למי נכתב הספר 'מורה-הנבוכים'?

בהקדמת רבנו למורה (עמ' ה–ו) הוא מונה את מטרות הספר, בין המטרות רבנו משיב לשאלה: למי נכתב "מורה-הנבוכים"? הרמב"ם קובע שהספר נועד לאדם "שכבר נקבע בליבו והושָּׂג בדעתו [=דעה שנתגבשה מתוך חקירה יסודית] אמיתת תורתנו, שלם בדתו ומידותיו". כלומר, ספר זה נועד לאדם שאין לו ספק באמיתת דת משה, ואף שִׁכלל את מידותיו בהתאם לערכי המוסר שנצטווינו בהם בתורת משה. יחד עם זאת, אותו אדם גם עיין במדעים הפילוסופיים, ולמד את יסודותיהם וכלליהם, וכדברי רבנו שם: "ועיין במדעי הפילוסופים ויָדע ענייניהם".

רבנו מתאר כיצד שִׂכלו של אדם זה התעורר ומושך אותו להבין ולהשׂכיל את פסוקי התורה. ברם, לאחר שהוא למד את מדעי הפילוסופים וידע יסודות וכללים בענייני מחשבה, עמדו בפניו פשטי פסוקי התורה, וכן פסוקים רבים שהוא לא הבין כלל או שהבין אותם באופן מוטעה.

לדוגמה, בפני האדם הדתי המשׂכיל הזה עמדו פשטי המקראות אשר מגשימים את הבורא, או פסוקים שעוסקים בתכונות נפשיות או בפעולות גופניות שהבורא יתעלה מתואר בהן, או שלמד מלים או פעלים או תארים מסוימים שנזכרו ביחס לבורא שיש להם כמה משמעויות ואופני ביאור, כל מקום לפי עניינוֹ, ושגה להבין אותם כפי אחד הביאורים שאינו מתאים למקומו – ועתה אותו אדם נמצא "במבוכה והיסוס", והוא אינו יודע באיזו דרך פרשנית לבחור...

בפני האדם המשׂכיל הזה עומדות עתה שתי אפשרויות: האחת, להימשך אחר שׂכלו וכל מה שלמד וידע מיסודות המחשבה, לדוגמה שאין להגשים כלפי מעלה – ומכיוון שהיה סבור בתחילה שיש להבין את פסוקי התורה כפשוטם, ייאלץ עתה לכפור ולהכחיש אותם וִידַמֶּה שהוא הולך נגד התורה וייכנס במבוכה גדולה; והאחרת, לדחות את אדני השׂכל ולהישאר במחשבה השגויה שפסוקי התורה מורים כפשוטם על הגשמת הבורא, וכל זאת כדי שלא להרגיש כאילו הוא מקצץ בנטיעות וכופר בתורת ה' יתעלה. אך אם יעשה כן, "נמצא שפנה אחור משׂכלו ופירש ממנו", ויחד עם זאת גם יְדַמֶּה שהביא על עצמו נזק במה שלמד והשׂכיל את מדעי הפילוסופיה... וסופו של אותו אדם יהיה, ש"יישאר עם אותן הדעות הדמיוניות [=בהגשמת הבורא] תוך הרגשת צער ומועקה, ולא יחדל להיות בכאב לב ומבוכה גדולה".

וכֹה דברי רבנו שם בכל הדברים האלה: "מטרת המאמר הזה להעיר לאדם דתי שכבר נקבע בליבו והושָּׂג בדעתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ומידותיו ועיין במדעי הפילוסופים ויָדע ענייניהם. ומשכוֹ השׂכל האנושי והדריכוֹ להעמידוֹ במעונו [=במעון השכל], ועמדו בפניו פשטי התורה, ומה שלא הצליח להבינוֹ, או שהבין אותו מענייני השמות המשותפים או המושאלים או המסופקים, ויישאר במבוכה והיסוס: או שיימשך אחר שכלו ויעזוב מה שידע מאותם השמות, ויחשוב שעזב יסודות התורה, או שיעמוד כפי מה שהבין מהם ולא יימשך אחר שׂכלו, ונמצא שפנה אחור משכלו ופירש ממנו, ויחשוב עם זאת שהוא הביא על עצמו נזק והפסד בדתו, ויישאר עם אותן הדעות הדמיוניות תוך הרגשת צער ומועקה, ולא יחדל להיות בכאב לב ומבוכה גדולה". ורבנו במורה כבר יבאר את כל הפסוקים והפעלים והביטויים והתיאורים...

רבים שגו לסבור שהספר נכתב לנבוכים בדתם

אף שרבנו אומר מפורשות בהקדמתו כי ספרו "מורה-הנבוכים" נכתב "לאדם דתי שכבר נקבע בליבו והושָּׂג בדעתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ומידותיו", ואף הדגיש פעמיים: "לאדם דתי", ו"שלם בדתו", עדיין רבים שגו בהבנת דברי רבנו הרמב"ם, ודימו כי רבנו כתב את הספר הזה לבני אדם הנבוכים בדתם, כלומר לאלה שעדיין מסופקים באמיתתה של תורת משה.

היו גם רבים אשר תעו והִטעו בכוונת מכוון, כי דברי רבנו בספר זה לא מצאו חן בעיניהם בלשון המעטה – שהרי "מהם יתגלה פסולת הסיגים שבידם" (שם עמ' יב). ולכן הפיצו את השקר שהרמב"ם כתב את ספרו זה רק לרחוקים מתורה ומצוות, וכל זאת כדי להוציא את הספר מארון הספרים היהודי, וכדי להרחיק את ההמונים מדעת והשׂכלה – שהרי בנבערים קל לשלוט ואת הפתאים קל לתמרן, ועוד יותר קל להוציא מהם כספים וטובות הנאה "לשם שמים"...

והנה דברי קאפח השׂכיר במבואו למורה (עמ' 19): "רבים תעו טעו בהבנת דברי רבנו בתחילת הקדמתו לספר זה, בתארוֹ שהספר נכתב לאדם דתי שלם באמונתו שכבר עיין במדעי הפילוסופיה ונבוך בפשטי עניינים. ודימו שלא נכתב ספר זה אלא לנבוכים [=שאינם יודעים מהי דת האמת], דימו כי מה שכתב רבנו שם 'ועיין במדעי הפילוסופיה וידע ענייניהם' שזה לגריעותא, ואף גדולים שגו ברואה או שהִשְׁגו מתוך מטרה מגמתית. ואיני צריך לומר שאילו ראו דבריו ב'מאמר תחיית המתים' שהבאתי לעיל היו נפקחים עיניהם, או היו נמנעים מלהשׁגות את אחרים, אלא אף אילו שמו לב למשל שנשא בח"ג פנ"א לא היו אומרים מה שאמרו אם מתעייה או מהתעייה. וכך הם הלכי מחשבתו של רבנו בכל אמריו בהקדמתו למשנה ובפירושו למשנה ראשונה של פרק חלק בסנהדרין, ובהלכות יסודי התורה, ובעשרות מקומות פזורים ברחבי תורתו. ולא הייתי צריך להזכיר את זאת אלמלי שכבר נכתב בספרים".

קאפח מוסיף, כי אותם שפלים דימו כי מה שכתב רבנו "ועיין במדעי הפילוסופיה וידע ענייניהם שזה לגריעותא", כלומר הם הפיצו את הדעה השקרית כי העיון במדעי הפילוסופיה הוא זה שגרם למעיינים להיות נבוכים ולהתרחק מדת משה, ועתה הם צריכים את הספר "מורה-הנבוכים" כדי לבער את הדעות הפילוסופיות הנפסדות לפי דמיונם ולשוב לצור מחצבתם... וכבר אמר רבנו במורה (ג, כט) כי המתנגדים לפילוסופיה נמצאים בתכלית הסכלות, וְכֹ"דְּ: "וכן הזכירו בספריהם [=עובדי העבודה-הזרה מאומת ה'צאבה', שהיו בתקופת אברהם אבינו ע"ה] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני-אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".

עוד עולה מדבריו של קאפח כי לא מדובר כאן בשועלים קטנים אלא בחמורים גדולים, שהרי הוא כותב כך: "ואף גדולים שגו ברואה או שהִשׁגו מתוך מטרה מגמתית", כלומר לא מעטים מגדולי ישראל לדורותיהם שגו בעניין פשוט זה ואף הִשׁגו מתוך מטרה מגמתית, וכאמור. ואיני יכול להבין כיצד ניתן לשגות בעניין זה, שהרי דברי רבנו מפורשים וברורים, אלא שרוב הגדולים הללו ואולי אפילו כולם הִשׁגו מתוך מטרה מגמתית. ואין מה להתפלא על כך, כי הסכלות ההלכתית והמחשבתית בעם-ישראל חוגגת באלף השנים האחרונות, והדג מסריח מהראש...

וגם קאפח לא פלט מדברי הבל ותעתועים, שהרי קאפח בדבריו לעיל "משער" כי אם אותם "גדוילים" היו רואים את "דבריו ב'מאמר תחיית המתים' שהבאתי לעיל היו נפקחים עיניהם או היו נמנעים מלהשגות את אחרים", האמנם? וכי המינים האורתודוקסים לא הכירו את דברי הרמב"ם ב"מאמר תחיית המתים"? וכי הם לא הכירו את דברי רבנו בכל המקומות שהוא מותח עליהם ביקורת קשה וחריפה? מהי ההיתממות הזאת?! אלא ברור שקאפח דן לכף זכות גדולה מאד את פטרוניו המינים, והוא מצייר ומתאר אותם כמי ש"לא ראו" את דברי רבנו, ואילו היו רואים את דברי רבנו הם מיד היו שבים בתשובה שלמה ומודים על האמת בלבב שלם...

והאמת מכה על קדקדו של קאפח הנוכל, אשר הפך את תורת האלהים לקורדום חוצבים במשך יובל שנים, ורבנו הרמב"ם כבר תיאר את רשעותם ומינותם של "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות בשלל מקומות וריכזתים בסדרת המאמרים: "מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה". ובקיצור, הם שנאו את דרך האמת ולכן הם שנאו את הספר מורה-הנבוכים וביקשו להם כל מיני דרכים כדי להכפיש את הספר הייחודי הזה, וקיצצו בנטיעות כאלישע אחֵר.

קאפח ממשיך להצדיק את רשעותם של פטרוניו, המינים האורתודוקסים לדורותיהם, וכך הוא אומר בהמשך דבריו שם: "אלא אף אילו שמו לב למשל שנשא בחלק השלישי פרק נא, לא היו אומרים מה שאמרו אם מתְּעייה או מהתעייה", ודבריו של קאפח פשוט מגוחכים, כאילו חוסר תשומת לב היא זו שגרמה למינים לשפוך קיתונות של רפש על המורה, ודברי רבנו בצוואתו למורה-הנבוכים מתקוממים כנגד דבריו הנואלים של קאפח, שמכשיר ומצדיק את המינים:

"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".

קאפח מסיים את דבריו בעניין זה ומוסיף התנצלות, כדי שהמינים לא יכעסו עליו ולא יישאר צל של ספק שהוא רצע את אוזנו במרצע העבדים לפטרוניו המינים: "ולא הייתי צריך להזכיר את זאת אלמלי שכבר נכתב בספרים", כלומר קשה לו לקאפח שהוא נאלץ למתוח ביקורת ואפילו רפה ורפויה, חלושה וקלושה עד מאד, כל-כך קשה לו, כי אהבת השׂררה והמשכורות ויתר טובות ההנאה כבר טמטמה את מוחו, וליבו כבר יצא אל המינים באהבה גדולה ורבה.

והנה דברי רבנו באיגרתו (עמ' קלו): "ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיו"ב מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות [...] אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".

דברי רבנו ב"מאמר תחיית-המתים"

ושמא קאפח צודק ודברי רבנו ב"מאמר תחיית-המתים" שהוא ציטט שם, כן היו מעוררים את אותם "גדולים" לשוב בתשובה, ולחדול מתְּעייתם או התעיתם? הבה נתבונן בדברי רבנו הרמב"ם במאמר זה שציטט קאפח שם (עמ' 18) וננסה להבין האם באמת יש סיכוי לכך:

"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את 'משנה תורה'] ראינו שאין מן הצדק שנתכוון למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים, ואניח יסודותיו מוזנחים [=יסודות הדת] לא אבארֵם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם [והם מדמים] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף.

אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם, וכדומה-לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו. וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם 'חכמי ישראל', והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות [גדולי האסלה], וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין 'חכמי התורה' יודעים מהם מאומה.

ולפיכך העדפנו שיהיו הדברים האמיתיים [=בהשקפות הדת] מקובלים אצל הכל. [...] ולפיכך הזכרנו בהקדמת חיבור המשנה יסודות [...] כלומר מה שקשור בייחוד, ובעולם-הבא, עם שאר היסודות. וכך עשינו גם בחיבור הגדול הנקרא 'משנה תורה' [...] והזכרנו את כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהיו אלה הנקראים 'תלמידי חכמים' או 'גאונים' או איך שתרצה לקרוא אותם ['קדושי עליון' או 'גאוני עולם'], בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים [=כללים הלכתיים סדורים, ולא יתדרדרו לכאוס הלכתי כמו בימינו] [...] וכל זה נבנה על יסודות דתיים [=כללים מחשבתיים]. ולא ישליכו את ידיעת ה' אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם, לא על מה שמראה בעיני ההמון שהם שלמים [=הינם לא רק סכלים ובהמות והוזי הזיות, אלא גם צבועים!]".

האם דברי רבנו החריפים הללו היו משכנעים את המינים האורתודוקסים אשר רבותיהם לא ידעו אם יש לה' יד ורגל ומעיים? והרמב"ם אף קובע חד משמעית שהם "היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים"! האם דברי רבנו הללו היו משכנעים את אותם ה"גדוילים" הנבערים שאינם יודעים מאומה מן המדעים כלשון רבנו? האם הם היו משכנעים את ה"גדוילים" שמתהדרים בשמות כבוד מסולסלים: "תלמידי חכמים" "גאונים" "או איך שתרצה לקרוא אותם"? האם דברי הרמב"ם כאן היו משכנעים את ה"גדוילים" אשר "השליכו את ידיעת ה' אחרי גוום"?!

משל הארמון

ושמא עלינו לבחון גם את משל הארמון שקאפח הזכיר (מורה ג, נא), ואולי משם נבין מדוע הוא אומר על אותם ה"גדוילים", שאם הם היו קוראים את "משל הארמון" הם היו חוזרים בתשובה... וכדי לקצר נֹאמר, שבמשל זה רבנו מתאר את מידת קרבת בני האדם לה' יתעלה, והרעיון הוא, שככל שהאדם קרוב לחצר המלך, כך הוא יותר קרוב במחשבתו לה' יתעלה.

ובכן נראה ברור, כי קאפח מתכוון לקבוצה השנייה שם שנזכרה בדברי רבנו, אלה אשר בתוך העיר אך אחוריהם מופנים כלפי ארמון המלך, והם "בעלי השקפה ועיון, וכבר הושׂגו להם השקפות בלתי נכונות, אם מחמת טעות חמורה שאירעה להם בזמן עיונם, או מפני שסמכו על מי שכבר טעה, והרי הם לעולם מחמת אותם ההשקפות כל מה שעוברים מוסיפים ריחוק מחצר המלך, ואלה יותר רעים מן הראשונים בהרבה, ואלה הם אשר גורם ההכרח במקצת הזמנים להריגתם ומחיית עקבות השקפותיהם, כדי שלא יַתעו דרכי זולתם" (מורה, שם).

ושם במורה קאפח מסביר, כי אותם האנשים גרועים בהרבה מן הראשונים "כי הראשונים ריקים מן הכל, ואף שאין בהם מאומה מן החיובי הרי מעלתם היא שאין בהם מן השלילי. בּוֹר שאין בו לא מים וגם לא נחשים ועקרבים". והוא מוסיף ומתאר את הקבוצה השנייה שם בהערותיו: "כלומר, עובדי עבודה-זרה למיניהם ולסוגיהם. וראה דברי רבנו בתחילת 'מאמר תחיית המתים' על אותם החושבים עצמם 'חכמי ישראל' והם יותר תועֵי-דרך מהבהמה".

נמצא שאותם חמורים גדולים המכונים "חכמי ישראל" נמצאים לדעת רבנו בקבוצה השנייה, ולדעת הרמב"ם "הרי הם לעולם מחמת אותן ההשקפות [הרעות], כל מה שעוברים מוסיפים ריחוק מחצר המלך". ועשיתי עמהם חסד בקראי להם חמורים גדולים (ואפילו לא קטנים), כי רבנו אומר שהם פחותים במעלתם מן החמורים, וכלשונו: "יותר תועים מן הבהמות". ואיך קאפח השׂכיר העלה על דעתו ש"הגדוילים" שהִתעו ביודעין, היו שבים בתשובה אם היו רואים את משל הארמון... וכאמור שותפותו של קאפח למינים גרמה לו, והמחובר לטמא – טמא.

וראוי לחתום בפסקי רבנו בהלכות עבודה-זרה יא, על "חכמי ישראל" הוזי ההזיות המאגיות:

"ודברים אלו כולן [=כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].

כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג]".

למי נכתב הספר 'מורה-הנבוכים'.pdf

הורידו את PDF • 308KB