מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין?

בפי כומרים אורתודוקסיים ממסדיים רבים שגור הביטוי: "הנח להן לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין". הכומרים הללו נוהגים להישען על הביטוי הזה בכל מקום שהם יודעים או אפילו יש רק ספק שמא הציבור יתרעם או יתנגד לפסיקתם. חוששים הם מאד מתרעומת הציבור מפני שהם כומרים רודפי-בצע ושׂררה, ויודעים הם היטב, שכדי לשמור על שׂררתם ומעמדם ויוקרתם ושלל טובות ההנאה הנלוות אליהם, עליהם להיות אנשי דת נוחים לציבור.

כלומר, משכורותיהם ושלל טובות ההנאה הנלוות לתפקיד: כבוד, שׂררה ומעמד וכן כוח חברתי ולעתים קרובות אף כוח פוליטי, הינם בגדר שוחד אשר מדרדר אותם למעול בתפקידם כאנשי ציבור, ולהפוך למעשה למנהיגים שנשלטים על-ידי רוח ההמון ושאיפותיו הבהמיוֹת. ויתרה מזאת, במשך הזמן, השוחד מטמטם ומעוור כליל את עיני כומרי הדת, עד שנדמה להם שראוי ונכון לעקם, לסלף ולזייף את חוקי הדת ומצוותיה בכל מקום שיש קושי פוליטי או חברתי.

בדרכם הרעה הזו, כומרי-הדת הופכים להיות עבדים נרצעים גם להמון אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ובמשך הזמן גם לתאוותיהם הבהמיוֹת ולרדיפת הבצע והשׂררה – ולאחר שנפשם טומטמה והושחתה, הטמא הופך אצלם לטהור והטהור לטמא. כך הם אפוא שוקעים ומתבוססים ברדיפת בצע, כבוד, שׂררה ותקציבים, מתוך ההזיה שזו היא הדרך לרומם את קרנה של דת משה, אך למעשה הם מחללים-שם-שמים ומעוותים ומסלפים ומחריבים את הדת מידי יום ביומו, וזאת כדי שדת הבצע החדשה שיצרו תתאים למעלליהם ולתעלוליהם.

נמצא, שבכל מקום שכומרי הדת יודעים שהציבור עלול להתרעם על פסיקתם וישנה סכנה שמא יבולע למעמדם ולשׂררתם, הם נאחזים בביטוי: "הנח להן לישראל", כאילו מדובר במנטרה הלכתית אשר פותרת את כל הבעיות ומכשירה את כל השרצים. עד-כדי-כך כומרי הדת נזהרים להישאר ב"אזור הבטוח" שבו כולם אוהבים אותם ומשבחים את תפקודם, עד שהם כאמור סילפו את דת משה ואף ביטלו הלכה למעשה את מצות התוכחה לחלוטין!

אמנם, יש מקומות שגדולי ההלכה פוסקים הלכות שאינן פופולריות, כגון בעניין האיסור להשתמש ב"טלפונים חכמים", אך אל תטעו, גדולי האסלה ועסקניהם מחשבים כל העת חישובים כלכליים ופוליטיים של "עלות-תועלת" – ובעניין זה הם מבינים היטב, שחדירת המדעים וההשכלה וכן התרבות המערבית לבתי חסידיהם השוטים והנבערים, עלולה לחשוף את תרבות הרשע, הפשע, האלילות וההזיות המאגיות והפגאניות שהם עמלו עליהן במשך מאות רבות בשנים. קצרו של דבר, אלמלא הסכנה הגדולה לחשיפת שקריהם, מינותם ובערותם, הם לא היו מקדשים מלחמה כנגד האינטרנט. לעומת זאת, רְאו כיצד גדולי האסלה מעודדים את העבודה-הזרה במירון, ולא רק גדולי האסלה המינים כגון ראשי יהדות המינות החרדית, אפילו גדולי האסלה שיודעים שמדובר בעבודה-זרה (כמו הדרדעים השכירים הממוסדים), אפילו הם שותקים ומחרישים, ובסתר לבם הם אומרים: "הנח להן לישראל"...

א. סוגיות בספרות חז"ל

א.1) המקור הראשון שבו נזכר הביטוי הנדון הוא בתוספתא במסכת סוטה (ליברמן טו, י):

"אמר ר' ישמעאל: מיום שחרב בית-המקדש, דין הוא [=ראוי לפסוק] שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, אלא שאין בית-דין גוזרין על הציבור דברים שאין יכולין לעמוד בהן. הוא היה אומר: הואיל ועוקרין את התורה מבינותינו נגזר על העולם שהוא [=שיהיה] שָׁמֵם. [כלומר] שלא לישא אשה, ושלא להוליד בנים, ושלא להקים שבוע בן [=שלא לקיים ברית מילה], עד שלא שיכלה זרעו של אברהם מאליו, אמרו לו: מוטב להן לציבור שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".

נשים לב כי תוספתא זו עוסקת בגזרות חכמים, כלומר הביטוי שאנו עוסקים בו עשוי לחול אך ורק בגזרות ומצוות דרבנן. והדגשתי שהוא רק "עשוי לחול", כי חלקה השני של התוספתא, שבו הביטוי הנדון מופיע בפועל, גולש לתחומי המדרש! שהרי לא יעלה על הדעת שתתבטלנה מצוות יסודיות בתורה כגון מצות פרו ורבו, ויתבטל יישובו של עולם בגלל שבית-המקדש חרב. אלא, ודאי שחלקה השני נועד לשמש כהטפה מוסרית, לעורר אותנו על חומרת חורבן בית-המקדש – ובימינו אנו זקוקים מאד למוסר זה, כי רבות הן גזרות חז"ל שנפסקו להלכה בעניין החורבן שאינן מקוימות בימינו, והכאב על החורבן והעדר האמת נעדר כמעט לחלוטין.

א.2) המקור השני נמצא בתלמוד הירושלמי (ונציה) מסכת עירובין (א, א):

"מבוי עקום ומפולש, ר' יוחנן אמר: נותן לחי וקורה מיכן ועושה צורת פתח מיכן. ריש לקיש אמר: נותן לחי או קורה ומתיר. [...] ריש לקיש טלטל כדעתיה, ר' יוחנן לא אסר ולא טלטל, אמר ר' יוחנן: הניחו לבני מבוי שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".

מבוי המפולש הוא דרך בין בתי מגורים שיש אליה גישה וכניסה משני הצדדים. ריש לקיש ור' יוחנן נחלקו בשאלה: כיצד צריך להיות ההיכר במבוי מפולש כדי שיוּתָּר לטלטל בו בשבת. לדעת ריש לקיש די להציב לחי או להניח קורה באחד הצדדים המפולשים, ולדעת ר' יוחנן צריך גם להניח לחי או קורה בצד מפולש אחד, וגם להציב צורת-פתח בצד המפולש השני.

רבנו הרמב"ם פוסק בהלכות שבת (יז, ב) כר' יוחנן כפי כללי הפסיקה, וכֹה דבריו:

"והיאך מתירין מבוי מפולש? עושה לו צורת פתח מכאן, ולחי או קורה מכאן".

עתה עלינו להבין האם מדובר בדין דאורייתא או בדין דרבנן? ובכן, המבוי המפולש שנידון בהלכה זו הוא בגדר כרמלית, דהיינו איסור הטלטול בו הוא מדרבנן בלבד, שהרי רבנו פוסק בהלכות שבת (יז, י): "אבל צורת הפתח או לחי וקורה – אינן מועילין בהכשר רשות הרבים", כלומר, אם היינו עוסקים במבוי שדינו כרשות הרבים, כלל לא היו דנים להכשירו בלחי וקורה וכו', מפני שהכשרו הוא בדרך אחרת לחלוטין וכמו שרבנו קובע בהלכות שבת (יז, י).

וזאת גם הסיבה שריש לקיש מסתפק בלחי או קורה ואינו דורש היכר נוסף, שהרי מדובר במבוי שדינו דרבנן, כך שתוספת ההיכר של ר' יוחנן היא דרבנן על דרבנן! כלומר, הדין אשר בעניינו אומר ר' יוחנן: "הניחו לבני מבוי" וכו', נוגע לעניין שהוא דרבנן מראשיתו ועד אחריתו.

ואף יתרה מזאת! אין שום ספק כי ר' יוחנן אמר "הניחו לבני מבוי" וכו', רק מפני שריש לקיש חלק עליו, ועשה מעשה בעצמו באותה שבת. כלומר, רק בְּמקום שההלכה עדיין לא חלוטה וחתומה, ניתן לומר בדינים דרבנן "הנח להן". ברם, לאחר שנחתם התלמוד וההלכה נפסקה כר' יוחנן, אין ראיה מן התלמוד הירושלמי שניתן לומר "הנח להן", אלא, יש ללמד ולהזהיר את בני המבוי שאינם מקפידים על ההלכה! וכפי שפוסק רבנו בהלכות שבת (יז, ג): "והיאך מתירין מבוי מפולש? עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. ומבוי עקום תורתו כמפולש".

לסיכום, מן התלמוד הירושלמי אין ראיה שניתן לומר את הביטוי: "הנח להן" אפילו בדינים דרבנן, מפני שמדובר שם במציאות ייחודית מאד שבה ההלכה טרם נפסקה באופן אחיד.

א.3) המקור השלישי מופיע בתלמוד הבבלי מסכת ביצה (ל ע"א), וכך מובא בתלמוד שם בשתי הפסקות לקמן:

"אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: תנן, אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא קא חזינן דעבדן הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי! אמר ליה: ולטעמך, הא דאמר רבה: לא ליתיב איניש אפומא דלחיא [לא ישב אדם בקצה המבוי על גבול רשות הרבים] דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי [שמא יתגלגל לו חפץ ויבוא לטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים שהוא איסור תורה]. והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי!

אלא, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. הכא נמי – הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. סבור מינה הני מילי – בדרבנן, אבל בדאורייתא – לא. ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד חשכה ולא אמרינן להו ולא מידי".

בראש הסוגייה נידונים דינים דרבנן: "אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין" בשבת, ואף בהמשכה נידון דין דרבנן, לפיו אסור לשבת בקצה המבוי לצד הלחי, שמא יתגלגל חפץ לרשות הרבים, ויחזירוהו למבוי, ותוך-כדי-כך יעבירוהו ארבע אמות ברשות הרבים שהוא איסור תורה. כלומר, הביטוי "הנח להן" עוסק אך ורק בדינים דרבנן! זאת ועוד, מסקנת הגמרא הראשונה והפשוטה היא, שהביטוי "הנח להן" וכו' הוא רק בדינים דרבנן: "סבור מינה הני מילי – בדרבנן, אבל בדאורייתא – לא". אך מסוף הדברים עולה שגם בדינים דאורייתא הביטוי הנדון תקף.

ברם, עיון נוסף מעלה שסוף הסוגייה הנדונה, לפיו גם בדינים דאורייתא יש לומר "הנח להן", הוא תוספת של המינים האירופים הזייפנים, שהרי לא רק שהסוגייה הזו עצמה במסכת ביצה עוסקת אך ורק בדינים דרבנן, אלא שכבר ראינו לעיל, שגם בתוספתא וגם בירושלמי, הביטוי הנדון נאמר אך ורק על דינים דרבנן, ואף לא על סתם דינים דרבנן: שהרי בתוספתא מדובר על דין דרבנן שהוא על דרך החסידות המופלגת, ואף נוגע נגיעה רחבה בעניינים אגדיים ומדרשיים שמטרתם היא הטפה מוסרית ותו לא; וגם בירושלמי מדובר בדין דרבנן שהוא מקרה מאד מיוחד שבו עדיין לא נפסקה ונחתמה ההלכה, וריש לקיש אף עשה מעשה וטלטל בעצמו בשבת באותו המבוי, כלומר, רק בעניין רחוק ונדיר כזה יש מקום לומר "הנח להן" וכו'.

לפיכך, אין ספק שמדובר בתוספת של זייפני המינות, ואיני צריך לנדוד לעיין בכתבי-יד, מפני שרבנו חננאל כבר מעיר שם שמדובר בשתי נוסחאות של התלמוד, והנה דבריו לפניכם:

"והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא שבקינן להו [עד כאן לפי נוסח אחד]. נוסחה אֻחרינא: לא שנא בדרבנן ולא שנא בדאורייתא, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא וקא אכלו וקא שתו עד חשיכה ולא אמרי להו ולא מידי".

וכאמור, איך יעלה על הדעת שהביטוי "הנח להן" עוסק גם באיסורי תורה? והלא כל הדוגמאות שחכמים מביאים בעניין הביטוי "הנח להן" וכו', הן דוגמאות מובהקות של איסורי דרבנן!

ויתרה מזאת! בעניין כל-כך חשוב שנוגע לביטול מצות התוכחה מעם-ישראל כמעט כליל, ואשר עלול להביא להפקרות דתית ומוסרית, אין להקל ראש ולסמוך על מקום שיש בו שיבושי נוסחאות. אלא, עלינו לסמוך על הנוסחה הקרובה להיגיון ולשכל הישר, ואף הקרובה לשאר הסוגיות מספרות חז"ל שעוסקות בנושא. ובמלים פשוטות, אין לנהוג בהפקרות ולהחיל את הביטוי "הנח להן" וכו' גם על דינים דאורייתא! ובכלל, איך יעלה על הדעת כדבר הזה?!

ראיה נוספת לכך שמדובר בנוסח מינות אירופי שקרי, ניתן להביא מפסקי רבנו, שהרי רבנו מעיד שהוא חקר והתחקה אחר הנוסחים הקדומים והמדויקים של התלמוד (ראו הלכות מלווה ולווה טו, ד), ודיוקו ודקדוקו בענייני לשון ונוסח אף הם מן המפורסמות שאין צריך להביא עליהן ראיה, וזאת בניגוד המוחלט לחכמי-יועצי-אשכנז אשר סילפו וזייפו ועיוותו במכֻוון את הטקסטים של ספרות חז"ל (ראו לדוגמה: "אהבת האמת בתנורו של עכנאי", פרק ד). כלומר, לפי הנוסח המזויף שהחדירו המינים לגמרא, תוספת יום הכיפורים היא מדאורייתא, ברם, לאור דברי התלמוד ביומא (פא ע"ב) רבנו פוסק בהלכות שביתת עשור (א, ו) שתוספת יום הכיפורים היא דרבנן (ובפרק הבא נוכיח שכך היא אכן דעתו באופן ברור ופשוט), כלומר, קרוב לוודאי שהנוסחה המשובשת הזו שבמהדורת המינות של ווילנא כלל לא הייתה לפני רבנו!

נראה אפוא ברור, גם ממחקרו של רבנו, שאין שחר לנוסח המזויף שהחדירו המינים לגמרא.

אולם, בעקבות המינים וצאצאיהם, מוסא איסר-לשלשלת הרחיב מאד את השימוש בביטוי "הנח להן לישראל" והחיל אותו גם על איסורי התורה! אך אפילו בעיניו ובעיני שאר הפוסקים המהובלים היה קשה להחיל את העניין הזה על כל דיני התורה, שהרי מדובר בעניין כל-כך הזוי ומסוכן ומטורף אשר פשוט לא יעלה על הדעת! לפיכך, כדי להבטיח את החדרת זיופם הם המציאו חילוק שאין לו שום יסוד בתלמוד, וזה לשונו של הלשלשת (או"ח תרח, ב):

"והוא הדין בכל דְּבַר-איסור אמרינן: 'מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין'. ודווקא שאינו מפורש בתורה, אף-על-פי שהוא דאורייתא. אבל אם מפורש בתורה – מוחין בידן".

כלומר, כמו הקראים, מוסא מחלק בין איסור תורה שנאמר במפורש בתורה-שבכתב לבין איסור תורה שלא נאמר במפורש בתורה-שבכתב... וכי יעלה על הדעת להבחין בין המצוות שניתנו לנו בסיני? דהיינו בין המצוות הכתובות לבין המצוות שניתנו לנו במסורת התורה-שבעל-פה? והלא איסור ערוות בתו לא נאמר במפורש בתורה ולמדוהו בקל וחומר מבת בתו...

כמו כן, על מי שמחמיר על עצמו ולא מתיר את נדריו גם במקום שיש בו צורך גדול, נאמר שיש בו שמץ מינות, מפני שהיתר שבועות נאמר אך ורק במסורת התורה-שבעל-פה (ראו סוף הלכות שבועות) – מה יהיה אפוא דינו של מי שעוקר בפועל את מצות התוכחה, מדרדר בזה להפקרות דתית ומוסרית, ואף עורך הבחנה בין התורה-שבכתב לבין התורה-שבעל-פה?

ב. פסיקת רבנו הרמב"ם

הביטוי "הנח להן" מופיע בכתבי רבנו פעם אחת בלבד והוא בהלכות שביתת עשור (א, ז): "מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין". ברם, כפי שראינו ועוד נראה להלן ביטוי זה עוסק אך ורק בדיני דרבנן, ולא בסתם דיני דרבנן, אלא בדיני דרבנן מסוימים ומצומצמים מאד-מאד, ובהתאם לרובן המכריע של סוגיות חז"ל שראינו לעיל, ובהתאם להיגיון, למוסר ולשכל-הישר. ברם, טרם שנדון בביטוי "הנח להן" וכו' בהלכות שביתת עשור, עלינו לברר מהי דעת רבנו בשאלת חובת התוספת מחול על הקודש ביום-הכיפורים: האם היא מן התורה או רק מדברי חכמים?

וכֹה דברי רבנו בהלכות שביתת עשור פרק א:

"[א] מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי [...] [ד] מצות עשה אחרת יש ביום-הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתיה [...] [ה] וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו, או לסוך בו, או לנעול את הסנדל, או לבעול. ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה שנאמר: 'שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן' [ויק' טז, לא] – 'שַׁבַּת' לעניין מלאכה, 'שַׁבָּתוֹן' לעניינים אלו. ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה. אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל – מכין אותו מכת מרדות".

נראה ברור לדעת רבנו, כי רק עשיית מלאכה וכן אכילה ושתיה אסורות מן התורה, ואילו שאר האיסורים תוקפם מדרבנן בלבד. כמו כן, אף-על-פי ששאר העינויים שנזכרו אינם אלא מדרבנן, רבנו לא נמנע להביא ראיה על דרך האסמכתא מפסוק שמופיע בתורה: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן", ואף לא נמנע לקרוא לשאר האיסורים הללו בשם: "מצוה" – "ומצוה לשבות מכל אלו" וכו'.

לאחר שרבנו סיים לדון בשלושת איסורי התורה (מלאכה, אכילה ושתיה), ולאחר שרבנו כבר החל לדון בארבע איסורי דרבנן (=רחיצה, סיכה, נעילה, ובעילה), הוא חוזר ללמד אותנו פרטים שנוגעים לאותם ארבעת איסורי דרבנן, וכֹה דבריו שם בהלכה הבאה, היא הלכה ו:

"כשם ששבות מלאכה [=שהיא איסור דאורייתא] בין ביום ובין בלילה, כך שבות של עינוי [=יש בהן איסורי דאורייתא ויש בהן איסורי דרבנן] בין ביום בין בלילה. וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, שנאמר: 'וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב' [ויק' כג, לב]. כלומר, התחל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי. וכן ביציאה שוהה מעט מלילי אחד-עשר סמוך לעשירי, שנאמר: 'מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם' [שם]".

רבנו דן בהלכה זו בכלל העינויים, גם בעינויים שהם מן התורה וגם בעינויים שהם מדרבנן, ובכולם רבנו פוסק שיש להוסיף מן החול על הקודש. ויש לשאול, וכי יעלה על הדעת שיש מצוה מן התורה להוסיף מחול על הקודש בעינויי דרבנן?! אלא ברור ופשוט לדעת רבנו, כי תוספת עינויי יום-הכיפורים מן החול על הקודש היא דרבנן בלבד, וכמו שלא נמנע רבנו להביא ראיה על דרך האסמכתא בהלכה הקודמת לדינים דרבנן, כך לא נמנע לעשות כן בהלכה זו.

ויתרה מזאת, רבנו נוקט בלשון שממנו עולה בפשטות שהתוספת היא מצוה מדרבנן, שהרי הוא אומר "וצריך להוסיף", ואינו אומר "ומצות עשה מן התורה להוסיף" או "מצוה מן התורה להוסיף", וכמו שכתב בהלכות הקודמות הראשונות בפרק, כאשר הוא מבאר את דיני התורה. ובל נשכח שרבנו הוא שיטתי מאד, כלומר, לאחר שהוא מסיים לעסוק בדיני התורה שקשורים ליום הכיפורים בארבע ההלכות הראשונות בפרק, הוא עובר לעסוק בדינים דרבנן.

לאחר שלמדנו שחובת התוספת מן החול אל הקודש בעינויי יום הכיפורים היא מדרבנן, נעבור להלכה שחותמת את הפרק, ובה נזכר הביטוי "הנח להן" וכו', וכך פוסק רבנו:

"נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש, אין ממחין בידן, שלא יבואו לעשות בזדון. שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו. והנח להן שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכן כל הדומה לזה".

גם מהלכה זו עולה בבירור, שתוספת העינוי מן החול על הקודש ביום-הכיפורים היא דרבנן בלבד לדעת רבנו, שהרי רבנו פוסק "שמצוה להוסיף" ואינו אומר "שמצוה מן התורה להוסיף" כאמור בהלכות הראשונות. כמו כן, וכי יעלה על הדעת שרבנו יותיר את דין התוספת לסוף הפרק, לאחר שכבר סיים לדון בדיני דאורייתא ודרבנן, אם תוקפה אכן היה מן התורה?!

וכבר הגיע למסקנה זו יוסף קאפח (אות יז), אלא שהוא אינו מנתח את לשון רבנו וסדר הלכותיו, אלא פונה לבאר את שתי הברייתות החלוקות בעניין זה, וטוען שרבנו פוסק כברייתא שלפיה התוספת מחול על הקודש היא דרבנן, ולא רק ביום-הכיפורים אלא גם בשבתות ובימים-טובים (והיכן רבנו פוסק שיש תוספת בשבתות ובימים-טובים?). ונראה לי שאין צורך להפליג לברייתות הללו כדי להבין שלדעת רבנו מצות התוספת מחול על הקודש היא דרבנן בלבד, ודי לעיין בהלכות רבנו כפי שעשינו לעיל, ולהפעיל מעט את ההיגיון, המוסר והשכל הישר.

וזה לשונו של קאפח שם (אות יז):

"ולפיכך לית ליה לרבנו תוספת מן התורה כלל, לא במלאכה בשבתות ויום-הכיפורים ולא בימים טובים [והיכן נזכרה תוספת אצל רבנו בעניין שבתות וימים-טובים?!], וכן לית ליה לרבנו תוספת מן התורה לעינוי מן התורה כלל, וכל התוספות [יש רק אחת] בין למלאכה [?] בין לעינוי אינן אלא דרבנן בלבד [...] והאי דקא נסיב הכא קרא ד'וְעִנִּיתֶם' לתוספת, על דרך הרמז והאסמכתא בלבד. וזה נראה לי פשוט בדעת רבנו והוא תואם את לשון התלמוד וכללי הפסק".

אגב, קאפח מתעתע גם בדבריו הללו, מפני שמתוך דבריו עולה שרבנו פוסק שיש תוספת דרבנן לפרוש ממלאכה בשבתות ובימים-טובים, ואין לדבר זה זכר במשנה-תורה להרמב"ם! ונראה לי שקאפח תעה או הִתעה בזה, מפני שיהדות המינות האורתודוקסית הפכה את תוספת השבת ליסוד מיסודות הדת וכן לסגולה בדוקה ומנוסה לכל מיני ישועות והזיות... מכל מקום, מכל האמור עולה, כי לדעת רבנו הביטוי "הנח להן" וכו' חל אך ורק על מצוות דרבנן.

ג. האם הביטוי "הנח להן" וכו' חל באופן גורף על כל המצוות דרבנן?

כדי להשיב על שאלה זו נעיין בסוף דברי רבנו בהלכה, שם הוא מוסיף ארבע מלים נדירות מאד במשנה-תורה: "וכן כל הדומה לזה". ביטוי זה מופיע רק פעמיים בכל רחבי משנה-תורה. לעומת זאת, הביטוי "וכן כל כיוצא בו" מופיע במשנה-תורה כ-1630 פעמים!

נראה אפוא, כי הביטוי "וכן כל הדומה לזה", אף שהוא נועד לאפשר לנו לכלול נסיבות נוספות לגדרי ההלכה, מטרתו למעט ולצמצם מאד את אפשרות ההכללה מפני שהוא מחייב דווקא נסיבות שהן דומות מאד לנסיבות שתוארו בהלכה. ברם, הביטוי "כיוצא בו" משמעותו כוללת ומקיפה יותר – כל מה שניתן להכליל מאיזה צד של השוואה, דימוי או היקש.

כלומר, הדגשת רבנו "וכן כל הדומה לזה" נועדה לצמצם את הביטוי "הנח להן" וכו', וללמדנו שדווקא בערב יום הכפורים ובערבי שבתות וימים-טובים יש לנקוט בכלל מֵקֵל זה: בערב יום הכפורים משום שהתוספת מחול-על-הקודש היא דרבנן, ובערבי שבתות וימים-טובים משום שתוספת זמן בין-השמשות הוא דרבנן – והנשים טרודות בהכנות ולעתים מתוך הלחץ ועומס העבודה עלולות להימשך ולעשות את מלאכתן עד שחשכה. ואם ישאל השואל, ושמא הביטוי: "וכן כל הדומה לזה" לא נועד לצמצם אלא דווקא להרחיב? כלומר, שכל דבר הדומה ואפילו דמיון רחוק, יש להחיל עליו את הביטוי: "הנח להן" וכו'? ובכן, על-כך נשיב, שרבנו בכבודו ובעצמו טורח לצמצם את ההיתר של "הנח להן" וכו' באמצעות מתן נימוק נוסף לחלותו: "שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו". כלומר, אם יש באפשרות האיש להזהיר את נשיו – היתר דחוק זה אינו תקף ועל האיש להתרות ולהזהיר את נשיו.

לאור כל זאת, בלתי סביר בעליל שרבנו התכוון לכלול בביטוי הזה את כל המצוות מדרבנן. בנוסף לכך, וכי יעלה על הדעת שבכל מקום שנשינו עוברות על מצוה מדרבנן נתעלם ממעשיהן?! אלא כאמור, היתר דחוק זה אינו חל אלא בדברים שדומים מאד להלכה המקורית, דהיינו בעניינים שקשורים לנשים, לעבודות הבית ולתקנות חכמים. וכל זה בתנאי כמובן שאין באפשרות האיש להשגיח על נשיו שינהגו כהלכה. כלומר, היתר זה מצומצם מאד-מאד!

ועד כמה? רק במקום שאין אפשרות להשגיח על קיום איסורי דרבנן שעצם מהותם הם קיום מצוה (שהרי הכנות לשבתות ולימים-טובים הן בגדר מצוה, וכן אכילה ושתיה בערב יום-הכיפורים מעין מצוה הן, כדי שיהיה לאדם כוח לצום, להתפלל ולהתבונן בנפשו, ובתנאי שלא יפריז כי אז יזיק לעצמו: לבריאות גופו ולמידות נפשו) – רק בכגון דא אומרים "הנח להן" וכו'.

לסיכום, היתר דחוק זה נוגע רק בקומץ מצומצם ומוגבל של דיני דרבנן ואינו נוגע כהוא-זה בדיני תורה, ולא לחינם בוחר רבנו לסייג את הביטוי: "הנח להן" וכו' במלים: "וכן כל הדומה לזה". רבנו מבקש להזהירנו, שהיתר דחוק זה אינו גורף וכולל, ולכן הוא מגביל ומצמצם את אפשרות ההכללה שבו דווקא לעניינים ולאופנים הדומים להלכה המקורית. כלומר, אין להרחיב את ההיתר הזה לכל מצוות דרבנן, אלא רק למצוות דרבנן שדומות במהותן ובפרטיהן למצוה המדוברת כאן, ובוודאי שלא לכל מצוות דאורייתא, ובוודאי שלא לשלוש החמורות.

הצורך של רבנו לסייג את הביטוי הזה ברור מאד והגיוני ביותר, וכפי שראינו לעיל, שהרי לא יעלה על הדעת להרחיב את ההיתר הזה באופן גורף, כי סכנה גדולה יש בזה: מזלזול במצוות דרך ביטול מצות התוכחה, ועד למחיקת מצוות חשובות מן התורה שניתנו לנו מפי הגבורה.

ד. אין לבטל את מצות התוכחה

גם אם נתעלם מכל האמור, ורק נתבונן בביטוי "הנח להן" וכו' לאור עיון במצות התוכחה שהיא כידוע מן התורה, נגיע לאבסורד, שהרי לא יעלה על הדעת לבטל את מצות התוכחה בדינים מדרבנן בכללותם, וכל-שכן שלא יעלה על הדעת לבטלה בדינים מן התורה, וכל-שכן וקל-וחומר כאשר מדובר בשלוש העבירות החמורות: עבודה-זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.

אך מאז שהחלו הכומרים האורתודוקסים לעשות את התורה קורדום לחפור בו, בטלה מצות התוכחה, כי אם המטרה הראשונה היא להפיק רווחים מן הדת, הכומר המכהן חייב למצוא חן בעיני ההמון, שהרי אם יוכיח את שומעי לקחו יסלקוהו ממשׂרתו וייקחו ממנו את שׂררתו ומשׂכורתו – וכפי שאמר הנביא עמוס ע"ה (ה, י): "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ".

וזכורני כומר אחד שחקן גדול שנהג למלמל בכל מקום: "הנח להן לישראל". וכגודל משכורתו וטובות ההנאה שקיבל, יוקרה ומעמד וכו', כך נשתבש שכלו והרחיב עוד ועוד את ההיתר הדחוק הזה, עד ליצירת עיוות נורא שהפך אצלו לדיבר הראשון שקיבלנו בסיני. כלומר, מגמת הפוסקים להרחיב את ההיתר הדחוק הזה, גם למצוות מן התורה ואפילו לשלוש החמורות, נובעת מזיהום ממאיר שפשׂה בעולם הדתי, אשר שקוע למעלה מאלף שנה בטומאת המינות, וזו גרמה לו לזייף ולעוות את הדת ולהפכה לכלי להפקת רווחים ותאוות ואף תועבות חמורות.

"לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה" (יר' ז, כה–כז).

ונחתום בהלכות רבנו בחובת מצות התוכחה, ללמדנו עד כמה יסודית וחשובה מצוה זו, ועד כמה חמור עוון מי שאינו מקיימה, וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות פרק ו:

[ח] "הרואה את חברו שחטא או שהוא הולך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' [ויק' יט, יז]".

[ט] "המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו ולהביאו לחיי העולם-הבא. אם קיבל ממנו – מוטב, ואם לאו – יוכיח אותו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם".

[י] "המוכיח את חברו, תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז], כך אמרו חכמים: יכול את מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר, 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים".

[יא] "אף-על-פי שהמכלים את חברו אינו לוקה, עוון גדול הוא. כך אמרו חכמים: 'המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם-הבא'. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה שלא יבייש את חברו ברבים, בין קטן בין גדול". [יב] "במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחברו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".

ומי יגלה עפר מעיני נביאי ישראל ע"ה, ויראה להם את חכמי ישראל החנֵפים בדורנו בפרט ובאלף השנים האחרונות בכלל, שבחרו ובוחרים את דרך הפוליטיקה והחנפנות, חלקוּת הלשון ותעתועי המלים הנבובות, ועוד משבחים את ההולכים בדרך זו וקוראים להם "חכמים ונבונים וזהירים", ומתפעלים מלהטוטי לשונם וכשרונם הפוליטי להתחמק מאמירת האמת.

"בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ" (מש' יא, ט). "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם" (מש' א, כה). ועוד בעניינים אלה ראו: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך"; "שלום עכשיו!"; "האם יש מצוה שלא להוכיח?", "אורתודוקסים מושחתים – נמאסתם!", ועוד.

מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין

.pdf

Download PDF • 225KB