מטרתו הראשונה של "מורה הנבוכים"

רבנו פותח את הקדמת ספרו "מורה הנבוכים" בשלושה פסוקים שיש לתת עליהם את הדעת:


1) "הוֹדִיעֵנִי דֶּרֶךְ זוּ אֵלֵךְ כִּי אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי נַפְשִׁי" (תה' קמג, ח), ומָרי מסביר שם כי "כוונת רבנו בפסוק זה: למדני דעת, כלומר סלק המעצורים מלפניי כדי שאוכל להעמיק בדרך זו אשר אני הולך בה, כי השגתך משאת נפשי". גם בשיר שחיבר רבנו בראש פירושו למשנה אנו מוצאים תפילה וזעקה לה' יתעלה: "מֹשֶׁה בְּנוֹ מַיְמוֹן אֲשֶׁר צַעְקוֹ / אֶל אֵל לְיַשֵּׁר אֶת נְתִיבָתוֹ / לָשׂוּם בְּתוֹרָתוֹ לְבַד חִשְׁקוֹ", ובמאמרי: "הרמב"ם בראשית דרכו" ביארתי שיר זה. וגם רס"ג בפירושו לתהלים שם מבטא את כמיהתו וערגתו להשגת ה': "הודיעני איזה הדרך אלך בו כי אליך נשאתי מחשבתי ורעיוני".


2) "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" (מש' ח, ד), ומָרי מסביר שם כי "אישים ובני אדם האמורים כאן הם המשכילים בעלי הדעת והתבונה ולהם רבנו קורא ועמהם רבנו מדבר, ולא עם בעלי החיים ההולכים על שתיים". דברי מָרי הם מעין דברי רבנו בהמשך הקדמתו שם (עמ' ז): "אבל אותם שלא ראו אור אף פעם, אלא הם מגששים באפלתם והם אשר נאמר בהם: 'לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ' [תה' פב, ה], ונעלם מהם האמת לגמרי על אף עוצם בהירותו כמו שאמר בהם: 'וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים' [איוב לז, כא], והם המון עמי הארץ, אין מקום להזכירם כאן במאמר זה".


3) "הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי" (מש' כב, יז), ושם מסביר מָרי שכוונת רבנו היא "שאף-על-פי שיביא בספרו זה דעות מלומדים וחכמים שונים, אך לבך תשית לדעתי". וכבר הוכיח רבנו אלף פעמים שדרכו היא הקרובה ביותר לאמת, ולכן עלינו ללכת אחריו בלב שלם ובנפש חפצה.


א. מטרתו הראשונה של רבנו בספרו


רבנו מצהיר בראש הקדמתו למורה, כי מטרתו הראשונה של ספרו זה היא "באור ענייני שֵׁמוֹת [=שמות-עצם, שמות-תואר ושמות-פעולה] שנאמרו בספרי הנבואה, מאותן השמות 'שמות משותפים' והבינום הסכלים לפי אחד העניינים אשר עליהם נאמר אותו השם המשותף; ומהם 'מושאלים' והבינו גם אותם לפי העניין הראשון אשר הושאלו ממנו; ומהם 'מסופקים' – פעמים אפשר לחשוב בהם שנאמרו מתוך 'אי הקפדה' ופעמים אפשר לחשוב בהם שהם 'משותפים'".


כדי להבין את דברי רבנו כאן יש ללמוד מהם שמות-עצם שמות-תואר ושמות-פעולה, ולאחר מכן יש להבין מהם ארבעת השמות שהזכיר: 1) שם משותף; 2) שם מושאל; 3) שם מסופק; 4) ושם הנאמר על דרך אי ההקפדה. את ארבעת השמות הללו רבנו מבאר בספרונו: "באור מלאכת ההגיון" (עמ' קסט–קעא), נעבור אפוא לשם, וכֹה דבריו:


1) "השם המשותף, הוא השם הנאמר על שני עצמים שאין שיתוף ביניהם בשום עניין כלל שבגללו נשתתפו בשמות הללו, כגון שם הָעַיִן הנאמר על החוש הרואה ומבוע המים". כלומר, שם משותף הוא שם אשר כולל עצמים שונים, שאין ביניהם שום מכנה משותף אשר בגללו הם קיבלו את אותו השם. ונצרף דוגמה מהמורה (א, ב) שם אומר רבנו כך: "כבר יָדַע כל עברי [=יודע עברית] כי שם 'אלהים' משותף לה', ולמלאכים, ולדיינים מנהיגי המדינות".


אגב, מילת "עצם" ביחס להקב"ה אינה ראויה אף שיש שמות-עצם שהם מופשטים, וראוי לדקדק כרבנו ולומר "אמיתת עצמותו" שמשמעה אמיתת מציאותו וקיומו אשר נעדרת חומר וצורה. כלומר, מילת "אמת" היא שם-עצם מופשט ומלמדת גם על "עצמות" הסמוכה לה, שאף היא מורה על אל אחד יחיד ומיוחד שאין-כיוצא-בו, ללא זיק של גשמות.


2) "והשם המושאל, הוא השם המורה על עצם מסוים בעיקר יסוד הלשון, והוא קבוע לאותה העצמות. וגם נקראת בו עצמות אחרת במקצת הזמנים, ולא נקבע השם תמיד על אותה העצמות האחרת. כגון שם האריה, הקבוע לסוג מסוגי בעלי החיים, ויש שנקרא בשם זה האמיץ מבני אדם". כלומר, השם המושאל כולל בתוכו עצמים שונים, אשר אחד מהם הוא הביטוי המרכזי והיסודי של אותו השם, וכל שאר העצמים נקראים בשם זה באופן זניח ושולי ביחס לעצם המרכזי ששם זה קבוע לו.


3) "והשם הנאמר באי הקפדה, הוא שיהיה עניין מסוים מייצב שני עצמים או יותר, הרי אומרים אותו השם על כל אחד מאותם העצמים, בגלל העניין שנשתתפו אותם העצמים, אשר אותו העניין מייצב מהות כל עצם מהן. כגון שם ה'חי' הנאמר על האדם והסוס והפרס והדג, כי עניין החיוניות שהוא התזונה והחוש, מצוי בכל אחד מן הסוגים הללו ומייצב אותו". כלומר, שם זה כולל בתוכו עצמים שונים שיש להם מכנה משותף מהותי אשר מעצב את מהותם, וכמו הדוגמה שרבנו הביא.


4) "והשם המסופק, הוא השם אשר ייאמר על שני עצמים או יותר מחמת עניין מסוים שהם משותפים בו, ואין אותו העניין הוא המייצב אמיתת כל אחד מהן. המשל בזה, שם האדם האמור על ראובן החי ההוגה, ועל איש אחר מת, ועל צורת כל אדם העשויה מן העץ. [...] הרי הוא [=השם המסופק] דומה [דמיון חלקי] לשם הנאמר דרך 'אי הקפדה', מפני שהוא מחמת שיתוף עניין מסוים [חיצוני] בשני עצמים גם יחד. [...] והוא דומה [דמיון חלקי] למשותף המוחלט, כי אמיתת העצמות הזו זולת אמיתת האחרת, ומחמת כך נקרא מסופק".


כלומר, שם זה כולל בתוכו עצמים שונים שיש להם מכנה משותף חיצוני, אך אינם דומים במהותם הפנימית. ולכן נקרא שמו "מסופק": שהרי מצד אחד הוא דומה במעט לשם הנאמר דרך אי הקפדה, מפני שיש מכנה משותף לכל העצמים; אך מצד שני הוא גם דומה במעט לשם המשותף, מפני שהעצמים שונים במהותם זה מזה. ובמלים אחרות, השם המסופק אינו דומה לגמרי לשם הנאמר דרך אי הקפדה, מפני שהמכנה המשותף חיצוני ולא מהותי, ואף אינו דומה לגמרי לשם המשותף, כי סוף סוף יש מכנה משותף (חיצוני) בין העצמים.


נחזור עתה לדברי רבנו שבראש פרק זה. רבנו מצהיר כי מטרתו הראשונה היא ללמד כיצד יש להבין את השמות שנאמרו בספר התורה ובספרי הנבואה. יש מאותם השמות שמות משותפים "והבינום הסכלים לפי אחד העניינים [השגויים]"; ויש מהם מושאלים "והבינו גם אותם לפי העניין הראשון [=המשמעות הבסיסית]" ולא הבינו את השם נכונה כפי השאלתו; ויש מהם מסופקים, לעתים "אפשר לחשוב בהם שנאמרו מתוך אי הקפדה ופעמים אפשר לחשוב בהם שהם משותפים". כלומר, לעתים טעו לחשוב שהשם המסופק הוא שם שנאמר מתוך אי הקפדה, ושגו לחשוב שיש מכנה משותף מהותי בין המשמעויות השונות; או שסברו שמדובר בשם משותף ושגו לחשוב שאין כל מכנה משותף בין המשמעויות השונות.


את כל השמות הללו יבאר רבנו במורה, ויסביר כיצד יש להבין את פסוקי התורה כפי אמיתתם. מטרתו הראשונה של רבנו איננה אפוא מטרה פרשנית אלא הרחקת הגשמות, כלומר ביאור השמות שנאמרו בתורה ביחס לה' יתעלה, וכיצד יש להבין אותם נכונה. ברם, תוך כדי השגת מטרתו הראשונה רבנו למעשה מפרש את פסוקי התורה, ולפי דעתי ניתן לכתוב פירוש על כל התורה לאורו של "מורה הנבוכים" ושאר כתבי רבנו.


המורה אינו מיועד למי שרק לומד הלכות


בהמשך דבריו שם רבנו אומר, שאין כוונתו "במאמר זה להבין את כולם [את כל השמות שתיאר לעיל] להמון ולא למתחילים בעיון, ולא ללמד מי שלא עיין אלא בידיעת התורה כלומר דיניה, כי מטרת כל המאמר הזה וכל שהוא מסוגו הוא ידיעת התורה באמת".


כלומר, מי שיודע אך ורק את דיני התורה (וכל שכן מי שיודע רק את דיני התורה החדשים של האחרונים הרחוקים מדרכי מישרים), ולא למד מדעים ולא למד את כללי העיון וההגיון, אין מאמר זה, כלומר הספר "מורה הנבוכים", מיועד לו. ולכן רבים הם מאנשי הדת, אשר משכימים ומעריבים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, אשר אין להם שום ידיעה במה שרבנו קורא לו "ידיעת התורה באמת". לעתים הם אינם יודעים כי לא היה מי שילמדם וכאשר הם נחשפים לדרך האמת עיניהם נוצצות, אך לעתים הם אינם יודעים כי העדיפו ללכת בשרירות לבם, וגירשו את אנשי האמת מקרבם. וכבר הרחבתי בעניין זה במאמרי: "למי נכתב הספר 'מורה הנבוכים'?".


ב. מטרתו השנייה של רבנו בספרו


מטרתו השנייה של רבנו היא באור משלי ספרי הנביאים, וכֹה דבריו (עמ' ו):


"וכלל מאמר זה עניין אחר, והוא באור משלים סתומים מאד שנאמרו בספרי הנביאים ולא נתפרש שהם משל, אלא ייראה לסכל ולפתי שהם כפשוטם ואין להם עניין נסתר. וכאשר יתבונן בהם החכם באמת ויבינם כפשוטם תהיה לו בכך מבוכה גדולה, וכאשר נבאר לו אותו המשל או נעירהו שהוא משל ימצא הדרך הנכון ויינצל מאותה המבוכה, ולפיכך קראתי מאמר זה מורה הנבוכים".


כלומר, שם הספר רומז על שאיפתו של רבנו להציל את האדם השלם בדתו ואמונתו ממבוכתו בעת קריאת פשטי המקראות (וכמו שביארתי במאמרי שנזכר לעיל), וכן להציל את האדם החכם באמת ממבוכתו בעת שיקרא את משלי ספרי הנביאים ויעלה על לבו שהם כפשוטם. ודומה לזה כתב רבנו בסוף צוואתו שם: "ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו, ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".


ג. דרכו של רבנו בביאור המשלים


רבנו ממשיך את דבריו שם בגילוי נאות, שאין ספרו "מיישב כל הספקות למי שמבינו, אבל אני אומר שהוא מיישב רוב הספקות והחמורות שבהן". בדבריו אלה אנו גם מזהים את מודעותו של רבנו לכך שרק מעטים יצליחו להבין את ספרו ודעתו באמת, שהרי הוא אומר כדרך אגב: "למי שמבינו". בהמשך דבריו שם, רבנו פורשׂ לפנינו את דרכו בביאורו, והבנת דרכו חשובה מאד להבנת דעותיו והשקפותיו, וכֹה דבריו שם (עמ' ו):


"ואל ידרוש ממני הנבון ואל יתלה תקוותיו שבכל מקום שאזכיר עניין מסוים שאני אשלימנו, או אם התחלתי לבאר עניין משל מן המשלים שאני אסיים כל מה שנאמר באותו המשל, כי דבר זה אי אפשר לשום משכיל לעשותו בלשונו למי שהוא מדבר עמו, כל שכן לקבעו בספר, כדי שלא יהיה מטרה לכל סכל שחושבים עליו שהוא חכם, שיירה חיצי סכלותו כלפיו".


המציאות העולה מדברי רבנו עגומה ביותר, רבנו בחר ללמד אותנו בראשי פרקים כדי שלא להיות מטרה לסכלים הנחשבים לחכמים, שלא יירו עליו את חיצי סכלותם. מדבריו גם עולה, כי רבים הם הסכלים שחושבים עליהם שהם חכמים, ושהסכלים הללו לא רק סכלים, אלא גם רשעים, מפני שהם יורים את חיצי סכלותם כלפי אנשי האמת הישרים! ומָרי מוסיף שם ואומר: "הנחשב בעיני הדומים לו שהוא חכם הסכנה [בו] גדולה יותר, שהוא מטמטם את עיני אחרים וטח את לבותם מהשכיל".


כל זאת מדבר רבנו בביאור ענייני המשלים העמוקים, שדי לו לאדם הנבון שירמזו לו רמזים, והוא כבר יבין מהם את כל העניין. ברם, אם אין דרך אחרת ללמד ולהורות לדרך האמת, אין לחשוש משום סכל הנחשב לחכם, וכמו שאומר רבנו בסוף צוואתו שם (עמ' יג):


"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח, אלא כדי שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים".


בהמשך דבריו, רבנו מזכיר לנו שהוא כבר עסק בענייני מחשבה בכתביו ההלכתיים שקדמו למורה, ושם הוא לימד אותנו, לאור דברי חז"ל, שאין ללמד את מעשה בראשית ומעשה מרכבה לרבים, וכֹה דבריו (עמ' ו):


"וכבר ביארנו בחיבורינו בהלכה כללים מסוג זה, והעירונו על עניינים רבים. והזכרנו בהם כי מעשה בראשית הם מדעי הטבע, ומעשה מרכבה הם מדעי האלהות, וביארנו אמרם: 'ולא במרכבה ביחיד – אלא-אם-כן היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי הפרקים' [חגיגה יג ע"א]. ולכן אל תבקש ממני כאן אלא ראשי הפרקים".


המסקנה הגדולה העולה מדברי רבנו היא, שיש ללמוד את המורה מתוך מתן דרור למחשבה ולא חלילה לצמצם אותה רק למלים הנאמרות. מסקנה זו חשובה ביותר בעולם הדתי המוכר בימינו, אשר מטיף ומחנך לאי-חשיבה, להליכה עיוורת אחר אלילים בשר ודם, לאימוץ פסקי הלכה ללא ביקורת ובדיקה, ולבחירת השקפות ללא עיון. ויתרה מזאת, כל מחשבה עצמאית נחשבת לפסולה, וכל ביקורת או תמיהה נחשבת לכפירה. בדרך זו, הממסד הדתי בימינו חונק כל אפשרות לשוב אל דרך האמת, ומוסיף להנציח את ההבל לבניו אחריו.


בנוסף לכך שרבנו דיבר במורה בראשי פרקים, הוא אף פיזר אותם בפרקים רבים, כלומר ראשי פרקים שנועדו לבאר עניין מסוים, מפוזרים ומפורדים בפרקים רבים. מטרת רבנו היא ללכת בעקבות הקב"ה, אשר ברא את עולמו באופן כזה שמושגי האמת נוצצים ונעלמים. זאת אומרת, כאשר האדם זוכה ל"הארה" מחשבתית מסוימת בעניין עמוק, אין הדבר אומר ש"ההארה" תישאר קבועה במחשבתו, אלא היא נוצצת ונעלמת, וכֹה דבריו:


"ואפילו אותם ראשי הפרקים אינם במאמר לפי סדר, ולא ברציפות, אלא מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים ממה שאני חושב לבאר, כי מטרתי שיהו מושגי האמת [=האמתיות] נוצצים מתוכם ושוב נעלמים, כדי שלא יהא נגד המטרה האלהית, אשר לא ייתכן לעשות נגדו, שעשה את מושגי האמת השייכים להשגתו נסתרים מהמון בני אדם, אמר: 'סוֹד יְיָ לִירֵאָיו' [תה' כה, יד]".


ד. מהם מעשה בראשית ומעשה מרכבה?


רבנו הזכיר בדבריו לעיל שני מושגים חשובים והם: "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה". מעשה מרכבה הם "מדעי האלהות", וכמו שכותב רבנו בפירושו למסכת חגיגה (ב, א): "וכוונתם במעשה מרכבה המדע האלהי, והוא הדיבור על כללות המציאות, ועל מציאות הבורא, ודעתו, ותאריו, וחיוב הנמצאים ממנו, והמלאכים, והנפש, והשכל הנצמד לאדם, ומה שאחרי המוות". ובהלכות יסודי התורה (ב, יא), אומר רבנו כך: "ובאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה".


כמו שכבר ראינו במורה (עמ' ו), מעשה בראשית לדעת רבנו הם "מדעי הטבע". ובפירוש המשנה למסכת חגיגה (ב, א), רבנו אומר שהם: "מדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה". ויש להבין, האם "מדעי הטבע" לדעת רבנו הם כלל מדעי הטבע או המדע והמחקר בראשית הבריאה דווקא?


בהלכות יסודי התורה (ד, י) רבנו פוסק כך: "ובאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית". בפרקים השלישי והרביעי שם רבנו עוסק במדע האסטרונומיה, בהרכב החומרים (כימיה) ובחוקי הטבע (פיסיקה). נראה אפוא ברור, כי מעשה בראשית הוא כינוי לכלל מדעי הטבע וכן למחקר בראשית הבריאה, וכך יש להבין את דבריו בפירושו לחגיגה שהובא לעיל.


ואם יהיה אלהים עמדי, אבאר בקרוב את תכונתם הייחודית של מושגי האמת שקיצרנו בהם מאד בפרק הקודם, וכן מדוע רבנו סבר שיש להסתיר את מדעי הטבע מן ההמון.


בתמונת שער הרשומה: כתב-יד של הספר "מורה הנבוכים", תימן המאה הט"ו.



אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!