בערוץ התוכן של המרכז האקדמי שלם, פורסם ראיון עם פרופ' מנחם קלנר, ראש התוכנית הבינתחומית בפילוסופיה והגות יהודית (כאן). מן הריאיון עולות כמה מן ההשקפות שאוחזים בהן אנשי האקדמיה למיניהם, ובדברים לקמן נבחן כמה מן ההשקפות הללו שעלו בראיון.
בראיון זה דן קלנר ביחס של היהדות לגויים, האם יש להתייחס אליהם בחיבה שהרי כל בני האדם נולדו "בצלם אלהים" וכלשונו של קלנר: "בין חיבה לצלם האלוהים המשותף ליהודי ולגוי", או שמא יש לנקוט כלפיהם ב"התבדלות וריחוק, התנשאות ואף עוינות". קלנר טוען, שהרמב"ם הוביל את התפישׂה שיש להתייחס לגויים "בחיבה" הואיל וצלם האלהים, שהוא כוח המחשבה, משותף ליהודים ולגויים כאחד. לעומת זאת, לפי הגישה השנייה, שמייצג יה"ל, מחברי הזוהר, המטורלל מפראג, חוגי חסידויות-המינות והמין הכעור קוק, יש לנקוט ביחס של "התבדלות וריחוק, התנשאות ואף עוינות" כלפי הגויים, מפני שליהודים יש "רמת קדושה וטהרה", ובמלים אחרות, לפי המטורללים הללו, יש ליהודים קרינה ייחודית של קדושה.
וזה לשונו של קלנר:
"על פי המסורת הזו [של המטורללים, לפיה היהודי קדוש במהותו הביולוגית והגנטית או בעצם השתייכותו ליהדות], אבחנות הלכתיות הן אבחנות במציאות [כלומר, היהודי נעלה מן הגוי, לא במעשיו או בהשקפותיו שנובעים מתורת משה, אלא מִטֶּבע גנטי ייחודי של קדושה וטהרה], ומזה נובע כי ההבחנה בין יהודי לגוי זו הבחנה אובייקטיבית במובן הפילוסופי של המילה [קלנר סותר את עצמו מיניה וביה, שהרי אם ההבחנה בין יהודי לגוי היא 'אבחנה במציאות', דהיינו בְּטֶבע האדם מעת לידתו, איך ייתכן פתאום שמדובר בהבחנה פילוסופית-מחשבתית, שנובעת מעיצוב ואיזון מידות האדם ומרמת ההשכלה הנרכשת במשך החיים?]. אם היה לנו 'מונה גייגר' של יהדות, הוא היה יכול להבחין בין אנשים על-פי רמת הקדושה והטהרה שלהם".
כלומר, לפי קלנר והמטורללים, אם היה לנו "מונה גייגר", דהיינו מכשיר למדידת קרינה, ליהדות, היה ניתן להבחין בין יהודי לגוי לפי רמת הקרינה של "הקדושה והטהרה". האמנם? וכי אדם שנולד כיהודי מקרין "קדושה וטהרה"? וכי המינים האירופים וצאצאיהם מקרינים "קדושה וטהרה"? וכי קלנר וחבריו, אנשי השחץ וחוצבי התורה למיניהם, מקרינים "קדושה וטהרה"? והלא קרבת האדם לבוראו נבחנת ונמדדת בבחירת פעולותיו ובהשקפות שהוא בוחר ללכת בהם: אם הוא בוחר בדרך האמת והקדוּשה, אכן הוא יהיה קדוש, אך אם הוא יבחר בדרך הטומאה והמינות, הוא יהיה גרוע מהגוי, שהרי שלא כגוי, דינו יהיה מורידין ולא מעלין.
והנה לפניכם ראיה מספר התורה (ויק' יט, ב): "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם", ואם הקדושה הינה קדושה מובנית מדוע הקב"ה מצווה עלינו להיות קדושים? דהיינו לפעול באופנים של קדושה? והנה ראיה נוספת (ויק' יח, ל):
"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם", נמצא, שהטומאה ולהבדיל הקדושה נובעות מבחירה בפעולות נעלות או מתועבות, כלומר, היא נקבעת לפי בחירת האדם את מעשיו ולפי הפניית מחשבתו לבוראו.
והנה ראיה נוספת (ויק' כ, ז–ח): "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְיָ מְקַדִּשְׁכֶם", והקדושה הזו שהקב"ה מקדש אותנו בה היא קדושת קיום המצוות, שהרי נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ולא קדושה מאגית-פגאנית דמיונית שדרוש לה "מונה גייגר" כדי לראותה! ואם קלנר ושאר המינים הגרמנים היו הולכים למָּארי כאשר הם היו קטנים, אולי הם לא היו נופלים בהזיות שחץ וכפירה כל-כך מגוחכות.
קלנר מוסיף, ש"בבסיס הרעיון הזה עומדת התפיסה שהתורה קודמת לבריאה והבריאה משקפת אותה", כלומר, בבסיס ההזיה הזו שקלנר קורא לה "רעיון", עומדת תפישת אגדות חז"ל כפשוטן! שהרי ההזיה הזו מבוססת על המדרש שהתורה קדמה לבריאת העולם.
ולעיון נרחב בשלילת הזית המינות הזו, ראו: "הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ד)".
על-כל-פנים, די בעיון במקצת דברי קלנר כדי להבין שהוא שקע בהזיות מינות חמורות מאד, וטרם שנמשיך לעיין בדבריו עלינו לנתח את מה שראינו עד כֹּה באופנים מעמיקים יותר.
א. האם לדעת חז"ל ורבנו חובה לחבב את הגויים?
תחילה להזיה של קלנר לפיה רבנו הרמב"ם היה בדעה שיש לנקוט כלפי הגויים בגישה של "חיבה" הואיל ו"צלם האלוהים משותף ליהודי ולגוי". ובכן, חז"ל והרמב"ם פוסקים שלל הלכות מפורשות וברורות בעניין הגויים, הלכות שנועדו להרחיק אותנו מן הגויים בתכלית הריחוק, ואף להגן עלינו מפני אכזריותם ורשעותם, כך שלומר שלדעת חז"ל והרמב"ם יש להתייחס אל הגויים "בחיבה" זה פשוט שקר והתעיה! ואם השקר הזה יוצא מפי פרופ' שמייחסים לו חכמה גדולה מדובר אף בהתעיית הרבים אחרי ההבל, ובהחדרת השקפת מינות לעם-ישראל.
מטרתו של קלנר ושאר אנשי-האקדמיה חוצבי-התורה, רודפי-הבצע, התאוות והזימות, היא לקרב את דת משה לדרכי הגויים "הנאורים" ולחוקותיהם, במטרה להצדיק את רדיפתם אחרי ההבל, ובעיקר אחרי התאוות והזימות ששוגים בהם הגויים, וכבר עמדתי על-כך בהרחבה במאמר: "תשובה בעניין אנשי מגדל השן", והנה קטע קצר מהדברים שמובאים שם:
קצרו של דבר, שיטתם של הפרופ' הבכירים בעלי השם הללו ברוב המקומות היא, או למזעֵֵר ולגמֵּד את רבנו, או להתעלם מדבריו המפורשים במקומות רבים, ולבחור דווקא משפט אחד מעיר ושניים ממשפחה אשר תואם את שיטתם ומגמתם ושאיפתם לקרב את רבנו כמה שיותר להשקפותיו של אריסטו אהוב לבם. כי אהבתם לחוקות הגויים כאמור, מעוורת את עיני שכלם, וגורמת להם להטות את האמת לדרך שמתאימה ונוחה להם ולתאוותיהם "הנאורות".
עד כאן מן המאמר שנזכר, ואגב, שם הראיתי כיצד קלנר שגה בהבנה בסיסית ביותר של מצות ידיעת ה', ואף מפרש את דברי רבנו באופנים מסולפים שמטילים דופי מוסרי חמור מאד בחז"ל, וכל זאת מאותן הסיבות שנזכרו בפסקה הקודמת. נחזור לענייננו, כאמור, יש שלל הלכות שבהן חז"ל ורבנו מרחיקים אותנו מן הגויים, והנה לפניכם הלכה שמבטאת באופן ברור את היחס של דת האמת שבפי חז"ל ורבנו הרמב"ם, לגויים (הלכות רוצח ושמירת הנפש יב, ז):
"וכן אסור ליהודי להתייחד עם הגויים מפני שהן חשודין על שפיכות דמים, ולא יתלווה עמהן בדרך. [...] היו עולין במעלֵה או יורדין בירידה, לא יהיה ישראל למטה והגוי למעלה, אלא ישראל למעלה והגוי למטה, שמא יפול עליו להמיתו. ואל ישוח לפניו, שמא ירוץ את גלגלתו".
והנה הלכה נוספת, הפעם מהלכות עבודה-זרה (י, ו):
"וכן אסור לספר בשבחן [של הגויים] ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם: שנאמר: 'וְלֹא תְחָנֵּם' [דב' ז, ב] לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים. ואסור ליתן להם מתנות חינם, אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר: 'לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי' [דב' יד, כא] – במכירה ולא בנתינה".
הלכה נוספת שניתן להביא כדוגמה היא טבילת כלים, גזרת טבילת כלים נועדה להרחיק את עם-ישראל מלהתערב בגויים. כלומר, להוסיף תזכורת לאדם היהודי בשעה שהוא בא במגע ונושא ונותן עם הגויים – וזו נועדה להזכיר לו שתהום מוסרית, ערכית ומחשבתית פעורה בינו לבין הגוי, ושייזהר מאד שלא ללמוד מאורחות חייו של הגוי: לא ממעשיו, לא מהנהגותיו, לא מסגנונו, וכמובן לא מהשקפותיו. ומאין הנני יודע שגם גזרת טבילת כלים נועדה לשמש כתזכורת להתרחק מן הערֵלים? ובכן, בסמוך להלכות טבילת כלים שבהלכות מאכלות אסורות פרק יז, רבנו פוסק הלכה אשר ממנה עולה שחכמים גזרו ואסרו עניינים מסוימים כדי שישראל לא יתערבו בגויים הערֵלים, ונראה לי ברור, שרבנו סמך על הטעם שמובא בסמוך מאד בהלכות שם, כדי שנלמד ממנו גם על טעמהּ של טבילת הכלים. וכֹה דברי רבנו בהלכה ט שם:
"ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים, ואף-על-פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגויים עד שלא יתערבו בהם ישראל ויבואו לידי חתנות. ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן" וכו'.
כמו כן, גם הביטוי שבחרו חכמים לתבשילי הגויים: "גיעולי גויים" נועד להחדיר ללבבות רתיעה מן הגויים, שהרי תבשיליהם לא באמת נגעלים, ויש מתבשיליהם מעדני עולם אשר עולים על שולחנות המלכים ושועי עולם. אלא, חז"ל כללו את כל בישוליהם בלשון גנאי כדי להרגיל אותנו להתרחק מן הגויים הטמאים וממעשיהם, וראו נא את חומרת ההתערבות בגויים ותוצאתה:
"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ, וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים, וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים, וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם, וַיִּחַר אַף יְיָ בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ, וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם, וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּנְעוּ תַּחַת יָדָם" וכו' (תה' קו, לה–מב).
ויש עוד שלל הלכות בעניינים אלה, ודי בכך כדי להבין שדברי קלנר הם שקר וכזב. ואף שדי בכך, הנני מרגיש שחובה עלי לצרף עוד שתי הלכות מסוף פרק יא בהלכות עבודה-זרה:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן,והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
***
מהי אפוא השקפת חז"ל ורבנו בעניין הגויים? ובכן, מן ההלכות האחרונות קמה וניצבה ההבחנה המרכזית שבין היהודים לגויים: "ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו", כלומר, דת האמת רוממה אותנו להיות חכמים ונבונים להבין ולהשכיל שכל הבלי הגויים לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה. על-כל-פנים, עלינו להוסיף וללמוד על "עקרון האנושיות" שנדון במאמר: "האם חמלה ושוויון לכל הם ביטוי לאנושיות?", וכך נאמר שם:
הקריטריון המכריע שעל בית-המשפט לאמץ הוא "אנושיות". לא לכל אחד מגיעות "זכויות אדם" או חוק "כבוד האדם וחירותו". זכויות וחמלה ויחס אנושי מגיעים אך ורק למי שמתנהג באנושיות, בין אם הוא ישראל ובין אם הוא גוי, רק אדם ישר, חומֵל והגון זכאי ליחס אנושי ולכל החמלה וההטבות הנלוות. ברם, מי שהתנהגותו גרועה כחיית טרף נאצית אכזרית, בין גוי ובין ישראל, ורָצַח בקרבו את צלם-האלוה שבו, איננו זכאי להימנות עוד על מין האדם, ואין להתייחס אליו באנושיות מפני שאיננו נמנה עוד על המין האנושי. הוי אומר: מן האנושיות להתייחס באכזריות רבה כלפי האכזרים והרוצחים שבחברה, שהרי אחרת אנחנו בעצמנו לא נוהגים באנושיות, מפני שהפקרנו את דמם של בני האדם הטובים שנולדו ונשארו בצלם אלהים.
עד כאן מעט מהמאמר. נמצא, שיש לנהוג בעם-ישראל ביתר סלחנות ורחמנות לא בגלל שעם-ישראל נולד עם איזו קדושה דמיונית מובנית, אלא בגלל שאנחנו בחרנו לקבל את התורה! מצוות התורה הן אלה אשר מרוממות את עם-ישראל להתנהגות אנושית נעלה. ובמלים אחרות, פעולות האדם הן אלה שקובעות את מעלתו המחשבתית, המוסרית והאנושית.
ולכן, גוי שיבחר לקיים שבע מצוות בני נח מכוח התורה שמסר לנו משה, הוא יהיה בגדר חסיד אומות העולם ויש לו חלק לעולם-הבא, ואנחנו נהיה מחויבים לנהוג בו באנושיות ובחמלה. לעומת זאת, יהודי שיבחר לפנות לדרכי המינות, נהיה מחויבים לנהוג בו באכזריות רבה, אפילו יותר מן האכזריות שאנחנו מחויבים לנהוג בה כלפי הגויים עובדי האלילים! קצרו של דבר, הקריטריון הקובע את היחס לגויים וליהודים הוא קבלת יסודות הדת, דהיינו: האם הגוי או היהודי בחר בהשקפות אמיתיות? ולא שום "קרינה" דמיונית שהוא מפיץ מגופו או מנפשו.
והנה לפניכם דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת המיוסדים על דברי חז"ל:
"וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמיתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שציווה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחווה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק [לעולם-הבא], והוא מפושעי ישראל [ואין לאהבו ולחמול עליו וכו'].
[אך] כאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ואצרף לפניכם פרק מתוך המאמר: "וכל המינים כרגע יאבדו", מפני שממנו עולה באופן ברור וחד-משמעי כי היחס למינים (כופרים מישראל אשר מפקפקים ביסודות הדת), חמור בהרבה מן היחס לגויים עובדי האלילים האילמים. כלומר, אין ליהודי שום מעלה גנטית או טבעית!
ב. המינים גרועים מן הגויים עובדי עבודה-זרה
לאחר שראינו את דינם של המינים הבה נעיין בדינם של הגויים עובדי עבודה-זרה, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, א–ב) בעניין הגויים עובדי עבודה-זרה, בשתי הפְּסקות לקמן:
"לפיכך, אם ראה עובד עבודה-זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו. ראהו לקוח למות לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא-בזה – אסור [=וסוג היחס הזה לגויים עובדי האלילים נקרא בלשון חכמים ע"ה: 'לא מורידין ולא מעלין'], מפני שאינו עושה עמנו מלחמה.
במה דברים אמורים? בגוי, אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת [=וסוג היחס הזה למינים נקרא בלשון חכמים ע"ה: 'מורידין ולא מעלין'], מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם, והם רוב חכמי-יועצי-אשכנז, ותומצתו ברשימה שצוינה לעיל שבראשה האשכנזי-הכוזרי הוזה ההזיות], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחר הקבלה האלילית] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
הלכה נוספת בעניין זה נמצאת בהלכות עדות (יא, יא), וכֹה דברי רבנו:
"המוסרין והאפיקורוסין והמינים והמשומדים, לא הוצרכו חכמים למנות אותם בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל. אבל אֵלּוּ המורדין והכופרין פחותין הן מן הגויים, שהגויים [אשר עובדים עבודה-זרה] 'לא מעלין ולא מורידין', ויש לחסידיהם [שקיבלו שבע מצוות בני נח] חלק לעולם-הבא. וְאֵלּוּ [=המינים וכו'] 'מורידין ולא מעלין', ואין להן חלק לעולם-הבא".
נמצא, שיש הבחנה הלכתית ברורה: המינים – מורידין ולא מעלין, ואילו הגויים עובדי עבודה-זרה – לא מורידין ולא מעלין. ועתה נעבור לעיין בהבחנה נוספת: ובכן, כבר ראינו לעיל את דינם של המינים: "מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת", "מצוה להורגן", "כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" וכו'. ברם, לעומת דינם של המינים מישראל, ראו נא את דינם של הגויים עובדי עבודה-זרה, וכך פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (סוף פרק ט):
"כיצד? אחד העובד עבודה-זרה, או שבירך את השם, או ששפך דם [...] הרי זה ייהרג בסיף. [...] ובן נח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל-פי קרובים. אבל לא בעדות אישה ולא תדון אישה להם".
נמצא אפוא, שדינו של מין מישראל חמור בהרבה מדינו של גוי שעובד עבודה-זרה! שהרי מין מישראל נהרג ללא התראה וללא עדים וללא דיינים, וכל הזריז והמקדים להורגו "עשה מצוה גדולה והסיר מכשול", ואילו גוי עובד-עבודה-זרה, אין להורגו אלא לאחר שהביאו אותו לפני בית-דין, ובעד אחד לפחות, ולא בעדות אשה, ולא בבית-דין שיש בו אשה – וזה הבדל עצום!
קצרו של דבר, אבן הבוחן הבסיסית לקביעת מעלת הגוי או היהודי היא קבלת יסודות הדת.
ג. סיכום ביניים
קלנר נחבט בסכלותו בין שתי השקפות מינות:
א) מן העבר האחד הזיית המינים לפיה חז"ל והרמב"ם סבורים שמעלת הגוי והיהודי שווה הואיל ולכולם הוענק "צלם אלהים" – ומדוע מדובר בהזיית מינות? ובכן, לפי הזיה זו אין צורך למעשה לקבל את התורה ולקיים את מצוותיה, שהרי התורה אינה מרוממת את היהודי לשום מעלה נבחרה מעל פני הגויים, והגוי שלא קיבל את התורה והיהודי שקיבל את התורה – שניהם חביבים ורצויים לפני ה' יתעלה באותה המידה! והמסקנה המתבקשת וההכרחית: אין צורך לקבל ולקיים את מצוות התורה. בהזייה הזו שקלנר טופל על רבנו הרמב"ם, הוא וחבר מרעיו מן האקדמיה האירופית האשכנזית והשחצנית משיגים שתי מטרות חשובות מאד לשיטתם: א) הכפשת רבנו הרמב"ם בהזיות מינות וכפירה, כדי לטשטש ולעמעם ולהחליש את כתב-האישום החמור שרבנו מציב כנגד מינותם ומצחם הנחושה; ב) פתיחת פתח ללכת בשרירות לבם בהכשר התורה, שהרי אם הרמב"ם אינו רואה מעלה ייחודית ליהודי בעצם קבלת התורה ושמירת המצוות, אין שום צורך בתורה, וקבלתה הינה לכל היותר בגדר מנהג או המלצה.
2) ומן העבר האחֵר הזית המינות המתנשאת, היהירה והגזענית שכל-כך מתאימה ליהודי אירופה, ואשר לפיה היהודים מעצם טבעם הגנטי נשגבים ומרוממים מעל כל אומות העולם. וזו הזיית כפירה ומינות לא פחות חמורה מקודמתה, שהרי גם ההזיה הגרמנית הזו מבטלת את הצורך בקבלת יסודות הדת, כל-שכן את הצורך בקיום המצוות ובחתירה לטהרת המחשבה והפנייתה לבורא-עולם – שהרי, לפי הזיה זו, די בהשתייכות חיצונית לעם-ישראל כדי להקרין קדושה ועליונות, אין צורך לידע את בורא-עולם ולעבדו באמת ובלבב שלם! והנה לפניכם דברי התורה המפורשים בעניין זה, ואין לי צל של ספק שקלנר בור ועם הארץ בפסוקי התורה:
"וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ [=אימתי ייתן ה' אותך עליון? רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך!], וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' כח, א–ב).
כלומר, רק קבלת יסודות התורה וקיום מצוותיה, הם אלה שמייחדים ומרוממים את היהודי.
וכאמור, השקפת דת האמת היא, שמעלת האדם, היהודי או הגוי, נקבעת לפי בחירותיו, פעולותיו ומעשיו, וכן לפי מידת הפניית מחשבתו לדברים הנעלים, והסיבה שחז"ל נתנו יחס מועדף ליהודים היא מפני שעם-ישראל בכללותו קיבל את תורת האלהים! ומכוח ההליכה בחוקותיה ובמצוותיה עם-ישראל עידן את מידותיו, שכלל את נפשו, ורומם יסודות הומאניים.
ברם, כל גוי וכל יהודי עשוי להתרומם לשגב המחשבה, או חלילה להתדרדר לשפל הטומאה, והדבר תלוי בבחירתו הוא. אלא, שעם-ישראל בחר מקדמת דנא לקבל את התורה והמצוות, ואילו הגויים בחרו ללכת בדרכי התהו והמאגיה הפגאניים, שדרדרו אותם לאכזריות איומה.
והנה לפניכם ראיה נוספת מן התורה (דב' יח, ט–יג): "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ".
כלומר, הקב"ה הוריש את עמי כנען הזימתיים והאכזריים מפנינו לא בגלל מעלת קדושה דמיונית שיש לעם-ישראל, ולא בגלל נחיתות טומאה מובנית שהגויים נולדו עמה, אלא בגלל בחירתם של עמי כנען ללכת בדרכי התועבה, הזימה והאלילות. ולכן, הקב"ה מזהיר אותנו, שלא נלמד את הרע והמכוער מן הגויים המושחתים, כלומר, דינו של האדם לפני בורא-עולם נקבע על-פי בחירתו: האם הוא הולך בדרכי הקדושה והטהרה או בדרכי המינות והזימה.
ועוד ראיה מן התורה (ויק' כ, כב–כג) כדי להבין עד כמה קלנר וחבר מרעיו, המינים הגרמנים, שחצנים וכסילים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ, וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם", הנה נמצא, שהקב"ה קץ בגויים בגלל מעשיהם ולא בגלל טומאה גנטית מובנית, וכאשר עמֵּנו חטא הארץ הקיאה גם אותנו לגלות ארוכה ומייסרת.
ויש עוד ראיות רבות מן התורה ליסוד הזה, שהאדם הוא זה שבוחר אם להתעלות לרוממות הקדושה או חלילה להתדרדר לשפל השפלות ברדיפת הבצע, הזימה, המינות והתועבה.
אגב, בניגוד לדברי קלנר, גם לדעת אריסטו צלם האלהים אינו מעניק לאדם מעלה באופן מיידי, אלא רק עיצובו ושכלולו בדרכי הקדושה והטהרה, וכֹה דברי רבנו במורה בעניין זה (ג, ח):
"אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [=לצורתו המופשטת כלומר להשגתו השכלית שהעניק לו בורא-עולם – היא צלם האלהים שבו] וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו [...] כי הצורה הזו האנושית [...] אין ראוי להשתמש בהם [=במחשבה או בדיבור] כי אם במה שעותדו לו: להתחברות בנעלה, ולא להתדרדרות לעמקי השפלות [...] וכל מי שנשתמש במחשבתו או בדיבורו בדבר מענייני אותו החוש שהוא חרפה לנו [=חוש המישוש כפי שאמר אריסטו, כלומר הנהייה אחרי התאוות הבהמיות], עד שיחשוב במשתה או בתשמיש יותר מן הדרוש [...] – הרי לקח את הטובה [=יכולת הדיבור והמחשבה] אשר הושפע עליו בה [=הטובה הזו שהוענקה לנו על-ידי ה' יתרומם ויתעלה], ונשתמש בה ונעזר בה למרוד במיטיב [=בה' יתעלה שהיטיב לנו] ולהמרות את ציוויו".
ורבנו מוסיף ואומר במורה שם (ג, ח):
"אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה' והם עדת הסכלים, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש [=ההנאה החושנית], ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש לא יותר [...] ולעניין זה עשה [=חיבר] שלמה [המלך, ספר] משלי כולו, להזהיר מן הזנות ושתיית המשכרים, כי שני אלה יש בהם שקיעת הַזְּעוּמִים [=שיש זעם כלפיהם מאת ה'] המרוחקים מה'".
ובורותו התהומית של קלנר בפסוקי התורה, ביסודות הדת, ובהשקפות בסיסיות שרבנו מלמד במורה, מובילה אותי למסקנה שמדובר בכסיל חכם בעיניו או בנוכל מתעתע מרושע מאד.
ד. קלנר הולך בעקבות לייבוביץ'
בהמשך דבריו בראיון, קלנר מביא חיזוק להזייתו, שלפיה כאמור היהדות נחלקת לשני הזרמים השקריים שתוארו לעיל, וממי הוא מביא את חיזוקו? מרוע המינות בהתגלמותו! מישעיה אחֵר שם רשעים ירקב אשר כבר הוּכח בראיות רבות שהוא היה מין ארור ומתועב מן הסוג הגרוע ביותר (ראו: "לייבוביץ' – רוע המינות בהתגלמותו"). ובכן, כך מצטט קלנר את לייבוביץ':
"כל אחד מן השניים [הרמב"ם, ולהבדיל יה"ל] הוא נציג בולט של קו ביהדות. פרופ' ישעיהו לייבוביץ' נהג לומר באופן פרובוקטיבי כי ישנן שתי מסורות ביהדות: אחת שמתחילה באברהם אבינו וממשיכה עם משה רבנו והרמב"ם, ואילו המסורת הנגדית מתחילה בקורח וממשיכה בר' עקיבא, ריה"ל, מחברי הזוהר והמהר"ל מפראג, ומסתיימת בחוגי החסידות וברב קוק".
ואם חכמים ע"ה היו שומעים את דבריו של לייבוביץ' המין הארור הם היו קורעים את בגדיהם, וראוי לקרוע בגדים ולברך דיין האמת כאשר שומעים דברי רֶשע שכאלה, שהרי לייבוביץ' טען למעשה, שרבי עקיבא ע"ה הלך בעקבות מסורת אלטרנטיבית של התורה-שבעל-פה שקרח מסר לעם-ישראל! ואפילו קרח הרשע לא העז למסור לעם-ישראל תורה חדשה, וכל ערעורו על משה רבנו היה בענייני שׂררה. נמצא, שלייבוביץ' ובעקבותיו קלנר, גם מתפרצים קמי שמיא בטענה שיש מסורת תורה-שבעל-פה נוספת, וגם מחציפים פניהם כנגד חז"ל ע"ה בטענה שרבי עקיבא הלך בעקבות קרח הרשע ומסר לעם-ישראל תורה-שבעל-פה אלטרנטיבית!
ודי בדברים אלה כדי לקבוע שלייבוביץ' וקלנר הם מינים גרמנים ארורים וכעורים!
והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות דתנו הטהורה:
"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו [עד-כדי-כך! ללמדנו על החובה לגנות את דבריו של קלנר ולחשוף את מינותו ורשעותו], ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
והאמת שקלנר אפילו גרוע מלייבוביץ', שהרי לייבוביץ' קבע שבראש המסורת האלטרנטיבית הזו עמד רשע ארור, ואילו קלנר בהמשך דבריו קובע, שיש להתעלם מכך שקרח – לפי ההזיה הזו – עמד בראש המסורת האלטרנטיבית, ויש להעמיד אך ורק את רבי עקיבא בראשה!
והנה דבריו: "אם מוציאים מהסיפור את קורח מוצאים שתי מסורות מרכזיות. רוב הציבור הדתי לאומי והחרדי מכיר כיום רק מסורת אחת, זו שמיוצגת ע"י ריה"ל".
נמצא, שקלנר גם הכשיר לחלוטין את המסורת המזויפת הזו, וגם החליט באופן נואל ושרירותי, על-סמך דבריו של מין הוזה הזיות ורודף תאוות, שרבי עקיבא הנחיל לעם-ישראל תורה-שבעל-פה, השונה לחלוטין, והנני מדגיש אלף פעמים – לחלוטין! מדרך האמת של משה רבנו.
קלנר מודע היטב להבדלים העצומים שבין שתי "המסורות" הללו, ואף-על-פי-כן הוא טוען שמדובר במסורת שהגיעה אלינו מרבי עקיבא! והנה לפניכם המשך דבריו שם:
"המסורת הנגדית [=של הרמב"ם] גורסת, שהתורה מספרת מה שקרה [כלומר שהתורה היא ספר אמת, ולמעט מקומות בודדים שמדובר במשלים, יש להבינה כפשוטה] – ולא את מה שהיה צריך לקרות [=כפי שגורסת מסורת המינות של יה"ל ושאר הוזי ההזיות. ואני שומע ולא אבין, כלומר, מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי יש מקום לסבור שהדברים שנאמרו בתורה לא התרחשו כפשוטם? וכי התורה היא ספר אלגוריה? ואלה דברי נצרות ומינות מובהקים]. אין נושאים אקטואליים, מהותיים ודתיים שהמחלוקת בין שתי המסורות לא נוגעת בהן, למשל, אמירתו המפורסמת של רבי שמעון בר יוחאי, כי 'עשו שונא ליעקב': האם היא אמירה אונטולוגית או מדרשית? האם זהו ניתוח של המציאות דאז או אמירה שחושפת כי כך העולם נברא?".
וקלנר הטיפש אפילו לא הבין את דברי בר-יוחאי בעניין "עשו שונא ליעקב", שהרי לפי קלנר, מדובר: או בניתוח של המציאות שהייתה קיימת בימיו של בר-יוחאי, או באמירה שחושפת שהקב"ה ברא את עמי אדום באופן גנטי ייחודי שיגרום להם לשנוא את עם-ישראל. ברם, לא זו האמת ולא זו האמת, שהרי בר-יוחאי לא ביטא את המציאות שהייתה בימיו, אלא את המציאות הנצחית לפיה הגויים בוחרים מאז ומעולם ללכת בדרכי הרשע והתועבה, והביטוי "עשו שונא ליעקב" נועד לבטא את ריחוקם העצום מדרך האמת שהִתווה יעקב אבינו.
כמו כן, אין צורך לומר שהקב"ה לא ברא את הגויים באופן גנטי כשונאים את עם-ישראל, שהרי אם כך, הקב"ה אינו שופט צדק, שהרי הוא מכריח את בני האדם לפעול עוול. ועצם העובדה שקלנר בכלל מעלה על דעתו שיש היתכנות לאפשרות הזו מוכיחה שהוא בער נבער, שהרי אפילו את יסודות הדת הוא אינו יודע, ואף שלמד וקרא הרבה מאמרים "אקדמיים", שחיתותו המוסרית והדתית ורדיפת הבצע והתאוות עיוורו לחלוטין את שכלו מלראות את אור האמת.
ביחס לאפשרות הראשונה חשוב להוסיף, שבחירתם של הגויים הערֵלים ללכת בדרכי רשע ואכזריות, נובעת בעיקר מתעייתו של עם-ישראל אחרי ההבל, כי אם עם-ישראל היה ממלא את ייעודו, היינו זוכים ששֵּׁם ה' היה נקרא עלינו, וכל עמי הארץ היו מרוממים את עם-ישראל. והרחבתי בכל העניינים הללו ועוד, במאמר: "אונקלוס – ראש פרשני האמת (חלק ז)".
קצרו של דבר, כאשר רוב עם-ישראל הולך בדרכי המינות, הרשע והתועבה, כמו בימיו של בר-יוחאי (ואותו בר-יוחאי הוא זה שאמר: ראיתי בני עלייה והמה מועטים, אם שניים אני ובני הם), ובימים שקדמו לו בחורבן האכזרי של בית-המקדש השני, וכן בייסורי הגלות והשעבוד בכל תקופת המשנה והתלמוד – כאשר עם-ישראל הולך בדרכי המינות, הגויים ישנאו אותנו שנאה עזה, מפני שעם-ישראל לא ממלא את ייעודו להדריך את הגויים לחיים תקינים ומאושרים.
וככל שעם-ישראל יכשל בייעודו וישקע בתהו, כך הגויים יתעו וישקעו באפלת התאוות, הזימות והאלילות, ובסופו-של-דבר יַפנו את אכזריותם ורשעם כלפי עם-ישראל. אמנם, בר-יוחאי לא ביקש להסביר את העניין המחשבתי הזה בדרשתו, אלא, מטרתו לדעתי הייתה פשוטה יותר: להבהיר ולהדגיש את הפער העצום שיש בין דת האמת המוסרית לבין הגויים הפגאניים. כלומר, דרשתו של בר-יוחאי נועדה להזהיר ולהרחיק את עם-ישראל מלהתרועע עם הגויים! וכל-שכן שאסור "לחבב" את הגויים הערֵלים שהשחיתו את "צלם האלהים" שהוענק להם.
והנה לפניכם פסוקים מהתורה והנביאים אשר מבטאים את הרעיון האמיתי, שלפיו אם עם-ישראל ילך בדרך האמת ויחדל מדרכי המינות של קלנר ושות' הוא יזכה לרוממות ולגדוּלה:
"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).
"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).
"הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם, וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם, וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (יש' ב, א–ד).
"הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ, קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל זְרֹעִי יְיַחֵלוּן" (יש' נא, ד–ה).
"וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְיָ" (יש' סא, ט).
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים, וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם, וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה, וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְיָ צְבָאוֹת דִּבֵּר" (מיכה ד, א–ד).
"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).
"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת, וְהָלְכוּ יֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר: נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת יְיָ צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי, וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת יְיָ צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְיָ. כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח, כ–כג).
ויש עוד פסוקים רבים בעניין זה, במיוחד בספר תהלים, אך די והותר בזה.
לסיכום, לאחר קריאת הפסוקים הללו מובן היטב מדוע הגויים הרשעים מכים בנו מכת אכזרי אנוּשה בעָברינו על התורה ובהַפְנות את ערפינו לה'-אלהים-אמת. כלומר, הם מכים בנו מפני שאנחנו מורדים בייעודינו ובעקיפין גורמים להם ללכת ולשקוע בדרכי ההבל, הפשע והרשע.
ה. קלנר הופך את אריסטו לרבו המובהק של הרמב"ם
מגמה נפוצה מאד בקרב חוקרי-חוצבי הרמב"ם היא לדחוף ולאנוס את הרמב"ם להשקפותיו של אריסטו ככל יכולתם. מגמה זו הוּכחה היטב במאמרים שנזכרו לעיל: "תשובה בעניין אנשי מגדל השן", "לייבוביץ' – רוע המינות בהתגלמותו", וכן במאמר: "ביקורת אשכנזית קטלנית על אור הרמב"ם". מטרתם בכל ההזיה הזו הינה להוכיח שניתן להיות אדם נעלה וקרוב אל אלהים מבלי לקיים את מצוות התורה, שהרי אם אריסטו היה רבו המובהק של הרמב"ם, הרי שאין צורך בכל חכמי ישראל, ואין צורך בדת האמת, די בכך שהאדם יַפנה את כוחותיו ללימוד פילוסופיה ומדעים, ובזה הוא יזכה לחיות חיים אשר רצויים ומקובלים לפני בורא-עולם.
מסקנה נוספת שעולה מהזייתם זו היא שאין צורך ללכת בעקבות חכמי המשנה והתלמוד, שהרי די לו לאדם לקבוע לעצמו איזה גוי מלומד לרבו המובהק! וזו היא מטרתם האמיתית! כלומר, כאמור, מטרתם האמיתית היא לפטור את עצמם ממצוות התורה ומוסריהָ, וללכת בתאוותיהם ובזימותיהם בגלוי ובחדרי-חדרים, שהרי הרמב"ם רומם את אריסטו, ואריסטו לא קיים את מצוות התורה, אלא בחר לו רק את המצוות המחשבתיות והמדעיות. ולכן, כל חוקרי הפילוסופיה המפורסמים של ימי הביניים (כמו קלנר), וללא יוצא-מן-הכלל, כולם אונסים את הרמב"ם להשקפותיו של אריסטו באופן גורף, אף שרבנו מתנגד בתוקף ובמפורש לחלקן.
מה גרם לאותם חוקרים לשגות בדרכי המינות? ובכן, אהבתם לטומאות הגויים ותעייתם אחרי תאוותיהם וזימותיהם, דרדרו אותם להיכשל ביסוד יסודי מאד שגם אריסטו הודה בו, והוא: "הוי מודה על האמת" (אבות ה, ו) או בלשונו של אריסטו: "קבל את האמת ממי שאמרו". כלומר, החוקרים הכופרים והחוצבים הללו אינם רוצים להבין, שרבנו קיבל אך ורק את דברי האמת שבדברי אריסטו, רבנו לא למד מאריסטו את הדעות וההשקפות שמנוגדות לדת האמת! אלא, רבנו הרמב"ם נעזר באריסטו כדי להעמיק ולחזק את השקפות הדת שקיבלנו בסיני! במקום זאת, החוקרים העלילו על רבנו שהוא העריץ את אריסטו הערצה עיוורת, אשר גרמה לו לסטות מיסודות דת האמת, ממצוותיה ומחוקותיה, וכל זאת כאמור כדי להכשיר את זימותיהם.
וכמה מתאימים דברי רבנו במורה (ב, כג) לאותם חוקרי אקדמיה רודפי בצע ותאוות:
"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
ולאחר ההקדמה הזו נפנה לעיין בדבריו של קלנר בעניין זה בהמשך הריאיון:
המראיין שואל את קלנר: "מה המקור העמוק להבדלים בין המסורות?", וכך קלנר השיב:
"הרמב"ם מחויב לאחד מרבניו החשובים, הרב אריסטו".
שימו לב לפתיחת דבריו של קלנר, קלנר טוען שרבנו הרמב"ם "היה מחויב" לאריסטו! כאילו מחויבותו של הרמב"ם לאריסטו גברה על מחויבותו לדת משה! זאת ועוד, רבנו כלל לא היה מחויב לאדם בשם אריסטו, אלא לדרך האמת בלבד! כלומר, לא לאריסטו האיש רבנו היה מחויב אלא להשקפות האמת שאריסטו לימד את תלמידיו, להן רבנו היה מחויב, וגם המחויבות הזו להשקפותיו של אריסטו נבעה ממחויבותו לה' יתעלה, דהיינו לתורת משה שציוותה אותנו לקבל את האמת ממי שאמרו, ולחתור כל העת לידיעת אל אמת בהשגת האמת בכל עניין.
אך כאמור, בְּמָקום שהשקפותיו של אריסטו היו מנוגדות להשקפות דת האמת, רבנו לא אימץ לחיקו את השקפותיו של אריסטו ודחה אותן, כי מחויבותו של רבנו היא לה' ולדרך האמת.
וקלנר ממשיך ואומר שם:
"על פי עקרונותיו [של אריסטו] – האדם מוגדר כבעל חיים רציונאלי. אגב, הרמב"ם חשב שהוא למד את זה [=שהאדם הוא בעל חיים רציונאלי, כלומר בעל דעה] מהתורה ולא מאריסטו, מאחר שכתוב בה שאדם נברא 'בצלם אלוהים', הצלם הזה, בעיניו, היה הצד האינטלקטואלי, ולכן טען שאם אנחנו לא מאפשרים לצד השכלי שלנו להתבטא – אז אנחנו לא מקיימים את צלם האלוהים שבנו. למרות זאת, היסטורית, הוא למד את העיקרון הזה מאריסטו".
והאמנם אין בכל התורה ובכל הנביאים ובכל הכתובים, ובכל התורה-שבעל-פה, ובכל דברי חז"ל, ראיות לכך שהקב"ה ברא את האדם עם כוח מחשבה הוגה? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?!
והאמת שלא צריך אפילו את התורה כדי להבין עניין זה, שהרי כל דרדק זב-חוטם שמבין את יתרון האדם על הבהמה והקוף, מבין שיש לאדם שכל ייחודי שבו הוא לומד ומשׂכיל ומגיע להישגים עצומים. אך בכל זאת, כדי להרגיע את קלנר וחבורת השוטים שבמגדל השן, אצרף כמה ראיות שנוגעות להם, מן התורה: "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם" (דב' לב, כט).
ומן הנביאים: "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).
ומן הכתובים: "לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן" (מש' יז, טז).
ויש עוד מאות ראיות לקיומה של הדעת והחכמה באדם, דהיינו ל"צלם האלהים", הוא כוח המחשבה שבו האדם עשוי להתרומם לדרגת אדם, אם רק יבחר ללכת בדרכי המוסר והיושר. כלומר, אין שחר לדברי קלנר לפיהם הרמב"ם למד על קיומו של "צלם האלהים" מאריסטו! ודבריו של קלנר הינם עלבון חמור לאינטליגנציה האנושית, פותחים פתח רחב למינות ולזימה, ומעידים על עומק שקיעתו של קלנר בשחץ, בטמטום ובמינות, ואם לא היו בו את שלושת המידות הרעות הללו כולן יחדיו, הוא לא היה נכשל בעניין כֹּה פשוט ומגוחך, פשוט עלוב. וזהו "ראש התכנית הבינתחומית בפילוסופיה והגות יהודית" שבמרכז "האקדמי" שלם...
ואצרף לפניכם גם את דברי חכמינו על קלנר במסכת סנהדרין (צב ע"א), וכֹה דבריהם:
"ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר: 'כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ' [יש' כז, יא]. ואמר רבי אלעזר: כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה יסורין באין עליו, שנאמר: 'לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ' [עו' א, ז], ואין מזור אלא יסורין, שנאמר: 'וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת חָלְיוֹ וִיהוּדָה אֶת מְזֹרוֹ' [הושע ה, יג]. ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה, שנאמר: 'לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת' [יש' ה, יג]".
ודברי רבי אלעזר הם באדם שאין בו דעה ואינו מתעה את העם אחרי התהו וההבל, אלא סתם מחוסר-דעת שיושב בביתו ומגשש באפלת הַשּׁוֹטוּת, ואף-על-פי-כן אסור לרחם עליו! כל-שכן המינים המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת ומתעים את עמֵּנו אחר השקפות מינות.
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [...] יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב, וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם, גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ, לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי, וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ, כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=סכלותו ומינותו של רש"י ושאר הוזי ההזיות ממשיכי דרכו לדורותיהם תהרגם, בכך שהיא תחדיר לליבם את ההבל והתהו שמחריבים את דעתו ונפשו של אדם] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [=אל תעלו לארץ-ישראל, הכל יהיה בסדר], וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה" (מש' א).
ויתרה מכולן!
שימו לב, לפי קלנר, התורה לא מלמדת שהאדם נברא עם כוח שכלי! ואם כך, לפי קלנר, מהו אפוא "צלם האלהים" שנאמר בתורה? והמסקנה ההכרחית והיחידה היא: דמיון גופני! וזו ראיה גדולה למינותו של קלנר, שהרי הוא דוחה את הפרשנות של המלה "צלם" ככוח שכלי נשגב (הואיל ולפי סכלותו התורה לא מלמדת במלה זו על כוח שכלי), ובזאת הוא מחדיר בהכרח את פרשנותם של רש"י ורבים מקרב המינים האירופים, אבות-אבותיו הכעורים, ואשר לפיה, הצלם שנאמר בראש ספר בראשית הוא: דפוס, דמות, תבנית, אימום, שטאנץ, וכו'.
וקלנר כל-כך התעוור עד שהוא לא הבין אפילו את פרק א במורה! וכֹה דברי רבנו שם:
"צלם ודמות, כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=דפוס המעצב את הצורה החיצונית], והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס להשם" וכו'.
בסוף דבריו שם, רבנו מוסיף וקובע מפורשות: "לא שה' יתעלה גוף, שיהיה אם כן בעל תבנית" – כלומר, כל מי שסובר שהאדם נברא בצלם (=בדפוס=בתבנית) של יוצרו, הרי הוא בהכרח סובר שהקב"ה הוא "בעל תבנית", וכל מי שסובר שה' הוא בעל תבנית, הרי הוא בהכרח סובר שהקב"ה הוא גוף, וזו ראיה מפורשת וברורה לכל בר-דעת, שלא ניתן להתווכח עמה כלל.
ובל נשכח כי לאחר שרש"י-שר"י מפרש צלם – דפוס, בבראשית (א, כו), הוא מיד מוסיף ואומר בפסוק הבא: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ – בדפוס העשוי לו [בדפוס, תבנית, אימום, שטאנץ, תבנית וכו'], שהכל נברא במאמר והוא [האדם] נברא בידיים [...] בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו [=הדפוס העשוי לאדם] צלם דיוקן יוצרו הוא".
ו. קלנר טוען שהרמב"ם כפר ביסודות הנבואה וקבלת התורה
בהמשך דבריו קלנר אומר כך:
"ברגע שאתה מגדיר כך את האדם, שצדו המהותי הוא הצד השכלי, לא רק שאין פיזיקה יהודית לעומת פיזיקה כללית [כלומר, לא רק שאין הבדל גנטי-ביולוגי בעל מאפיינים רוחניים עמוקים שמבחינים בין האדם היהודי לאדם הגוי], גם אין מטאפיזיקה יהודית מול מטאפיזיקה כללית. יש רק אמת מדעית, שבעיני הרמב"ם היא שווה לאמת התורה, אין ביניהן רווח".
מה הוא בעצם מקשקש בלשון "האקדמית" השחצנית והמתעתעת שלו? ובכן, במלים פשוטות, קלנר אומר שההשקפה ש"צלם האלהים" היא הצד השכלי שהוענק לאדם, שוללת בהכרח שתי השקפות אחרות: 1) אין הבדל גנטי-ביולוגי-רוחני בין היהודי לגוי; 2) "אין מטאפיזיקה יהודית מול מטאפיזיקה כללית". כלומר, אין שום דבר מעל הטבע ביחס לעם-ישראל אשר מבחין בינינו לבין שאר אומות העולם. הייתכן כדבר הזה?! הייתכן שעם-ישראל הוא אומה ככל האומות? הייתכן שהקב"ה לא יזם נבואה ייחודית למשה רבנו שבה נתן לנו את התורה? הייתכן שאין השגחה מיוחדת על עם-ישראל? הייתכן שהקב"ה לא הוציא אותנו ממצרים ועשה לנו את כל האותות והמופתים? הייתכן שה' לא נגלה לנו במעמד הר סיני?
ההשקפה שעם-ישראל זהה לשאר האומות בכל מה שקשור לעניינים האלהיים, היא כפירה בכמה יסודות משלושה-עשר יסודות דתנו: היסוד הראשון הוא היסוד השישי – הנבואה, שהרי אם אין הבדל בין עמֵּנו לשאר העמים, וקבלת הנבואה היא עניין של השגה שכלית טבעית, ולא שפע והודעה יזומים מאת בורא-עולם; ובכן, אם כך, ה' לא שלח אלינו את כל עבדיו הנביאים, שהרי לפי הנביאים, ה' שלח אותם באופן יזום כדי לעורר את עם-ישראל לדרך האמת, ואילו לפני קלנר, עם-ישראל הוא עם ככל העמים, מדוע אפוא שה' ישלח נביאים דווקא אלינו?
ההזיה הזו של קלנר, שאותה הוא תולה ברוב חוצפתו ברבנו הרמב"ם, הינה גם כפירה ביסוד השביעי בעניין ייחודיות נבואתו של משה רבנו, דהיינו שמשה רבנו קיבל את התורה בנבואה ייחודית – שהרי לפי קלנר, הקב"ה כלל לא יזם מתן נבואה לעם-ישראל, ואם כך ברור כשמש, שהקב"ה גם לא יזם את מסירת התורה לעם-ישראל בנבואה ייחודית ומופלאה! הנה אפוא אנחנו רואים, כיצד הזיותיו של קלנר חותרות למעשה תחת יסודות קבלת דת משה!
קלנר מוסיף ואומר לעיל: "יש רק אמת מדעית, שבעיני הרמב"ם היא שווה לאמת התורה, אין ביניהן רווח". בדבריו אלה קלנר אומר דברים אפילו יותר חמורים מן הדברים שהוא אומר לעיל, שהרי קלנר טוען, שלפי הרמב"ם, "יש רק אמת מדעית", כאילו לפי הרמב"ם הטבע הוא חזות הכל: אין נסים, אין נבואה, אין תורה מן השמים, אין השגחה, ואין שכר ועונש – ועל כל הרעות העולות מדבריו הוא מוסיף שבעיני הרמב"ם, האמת המדעית האתאיסטית המוחלטת הזו, היא שווה לאמת התורה: "אין ביניהן רווח". ובמלים אחרות, לפי רבנו הרמב"ם, המדע הוא התורה, ואם המדע הוא התורה, אין למעשה תורה, כי המדע הוא לא תורה, אלא כללים טבעיים.
וקלנר הטיפש לא הבין אפילו את ההבדל שבין התורה למדע: התורה היא כללי מוסר ומחשבה שנועדו להביא את האדם לחיי העולם-הבא; ואילו המדע הוא הכללים הקבועים שהקב"ה טבע בבריאה, ואשר אותם האדם לומד ומשכיל, ובאמצעותם האדם מתפתח ומכיר את מי-שאמר-והיה-העולם ועוד, אך בשום פנים ואופן המדע אינו מחליף את מצוות התורה ומוסריהָ!
לדעת הרמב"ם, מצוות התורה ומוסריה הם הבסיס ליושר אינטלקטואלי, וכן לידיעת המדעים באופן שירומם את האדם לידיעת בוראו, וכן לידיעת מדעי האלהות הנשׂגבים שקלנר מתפרץ אליהם בגסות ברוב שחצנותו, חוצפתו ומינותו, כמו מורו ורבו ישעיה אחֵר. מצוות התורה הן הבסיס, כי רק אדם ששכלל את נפשו ליושר ולאהבת-האמת ולמידות-טובות ולהשקפות-אמיתיות, יכשיר את נפשו להשגת בוראו. אולם, מי שאוכל וזולל מן התורה, רודף בצע, כבוד ושׂררה, ואף סוטה אחרי הזיות מינות אירופיות, לעולם לא יכשיר את עצמו לאהבת האמת.
זאת ועוד, כאמור, בדבריו האחרונים קלנר כופר גם ביסוד האחד-עשר, שהרי אם "אין מטאפיזיקה יהודית מול מטאפיזיקה כללית", הרי שאין גמול מיוחד לאדם היהודי על קיום מצוות התורה, ובמלים אחרות קלנר כופר גם ביסוד השכר והעונש, וכֹה דברי רבנו:
"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".
טרם סיימנו, לפי קלנר, "יש רק אמת מדעית, שבעיני הרמב"ם היא שווה לאמת התורה, אין ביניהן רווח". במשפט הזה טמונה התעית מינות חמורה מאד, קלנר לא היה יכול לבטל לחלוטין את אמת התורה, שהרי מי יקשיב לזה? אך הוא כן הִרשה לעצמו לבטל את אמת התורה באמצעות התעיה אשכנזית טיפוסית, ואסביר: קלנר קובע בראש המשפט ש"יש רק אמת מדעית", דהיינו, הוא פותח בדברי כפירה מפורשים כאילו העולם מתנהל באופנים טבעיים ומדעיים נטולי השגחה אלהית, אך כדי לכסות על מינותו הוא מוסיף, שהאמת המדעית שווה לאמת התורה. כלומר, הוא מזכיר את המושג "אמת התורה" כאילו היא קיימת לפי השקפתו, אך למעשה היא כלל וכלל לא קיימת לשיטתו! שהרי האמת המדעית שווה לאמת התורה, ואם כך, הרי שאמת התורה היא למעשה האמת המדעית, ולפי האמת המדעית העולם מתנהל באופנים טבעיים ומדעיים נטולי השגחה אלהית, נמצא, שלפי התורה של קלנר אין השגחה!
ואם יתעקש המתעקש שקלנר התכוון שאמת התורה שווה לאמת המדעית ושתיהן קיימות במציאות לפי השקפתו של קלנר, ובכן, בראש דבריו קלנר שולל את האפשרות הזאת, שהרי הוא אומר: "יש רק אמת מדעית", כלומר, שתי האמיתות שוות זו לזו, ושתיהן הן המדע! ואת כל הכיעור האירופי המתעתע הזה, שיסודו בתעתועי המינים האירופים הראשונים, הוא תולה ברבנו הרמב"ם! ואם רבנו הרמב"ם היה רואה את דבריו הוא היה קורע את בגדיו ומעלה עפר על ראשו, ואף מורה לתלמידיו לשרוף את כל ספריו של קלנר שהוא המין הגרוע מכולם.
בהשקפת המינות שקלנר מחדיר בתעתועים, שלפיה אין אמת תורנית-אלהית והעולם מתנהל באופנים טבעיים-מדעיים בלבד, קלנר כופר למעשה ביסוד העשירי: "שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם [להשגחת הטבע והמדע], ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר: 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם [לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו' (יר' לב, יט)], ואמר: 'וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ' [בר' ו, ה], ואמר: 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' [בר' יח, כ] – הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה".
ואין צורך לומר שקלנר, כמו לייבוביץ', כופר ביסוד ימות-המשיח וביסוד תחיית-המתים.
וכאמור, כל מסכת התעתועים הזו של קלנר, השזורה במילים גבוהות-גבוהות, אשר כלפי חוץ אולי מרשימות את הפתאים, כל המסכת הזאת תכליתה לדבר אחד: לקעקע את מצוות התורה ולאפשר לאנשי השחץ והתאוות ללכת בשרירות לבם הרע, ולשגות בזימות בסתר ובגלוי.
"אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (ש"א ב, ג); אך לפי קלנר, הפסוק הזה כלל לא נאמר בנבואה מאת ה' יתעלה, שהרי המדע חזות הכל...
ז. גומלין זה את זה
בהמשך דבריו של קלנר הוא אומר כך:
"אלגוריה יפה על ההבחנה בין יהודי לגוי – אותה למדתי מפרופ' דניאל לסקר מאוניברסיטת בן גוריון [גומלין זה את זה כמשנת החמָּרים שאינם נאמנים] – היא שעל פי ריה"ל ההבחנה בין יהודי לגוי היא ברמת החוֹמרה, ואילו לפי הרמב"ם ההבחנה היא ברמת התוכנה".
ואלה ואלה לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, בעניין הזייתו של הכוזרי כבר הרחבתי לעיל; ובעניין הזייתם של קלנר ולסקר, לפיה "צלם האלהים" הוא כמו תוכנה ייחודית שמבחינה בין האדם היהודי לגוי – ובכן, לפי הרמב"ם, היהודי לא נולד עם שום תוכנה שמבחינה בינו לבין הגוי, היהודי נולד לתוך מערכת של מצוות, חוקים וערכים שמעצבים את אישיותו ונפשו להיות יהודי. ואם אמשיך את האלגוריה של השוטים, אומר כך: לפי הרמב"ם ההבחנה בין יהודי לגוי היא, שהיהודי קיבל שפת תכנות שבאמצעותה הוא משכלל את נפשו להיות אנושית. אמנם, ייתכן ויהיה ליהודי מצע גנטי מסוים מהוריו, אם הם הלכו בדרך האמת (הרמב"ם קורא לזה 'הכנה מזגית' לקבלת מידה מסוימת), אשר יָקֵל עליו, אם הוא ירצה, לתכנת את נפשו, דהיינו להכשיר ולשכלל את מידות נפשו והגיונו ללכת בדרך האמת הקדומה, אך לא מעבר לכך.
ח. לפי קלנר משנת הרמב"ם אינה מקרבת אל דרך האמת
בהמשך דבריו, קלנר מוציא-שם-רע על דרך האמת שמסרו לנו חכמי האמת ורבנו הרמב"ם, איש-מפי-איש עד נביאי האמת ועד משה רבנו ע"ה, וכך אומר קלנר:
"הרב פרופ' דוד הרטמן ז"ל טען בספרו 'Israelis and the Jewish Tradition', כי רוב הישראלים מנוכרים ליהדות משום שהם מכירים רק את מסורת ריה"ל. לו הכירו את מסורת הרמב"ם, היו קרובים הרבה יותר למסורת. בזמנו כשכתבתי על הספר אמרתי 'הלוואי'. בעיני, לא זה ולא זה היו יכולים לקרב את הציבור. אך מה שברור לי הוא שאם תורת הרמב"ם הייתה נפוצה יותר, תופעה מביכה כמו פרסום הספר 'תורת המלך' לא הייתה קיימת".
ואיך דרכו של רבנו תקרב את הציבור לדרך האמת, כאשר פרשני דרכו הם שחצנים וכופרים ומינים, אשר אוכלין וזוללין מן התורה, רודפי בצע, שׂררה ותאוות, אשר מרוב עיוורונם ותעייתם אחרי ההבל, אפילו את יסודות דתנו אינם משכילים להבין! ואיך תאמרו חכמים אנחנו?
זאת ועוד, בדבריו אלה, קלנר למעשה נלחם בדרך האמת, מפני שהוא טוען שאין שום תועלת בהפצתה, דהיינו אין שום תועלת בהפצת דרך האמת של רבנו הרמב"ם! ואם נשמע לגרמנים ארורים כמו קלנר, הרי שעלינו לסגור את אתר אור הרמב"ם ולחדול מלקרוא בשם ה'! הייתכן כדבר הרע הזה? הייתכן לחנוק ולהחניק את קריאתו של אברהם אבינו בשם ה' אל עולם?
ט. קלנר הגרמני מודה שהוא לא נראה יהודי
"באופן היסטורי, השילוב בין הצד התרבותי לצד הלאומי תמיד היה מורכב. אני, למשל, נולדתי בארה"ב, לאבא יליד הונגריה ואמא ילידת פולין. עם שיער בלונדיני בהיר ועיניים ירוקות בעיני יליד תימן אני בהחלט לא נראה כמו יהודי [צודק!]. עליתי ארצה בשנת 1980, וקשה היה למצוא בלונדינים בכל המדינה (מה שהשתנה, אגב, אחרי העלייה הגדולה מברה"מ)".
ולמה רק בעיני יליד תימן הוא לא נראה כיהודי? בעיני חז"ל הוא לא נראה כיהודי!
והנה לפניכם דברי המשנה בנגעים (ב, א): "בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. ר' ישמעאל אומר: בית ישראל – אני כפרתן – הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים", כלומר, בני ישראל אינם לבנים כגרמנים ולא שחורים ככושים, כי אם "בגוון ממוצע בין הלבן והשחור" (פירוש המשנה לרבנו, שם). ולפי משנה זו, הצבע הלבן אינו מעיד על זרע ישראל אלא על זרע גרמני, ודווקא הצבע החום הממוצע מעיד על זרע ישראל.
וזו רק הערה צדדית, כי לא מראהו הוא החשוב, אלא השקפותיו ודעותיו, ובהן הוא מִבחנו.
ואם בהערות צדדיות עסקינן, בהמשך הדברים שם אומר קלנר כך:
"אחד ממנהיגי מרצ הציע רעיון מצוין – שיום אחד כולנו, כל עם-ישראל, נעבור בהליך מזורז גיור לחומרה. הרעיון מצא חן בעיני, אבל כיוון שהוא בא מאיש מרצ הוא לא התקבל".
אולם, אף שדבריו אלה אינם דברי שקר, קלנר לא דייק גם בהם, שהרי הוא וחבר מרעיו המינים מחויבים לעבור גיור לכתחילה ולא רק לחומרה, שהרי אפילו ביסודות הדת הוא כופר. וכל מי שכופר ביסודות הדת, רובצת עליו עננה כבדה מאד של מינות שנולדה בקרב טמאי הגויים. ואגב, הרעיון הזה לא התקבל לא בגלל שהוא נאמר על-ידי איש מרצ, אלא בגלל גאוותם ושחצנותם של האשכנזים הגרמנים, שייאלצו להודות שקרוב לוודאי שהם אינם יהודים...
י. קלנר הגרמני הכופר משקר ומתעתע
בהמשך דבריו, קלנר טוען שרבנו הרמב"ם, בניסוח שלושה-עשר יסודות הדת, לא "הוציא את השני מהמחנה", דהיינו את מי שערער או פקפק בשלושה-עשר היסודות שהוא קבע בפירוש המשנה לסנהדרין. ובכן, ראינו לעיל שמדובר בשקר וכזב, ואין צורך לחזור על דברי רבנו.
והנה לפניכם המשך דברי קלנר שיש בהם עוד השקפות מינות: "בימי הביניים הייתה מחלוקת בכנסיה על עיקרי האמונה והתוצאה הייתה הרג ומלחמה. אבל ההבדלים העמוקים בתפיסת עיקרי האמונה (והייתה תקופה שבה כל אחד ניסח עיקרים שונים [=הדגשים במקור]) של הרמב"ם, חסדאי קרשקש, יוסף אלבו, אברבנאל ויצחק עראמה – הפכו למצע לדיון ספרותי. אף אחד לא הוציא את השני מהמחנה – והם חולקים בנושאים שהם ממהות היהדות".
קלנר הגרמני משווה בין "המחלוקת בכנסייה על עיקרי האמונה" שהובילה "להרג ומלחמה", לבין המחלוקת שקיימת בימינו בעניין שלושה-עשר יסודות הדת, ורק מין ארור יעז להשוות בין המחלוקות בכנסייה על עיקרי אמונה פגאניים, לבין המחלוקת בדת משה בעניין יסודות הדת שקיבלנו ממשה רבנו ע"ה. וחשוב להבין, שהשקפתו של קלנר, לפיה אין להילחם על יסודות הדת, שהרי הוא מדגיש שמאבק כזה הוביל "להרג ומלחמה" בכנסייה הנוצרית... ובכן, השקפתו זו חוסמת למעשה את גאולתו הרוחנית של עם-ישראל, כי ללא הליכה ביסודות הדת, לעולם עם-ישראל לא יצליח להתנתק משוחת המינות, הסכלות והמאגיה האשכנזית.
זאת ועוד, דבריו של קלנר הם כפירה מפורשת בתורה, שהרי התורה ציוותה עלינו להילחם מלחמת חורמה בענייני אמונות ודעות, בשל ההפסד העצום שבעבודה-הזרה. וגם רבנו הרמב"ם הרחיב מאד בעניין מלחמת החורמה בהשקפות המינות ובעבודה-הזרה, כך שדבריו של קלנר הם דברי מינות מפורשים, הואיל ואינם נובעים מבּוּרוּת אלא מידיעה וצביעות.
ושימו לב לאופנים שבהם קלנר מפקפק ומערער על שלושה-עשר יסודות דתנו:
"אבל ההבדלים העמוקים בתפיסת עיקרי האמונה (והייתה תקופה שבה כל אחד ניסח עיקרים שונים [=הדגשים במקור]) של הרמב"ם, חסדאי קרשקש, יוסף אלבו, אברבנאל ויצחק עראמה – הפכו למצע לדיון ספרותי".
כלומר, שלושה-עשר היסודות שרבנו קבע אינם מחייבים, שהרי הם אינם בהכרח האמת! כך קלנר רוצה שנחשוב, שהרי הוא טוען שתפישת עיקרי האמונה הייתה במחלוקת רחבה, והוא אף מדגיש ש"כל אחד ניסח עיקרים שונים". ובכן, אני מזמין את קלנר להסביר ולפרט: איזה יסודות לדעתו אינם בהכרח אמיתיים או אינם בהכרח ראויים להימנות כיסודות: מציאותו? אחדותו? שלילת הגשמות ממנו? נצחיותו? בלעדיותו? הנבואה? ייחודיות נבואת משה? תורה מן השמים? נצחיות התורה? השגחתו? שכר ועונש? ימות המשיח? תחיית המתים?
כמו כן, הנני ממליץ לקלנר לעיין היטב שוב בשלושה-עשר יסודות הדת של רבנו ובמקורותיו, ולשאול את עצמו: האמנם יש מה להשוות בין יסודות הדת שרבנו קבע לאור התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה, לבין הזיות של כל מיני פרשנים בערבון מוגבל מאד, שהרי במקרה הטוב מדובר בפרשנים הרחוקים מאד מרבנו, ובמקרה הפחות טוב היו מינים וכופרים בעצמם?
ומה רבנו היה אומר על דבריו הללו של קלנר, אשר באופן ברור ומפורש מפקפק ומערער לא רק על יסוד אחד משלושה-עשר יסודות הדת, אלא על כל שלושה-עשר יסודות הדת כולם!
ובכן, הנה לפניכם דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת:
"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
הייתכן ש"מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות" ואשר לדעת רבנו "חובה לשנוא אותו ולהשמידו", הוא אכן פרשן נאמן לדרך האמת שמסרו לנו משה רבנו ע"ה ורבנו הרמב"ם? והנה לך קלנר מה הרמב"ם היה אומר עליך! זאת ועוד, על התעיית הרבים שהנך מומחה למשנת הרמב"ם, ועל תעתועך בתואר "ראש התכנית הבינתחומית בפילוסופיה והגות יהודית", על-כך אינך רק מין, אלא הנך מין ואפיקורוס שמתעה את הרבים אחרי ההבל, ומרחיק את עמֵּנו מייעודו.
וחובה לחשוף את מינותך ורשעך ותעתועיך כדי להסיר תקלה ומכשול מעל עם-ישראל.
והואיל והעתקתי שוב את דברי רבנו, נעתיק שוב את השקר של קלנר: "אף אחד [הרמב"ם וכל השאר] לא הוציא את השני מהמחנה – והם חולקים בנושאים שהם ממהות היהדות".
יא. קלנר חושף את רשעות האשכנזים
בהמשך דבריו, קלנר חושף את רשעות האשכנזים, הוא מודה שרשעים כמו: צבי יהודה הקוקו, וכן שילת רפה השכל, ועוד רבים, מסלפים ומזייפים את השקפותיו והלכותיו של רבנו הרמב"ם, ומנסים בכל כוחם לצייר אותו כאדם שתעה ולעה בכל הזיות המינות הפגאניות שלהם.
והנה לפניכם דבריו של קלנר, אשר נאמרים בחלקת הלשון האירופית שכֹּה אופיינית להם:
"היו שניסו להרמן את העמדות [להרמן?! יחרים אבוק יא נוכל! והנה תרגום שפתו האקדמית הנכלולית: היו שניסו לזייף ולסלף את דת האמת באמצעות החדרת השקפות המינים לתוכה], כמו הרב צבי יהודה קוק ז"ל [שר"י] ובעקבותיו הרב שילת שיחי' [למה? כדי שימשיך לזייף ולסלף את דרך האמת?] ממעלה אדומים [ממעלה המינים, שהרי לפי קלנר, שילת ושותפיו האשכנזים הגרמנים הנ"ל זייפו וסילפו את השקפות רבנו והלכותיו!]. הבעיה העיקרית עם הקו הזה ['הקו', שוב שפה אקדמית-אירופית, ולא מדובר בקו מחשבתי או בקו מחקרי, אלא, בדרך של זיוף, סילוף ומינות] – שאני מעריך את מה שמניע אותו [את מה בדיוק אתה מעריך? את הזיוף והסילוף והמינות? את התעיית עמֵּנו אחרי ההבל? את הרחקת עמנו ממילוי ייעודו? ארור תהיה קלנר!] – הוא שהוא לא נכון [הזיוף והסילוף רק אינם נכונים? מדובר בפשע מוסרי ואנושי, ובפשע דתי מן המעלה הראשונה שדינו מורידין ולא מעלין!]. מבחינה פוליטית-רוחנית [ומה הקשר בין פוליטיקה לבין רוח האמת? והוא מודה שהם כולם פוליטיקאים], ההרמוניזציה מביאה את הרמב"ם לריה"ל, ולא להיפך [כלומר, אותם מינים אשכנזים שעשו 'הרמוניזציה' להרמב"ם, כלומר, שעיקמו ואנסו את דברי רבנו לשיטותיהם על-ידי זיוף וסילוף דרך האמת הטהורה שרבנו מסר לנו ממשה רבנו ע"ה]. זהו לא ניסיון אמיתי לעשות הרמוניזציה [ברור, זה זיוף וסילוף שרק מינים ארורים מסוגלים לעשותו], אלא לעמעם את הנקודות החדות אצל הרמב"ם [הם לא מעמעמים את הנקודות החדות של הרמב"ם, הם מזייפים ומסלפים את דת האמת ומוחקים את יסודות דת האמת, והם מינים ואפיקורוסים!]. הרב שילת גם הודה בניסיון לעשות 'ריה"ליזציה' לרמב"ם בספר אותו פרסם לפני שלוש שנים, 'בין הכוזרי לרמב"ם'".
בסוף דבריו קלנר אף אומר, ששילת רפה-השכל לא התבייש להודות שהוא סילף וזייף את השקפות רבנו בספרו: "בין הכוזרי להרמב"ם" – ושימו לב לחלקת הלשון של הגרמנים הללו, הם לא קורים לילד בשמו, דהיינו: סילוף וזיוף והשחתת יסודות הדת ודרך האמת או הסתת והדחת עמֵּנו לדרכי מינות ומדוחים, אלא הם קוראים לזה: "לעשות 'ריה"ליזציה' לרמב"ם".
ארורים יהיו האשכנזים החלקלקים והמתעתעים הללו, תועבת ה' לשונם השחצנית.
בהמשך דבריו קלנר הגרמני מוסיף:
"אבל אסור לטשטש. הבדלי הגישה בין רמב"ם לריה"ל כנציגי מסורות שונות הם הבדלים אמיתיים וחשובים. ובכל זאת, כפי שציין פרופ' משה אידל בהקדמה שכתב לאחד מספריי 'למרות כל מה שקלנר כותב בספר, הרמב"ם וריה"ל היו מתפללים זה במניין של זה'".
הרמב"ם והשוטים המינים הם "נציגי מסורות שונות"? וקלנר אפילו לא ידע לזהות את דרך האמת! איזה חמור! ואפילו בהמה תועה בתהום צואה עדיפה עליו: יותר תועה מן הבהמה! כמו כן, אין צורך לומר שרבנו הרמב"ם לא היה מתפלל עם הכוזרי החמור, שהרי רבנו קבע מפורשות שכל מי שמערער על יסודות דת האמת הוא: "מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו". ושימו לב לצביעותו של קלנר, הוא טוען שאסור לטשטש, בעוד שהוא למעשה מטשטש ומחדיר את השקפות המינות בעצמו! והמין הצבוע הוא הגרוע מכולם.
יב. קלנר חושף את מלא זוהמת וטומאת מינותו
לקראת סוף הריאיון קלנר נשאל, איך ייתכן שישנן שתי מסורות ליהדות, שהינן שונות כל-כך זו מזו? קלנר השיב כך: "היהדות תמיד הייתה יותר רבגונית ממה שהיהודים מוכנים להודות". מדברי קלנר עולה, שהוא נמצא עכשיו באיזה דיון בעניינים מדרשיים או מוסריים, ולכן ניתן לפרשם בהתאם ליסודות הדת באופנים שונים, שהרי כל אחד מביא תועלת מצד אחֵר.
ובכן, קלנר יא חמור, אתה לא נמצא עכשיו באיזה פאנל של שוטים באקדמיה המושחתת! אתה עוסק ביסודות דת האמת! באותן יסודות הדת, שדי בפקפוק באחד מהם כדי שאומתנו לא תהיה אומה, ודי בערעור על אחד מהם כדי להוציא את האדם מן העולם-הזה והבא.
"היהדות תמיד הייתה רבגונית"? האמנם יש מקום לרבגוניות כאשר עוסקים במציאות הבורא? או באחדותו? או בשלילת הגשמות? או במלחמת החורמה בעבודה-הזרה? ורק טיפש ועיוור גמור מסוגל לטעון שהיהדות היא רבגונית ביסודות הדת, ורק מין ארור מסוגל לומר את הדברים הללו, שהרי הוא למעשה פותח את הפתח לא רק לערער על יסודות הדת, אלא על כל מצוות התורה, שהרי הכל נתון לפרשנות ולשיקול דעת, ושל מי? של קלנר וחבר המינים!
ומי יגלה עפר מעיניו של משה רבנו ע"ה, לראות את הכופרים הללו שהפכו את תורתו לחומר ביד היוצר, וכל הרֶשע והפֶּשע הזה כדי להתיר להם את העריות, וללכת בשרירות לבם הרע.
ברם, כמה שדבריו הללו חמורים, בסוף דבריו יש אפילו דברים חמורים מאלה, וזה לשונו:
"לפני כעשר שנים חוקר אמריקאי ורב אורתודוכסי בשם דוד ברגר כתב ספר על חב"ד. הוא כתב שם כי חב"דניקים מאמינים בדברים שבעיני הרמב"ם הם כפירה ממש, ומסקנתו הייתה שצריך להתייחס אליהם ככופרים – לא לצרפם למניין, לא לקרוא בספר תורה שנכתב על ידיהם, לא לסמוך על ההכשרים שלהם וכו'.
לעומת ברגר טענתי בספרי: '?Must a Jew Believe Anything', שפרט לברגר, אין רב אחד בעולם שרוצה להחרים אותם. אם מתייחסים לעיקרי הרמב"ם כמחייבים – מוכרחים להודות שהוא צודק, הרי השותפות עם האלוהות זו ממש כפירה. אבל המסורת היהודית ידעה לא להגיע עד הסוף בנושא הזה. היהדות היא בסופו של דבר פרקטיקה לא פחות מאשר השקפה".
נחל בסכלותו של קלנר ונחתום במינותו: סכלותו – ההוכחה של קלנר לכך שאין להתייחס לחב"ד ככופרים היא מכך "שפרט לברגר, אין רב אחד בעולם שרוצה להחרים אותם", כלומר, הוא חוזר לטענות המינים הפרימיטיביים השחורים, אשר מוכיחים את גדולתם הדמיונית של שיקוציהם, מכך שרבבות סוטים אחרי השקפות המינות הכעורות שהם מלעיטים אותם.
האמנם יש ראיה לצדקת דרכו או לשלילת דרכו של אדם מריבוי או ממיעוט ההולכים אחריו? והלא בדבריו אלה, קלנר כופר באחד היסודות המפורשים של התורה ואריסטו שצוינו לעיל: "קבל האמת ממי שאמרו" – השקפה איננה נבחנת לפי ריבוי ההולכים בה אלא לפי תוכנה. ורק עיוור וצבוע, יתיימר לבאר את דרכו של רבנו ויחד עם זאת לומר דברי כסילות שכאלה.
ועתה למינותו של קלנר, הוא חותם את דבריו בראיון במשפט הבא: "היהדות היא בסופו של דבר פרקטיקה לא פחות מאשר השקפה". כלומר, לפי קלנר, היהדות מורה לנו למחוק את יסודות הדת כאשר הם מתנגשים עם החיים המציאותיים! ובמלים אחרות, הואיל וחב"ד התעו רבים מאד אחרי ההבל, על היהדות להתחשב בכך ולמחוק מתוכה את יסודות הדת שמתנגדים לחב"ד הכסילים, כגון שלילת הגשמות, ואחדות הבורא, והחובה לעבוד רק אל אמת, ודרכי הנבואה האמיתיות, ונבואת משה רבנו, ושהתורה לא תשתנה ולא תוחלף לעולם, ועוד.
הייתכן כדבר הרע הזה? הזו היא דרכו של רבנו? הזו היא דרך האמת? גועל נפש של קלנר!
וכדי להדגיש את חומרת דבריו האחרונים שימו לב שוב לניסוחו:
"אם מתייחסים לעיקרי הרמב"ם כמחייבים – מוכרחים להודות שהוא צודק, הרי השותפות עם האלוהות זו ממש כפירה. אבל המסורת היהודית ידעה לא להגיע עד הסוף בנושא הזה. היהדות היא בסופו של דבר פרקטיקה לא פחות מאשר השקפה".
והנה לפניכם דבריו בתרגום למלים פשוטות נעדרות נכלוליות אקדמית גרמנית: אף ששיתוף הבורא בזולתו הוא בגדר כפירה לדעת הרמב"ם, המסורת היהודית אינה מחויבת עד הסוף שלא לשתף את הבורא, שהרי בסופו-של-דבר, היהדות הינה דת מעשית, ולכן היא ידעה לבטל הלכה למעשה את האיסור לשתף את הבורא, כשהפרקטיקה, דהיינו המציאות, חייבה זאת.
ובדבריו אלה קלנר מערער למעשה על שני יסודות גדולים מיסודות דתנו, היסוד השני אשר מורה לנו שהבורא הינו אחד באחדות מוחלטת שאין כמוה בעולם, וכֹה דברי רבנו:
"והיסוד השני אחדותו יתעלה. והוא, שזה עילת הכל אחד, לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג [שמכילים פרטים רבים בתוכם], ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים [כגון עצמות שנספחים לה תארים ולכן אינה אחת], ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף, אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים, וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד]".
והיסוד השני שקלנר מערער עליו הוא היסוד החמישי, שהרי לפי קלנר מותר לשתף שם שמים ודבר אחר בעבודת הבורא, ובמלים אחרות קלנר מתיר לעבוד עבודה-זרה! וכֹה דברי רבנו:
"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל-שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: 'כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".
וכבר אמר בר-יוחאי בתלמוד על קלנר: כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם!
יג. שגגת תלמוד עולה זדון
כדי להעמיק ולהבין את חומרת תעתועיו של קלנר עלינו ללמוד את הכלל ש"שגגת תלמוד עולה זדון". כלומר, ביחס לחכמים מפורסמים שֶׁמּוֹרים את הדרך, אין מקום לשגגות: ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים; ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מא):
"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.
אולם, אם אותם חכמים בעיניהם מתעים את העם ביסודות דתנו, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות שנדרש להן עיון מעמיק, אלא מדובר בעניינים פשוטים וברורים שמסורים באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה – כל-שכן וקל-וחומר שחכמי-יועצי-אשכנז גם שׂרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, וסילפו וזייפו את מקורות חז"ל, והשחיתו את דתנו בהחדרת מאות השקפות מאגיות-פגאניות – ועד עצם היום הזה הם מונעים מעצמם ומצאן מרעיתם רכישת השקפות נכונות וישרות. אלה לא רק בגדר מי שמורה "כפי אי ידיעתו", אלה בגדר מי שמורים כנגד דרך האמת במכֻוון וביודעין, תוך השחתת דרך האמת והחדרת השקפות מינות שמחריבות את עמֵּנו, וממיטות עלינו ייסורים איומים ונוראים.
אלה לא מסוג המזידים "הרגילים", אלה מסוג המזידים אשר מתעים את העם אחרי ההבל במכֻוון וביודעין, כדי לקיים את דתם ובצעם ותאוותיהם וזימותיהם והעבודה-הזרה שבידם.
ועליהם אמרו חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
ונצרף שוב את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים, וכֹה דבריו:
"וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
כל-שכן המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת ומתעים את עמֵּנו אחר השקפות מינות, וחובה לחשוף את תעתועיהם, כדי להסיר מכשול מעל עם-ישראל וכדי לקרבנו לייעודנו.
יד. אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה
במשלי (ב, יב) נאמר: "לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת", ושם פירש רס"ג: "לְהַצִּילְךָ – [החכמה והדעת] יצילוך מדרך רע ומאיש מדבר בתהפוכות", ובפירושו הארוך הוסיף:
"והנה ממה שביאר החכם שזה יהיה מפירות החכמה: [ומה הם פירות החכמה?] שבעליה ישׂנא את אנשי הרע, בין שהם אנשים או נשים, אשר לאנשים אמר בהם: 'לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת', ייחס דרך רע אל האנשים דווקא לפי שהם בעלי ההשקפות במיוחד והם נוצריהם ונושאיהם. והנה ראשית מה שיתעב ממעשיהם: אם הנהיגו מנהג רע או קבעו שיטה רעה [ונכון יותר לתרגם "דת" במקום שיטה, ובמלים אחרות קבעו דת חדשה] שהשכל מתנגד לה [השכל מתנגד להשחתת יסודות הדת ולהפיכת הדת לקורדום חוצבים]. [...]
וממידותיהם המוזרות הם התהפוכות, אמר בזה: 'לְהַצִּילְךָ [...] מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת' [מש' ב, י], לפי שאומֵר לך 'כן' ולא תשיג ממנו מאומה, ויֹאמר לך 'לא' ולא תסמוך על-כך, אמר החכם בזה שהוא [=איש התהפוכות המכזב המלהטט והמחליק בלשונו] ייפול ברעתו, כאמרוֹ: 'וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה' [מ' יז, כ]. [...] ועוד ממעשיהם: 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם' [מש' ב, טו], עניין העיקשות והנלוזות הוא, שאם נתווכחו עמך שיקרו, ואם נתעסקו עמך מרמים, ואם אמרוּ מילה, אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל. וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [מש' יא, כ]".
ובמשלי (ח, יב–יג) נאמר: "אֲנִי חָכְמָה [...] יִרְאַת יְיָ שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי", ושם אומר רס"ג בפירושו הקצר: "וכיוון שיראת ה' שונאת את הרע, לפיכך הגאווה והגסות ודרך הרע ודברי התהפוכות אני שונאתם". כלומר, החכמה שנזכרה לעיל בפסוק יב: "אֲנִי חָכְמָה" וכו', שונאת את ארבעת הדברים הללו כי יראת ה' שונאת אותם.
ובפירושו הארוך שם מוסיף רס"ג: "ומי שיש בו אחד מארבעה דברים הללו חייבים בני אדם לשׂנוא אותו כאמרוֹ: 'שְׂנֹאת רָע' ואף שנאתו עבודה [=עבודת שמים!], והם: גאה וגאון ודרך-רע ופי-תהפוכות. ופירוש גאה – זחיחות לב האדם בעצמו; וגאון – גאוותו על עמו; ודרך-רע – התנהגות המביאה לידי חשד; ופי-תהפוכות – דברים בלתי ברורים ולא יציבים".
סוף דבר
באיגרתו ליהודי תימן, הרמב"ם מבאר את היחס האמיתי שבין דת האמת לדתות השקר. הוא מסיים את דבריו שם בניתוח הסיבה להיווצרות הדתות השקריות, שאינן אלא חיקוי מגוחך ופגאני לתורת משה שנחקקה בחכמה אלהית. דברי רבנו שם מסבירים את אחד היסודות לשחצנותם של המינים האקדמיים הגרמנים כמו קלנר, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' כג–כד):
"אותן התורות המדומות, [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָהּ] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".
ובמאמר זה הוּכח, שדתו החדשה של קלנר הינה עבודה-זרה בתחפושת של מדע ואקדמיה, ואין יותר צבוע וארור ממי שמתעה את הרבים אחרי התהו בתחפושת של דרך האמת.
"כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יר' ד, כב); "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).
"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עובדיה א, ח).