לנו באיסורי חז"ל אלא מה שאסרו, יש להתיר לכתחילה.
זאת ועוד, ייתכן שמותר גם לאחר-מכן, שהרי כל מה שאסרו חכמים ע"ה הוא ביחס למעוברת שיושבת על המשבר, ולא ביחס לכל אשה מעוברת. כלומר, פסק הדין הזה שקבעתי לעיל, אינו נוגע בעצם האיסור שקבעו חכמים, והוא רחוק מרחק של ביטחון מהאיסור של חז"ל.
ויתרה מכל זאת, הואיל ומדובר באיסור דרבנן, אין-צל-של-ספק שמותר להפסיק היריון במקום שעלול להיגרם נזק פיסי או נפשי חמור לאשה או לנערה, ובמיוחד במקרים של הריון לא רצוי בגיל צעיר, כי לידה במקרים כאלה עלולה לשבש באופן קשה מאד את המשך חיי הנערה – שהרי כתם כזה עלול ללוות את הנערה במשך שנים רבות, ולעתים תקלות כאלה אף עלולות להחריב משפחות שלמות. סוף דבר, יש לקבל החלטה לפי טובת האשה או הנערה בלבד.
"וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם [ואומר רבנו במורה (ב, מ): 'וכבר ידעת כי עניין 'צַדִּיקִים' – מאוזנים'] כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דב' ד, ח).