מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין?

בפי כומרים אורתודוקסיים ממסדיים רבים שגור הביטוי: "הנח להן לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין". הכומרים הללו נוהגים לנפנף בביטוי הזה בכל מקום שהם יודעים או אפילו במקום שיש רק ספק שמא הציבור יתרעם על פסיקתם. חוששים הם מאד מתרעומת הציבור מפני שהם כומרים רודפי בצע ושררה, ויודעים הם היטב, כי כדי לשמור על שררתם ומעמדם ויוקרתם ושלל טובות ההנאה הנלוות אליהן, עליהם להיות אנשי דת אשר נוחים לציבור.


כלומר, משכורותיהם ושלל טובות ההנאה הנלוות לתפקיד: כבוד, שררה ומעמד וכן כוח חברתי ולעתים קרובות אף כוח פוליטי, הינם בגדר שוחד אשר מדרדר אותם למעול בתפקידם כאנשי ציבור, ולהפוך למעשה למנהיגים שנשלטים על-ידי רוח ההמון ושאיפותיו הבהמיות. ויתרה מזאת, במשך הזמן, השוחד מטמטם ומעוור כליל את עיני כומרי הדת, עד שנדמה להם שזו הדרך להנהיג את עם-ישראל, זו הדרך לחנך וללמד ולהורות לעם-ישראל את הדרך הנכונה.


ברם, זו דרך רעה מאד, מפני שכומרי-הדת הופכים להיות עבדים משועבדים ונרצעים גם להמון אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ובמשך הזמן גם לתאוותיהם ולרדיפת הבצע והשררה – ולאחר שנפשם טומטמה והושחתה, הטמא הופך בעיניהם לטהור והטהור לטמא. כך הם אפוא מתבוססים ברדיפת בצע כבוד שררה ותקציבים, מתוך ההזיה שזו היא הדרך לרומם את קרנה של דת משה, אך למעשה הם מחללים-שם-שמים ומעוותים ומסלפים ומחריבים את הדת על בסיס יום-יומי, וזאת כדי שהדת החדשה שיצרו תתאים למעלליהם ולתעלוליהם.


נמצא, שבכל מקום שכומרי הדת יודעים שהציבור עלול להתרעם על פסיקתם וישנה סכנה שמא יבולע למעמדם ולשררתם, הם מנפנפים בביטוי: "הנח להן לישראל", כאילו מדובר במנטרה הלכתית אשר פותרת את כל הבעיות ומכשירה את כל השרצים. עד-כדי-כך כומרי הדת נזהרים להישאר ב"אזור הבטוח" שבו כולם אוהבים אותם ומשבחים את תפקודם, עד שהם כאמור סילפו את דת משה ואף ביטלו הלכה למעשה את מצות התוכחה לחלוטין!


אמנם, יש מקומות שגדולי ההלכה פוסקים הלכות שאינן פופולריות, כגון בעניין האיסור להשתמש ב"פלאפונים חכמים", אך אל תטעו, גדולי האסלה ועסקניהם מחשבים כל העת חישובים של "עלות-תועלת", ובעניין זה הם מבינים היטב, שחדירת המדעים וההשכלה וכן התרבות המערבית לבתי חסידיהם השוטים, עלולה לחשוף את תרבות הרשע הפשע האלילות וההזיות שהם עמלו עליה במשך מאות רבות בשנים. קצרו של דבר, אלמלא הסכנה הגדולה לחשיפת שקריהם מינותם ובערותם, הם לא היו מקדשים מלחמה כנגד האינטרנט. לעומת זאת, ראו כיצד גדולי האסלה מעודדים את העבודה-הזרה במירון, ולא רק גדולי האסלה המינים, אפילו גדולי האסלה שיודעים שמדובר בעבודה-זרה (כמו הדרדעים השכירים הממסדיים), אפילו הם שותקים ומחרישים, ובמלים אחרות הם אומרים "הנח להן לישראל"...


א. סוגיות בספרות חז"ל


א.1) המקור הראשון שבו נזכר הביטוי הנדון הוא בתוספתא במסכת סוטה (ליברמן טו, י):


"אמר ר' ישמעאל: מיום שחרב בית-המקדש דין הוא [=ראוי לפסוק] שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, אלא שאין בית-דין גוזרין על הציבור דברים שאין יכולין לעמוד בהן. הוא היה אומר: הואיל ועוקרין את התורה מבינותינו נגזר על העולם שהוא [=שיהיה] שָׁמֵם. [כלומר] שלא לישא אשה, ושלא להוליד בנים, ושלא להקים שבוע בן [=שלא לקיים ברית מילה], עד שלא שיכלה זרעו של אברהם מאליו, אמרו לו: מוטב להן לציבור שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".


נשים לב כי תוספתא זו עוסקת בגזרות חכמים, כלומר הביטוי שאנו עוסקים בו עשוי לחול אך ורק בגזרות ומצוות דרבנן. והדגשתי שהוא רק "עשוי לחול", כי חלקה השני של התוספתא שבו הביטוי הנדון מופיע בפועל גולש לתחומי המדרש, שהרי לא יעלה על הדעת שתתבטלנה מצוות יסודיות בתורה כגון מצות פרו ורבו, ויתבטל יישובו של עולם בגלל שבית-המקדש חרב. אלא, ודאי שחלקה השני נועד לשמש כהטפה מוסרית, לעורר אותנו על חומרת חורבן בית-המקדש – ובימינו אנו זקוקים מאד למוסר זה, כי רבות הן גזרות חז"ל שנפסקו להלכה בעניין החורבן שאינן מקוימות בימינו, והכאב על החורבן והעדר האמת נעדר כמעט לחלוטין.


א.2) המקור השני נמצא בתלמוד הירושלמי (ונציה) מסכת עירובין (א, א):