מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין?

עודכן ב: 12 אוק 2019

בפי רבנים ממסדיים רבים שגור הכלל ההלכתי: "הנח להן לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין". ובכל מקום שקשה להם או שאינם רוצים להתמודד עם האמת, הם בוחרים להישאר ב"אזור הבטוח" שבו כולם אוהבים אותם ומשבחים את תפקודם. וכבר אמרו חז"ל, כי אם ראית רב שכל הציבור בכללותו שבע-רצון מפָּעלו, דע כי יש דברים בגו, ואם אין בהם משטינים ומקטרגים, סימן רע הוא לאותו רב שהרי אינו מוכיחם. ובימינו בטלה מצות התוכחה כמעט לחלוטין, וכל רב שׂכיר נזהר מאד ובורח תדיר לכלל הזה לפי דמיונו, כדי שלא לסכן את משׂרתו שׂררתו ומשׂכורתו.


א. סוגיות בספרות חז"ל


א.1) המקור הראשון שבו נזכר כלל זה הוא בתוספתא במסכת סוטה (ליברמן) טו, י:


"אמר ר' ישמעאל: מיום שחרב בית-המקדש דין הוא [=ראוי לפסוק] שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, אלא שאין בית-דין גוזרין על הציבור דברים שאין יכולין לעמוד בהן. הוא היה אומר: הואיל ועוקרין את התורה מבינותינו נגזר על העולם שהוא [=שיהיה] שָׁמֵם. [כלומר] שלא לישא אשה, ושלא להוליד בנים, ושלא להקים שבוע בן [=שלא לקיים ברית מילה], עד שלא שיכלה זרעו של אברהם מאליו, אמרו לו: מוטב להן לציבור שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".


נשים לב כי תוספתא זו עוסקת בגזרות חכמים, כלומר הכלל שאנו עוסקים בו עשוי לחול אך ורק בגזרות ומצוות דרבנן. והדגשתי שהוא רק "עשוי לחול", כי חלקה השני של התוספתא נוגע לעניינים מדרשיים לחלוטין, שהרי לא יעלה על הדעת שתתבטלנה מצוות יסודיות בתורה כגון מצות פרו ורבו, ויתבטל יישובו של עולם בגלל שבית-המקדש חרב. אלא ודאי שחלקה השני נועד לשמש כהטפה מוסרית, לעורר אותנו על חומרת חורבן בית-המקדש. ובימינו אנו זקוקים מאד למוסר זה, כי רבות הן גזרות חז"ל שנפסקו להלכה בעניין החורבן שאין מקיימים בימינו, והכאב על החורבן והעדר האמת נעדר כאמת.


א.2) המקור השני נמצא בתלמוד הירושלמי (ונציה) מסכת עירובין (א, א): "מבוי עקום ומפולש, ר' יוחנן אמר: נותן לחי וקורה מיכן ועושה צורת פתח מיכן. ריש לקיש אמר: נותן לחי או קורה ומתיר. [...] ריש לקיש טילטל כדעתיה, ר' יוחנן לא אסר ולא טילטל, אמר ר' יוחנן: הניחו לבני מבוי שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".


מבוי המפולש הוא דרך בין בתי מגורים שיש כניסה אליה משני הצדדים. ריש לקיש ור' יוחנן נחלקו בשאלה: כיצד צריך להיות ההיכר במבוי מפולש כדי שיותר לטלטל בו בשבת. לדעת ריש לקיש די להציב לחי או להניח קורה באחד הצדדים המפולשים, ולדעת ר' יוחנן צריך להניח לחי או קורה בצד מפולש אחד, וגם להציב צורת-פתח בצד המפולש השני.


לדעת רבנו הרמב"ם בהלכות שבת (יז, ב), היכר הקורה או הלחי נחשבים כאילו "סתם רוח רביעית, [...] ודין תורה, בשלוש מחיצות בלבד מותר לטלטל". כלומר, די בהיכר אחד מצד אחד כפי שפוסק ריש לקיש כדי להתיר לטלטל במבוי זה מדין תורה. נמצא, שר' יוחנן חולק על ריש לקיש בהלכה מדרבנן, כלומר הכלל "הנח להן" נוגע אך ורק לדינים דרבנן.


ויתרה מזאת, אין שום ספק כי ר' יוחנן אמר "הנח להן", רק בגלל שריש לקיש חלק עליו, ועשה בעצמו מעשה באותה שבת. כלומר, רק במקום שההלכה עדיין לא חלוטה וחתומה, ניתן לומר בדינים דרבנן "הנח להן". ברם, לאחר שנחתם התלמוד וההלכה נפסקה כר' יוחנן, אין ספק שגם במקרה זה אין לנקוט בכלל "הנח להן", אלא יש ללמד ולהזהיר את בני המבוי שאינם מקפידים על ההלכה. וזה לשון רבנו שם (יז, ג): "והיאך מתירין מבוי מפולש? עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. ומבוי עקום תורתו כמפולש".


וגדולה מכולן, כל עצם דיני היתר טלטול במבוי הוא דרבנן, שהרי מבוי מוגדר ככרמלית, וזה לשון רבנו שם (יד, ד): "איזו היא כרמלית? [...] וכן קרן זווית הסמוכה לרשות הרבים, והוא המקום שמוקף שלוש מחיצות, והרוח הרביעית רשות הרבים, כגון מבוי שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית". ובכרמלית כידוע אסור לטלטל רק מדרבנן, וזה לשון רבנו שם (כד, יא): "קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון [...] או טלטל בכרמלית – אין בית דין מצווין להפרישו. וכן אם הניחו אביו – אין ממחין בידו".


ואף שמדובר בירושלמי במבוי מפולש, כל מבוי מפולש שאין ברחבו שש-עשרה אמה – הרי הוא ככרמלית, וכפסק רבנו שם (יד, ו). וקשה מאד להניח כי מחלוקת ריש לקיש ור' יוחנן היא במבוי רחב כרשות הרבים, כי אז לא היו קוראים לו מבוי, שהרי הוא פתוח לרשות הרבים ודינו כרשות הרבים, ולא היה די בהיכר כדי לטלטל בו, אלא היה צורך בפתרון אחר לחלוטין, וכמו שפוסק רבנו (שם יד, י): "שני כתלים ברשות הרבים, והעם עוברים ביניהם. כיצד מכשיר ביניהם? עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן, ואחר כך ייעשה ביניהם רשות היחיד. ואינו צריך לנעול הדלתות, אבל צריך שיהיו ראויות להינעל. [...] אבל צורת פתח, או לחי וקורה – אינן מועילין בהכשר רשות הרבים".


לאור האמור, יש להבין את דברי רבנו לעיל: "ודין תורה, בשלוש מחיצות בלבד מותר לטלטל", כך: לפי הגדרת רשות היחיד מן התורה, רק בשלוש מחיצות בלבד מותר לטלטל, אך הוא הדין בכל מקום שלא אסרה תורה במפורש לטלטל – מותר לטלטל.


א.3) המקור השלישי נמצא בתלמוד הבבלי מסכת ביצה (ל ע"א), וכך מובא שם:


"אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: תנן, אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי! אמר ליה: ולטעמך, הא דאמר רבה: לא ליתיב איניש אפומא דלחיא דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי (ארבע אמות ברשות הרבים). והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי! אלא, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. הכא נמי – הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. סבור מינה הני מילי – בדרבנן, אבל בדאורייתא – לא. ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי".


הסוגיה פותחת בדינים דרבנן: "אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין" בשבת, וממשיכה בדינים בדרבנן: שאסור לשבת בקצה המבוי לצד הלחי, שמא יתגלגל חפץ לרשות הרבים, ויחזירוהו למבוי ותוך כדי כך יעבירוהו ארבע אמות ברשות הרבים שהוא איסור תורה. כמו כן, מסקנת הגמרא הראשונה והפשוטה היא, שהכלל "הנח להן" וכו' הוא רק בדינים דרבנן: "סבור מינה הני מילי – בדרבנן, אבל בדאורייתא – לא". אך מסוף הדברים עולה שגם בדינים דאורייתא הכלל הזה תקף.


ברם, סוף הסוגיה הזו קשה מאד, שהרי ראינו לעיל גם בתוספתא וגם בירושלמי, שהכלל הנידון נאמר אך ורק על דינים דרבנן, ולא סתם דינים דרבנן: בתוספתא מדובר על דין דרבנן שהוא על דרך החסידות המופלגת, ואף נוגע נגיעה רחבה בעניינים אגדיים שמטרתם הטפה מוסרית ותו לא. וגם בירושלמי מדובר בדין דרבנן שהוא מקרה מאד מיוחד שבו עדיין לא נפסקה ההלכה ונחלטה, וריש לקיש אף עשה מעשה בעצמו להתיר באותו המקום, רק בעניין רחוק ונדיר כזה יש מקום לומר "הנח להן" וכו'.


רבנו חננאל בתלמוד פותר את הקושי, הוא מבאר כי יש שתי נוסחאות בתלמוד: הראשונה היא רק עד "סבור מינה הני מילי – בדרבנן, אבל בדאורייתא – לא", והשנייה כוללת את המשך הדברים. ונראה די ברור, כי בעניין כל כך חשוב שנוגע לביטול מצות התוכחה מעם-ישראל כמעט כליל, ועלול להביא להפקרות דתית ומוסרית מוחלטת, אין להקל ראש ולסמוך על מקום שיש בו שיבושי נוסחאות. אלא עלינו לסמוך על הנוסחה הקרובה להיגיון ולשכל הישר, והקרובה לשאר הסוגיות מספרות חז"ל שעוסקות בנושא. ולקמן אף נראה כי בדרך זו הלך רבנו הרמב"ם.


בעקבות פוסקים אחרים, הרמ"א הרחיב מאד את השימוש בכלל הזה לכל האיסורים, אך אפילו בעיניו ובעיני שאר הפוסקים היה קשה להחיל את הכלל הזה בכל דיני התורה. ולכן הם המציאו חילוק שאין לו שום יסוד בתלמוד, וזה לשון הרמ"א (או"ח תרח, ב): "והוא הדין בכל דְּבַר איסור אמרינן: 'מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין'. ודוקא שאינו מפורש בתורה, אף-על-פי שהוא דאורייתא. אבל אם מפורש בתורה – מוחין בידן". והאם ראוי לעשות הבחנה בין הדברים שניתנו לנו בסיני? האם ראוי לעשות חילוק קראי כזה, בין הדברים הכתובים לבין הדברים שניתנו לנו בתורה שבעל-פה? והלא איסור ערוות בתו לא נאמר במפורש בתורה ולמדוהו בקל וחומר מבת בתו...


ב. פסיקת רבנו הרמב"ם


כלל זה מופיע בדברי רבנו פעם אחת בלבד והוא בהלכות שביתת עשור (א, ז): "מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין". ברם, כפי שנראה להלן כלל זה עוסק אך ורק בדיני דרבנן, ולא סתם דיני דרבנן, אלא דיני דרבנן מסוימים ומצומצמים מאד מאד, ובהתאם לרובן המכריע של סוגיות חז"ל שראינו לעיל, ובהתאם להיגיון ולשכל הישר. ברם, טרם שנראה את דברי רבנו בעניין זה וכתשתית לדיון, עלינו לברר את דעת רבנו בשאלת חובת הוספת מחול על הקודש ביום-הכיפורים: האם היא מן התורה או מדברי חכמים?


וזה לשון רבנו שם: "[א] מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי [...]. [ד] מצות עשה אחרת יש ביום-הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתיה [...]. [ה] וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו, או לסוך בו, או לנעול את הסנדל, או לבעול. ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה שנאמר: 'שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן' [ויקרא טז, לא] – 'שַׁבַּת' לעניין מלאכה, 'שַׁבָּתוֹן' לעניינים אלו. ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה. אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל – מכין אותו מכת מרדות".


נראה ברור לדעת רבנו, כי רק עשיית מלאכה ואכילה ושתיה אסורות מן התורה, ואילו שאר האיסורים תוקפם מדרבנן בלבד. כמו כן, אף-על-פי ששאר העינויים שנזכרו אינן אלא מדרבנן, רבנו לא נמנע להביא ראיה על דרך האסמכתא מפסוק בתורה "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן", ואף לא נמנע לקרוא להן בפירוש "מצוה" – "ומצוה לשבות מכל אלו" וכו'.


לאחר שרבנו סיים לדון באיסורי התורה (מלאכה, אכילה ושתיה), ולאחר שכבר החל לדון באיסורי דרבנן (=רחיצה, סיכה, נעילה, ובעילה), הוא חוזר ללמד אותנו פרטים שנוגעים לאותם איסורי דרבנן, וזה לשונו שם בהלכה ו:


"כשם ששבות מלאכה [=דאורייתא] בין ביום ובין בלילה, כך שבות של עינוי [=דאורייתא ודרבנן] בין ביום בין בלילה. וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, שנאמר: 'וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב' [ויקרא כג, לב]. כלומר, התחל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי. וכן ביציאה שוהה מעט מלילי אחד-עשר סמוך לעשירי, שנאמר: 'מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם' [שם]".


נשים לב, רבנו דן בהלכה זו בכלל העינויים, גם בעינויים שהם מהתורה וגם בעינויים שהם מדרבנן, ובכולם רבנו פוסק שיש להוסיף מן החול על הקודש. ויש לשאול, וכי יעלה על הדעת שיש מצוה מן התורה להוסיף מחול על הקודש בעינויי דרבנן?! אלא ברור ופשוט לדעת רבנו, כי תוספת עינויי יום-הכיפורים מן החול על הקודש היא דרבנן בלבד, וכמו שלא נמנע רבנו להביא ראיה על דרך האסמכתא בהלכה הקודמת לדינים דרבנן, כך לא נמנע לעשות כן בהלכה זו.


ויתרה מזאת, רבנו נוקט בלשון שממנו עולה בפשטות שהתוספת היא מצוה מדרבנן, שהרי הוא אומר "וצריך להוסיף", ואינו אומר "ומצות עשה מן התורה להוסיף" או "מצוה מן התורה להוסיף", וכמו שכתב בהלכות הקודמות כאשר הוא מבאר את דיני התורה. נעבור עתה להלכה שחותמת את הפרק, ובה נזכר הכלל "הנח להן" וכו', וזה לשונו:


"נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש, אין ממחין בידן, שלא יבואו לעשות בזדון. שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו. והנח להן שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכן כל הדומה לזה".


גם מהלכה זו עולה בבירור, שתוספת עינוי מן החול על הקודש ביום-הכיפורים לדעת רבנו היא דרבנן בלבד, שהרי רבנו פוסק "שמצוה להוסיף" ואינו אומר "שמצוה מן התורה להוסיף". כמו כן, וכי יעלה על הדעת שרבנו יותיר את דין התוספת לסוף הפרק, לאחר שכבר סיים לדון בדיני דאורייתא ודרבנן, אם היא הייתה באמת מן התורה?!


וכבר הגיע למסקנה זו מָרי יוסף קאפח (אות יז), אלא שהוא אינו מנתח את לשון רבנו וסדר הלכותיו, אלא פונה לבאר את שתי הברייתות החלוקות בעניין זה, וטוען שרבנו פוסק כברייתא שלפיה התוספת מחול על הקודש היא דרבנן, ולא רק ביום-הכיפורים אלא גם בשבתות ובימים-טובים. ולעניות דעתי נראה, שאין צורך להפליג לסוגיות התלמוד כדי להבין שלדעת רבנו מצות התוספת מחול על הקודש היא דרבנן בלבד, ובהתאם לרובן המכריע של סוגיות חז"ל שראינו לעיל, ובהתאם להיגיון ולשכל הישר.


וזה לשון מָרי שם (אות יז): "ולפיכך לית ליה לרבנו תוספת מן התורה כלל, לא במלאכה בשבתות ויום-הכיפורים ולא בימים טובים, וכן לית ליה לרבנו תוספת מן התורה לעינוי מן התורה כלל, וכל התוספות בין למלאכה בין לעינוי אינן אלא דרבנן בלבד [...]. והאי דקא נסיב הכא קרא ד'וְעִנִּיתֶם' לתוספת, על דרך הרמז והאסמכתא בלבד. וזה נראה לי פשוט בדעת רבנו והוא תואם את לשון התלמוד וכללי הפסק". מכל מקום, מסקנת הדברים היא שלדעת רבנו הכלל "הנח להן" וכו' חל אך ורק על מצוות דרבנן.


ג. האם כלל זה חל באופן גורף על כל המצוות דרבנן?


כדי להשיב על שאלה זו נעיין בסוף דברי רבנו בהלכה, שם הוא מוסיף ארבע מלים נדירות מאד במשנה-תורה: "וכן כל הדומה לזה". ביטוי זה מופיע רק פעמיים בכל רחבי משנה-תורה, ולעומת זאת הביטוי "וכן כל כיוצא בו" מופיע במשנה-תורה כ-1630 פעמים!


נראה אפוא, כי הביטוי "וכן כל הדומה לזה", אף שהוא נועד לאפשר לנו לכלול נסיבות נוספות לגדרי ההלכה, מטרתו לצמצם את אפשרות ההכללה מפני שהוא מחייב דווקא נסיבות שהן דומות לנסיבות שתוארו בהלכה. ברם, הביטוי "כיוצא בו" משמעותו כוללת ומקיפה יותר – כל מה שניתן להכליל מאיזה צד של השוואה, דימוי או היקש.


כלומר, הדגשת רבנו "וכן כל הדומה לזה" באה לצמצם את הכלל "הנח להן" וללמדנו שדווקא בעניין שנוגע לנשים אשר שוגות לעבור על מצות חכמים ואין אפשרות לפקח עליהן, דווקא בעניין שדומה לזה אפשר לומר "הנח להן" וכו'. ואם ישאל השואל, ושמא ביטוי זה "וכן כל הדומה לזה" אינו נועד לצמצם אלא להרחיב? כלומר, שכל דבר הדומה אפילו דמיון רחוק יש להחיל עליו את הכלל: "הנח להן" וכו'? נשיב, כי רבנו בעצמו טורח לצמצם את הכלל "הנח להן" גם במתן נימוק נוסף לחלותו: "שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו". כלומר, אם יש באפשרות האיש להזהיר – כלל זה אינו תקף ועל האיש להתרות ולהזהיר את נשיו.


לאור כל זאת, בלתי סביר בעליל שרבנו התכוון לכלול בכלל הזה את כל המצוות מדרבנן. ובנוסף לכך, לא יעלה על הדעת שבכל מקום שנשינו עוברות על מצוה מדרבנן נתעלם ממעשיהן?! אלא כאמור, כלל זה אינו אלא בדברים שדומים להלכה המקורית, דהיינו בעניינים שקשורים לנשים ולתקנות חכמים. וכל זה בתנאי כמובן שאין באפשרות האיש להשגיח על נשיו שינהגו כהלכה. כלומר, כלל זה מצומצם מאד מאד!


לסיכום, כלל זה נוגע בקומץ דיני דרבנן ואינו נוגע כהוא-זה בדיני תורה, ולא לחינם בוחר רבנו לסייג את הכלל "הנח להן" בביטוי "וכן כל הדומה לזה". רבנו מבקש ללמדנו ולהזהירנו, כי כלל זה איננו גורף וכולל, ולכן הוא מגביל ומצמצם את אפשרות ההכללה שבו דווקא לעניינים ולאופנים הדומים להלכה המקורית. כלומר, אין להרחיב את הכלל הזה לכל מצוות דרבנן, אלא רק למצוות דרבנן שדומות במהותן ובפרטיהן למצוה המדוברת כאן, ובוודאי שלא לכל מצוות דאורייתא, ובוודאי שלא לשלוש החמורות.


הצורך של רבנו לסייג את הכלל הזה ברור מאד והגיוני ביותר, שהרי לא יעלה על הדעת להרחיב כלל זה באופן גורף, כי סכנה גדולה יש בכך, מזלזול במצוות דרך ביטול מצות התוכחה, ועד למחיקת מצוות חשובות מן התורה שניתנו לנו מפי הגבורה.


ד. אין לבטל את מצות התוכחה


גם אם נתעלם מכל האמור, ונתבונן בכלל הנידון לאור חיוב מצות התוכחה מן התורה, נגיע לאבסורד, שהרי לא יעלה על הדעת לבטל את מצות התוכחה בדינים מדרבנן בכללותם, וכל שכן שלא יעלה על הדעת לבטלה בדינים מן התורה, וכל שכן וקל וחומר כאשר מדובר בשלוש העבירות החמורות: עבודה-זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.


אך מאז שהחלו רבני ישראל לעשות את התורה קרדום לחפור בה, בטלה מצות התוכחה, כי אם המטרה הראשונה היא להפיק רווחים מן הדת, הרב המכהן חייב למצוא חן בעיני ההמון, שהרי אם יוכיח את שומעי לקחו יסלקוהו ממשׂרתו וייקחו ממנו את שׂררתו ומשׂכורתו. וכבר אמר הנביא עמוס (ה, י): "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ".


וזכורני רב אחד שנהג למלמל בכל מקום: "הנח להן לישראל". וכגודל משכורתו וטובות ההנאה שקיבל, יוקרה מעמד וכו', כך נשתבש שכלו והרחיב והחריב כלל זה עד ליצירת עיוות נורא שהפך אצלו לדיבר הראשון שקיבלנו בסיני. כלומר, מגמת הפוסקים להרחיב את הכלל הזה, גם למצוות מן התורה ואפילו לשלוש החמורות, נובעת מזיהום חמור שפשׂה בעולם הדתי, ששקוע למעלה מאלף שנה בטומאת הפקת הרווחים מן הדת ובזוהמת רפש טובות ההנאה מדברי-תורה.


ונסיים בהלכות רבנו בחובת מצות התוכחה, ללמדנו עד כמה יסודית וחשובה מצוה זו, ועד כמה חמור עוון מי שאינו מקיימה, וזה לשונו בהלכות דעות פרק ו:


[ח] "הרואה את חברו שחטא או שהוא הולך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' [ויקרא יט, יז]".


[ט] "המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו ולהביאו לחיי העולם-הבא. אם קיבל ממנו – מוטב, ואם לאו – יוכיח אותו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם".


[י] "המוכיח את חברו, תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויקרא יט, יז], כך אמרו חכמים: יכול את מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר, 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים".


[יא] "אף-על-פי שהמכלים את חברו אינו לוקה, עוון גדול הוא. כך אמרו חכמים: 'המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם-הבא'. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה שלא יבייש את חברו ברבים, בין קטן בין גדול".


[יב] "במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחברו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


ומי יגלה עפר מעיני נביאי ישראל ע"ה, ויראה להם את חכמי ישראל בדורנו בפרט ובאלף השנים האחרונות בכלל, שבחרו ובוחרים את דרך הפוליטיקה והחנפנות, חלקוּת הלשון ותעתועי המלים, ועוד משבחים את ההולכים בדרך זו וקוראים להם "חכמים ונבונים וזהירים", ומתפעלים מלהטוטי לשונם וכשרונם הפוליטי להתחמק מאמירת האמת.


"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" (ישעיה נט, טו).



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!