בהקדמת רבנו לספרו "מורה הנבוכים" (עמ' ה–ו), הוא מונה את מטרות הספר, בין מטרות הספר רבנו משיב לשאלה: למי נכתב הספר "מורה-הנבוכים"? רבנו אומר, כי הספר נועד לאדם "שכבר נקבע בלבו והושג בדעתו [=דעה שנתגבשה מתוך חקירה יסודית] אמיתת תורתנו, שלם בדתו ומידותיו". כלומר, ספר זה נועד לאדם שאין לו עוד ספק באמיתת דת משה, ואף שכלל את מידותיו בהתאם לערכי המוסר שנצטווינו בהם בתורת משה. יחד עם זאת, אותו אדם גם עיין במדעים הפילוסופיים, ולמד את יסודותיהם וכלליהם, וכדברי רבנו שם: "ועיין במדעי הפילוסופים ויָדע ענייניהם".
רבנו מתאר כיצד שכלו של אדם זה התעורר ומושך אותו להבין ולהשכיל את פסוקי התורה. ברם, לאחר שלמד את מדעי הפילוסופים וידע יסודות וכללים בענייני מחשבה, עמדו בפניו פשטי פסוקי התורה, וכן פסוקים רבים שאיננו מבין אותם או שהבין אותם באופן מוטעה.
לדוגמה, בפני האדם הדתי המשכיל הזה עמדו פשטי המקראות אשר מגשימים את הבורא, או פסוקים שעוסקים בתכונות נפשיות או בפעולות גופניות שהבורא יתעלה מתואר בהם, או שלמד מלים או פעלים או תארים מסוימים שנזכרו ביחס לבורא, אשר יש להם כמה משמעויות ואופני ביאור, כל מקום לפי עניינו, ושגה להבין אותם כפי אחד הביאורים שאינו מתאים למקומו. ועתה אותו אדם נמצא "במבוכה והיסוס", כלומר במצב של "תימהון, העוצר את האדם מלהחליט לכאן או לכאן" (מָרי שם).
עתה עומדות בפני האדם המשכיל הזה שתי אפשרויות: האחת, להימשך אחר שכלו ומה שלמד וידע מיסודות המחשבה, לדוגמה שאין להגשים כלפי מעלה, ומכיוון שהיה סבור בתחילה שיש להבין את פסוקי התורה כפשוטם, ייאלץ עתה לכפור ולהכחיש אותם, וִידַמֶּה כאילו הוא הולך נגד התורה וייכנס במבוכה גדולה. והאחרת, לדחות את אדני השכל ולהישאר במחשבה השגויה שפסוקי התורה מורים כפשוטם על הגשמת הבורא, וכל זאת כדי שלא להרגיש כאילו הוא מקצץ בנטיעות וכופר בתורת ה' יתעלה. אך אם יעשה כן, "נמצא שפנה אחור משכלו ופירש ממנו", ויחד עם זאת גם יְדַמֶּה שהביא על עצמו נזק במה שלמד והשכיל את מדעי הפילוסופיה. וסופו של אותו אדם יהיה, ש"יישאר עם אותן הדעות הדמיוניות [=בהגשמת הבורא] תוך הרגשת צער ומועקה, ולא יחדל להיות בכאב לב ומבוכה גדולה".
והנה לשון רבנו שם בדברים האלה:
"מטרת המאמר הזה להעיר לאדם דתי, שכבר נקבע בלבו והושג בדעתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ומידותיו ["כי מי שאינו שלם בדתו לא יטרידהו מאומה, יתהלך במישרים" (מָרי שם)], ועיין במדעי הפילוסופים ויָדע ענייניהם. ומשכוֹ השכל האנושי והדריכו להעמידו במעונו [=במעון השכל], ועמדו בפניו פשטי התורה, ומה שלא הצליח להבינו, או שהבין אותו מענייני השמות המשותפים או המושאלים או המסופקים, ויישאר במבוכה והיסוס: או שיימשך אחר שכלו ויעזוב מה שידע מאותם השמות, ויחשוב שעזב יסודות התורה או שיעמוד כפי מה שהבין מהם ולא יימשך אחר שכלו, ונמצא שפנה אחור משכלו ופירש ממנו, ויחשוב עם זאת שהוא הביא על עצמו נזק והפסד בדתו, ויישאר עם אותן הדעות הדמיוניות תוך הרגשת צער ומועקה, ולא יחדל להיות בכאב לב ומבוכה גדולה".
רבים שגו לסבור שהספר נכתב לנבוכים בדתם
אף שרבנו אומר מפורשות בהקדמתו כי ספרו "מורה-הנבוכים" נכתב "לאדם דתי, שכבר נקבע בלבו והושג בדעתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ומידותיו", ואף הדגיש פעמיים: "לאדם דתי", ו"שלם בדתו", עדיין רבים שגו בהבנת דברי רבנו, ודימו כי רבנו כתב את הספר הזה לבני אדם הנבוכים בדתם, כלומר שעדיין הם מסופקים באמיתת דת משה.
היו גם רבים אשר תעו והטעו בכוונת מכוון, כי דברי רבנו בספר זה לא מצאו חן בעיניהם, שהרי "מהם יתגלה פסולת הסיגים שבידם" (שם עמ' יב). ולכן הפיצו את השקר שהרמב"ם כתב את ספרו זה רק לרחוקים מתורה ומצוות, וכל זאת כדי להוציא את הספר מארון הספרים היהודי, וכדי להרחיק את ההמונים מדעת והשכלה – שהרי בנבערים קל לשלוט ואת הפתאים קל לתמרן, ועוד יותר קל להוציא מהם כספים וטובות הנאה "לשם שמים"...
והנה דברי מָרי יוסף קאפח במבואו שם (עמ' 19):
"רבים תעו טעו בהבנת דברי רבנו בתחילת הקדמתו לספר זה, בתארו שהספר נכתב לאדם דתי שלם באמונתו שכבר עיין במדעי הפילוסופיה ונבוך בפשטי עניינים. ודימו שלא נכתב ספר זה אלא לנבוכים, דימו כי מה שכתב רבנו שם 'ועיין במדעי הפילוסופיה וידע ענייניהם' שזה לגריעותא, ואף גדולים שגו ברואה או שהישגו מתוך מטרה מגמתית. ואיני צריך לומר שאילו ראו דבריו במאמר תחיית המתים שהבאתי לעיל היו נפקחים עיניהם, או היו נמנעים מלהשגות את אחרים, אלא אף אילו שמו לב למשל שנשא בחלק השלישי פרק נא, לא היו אומרים מה שאמרו אם מתעייה או מהתעייה. וכך הם הלכי מחשבתו של רבנו בכל אמריו בהקדמתו למשנה ובפירושו למשנה ראשונה של פרק חלק בסנהדרין, ובהלכות יסודי התורה, ובעשרות מקומות פזורים ברחבי תורתו. ולא הייתי צריך להזכיר את זאת אלמלי שכבר נכתב בספרים".
מָרי מוסיף ומלמד אותנו, כי אותם שפלי אדם ומחשבה, דימו כי מה שכתב רבנו "ועיין במדעי הפילוסופיה וידע ענייניהם שזה לגריעותא", כלומר הם הפיצו את הדעה השקרית כי העיון במדעי הפילוסופיה הוא זה אשר גרם למעיינים להיות נבוכים ולהתרחק מדת משה, ועתה הם צריכים את הספר "מורה-הנבוכים" כדי לבער את הדעות הפילוסופיות הנפסדות לפי דמיונם ולשוב לצור מחצבתם. וכבר אמר רבנו הקדוש כי המתנגדים לפילוסופיה נמצאים בתכלית הסכלות, וזה לשונו במורה (ג, כט):
"וכן הזכירו בספריהם [עובדי העבודה-הזרה מאומת ה"צאבה", שהיו בתקופת אברהם אבינו] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד, המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני-אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".
עוד מלמדנו מָרי כי לא מדובר כאן בשועלים קטנים אלא בחמורים גדולים, שהרי הוא כותב כך: "ואף גדולים שגו ברואה או שהישגו מתוך מטרה מגמתית", כלומר לא מעטים מגדולי ישראל לדורותיהם שגו בעניין כה פשוט זה או אפילו הישגו מתוך מטרה מגמתית, וכמו שהסברנו לעיל. ואיני יכול להבין כיצד ניתן לשגות בעניין זה, שהרי דברי רבנו מפורשים וברורים, אלא שרוב הגדולים הללו ואולי אפילו כולם הישגו מתוך מטרה מגמתית. ואין מה להתפלא על כך, כי הסכלות ההלכתית והמחשבתית בעם-ישראל חוגגת באלף השנים האחרונות, והדג מסריח מהראש...
מָרי בדבריו לעיל משער כי אם אותם "גדולים" היו רואים את "דבריו במאמר תחיית המתים שהבאתי לעיל היו נפקחים עיניהם או היו נמנעים מלהשגות את אחרים", ועם כל הכבוד למָרי איני חושב שדברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" נסתרו מעיניהם. אלא כדברי רבנו שהובאו לעיל: ש"מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם", וכדבריו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא): ש"רוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור לשררה נעלמת יראת שמים", וזו הסיבה האמתית שהתנגדו לרבנו והפיצו עליו שקרים רבים ומגוונים.
מָרי ממשיך לנסות ולהצדיק את תעייתם או התעיתם באמרו בהמשך דבריו: "אלא אף אילו שמו לב למשל שנשא בחלק השלישי פרק נא, לא היו אומרים מה שאמרו אם מתעייה או מהתעייה", ואיני יודע מה שיחו, כי אם מהתעייה אמרו את הדברים, וכי יועילו להם דברי רבנו בפרק נא? ואם מתעייה אמרו וכי יבינו את דברי רבנו בפרק נא? והוא אף מסיים את דבריו בהתנצלות: "ולא הייתי צריך להזכיר את זאת אלמלי שכבר נכתב בספרים", ואיני מבין מדוע הוא מתנצל על אמירת דברי אמת.
דברי רבנו ב"מאמר תחיית-המתים"
א) ושמא מָרי צודק? ודברי רבנו ב"מאמר תחיית-המתים" שהוא ציטט שם, כן היו מעוררים את אותם "גדולים" לשוב בתשובה, ולחדול מתעייתם או התעיתם? הבה נתבונן בדברי רבנו במאמר זה שציטט מָרי שם (עמ' 18), וננסה להבין האם באמת יש סיכוי לכך:
"וכאשר נחלצנו לכך (לחבר את הספר "משנה-תורה") ראינו שאין מן הצדק שנגש למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים (דיני התורה הלכותיה ומשפטיה), ואניח יסודותיו מוזנחים לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב לאחד] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף.
אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם, וכדומה לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו. וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד, ושהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמי ישראל [ההדגשות במקור], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים.
[ולכן,] ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבוריה ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותן היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה כמו שבארנו במורה. ולפיכך העדפנו שיהיו הדברים האמתיים מקובלים אצל הכל לא פחות מזה, ולפיכך הזכרנו בהקדמת חבור המשנה יסודות... כלומר מה שקשור ביחוד, ובעולם הבא, עם שאר היסודות. וכך עשינו גם בחבור הגדול הנקרא משנה תורה... והזכרנו כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהיו אותם הנקראים תלמידי חכמים או גאונים או איך שתרצה לקרוא אותם, בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים... וכל זה נבנה על יסודות דתיים. ולא ישליכו ידיעת ה' אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם".
האם דברי רבנו כאן היו משכנעים את ה"גדולים" ה"יותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות"? האם דברי רבנו כאן היו משכנעים את ה"גדולים" אשר אינם יודעים מאומה מן המדעים? האם דברי רבנו כאן היו משכנעים את ה"גדולים" אשר מתהדרים בשמות כבוד מסולסלים "תלמידי חכמים" "גאונים" "או איך שתרצה לקרוא אותם"? האם דברי רבנו כאן היו משכנעים את ה"גדולים" אשר "השליכו את ידיעת ה' אחריי גוום"?
ב) ושמא עלינו לבחון גם את משל הארמון שמָרי הזכיר (מורה ג, נא), ואולי משם נבין מדוע הוא אומר על אותם ה"גדולים", שאם הם היו קוראים את משל הארמון הם היו חוזרים בתשובה. כדי לקצר נֹאמר, שבמשל זה רבנו מתאר את מידת קרבת בני האדם לה' יתעלה, והרעיון הוא, שככל שהאדם קרוב לחצר המלך, כך הוא יותר קרוב במחשבתו לה' יתעלה.
נראה ברור, כי מָרי מתכוון לקבוצה השנייה שם שנזכרה בדברי רבנו, אלה אשר בתוך העיר אך אחוריהם מופנים כלפי ארמון המלך, והם "בעלי השקפה ועיון, וכבר הושגו להם השקפות בלתי נכונות, אם מחמת טעות חמורה שאירעה להם בזמן עיונם, או מפני שסמכו על מי שכבר טעה, והרי הם לעולם מחמת אותם ההשקפות כל מה שעוברים מוסיפים ריחוק מחצר המלך, ואלה יותר רעים מן הראשונים בהרבה, ואלה הם אשר גורם ההכרח במקצת הזמנים להריגתם ומחיית עקבות השקפותיהם, כדי שלא יַתעו דרכי זולתם" (מורה, שם).
ושם מָרי מבאר בהערותיו כי אותם האנשים גרועים בהרבה מן הראשונים "כי הראשונים ריקים מן הכל, ואף שאין בהם מאומה מן החיובי הרי מעלתם היא שאין בהם מן השלילי. בוֹר שאין בו לא מים וגם לא נחשים ועקרבים". והוא מוסיף ומתאר את הקבוצה השנייה שם בהערותיו: "כלומר, עובדי עבודה-זרה למיניהם ולסוגיהם. וראה דברי רבנו בתחילת 'מאמר תחיית המתים' על אותם החושבים עצמם חכמי ישראל והם יותר תועי דרך מהבהמה".
נמצא שאותם חמורים גדולים המכונים "חכמי ישראל" נמצאים לדעת רבנו בקבוצה השנייה, ולדעת רבנו "הרי הם לעולם מחמת אותם ההשקפות [הרעות], כל מה שעוברים מוסיפים ריחוק מחצר המלך". ועשיתי עמהם חסד בקראי להם חמורים גדולים (ואפילו לא קטנים), כי רבנו אומר שהם פחותים במעלתם מן החמורים, וכלשונו: "יותר תועים מן הבהמות".
מכל מקום, איני מבין איך מָרי העלה על דעתו שה"גדולים" הללו שתעו והתעו בכוונת מכוון, היו שבים בתשובה בראותם את משל רבנו במורה, ועם כל הכבוד הגדול למָרי, משתדל אני להישאר נאמן לדרכו של רבנו, ולכן אביע את צערי על כך ששותפותו של מָרי בממסד הרבני גרמה לו להתרחק מן האמת הטהורה.
הערה כללית בענייני הנבואה שנתבארו ב"מורה-הנבוכים"
בהמשך דברי מָרי שם, הוא מוסיף וזה לשונו:
"ויורשה לי להוסיף כאן הערה כללית. יש שרבנו מבאר עניין נבואי מסוים או פסוק נבואי כל שהוא, שהכוונה בכך ל'מציאות' תיאורטית מסוימת שהייתה בעתה אמת מוחלטת, ולאחר שאותה המציאות התערערה במשך הזמן, מה יהא על כל אותו הביאור, כגון באור המרכבה שראה יחזקאל? נראה, גם בלי שנחדור לעומק תפישות מסוימות של רבנו על מהויות מסוימות כלליות ובלתי כלליות שאין המקום לבארן, יכולים אנו לומר, אף אם מה שנאמר נדמה לנו בלתי תואם את המציאות, הרי עצם הפנית מחשבתנו באותם המקראות לאפיקים מסוימים דיינו, לבל נכשל חלילה בהגשמה מודעת או בלתי מודעת על ידי הנחת התארים וכדומה, ומבחינה זו נוכל לומר לפשטנים, גם לכם חשוב מה שלא אמר יותר ממה שאמר, כי בהודיעו אותך שזה משל ולאיזו פסגה מגיע המשל דיינו, ועל כך חייבים אנו לו תודה. וכיוצא בזה הוא טיפולו בכל אותה המערכת האסטרונומית עם 'הגלגלים' וכדומה שהייתה בזמנה מציאות שהוכחה".
ולפי דברי מָרי כאן, כדי להבין את משלי הנביאים, ובמיוחד המורכבים שבהם, יש ללמוד פיסיקה וכימיה ושאר מדעים, ולנסות ולהבין את משליהם כרמזים ליסודות טבעיים ומדעיים עמוקים, אשר מלמדים על אופני בריאת הבורא את העולם, ומרוממים לשגב ידיעת השם.