מטרת המזוזה ותכליתה לדעת הרמב"ם (ביקורת רבנו הרמב"ם על רש"י) – חלק א

עודכן ב: לפני 4 ימים

מהי מטרת המזוזה? האם מטרתה לשמש כסגולה לשמירת הבית? או שמא היא נועדה לבטא רעיון נעלה ונשגב? נחל אפוא את דיוננו בבדיקת מהותה של מצות המזוזה, וכך פוסק רבנו הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה (ספ"ו):

"חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל עת שיכנס וייצא [מביתו] יפגע בייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא, ויזכור אהבתו, וייעור משנתו ושגייתו בהבלי הזמן. ויידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור-העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים: 'כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו – מוחזק לו שלא יחטא. שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר 'חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם' [תהלים לד, ח]".

תכלית המזוזה היא להזכיר לאדם את ייחוד השם ידיעתו ואהבתו בכל עת שייכנס וייצא מביתו. תזכורת זו נועדה לחזק את עמידתו הרוחנית של האדם כנגד סערות היום-יום ותהפוכות הזמן המתרגשות ובאות על האדם והאומה. זכירת בורא-עולם מחזקת את הקשר עמו, ומחדשת בקרב האדם כוחות נפש המרוממים ומשׂגבים מפני הסכנות והפיתויים האורבים לאדם מדי יום ביומו.

הרמב"ם מדגיש, כי המלאכים-השומרים הם המזכירים אשר מזכירים לאדם את מי-שאמר-והיה-העולם, ומי הם המזכירים? המזכירים הם המצוות בכלל ומצות מזוזה בפרט, שבעשייתן האדם נזכר בבורא-עולם "ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים". ברם, ללא זכירה בפועל את בורא-עולם, גם אם יהיו אלף מזוזות בביתו, האדם יהיה כעלה נידף בסערת החיים, מעורטל מהשגחת השם יתעלה, וחשוף לפגעי-הזמן ואסונותיו. רק כאשר האדם מטפח את הקשר בינו לבין השם יתעלה, הוא יהיה מוגן מפגעי-הזמן, ולא על-ידי המלאכים הנבדלים עושי דברו של היוצר, אלא על-ידי בָּרוּת שכלו וטוהר מחשבתו.

למדנו אפוא, כי מהות הקשר של האדם עם בורא-עולם תלויה ועומדת בכיווני המחשבה שהאדם פונה אליהם, וכמו שכותב רבנו בספרו מורה-הנבוכים (א, י): "ועל דרך זו אומרים גם בשפלות המחשבה, וכאשר האדם פונה במחשבתו כלפי דבר פָּחוּת מאד אומרים שהוא ירד, וכן אם פנה במחשבתו כלפי דבר נעלה ונכבד אומרים שהוא עלה". אם האדם פונה להרהר בדברים הנעלים – הקשר שלו עם בורא-עולם מתחזק ומתעבּה, ואם חלילה האדם פונה להרהר בתאוות ובהבלים – הקשר שלו עם בורא-עולם נחלש ומתדלדל, וכפי שכותב רבנו הרמב"ם במורה-הנבוכים (ג, נא):

"כבר בארנו לך, כי השׂכל הזה אשר שָׁפַע עלינו מאתו יתעלה, הוא המגע אשר בינינו לבינו. והבחירה בידך, אם תרצה לחזק את המגע הזה ולעבּוֹתוֹ – עשֵׂה, ואם תרצה להחלישו ולדקקו לאט לאט עד שתנתקהו – עשֵׂה. ואין המגע הזה מתחזק אלא בהפעלתו באהבתו וההליכה בכיוון זה כמו שבארנו. והחלשתו ודקותו תהיה בהתעסק מחשבתך במה שזולתו. [...] ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת-התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאלו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו. [...] וכן כל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא, ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל תכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [ירמיהו יב, ב]".

האם מצוות התורה נועדו לתועלת גשמית?

אחד העקרונות היסודיים ביותר בדת משה הוא, שהמצוות שנצטווינו בהם בהר סיני לא נועדו לשמש כסגולות מיסטיות דמיוניות לתועליות שונות, אלא לרומם את נפשנו לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא. וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):

"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [משלי ג, כב]". והוא הדין בעניין המזוזה, מי שרואה במזוזה סגולה מאגית שנועדה לשמירת הבית, חוטא חטא גדול לאלהים. כלומר, מי שמאמין שנישוק המזוזה עשוי להועיל לו מאיזו בחינה גשמית שתהיה, שוגה שגיאה חמורה, ועליו לחדול מיד מלנשק את המזוזה ולהתמקד בתכליתה הרעיונית הנשגבה.

זאת ועוד, מי שמתייחס לשאר המצוות כאל תיקונים או מתכונים להצלחה או לזיווג או לפרנסה או לרפואה או לכל דבר אחר אינו אלא כופר בתורה. ומכאן נבין את ביקורתו החריפה של הרמב"ם על אותם השוגים במחשבה שהמזוזה נועדה לשמירה על הבית מפני גנבים, פיצוצי אינסטלציה, שריפות, רעידות אדמה ושאר אסונות, וזה לשון הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה (ה, ה):

"מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריווח שבין פרשה לפרשה 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו הוא קמיע להניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".

למדנו אפוא, כי שתיים רעות עשו בכתבם שמות מלאכים בתוך המזוזות: א) ביטלו את מצות ייחוד השם, שהיא תכלית כל המצוות, וביטלו שתי מצוות נוספות שמובילות למצות ייחוד השם והן עבודתו ואהבתו; ב) הפכו את המצוה שנועדה לרומם את האדם לייחוד השם, לקמיע שנועד לספק טובות הנאה חומריות.


נמצא לדעת רבנו, כי אסור באיסור חמור להתייחס למצוות בכלל ולמצות מזוזה בפרט, כאל קמיע שנועד לספק לאדם הנאה או הרגשת ביטחון שביתו שמור מפני אסונות ומזיקים אמתיים או דמיוניים. אלא, תכלית כל המצוות בכלל ומצות המזוזה בפרט היא, להזכיר לאדם את "ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו"; וזאת על-ידי שהאדם, לפני כניסתו ויציאתו מביתו, יתייחד לרגע עם בוראו בהביטו במזוזה שבפתח ביתו, וייזכר שכל הבלי העולם-הזה חולפים כרוח, לעומת הנצחיות שבהישארות הנפש בחיי העולם-הבא, ורק מי שזיכך ורומם את נפשו למעלת ידיעת השם יזכה שנפשו תהיה קשורה בדעת צור העולמים.

ונצרף את דברי מָרי יוסף קאפח שם אשר מבאר (בעמ' שע), שמצות המזוזה נועדה "לשמור לבעל-הבית בצאתו לרשות-הרבים מלשגות בהרהורים [...], ומזכירה לאדם בצאתו למרחב את ייחוד ה' ואהבתו ולא יבוא לידי חטא אפילו במחשבה. [...] וחלילה חלילה לעובד ה' באמת לעשות שום מצוה לשם שמירת גופו או ביתו וכיוצא מכל ענייני העולם הזה".

האם ראוי לנשק את המזוזה?

נראה לדעת רבנו שאין צורך לנשק את המזוזה כלל, ואם המנשק מתייחס למזוזה כאל חיישן של חברת שמירה, הוא ודאי חוטא בנישוקה, הואיל והוא מחזק באמצעות פעולת הנישוק את שגייתו אחר ההבל והכפירה. לעומת זאת, אם האדם מתייחס למצות המזוזה כראוי לה, אין לו כל צורך בנישוקה הואיל והיא נועדה לחזק קשר מחשבתי נעלה.

זאת ועוד, בעצם פעולת נישוק היד יש גנאי, הואיל ומדובר במנהג קדום של עובדי עבודה-זרה, וכפי שתיאר רבנו סעדיה גאון בפירושו לספר איוב (עמ' קנו): "אבל מה שסיפר [איוב] [...] הוא תיאור מה שעושים ה'צאבה' [אומת עובדי העבודה-הזרה שבתוכם נולד אברהם אבינו] כאשר הם רואים את השמש או הירח בחצי הראשון של החודש [...] נושקים את ידיהם ומפארים אותו".

וגדולה מכולן, אם האדם רכש מזוזה שנכתבו בה שמות מלאכים בשעות מסוימות בשבוע שנועדו להצלחה, הוא לא רק עובר על עניין שיש בו שרש עבודה-זרה, אלא גם עבודה-זרה עצמה (וכפי שנראה בסידור רש"י בהמשך). כי הערצת קמיע ועבודתו הם בגדר עבודה-זרה, ונישוק מזוזה שנכתבה כקמיע היא דרך עבודתה. נמצא, שהאדם שמנשק את המזוזה כדי שזו "תחזיר לו טובה" ותשמור על ביתו וממונו – עובד עבודה-זרה.

מיהם המנחשים והחוברים הטיפשים והסכלים הכופרים בתורה?

יש להודות, כי רבים מחכמי ישראל באלף השנים האחרונות סברו, כי תכלית המזוזה היא לשמור על בית-האדם ואוצרותיו הגלויים והספונים. ובכלל, יחסם למצוות באופן כללי הוא כאל סגולות וקמיעות להפקת רווחים ותועלת חומרית. נציין כאן לדוגמה רק כמה מאותם "חכמים" במירכאות לדעת רבנו, אשר סברו שמצות המזוזה נועדה לשמש כחיישן של חברת שמירה או כפוליסת ביטוח נכס.

א) ראשון התועים והמתעים היה רש"י (צרפת, 1040–1105), ואל נא תתפלאו כי הוא כבר שגה בדברים חמורים מזאת: בהגשמת הבורא יתעלה ויתרומם ובהבנת מדרשי התורה כפשוטם. בשתי רעות חולות אלה הוא החדיר לדת משה את המיסטיקה האלילית, והכשיר את הקרקע ואף זרע את הזרעים לדת חדשה ניאו-אלילית פרו-נוצרית, הרחוקה מידיעת השם כרחוק מזרח ממערב (וכתבתי על כך סדרת מאמרים), וזה לשונו בסידורו (בסימן תנה), שם הוא מתאר את אופן כתיבת המזוזה ותכליתה לפי דמיונו:

"ואינה נכתבת אלא בשני בשבת בשעה חמישית בתחילת חמה, במלאך רפאל הממונה באותה שעה, ונכתבת בחמישי בשבת בשעה רביעית במלאך ענאל הממונה על אותה שעה, וכן תפילין וקמיעות הנכתבין באותה השעות מצליחין [...]. וצריכה להיכתב בכ"ב שורות. וצריכה מלאכים בסוף שורות 'הדברים' מיכאל, ובסוף שורות 'ובשכבך' גבריאל, ובסוף 'מצוה' עזריאל [...]".

לדעת הרמב"ם, יש בדברי רש"י הללו כמה וכמה איסורי תורה חמורים ביותר:

1) "וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" – וזה לשון רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י): "אי זה הוא מעונן? אלו נותני העתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני".

ובהלכה הבאה פוסק רבנו כך:

"אסור לעונן. אף-על-פי שלא עשה מעשה, אלא הודיע אותן הַכְּזָבִים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים [=האסטרולוגים], הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויקרא יט, כו]".

2) פנייה למלאכים היא בגדר עבודה-זרה – כתיבת המזוזה באותן השעות שהמלאכים "ממונים עליהן", היא פעולה שנועדה להוריד שפע מהמלאכים, ובזאת היא מחזקת את רוממותם ומטשטשת את ייחודו ויחידותו של בורא-עולם שאין עוד מלבדו (ובעניין זה הרחבתי במאמרי: "הפיוט שלום עליכם – שלום שלום ואין שלום").

3) שיבוש מצות התפילין – רש"י משבש גם את מצות התפילין והופך אותה גם-כן לקמיע שנועד להועיל בענייני העולם-הזה, בכך הוא מקנה למעשה למצות המזוזה מעמד של בנין-אב לכל המצוות שבתורה, כלומר שכולן נועדו לתועלת ענייני העולם-הזה.

4) הנחלת אמונת ההבל בקמיעות – הקמיעות הם מכלי העבודה-הזרה הקדומים והיסודיים ביותר, ומאז ומעולם שימשו הקמיעות את עובדי-האלילים כדי להשיג תועליות מיסטיות לפי דמיונות שווא ומדוחים. נמצא, שהאמונה בקמיעות יסודה בעבודה-זרה, וכל המאמין בהם מתפלש בזוהמת עבודה-זרה (ועל עניינים אלה ראו בהרחבה במאמרי "מבט למיסטיקה ולאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם"). וזה לשון רבנו בפירושו למסכת עבודה-זרה (ד, ז):

"ואחר כך הרכיבו [עובדי העבודה-הזרה הקדמונים] שקר אחר על השקר הזה הראשון [השקר הראשון הוא האמונה שיש זמנים "טובים" וזמנים "רעים" הנקבעים לפי מערך הכוכבים בשמים], והוא [=השקר השני] ה"טלאסם" [=הקמיע לכל צורותיו]. ואמרו, שאם היה כוכב האושר פלוני במקום פלוני המתאים לו, עושין צורה באופן כך וכך, ומביאין בה מן התועלת כך וכך".

האמונה בקמיעות היא השלב השני בהתפתחות העבודה-הזרה, והיא בגדר שורש עבודה-זרה וכפסע מן העבודה-הזרה גופה, וזה לשון רבנו בהמשך דבריו שם: "ואחר כך הרכיבו שקר שלישי על זה השני והוא עבודה-זרה". כלומר, השקר השלישי שהורכב על השני היה טענתם, שהקמיע או הצורה, "אם מקטרין לה [=לצורה] בדבר פלוני [=דהיינו שׁשׂוֹרפים קרבן או צמחים לפני הצורה] ומתפללין לה בתפילה פלונית ומשתחווים לה [בעת עליית כוכבים או מזלות מסוימים] [...] הרי היא מסלקת נזק כוכב פלוני, ומביאה תועלת כוכב פלוני". וזו עבודה-זרה גופה, ומי שמנשק את המזוזה מתוך מחשבה שהיא קמיע לשמירה ולתועלת חומרית, עובד עבודה-זרה, כי זו דרך עבודתה.

5) כתיבת שמות מלאכים במזוזה היא כפירה בתורה, אשר נובעת מן ההשקפה הרקובה שמצות המזוזה נועדה לשמירת הגוף והנכסים מכל מרעין בישין.

ויודע אני כי רבים הם שהמליכו את רש"י עליהם לאלוה, והם יתקפו אותי בחמת זעם, ולכן אני מבקש לצטט שוב את דברי רבנו החריפים על רש"י, וכל מי שמקדש פרשנדתא מבלי לבדוק את השקפותיו וכתביו, עובד אלהים אחרים, וזה לשון רבנו: "אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו הוא קמיע להניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".

כתיבת שמות מלאכים או שמות אחרים במזוזה, הופכת את מצות המזוזה, ממצוה שנועדה לרומֵם את הנפש, לפעולה שמזהמת את הנפש – בהחדירה למחשבה את ההשקפה הנפסדת שמצוה זו מיועדת לשמירה ולהפקת תועלת חומרית, וכלשון רבנו: "קמיע להנאת עצמן". ולא אתפלא כלל אם תפיסתם המחשבתית המעוותת של חכמי אשכנז, שהובילה אותם לעשות את התורה קרדום לחפור בה, מנעה מהם גם להבין שיש למצות המזוזה תכלית שלא מעורבת בה הנאה חומרית ותועלת ממונית.

בתמונת שער הרשומה: נשיא המדינה ראובן ריבלין קובע מזוזה בטקס חניכת שערי הכניסה המחודשים של משכן נשיאי ישראל, אוקטובר 2017.


התמונה מאת: Mark Neyman / Government Press Office (Israel)

רישיון: CC BY-SA 3.0

מטרת המזוזה ותכלית לדעת הרמבם - ביקורת ר
.
Download • 144KB

92 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!