מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין?

בפי כומרים אורתודוקסיים ממסדיים רבים שגור הביטוי: "הנח להן לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין". הכומרים הללו נוהגים לנפנף בביטוי הזה בכל מקום שהם יודעים או אפילו במקום שיש רק ספק שמא הציבור יתרעם על פסיקתם. חוששים הם מאד מתרעומת הציבור מפני שהם כומרים רודפי בצע ושררה, ויודעים הם היטב, כי כדי לשמור על שררתם ומעמדם ויוקרתם ושלל טובות ההנאה הנלוות אליהן, עליהם להיות אנשי דת אשר נוחים לציבור.


כלומר, משכורותיהם ושלל טובות ההנאה הנלוות לתפקיד: כבוד, שררה ומעמד וכן כוח חברתי ולעתים קרובות אף כוח פוליטי, הינם בגדר שוחד אשר מדרדר אותם למעול בתפקידם כאנשי ציבור, ולהפוך למעשה למנהיגים שנשלטים על-ידי רוח ההמון ושאיפותיו הבהמיות. ויתרה מזאת, במשך הזמן, השוחד מטמטם ומעוור כליל את עיני כומרי הדת, עד שנדמה להם שזו הדרך להנהיג את עם-ישראל, זו הדרך לחנך וללמד ולהורות לעם-ישראל את הדרך הנכונה.


ברם, זו דרך רעה מאד, מפני שכומרי-הדת הופכים להיות עבדים משועבדים ונרצעים גם להמון אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ובמשך הזמן גם לתאוותיהם ולרדיפת הבצע והשררה – ולאחר שנפשם טומטמה והושחתה, הטמא הופך בעיניהם לטהור והטהור לטמא. כך הם אפוא מתבוססים ברדיפת בצע כבוד שררה ותקציבים, מתוך ההזיה שזו היא הדרך לרומם את קרנה של דת משה, אך למעשה הם מחללים-שם-שמים ומעוותים ומסלפים ומחריבים את הדת על בסיס יום-יומי, וזאת כדי שהדת החדשה שיצרו תתאים למעלליהם ולתעלוליהם.


נמצא, שבכל מקום שכומרי הדת יודעים שהציבור עלול להתרעם על פסיקתם וישנה סכנה שמא יבולע למעמדם ולשררתם, הם מנפנפים בביטוי: "הנח להן לישראל", כאילו מדובר במנטרה הלכתית אשר פותרת את כל הבעיות ומכשירה את כל השרצים. עד-כדי-כך כומרי הדת נזהרים להישאר ב"אזור הבטוח" שבו כולם אוהבים אותם ומשבחים את תפקודם, עד שהם כאמור סילפו את דת משה ואף ביטלו הלכה למעשה את מצות התוכחה לחלוטין!


אמנם, יש מקומות שגדולי ההלכה פוסקים הלכות שאינן פופולריות, כגון בעניין האיסור להשתמש ב"פלאפונים חכמים", אך אל תטעו, גדולי האסלה ועסקניהם מחשבים כל העת חישובים של "עלות-תועלת", ובעניין זה הם מבינים היטב, שחדירת המדעים וההשכלה וכן התרבות המערבית לבתי חסידיהם השוטים, עלולה לחשוף את תרבות הרשע הפשע האלילות וההזיות שהם עמלו עליה במשך מאות רבות בשנים. קצרו של דבר, אלמלא הסכנה הגדולה לחשיפת שקריהם מינותם ובערותם, הם לא היו מקדשים מלחמה כנגד האינטרנט. לעומת זאת, ראו כיצד גדולי האסלה מעודדים את העבודה-הזרה במירון, ולא רק גדולי האסלה המינים, אפילו גדולי האסלה שיודעים שמדובר בעבודה-זרה (כמו הדרדעים השכירים הממסדיים), אפילו הם שותקים ומחרישים, ובמלים אחרות הם אומרים "הנח להן לישראל"...


א. סוגיות בספרות חז"ל


א.1) המקור הראשון שבו נזכר הביטוי הנדון הוא בתוספתא במסכת סוטה (ליברמן טו, י):


"אמר ר' ישמעאל: מיום שחרב בית-המקדש דין הוא [=ראוי לפסוק] שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, אלא שאין בית-דין גוזרין על הציבור דברים שאין יכולין לעמוד בהן. הוא היה אומר: הואיל ועוקרין את התורה מבינותינו נגזר על העולם שהוא [=שיהיה] שָׁמֵם. [כלומר] שלא לישא אשה, ושלא להוליד בנים, ושלא להקים שבוע בן [=שלא לקיים ברית מילה], עד שלא שיכלה זרעו של אברהם מאליו, אמרו לו: מוטב להן לציבור שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".


נשים לב כי תוספתא זו עוסקת בגזרות חכמים, כלומר הביטוי שאנו עוסקים בו עשוי לחול אך ורק בגזרות ומצוות דרבנן. והדגשתי שהוא רק "עשוי לחול", כי חלקה השני של התוספתא שבו הביטוי הנדון מופיע בפועל גולש לתחומי המדרש, שהרי לא יעלה על הדעת שתתבטלנה מצוות יסודיות בתורה כגון מצות פרו ורבו, ויתבטל יישובו של עולם בגלל שבית-המקדש חרב. אלא, ודאי שחלקה השני נועד לשמש כהטפה מוסרית, לעורר אותנו על חומרת חורבן בית-המקדש – ובימינו אנו זקוקים מאד למוסר זה, כי רבות הן גזרות חז"ל שנפסקו להלכה בעניין החורבן שאינן מקוימות בימינו, והכאב על החורבן והעדר האמת נעדר כמעט לחלוטין.


א.2) המקור השני נמצא בתלמוד הירושלמי (ונציה) מסכת עירובין (א, א):


"מבוי עקום ומפולש, ר' יוחנן אמר: נותן לחי וקורה מיכן ועושה צורת פתח מיכן. ריש לקיש אמר: נותן לחי או קורה ומתיר. [...] ריש לקיש טלטל כדעתיה, ר' יוחנן לא אסר ולא טלטל, אמר ר' יוחנן: הניחו לבני מבוי שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".


מבוי המפולש הוא דרך בין בתי מגורים שיש אליה גישה וכניסה משני הצדדים. ריש לקיש ור' יוחנן נחלקו בשאלה: כיצד צריך להיות ההיכר במבוי מפולש כדי שיוּתָּר לטלטל בו בשבת. לדעת ריש לקיש די להציב לחי או להניח קורה באחד הצדדים המפולשים, ולדעת ר' יוחנן צריך גם להניח לחי או קורה בצד מפולש אחד, וגם להציב צורת-פתח בצד המפולש השני.


רבנו הרמב"ם פוסק בהלכות שבת (יז, ב) כר' יוחנן כפי כללי הפסיקה, וכֹה דבריו:


"והיאך מתירין מבוי מפולש? עושה לו צורת פתח מכאן, ולחי או קורה מכאן".


עתה עלינו להבין האם מדובר בדין דאורייתא או בדין דרבנן? ובכן, המבוי המפולש שנידון בהלכה זו הוא בגדר כרמלית, דהיינו איסור הטלטול בו הוא מדרבנן בלבד, שהרי רבנו פוסק בהלכות שבת (יז, י): "אבל צורת הפתח או לחי וקורה – אינן מועילין בהכשר רשות הרבים", כלומר, אם היינו עוסקים במבוי שדינו כרשות הרבים, כלל לא היו דנים להכשירו בלחי וקורה וכו', מפני שהכשרו הוא בדרך אחרת לחלוטין וכמו שרבנו קובע בהלכות שבת (יז, י).


וזאת גם הסיבה שריש לקיש מסתפק בלחי או קורה ואינו דורש היכר נוסף, שהרי מדובר במבוי שדינו דרבנן, כך שתוספת ההיכר של ר' יוחנן היא דרבנן על דרבנן! כלומר, הדין אשר בעניינו אומר ר' יוחנן: "הניחו לבני מבוי" וכו', נוגע לעניין שהוא דרבנן מראשיתו ועד אחריתו.


ואף יתרה מזאת! אין שום ספק כי ר' יוחנן אמר "הניחו לבני מבוי" וכו', רק מפני שריש לקיש חלק עליו, ועשה מעשה בעצמו באותה שבת. כלומר, רק בְּמקום שההלכה עדיין לא חלוטה וחתומה, ניתן לומר בדינים דרבנן "הנח להן". ברם, לאחר שנחתם התלמוד וההלכה נפסקה כר' יוחנן, אין ראיה מן התלמוד הירושלמי שניתן לומר "הנח להן", אלא, יש ללמד ולהזהיר את בני המבוי שאינם מקפידים על ההלכה! וכפי שפוסק רבנו בהלכות שבת (יז, ג): "והיאך מתירין מבוי מפולש? עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. ומבוי עקום תורתו כמפולש".


לסיכום, מן התלמוד הירושלמי אין ראיה שניתן לומר את הביטוי: "הנח להן" אפילו בדינים דרבנן, מפני שמדובר שם במציאות ייחודית מאד שבה ההלכה טרם נפסקה באופן אחיד.


א.3) המקור השלישי מופיע בתלמוד הבבלי מסכת ביצה (ל ע"א), וכך מובא בתלמוד שם בשתי הפסקות לקמן:


"אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: תנן, אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא קא חזינן דעבדן הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי! אמר ליה: ולטעמך, הא דאמר רבה: לא ליתיב איניש אפומא דלחיא [לא ישב אדם בקצה המבוי על גבול רשות הרבים] דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי [שמא יתגלגל לו חפץ ויבוא לטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים שהוא איסור תורה]. והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי!


אלא, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. הכא נמי – הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. סבור מינה הני מילי – בדרבנן, אבל בדאורייתא – לא. ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד חשכה ולא אמרינן להו ולא מידי".


בראש הסוגייה נידונים דינים דרבנן: "אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין" בשבת, ואף בהמשכה נידון דין דרבנן, לפיו אסור לשבת בקצה המבוי לצד הלחי, שמא יתגלגל חפץ לרשות הרבים, ויחזירוהו למבוי, ותוך-כדי-כך יעבירוהו ארבע אמות ברשות הרבים שהוא איסור תורה. כלומר, הביטוי "הנח להן" עוסק אך ורק בדינים דרבנן! זאת ועוד, מסקנת הגמרא הראשונה והפשוטה היא, שהביטוי "הנח להן" וכו' הוא רק בדינים דרבנן: "סבור מינה הני מילי – בדרבנן, אבל בדאורייתא – לא". אך מסוף הדברים עולה שגם בדינים דאורייתא הביטוי הנדון תקף.


ברם, עיון נוסף מעלה שסוף הסוגייה הנדונה, לפיו גם בדינים דאורייתא יש לומר "הנח להן", הוא תוספת של המינים האירופים הזייפנים, שהרי לא רק שהסוגייה הזו עצמה במסכת ביצה עוסקת אך ורק בדינים דרבנן, אלא שכבר ראינו לעיל, שגם בתוספתא וגם בירושלמי, הביטוי הנדון נאמר אך ורק על דינים דרבנן, ואף לא על סתם דינים דרבנן: שהרי בתוספתא מדובר על דין דרבנן שהוא על דרך החסידות המופלגת, ואף נוגע נגיעה רחבה בעניינים אגדיים ומדרשיים שמטרתם היא הטפה מוסרית ותו לא; וגם בירושלמי מדובר בדין דרבנן שהוא מקרה מאד מיוחד שבו עדיין לא נפסקה ונחתמה ההלכה, וריש לקיש אף עשה מעשה וטלטל בעצמו בשבת באותו המבוי, כלומר, רק בעניין רחוק ונדיר כזה יש מקום לומר "הנח להן" וכו'.


לפיכך, אין ספק שמדובר בתוספת של זייפני המינות, ואיני צריך לנדוד לעיין בכתבי-יד, מפני שרבנו חננאל כבר מעיר שם שמדובר בשתי נוסחאות של התלמוד, והנה דבריו לפניכם:


"והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא שבקינן להו [עד כאן לפי נוסח אחד]. נוסחה אֻחרינא: לא שנא בדרבנן ולא שנא בדאורייתא, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא וקא אכלו וקא שתו עד חשיכה ולא אמרי להו ולא מידי".


וכאמור, איך יעלה על הדעת שהביטוי "הנח להן" עוסק גם באיסורי תורה? והלא כל הדוגמאות שחכמים מביאי