מטרתו הראשונה של "מורה הנבוכים"

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

רבנו פותח את הקדמת ספרו "מורה הנבוכים" בשלושה פסוקים שיש לתת עליהם את הדעת:


1) "הוֹדִיעֵנִי דֶּרֶךְ זוּ אֵלֵךְ כִּי אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי נַפְשִׁי" (תה' קמג, ח), ומָרי מסביר שם כי "כוונת רבנו בפסוק זה: למדני דעת, כלומר סלק המעצורים מלפניי כדי שאוכל להעמיק בדרך זו אשר אני הולך בה, כי השגתך משאת נפשי". גם בשיר שחיבר רבנו בראש פירושו למשנה אנו מוצאים תפילה וזעקה לה' יתעלה: "מֹשֶׁה בְּנוֹ מַיְמוֹן אֲשֶׁר צַעְקוֹ / אֶל אֵל לְיַשֵּׁר אֶת נְתִיבָתוֹ / לָשׂוּם בְּתוֹרָתוֹ לְבַד חִשְׁקוֹ", ובמאמרי: "הרמב"ם בראשית דרכו" ביארתי שיר זה. וגם רס"ג בפירושו לתהלים שם מבטא את כמיהתו וערגתו להשגת ה': "הודיעני איזה הדרך אלך בו כי אליך נשאתי מחשבתי ורעיוני".


2) "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" (מש' ח, ד), ומָרי מסביר שם כי "אישים ובני אדם האמורים כאן הם המשכילים בעלי הדעת והתבונה ולהם רבנו קורא ועמהם רבנו מדבר, ולא עם בעלי החיים ההולכים על שתיים". דברי מָרי הם מעין דברי רבנו בהמשך הקדמתו שם (עמ' ז): "אבל אותם שלא ראו אור אף פעם, אלא הם מגששים באפלתם והם אשר נאמר בהם: 'לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ' [תה' פב, ה], ונעלם מהם האמת לגמרי על אף עוצם בהירותו כמו שאמר בהם: 'וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים' [איוב לז, כא], והם המון עמי הארץ, אין מקום להזכירם כאן במאמר זה".


3) "הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי" (מש' כב, יז), ושם מסביר מָרי שכוונת רבנו היא "שאף-על-פי שיביא בספרו זה דעות מלומדים וחכמים שונים, אך לבך תשית לדעתי". וכבר הוכיח רבנו אלף פעמים שדרכו היא הקרובה ביותר לאמת, ולכן עלינו ללכת אחריו בלב שלם ובנפש חפצה.


א. מטרתו הראשונה של רבנו בספרו


רבנו מצהיר בראש הקדמתו למורה, כי מטרתו הראשונה של ספרו זה היא "באור ענייני שֵׁמוֹת [=שמות-עצם, שמות-תואר ושמות-פעולה] שנאמרו בספרי הנבואה, מאותן השמות 'שמות משותפים' והבינום הסכלים לפי אחד העניינים אשר עליהם נאמר אותו השם המשותף; ומהם 'מושאלים' והבינו גם אותם לפי העניין הראשון אשר הושאלו ממנו; ומהם 'מסופקים' – פעמים אפשר לחשוב בהם שנאמרו מתוך 'אי הקפדה' ופעמים אפשר לחשוב בהם שהם 'משותפים'".


כדי להבין את דברי רבנו כאן יש ללמוד מהם שמות-עצם שמות-תואר ושמות-פעולה, ולאחר מכן יש להבין מהם ארבעת השמות שהזכיר: 1) שם משותף; 2) שם מושאל; 3) שם מסופק; 4) ושם הנאמר על דרך אי ההקפדה. את ארבעת השמות הללו רבנו מבאר בספרונו: "באור מלאכת ההגיון" (עמ' קסט–קעא), נעבור אפוא לשם, וכֹה דבריו:


1) "השם המשותף, הוא השם הנאמר על שני עצמים שאין שיתוף ביניהם בשום עניין כלל שבגללו נשתתפו בשמות הללו, כגון שם הָעַיִן הנאמר על החוש הרואה ומבוע המים". כלומר, שם משותף הוא שם אשר כולל עצמים שונים, שאין ביניהם שום מכנה משותף אשר בגללו הם קיבלו את אותו השם. ונצרף דוגמה מהמורה (א, ב) שם אומר רבנו כך: "כבר יָדַע כל עברי [=יודע עברית] כי שם 'אלהים' משותף לה', ולמלאכים, ולדיינים מנהיגי המדינות".


אגב, מילת "עצם" ביחס להקב"ה אינה ראויה אף שיש שמות-עצם שהם מופשטים, וראוי לדקדק כרבנו ולומר "אמיתת עצמותו" שמשמעה אמיתת מציאותו וקיומו אשר נעדרת חומר וצורה. כלומר, מילת "אמת" היא שם-עצם מופשט ומלמדת גם על "עצמות" הסמוכה לה, שאף היא מורה על אל אחד יחיד ומיוחד שאין-כיוצא-בו, ללא זיק של גשמות.


2) "והשם המושאל, הוא השם המורה על עצם מסוים בעיקר יסוד הלשון, והוא קבוע לאותה העצמות. וגם נקראת בו עצמות אחרת במקצת הזמנים, ולא נקבע השם תמיד על אותה העצמות האחרת. כגון שם האריה, הקבוע לסוג מסוגי בעלי החיים, ויש שנקרא בשם זה האמיץ מבני אדם". כלומר, השם המושאל כולל בתוכו עצמים שונים, אשר אחד מהם הוא הביטוי המרכזי והיסודי של אותו השם, וכל שאר העצמים נקראים בשם זה באופן זניח ושולי ביחס לעצם המרכזי ששם זה קבוע לו.


3) "והשם הנאמר באי הקפדה, הוא שיהיה עניין מסוים מייצב שני עצמים או יותר, הרי אומרים אותו השם על כל אחד מאותם העצמים, בגלל העניין שנשתתפו אותם העצמים, אשר אותו העניין מייצב מהות כל עצם מהן. כגון שם ה'חי' הנאמר על האדם והסוס והפרס והדג, כי עניין החיוניות שהוא התזונה והחוש, מצוי בכל אחד מן הסוגים הללו ומייצב אותו". כלומר, שם זה כולל בתוכו עצמים שונים שיש להם מכנה משותף מהותי אשר מעצב את מהותם, וכמו הדוגמה שרבנו הביא.


4) "והשם המסופק, הוא השם אשר ייאמר על שני עצמים או יותר מחמת עניין מסוים שהם משותפים בו, ואין אותו העניין הוא המייצב אמיתת כל אחד מהן. המשל בזה, שם האדם האמור על ראובן החי ההוגה, ועל איש אחר מת, ועל צורת כל אדם העשויה מן העץ. [...] הרי הוא [=השם המסופק] דומה [דמיון חלקי] לשם הנאמר דרך 'אי הקפדה', מפני שהוא מחמת שיתוף עניין מסוים [חיצוני] בשני עצמים גם יחד. [...] והוא דומה [דמיון חלקי] למשותף המוחלט, כי אמיתת העצמות הזו זולת אמיתת האחרת, ומחמת כך נקרא מסופק".


כלומר, שם זה כולל בתוכו עצמים שונים שיש להם מכנה משותף חיצוני, אך אינם דומים במהותם הפנימית. ולכן נקרא שמו "מסופק": שהרי מצד אחד הוא דומה במעט לשם הנאמר דרך אי הקפדה, מפני שיש מכנה משותף לכל העצמים; אך מצד שני הוא גם דומה במעט לשם המשותף, מפני שהעצמים שונים במהותם זה מזה. ובמלים אחרות, השם המסופק אינו דומה לגמרי לשם הנאמר דרך אי הקפדה, מפני שהמכנה המשותף חיצוני ולא מהותי, ואף אינו דומה לגמרי לשם המשותף, כי סוף סוף יש מכנה משותף (חיצוני) בין העצמים.


נחזור עתה לדברי רבנו שבראש פרק זה. רבנו מצהיר כי מטרתו הראשונה היא ללמד כיצד יש להבין את השמות שנאמרו בספר התורה ובספרי הנבואה. יש מאותם השמות שמות משותפים "והבינום הסכלים לפי אחד העניינים [השגויים]"; ויש מהם מושאלים "והבינו גם אותם לפי העניין הראשון [=המשמעות הבסיסית]" ולא הבינו את השם נכונה כפי השאלתו; ויש מהם מסופקים, לעתים "אפשר לחשוב בהם שנאמרו מתוך אי הקפדה ופעמים אפשר לחשוב בהם שהם משותפים". כלומר, לעתים טעו לחשוב שהשם המסופק הוא שם שנאמר מתוך אי הקפדה, ושגו לחשוב שיש מכנה משותף מהותי בין המשמעויות השונות; או שסברו שמדובר בשם משותף ושגו לחשוב שאין כל מכנה משותף בין המשמעויות השונות.


את כל השמות הללו יבאר רבנו במורה, ויסביר כיצד יש להבין את פסוקי התורה כפי אמיתתם. מטרתו הראשונה של רבנו איננה אפוא מטרה פרשנית אלא הרחקת הגשמות, כלומר ביאור השמות שנאמרו בתורה ביחס לה' יתעלה, וכיצד יש להבין אותם נכונה. ברם, תוך כדי השגת מטרתו הראשונה רבנו למעשה מפרש את פסוקי התורה, ולפי דעתי ניתן לכתוב פירוש על כל התורה לאורו של "מורה הנבוכים" ושאר כתבי רבנו.


המורה אינו מיועד למי שרק לומד הלכות


בהמשך דבריו שם רבנו אומר, שאין כוונתו "במאמר זה להבין את כולם [את כל השמות שתיאר לעיל] להמון ולא למתחילים בעיון, ולא ללמד מי שלא עיין אלא בידיעת התורה כלומר דיניה, כי מטרת כל המאמר הזה וכל שהוא מסוגו הוא ידיעת התורה באמת".


כלומר, מי שיודע אך ורק את דיני התורה (וכל שכן מי שיודע רק את דיני התורה החדשים של האחרונים הרחוקים מדרכי מישרים), ולא למד מדעים ולא למד את כללי העיון וההגיון, אין מאמר זה, כלומר הספר "מורה הנבוכים", מיועד לו. ולכן רבים הם מאנשי הדת, אשר משכימים ומעריבים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, אשר אין להם שום ידיעה במה שרבנו קורא לו "ידיעת התורה באמת". לעתים הם אינם יודעים כי לא היה מי שילמדם וכאשר הם נחשפים לדרך האמת עיניהם נוצצות, אך לעתים הם אינם יודעים כי העדיפו ללכת בשרירות לבם, וגירשו את אנשי האמת מקרבם. וכבר הרחבתי בעניין זה במאמרי: "למי נכתב הספר 'מורה הנבוכים'?".


ב. מטרתו השנייה של רבנו בספרו