מטרתו הראשונה של 'מורה הנבוכים'
רבנו פותח את הקדמת המורה בשלושה פסוקים שיש לתת עליהם את הדעת: א) "הוֹדִיעֵנִי דֶּרֶךְ זוּ אֵלֵךְ כִּי אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי נַפְשִׁי" (תה' קמג), ונראים הדברים שדוד המלך וכן רבנו ידעו מהי הדרך הנכונה שיָּבור לו האדם, ולא היו זקוקים לידע מהי הדרך – אלא, הם ביקשו מה' יתעלה שיאיר להם את הדרך הזו הטובה, שתהיה סלולה לפניהם, ללא מכשולים וללא מעצורים בפני השׂגת ה' יתעלה ויתרומם, כי חיי האדם סבוכים המה והאדם זקוק לעזר אלהי להצליח ללכת בדרך הטובה, אף שהוא מכיר ויודע את מקור מבועהּ ואפיקי מימיה הזכים. גם בשיר שחיבר רבנו בראש פיהמ"ש אנו מוצאים תפילה וזעקה דומה לה' יתעלה: "מֹשֶׁה בְּנוֹ מַיְמוֹן אֲשֶׁר צַעְקוֹ / אֶל אֵל לְיַשֵּׁר אֶת נְתִיבָתוֹ / לָשׂוּם בְּתוֹרָתוֹ לְבַד חִשְׁקוֹ", ובמאמר: "הרמב"ם בראשית דרכו" ביארתיה. גם רס"ג בפירושו לתהלים שם מבטא את כמיהתו וערגתו להשׂגת ה': "הודיעני איזה הדרך אלך בו כי אליך נשׂאתי מחשבתי ורעיוני", ונראה שגם את דבריו יש להסביר כאמור.
ב) "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" (מש' ח, ד), רבנו פונה אפוא לבני האדם הנבונים, שוחרי המדע והדעת, מרחיקי ההזיות והמאגיה המשחיתה, המבקשים את בוראם באמת – להם רבנו פונה, ולא לבעלי החיים ההולכים על שתיים, מחוסרי הדעת ונעדרי המדעים, אותם תיאר רבנו בהמשך הקדמתו שם (עמ' ז), וכֹה דבריו: "אבל אותם שלא ראו אור אף פעם, אלא הם מגששים באפלתם והם אשר נאמר בהם: 'לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ' [תה' פב, ה], ונעלם מהם האמת לגמרי על אף עוצם בהירותו, כמו שאמר בהם: 'וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים' [איוב לז, כא], והם המון עמי הארץ, אין מקום להזכירם כאן במאמר זה".
ג) "הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי" (מש' כב, יז), וייתכן שרבנו מתכוון בפסוק זה לרמוז לכך שעלינו לבחור דווקא את דרכו בפרשנות דברי החכמים ע"ה, ולא לנטות ולתעות אחרי השוטים שסילפו וזייפו את מאמרי החכמים כדי להצדיק את הליכתם בדרכי ההבל.
א. מטרתו הראשונה של רבנו בספרו
בראש הקדמתו, רבנו מצהיר כי מטרתו הראשונה של ספרו היא: "ביאור ענייני שֵׁמוֹת [=שמות-עצם, שמות-תואר ושמות-פעולה] שנאמרו בספרי הנבואה, מאותן השמות 'שמות משותפים' והבינום הסכלים לפי אחד העניינים אשר עליהם נאמר אותו השם המשותף; ומהם 'מושאלים' והבינו גם אותם לפי העניין הראשון אשר הושאלו ממנו; ומהם 'מסופקים', פעמים אפשר לחשוב בהם שנאמרו מתוך 'אי הקפדה' ופעמים אפשר לחשוב בהם שהם 'משותפים'".
כדי להבין את דברי רבנו כאן יש לידע מהם שמות-עצם [=המורים על עצם, מוחש או מופשט] שמות-תואר [=המתארים את העצם] ושמות-פעולה [=כוונתי בעיקר לפעלים השונים בלשון, בהטיותיהם השונות] ולאחר-מכן יש להבין מהם ארבעת השמות שהזכיר: 1) שם משותף; 2) שם מושאל; 3) שם מסופק; 4) ושם הנאמר על דרך אי ההקפדה. את ארבעת השמות הללו רבנו מבאר בספרונו: "ביאור מלאכת ההגיון" (עמ' קסט ואילך), נעבור אפוא לשם, וכֹה דבריו:
1) "השם המשותף, הוא השם הנאמר על שני עצמים שאין שיתוף ביניהם בשום עניין כלל שבגללו נשתתפו בשמות הללו, כגון שֵׁם הָעַיִן הנאמר על החוש הרואה ומבוע המים". כלומר, שם משותף הוא שם אשר כולל עצמים שונים, שאין ביניהם שום מכנה משותף אשר בגללו הם קיבלו את אותו השם. ואצרף דוגמה מהמורה (א, ב) שם אומר רבנו כך: "כבר יָדַע כל עברי [=יודע עברית] כי שם 'אלהים' משותף לה', ולמלאכים, ולדיינים מנהיגי המדינות".
אגב, מילת "עצם" ביחס להקב"ה אינה ראויה אף שיש שמות-עצם שהם מופשטים, וראוי לדקדק כרבנו ולומר "אמיתת עצמותו" שמשמעהּ אמיתת מציאותו וקיומו אשר נעדרת חומר וצורה. כלומר, מילת "אמת" היא שם-עצם מופשט ומלמדת גם על מילת ה"עצמות" הסמוכה לה, שאף היא מורה על אל אחד יחיד ומיוחד שאין-כיוצא-בו, ללא זיק של חומר וגשמות. כללו של דבר, המילה "אמיתת" נועדה להורות כי מילת "עצמותו" שלאחריה אינה מורה על גוף.
2) "והשם המושאל, הוא השם המורה על עצם מסוים בעיקר יסוד הלשון, והוא קבוע לאותה העצמות. וגם נקראת בו עצמות אחרת במקצת הזמנים, ולא נקבע השם תמיד על אותה העצמות האחרת. כגון שם האריה, הקבוע לסוג מסוגי בעלי החיים, ויש שנקרא בשם זה האמיץ מבני אדם". כלומר, השם המושאל כולל בתוכו עצמים שונים, אשר אחד מהם הוא הביטוי המרכזי והיסודי של אותו השם, וכל שאר העצמים נקראים בשם זה באופן זניח ושולי ביחס לעצם המרכזי ששם זה קבוע לו – וכמו השם "אריה" שאותו רבנו מביא כדוגמה.
3) "והשם הנאמר באי הקפדה, הוא שיהיה עניין מסוים מייצב שני עצמים או יותר, הרי אומרים אותו השם על כל אחד מאותם העצמים, בגלל העניין שנשתתפו בו אותם העצמים, אשר אותו העניין מייצב מהות כל עצם מהן. כגון שֵׁם ה'חי', הנאמר על האדם והסוס והפרס והדג, כי עניין החיוניות [=החִיּוּת] שהוא התזונה והחוש, מצוי בכל אחד מן הסוגים הללו ומייצב אותו". כלומר, שֵׁם זה כולל בתוכו עצמים שונים, אשר יכולים להיות שונים זה מזה לחלוטין, אך יש להם מכנה משותף מהותי אשר מעצב את מהותם, וכמו הדוגמה שרבנו הביא.
4) "והשם המסופק, הוא השם אשר ייאמר על שני עצמים או יותר מחמת עניין מסוים שהם משותפים בו, ואין אותו העניין הוא המייצב אמיתת כל אחד מהן. המשל בזה, שֵׁם האדם האמור על ראובן החי ההוגה, ועל איש אחֵר מת, ועל צורת כל אדם העשויה מן העץ. [...] הרי הוא [=השם המסופק] דומה [דמיון חלקי] לשם הנאמר דרך 'אי הקפדה', מפני שהוא מחמת שיתוף עניין מסוים [חיצוני] בשני עצמים גם יחד. [...] והוא [גם] דומה [דמיון חלקי] למשותף המוחלט, כי אמיתת העצמות הזו זולת אמיתת האחרת, ומחמת כך נקרא מסופק".
כלומר, שֵׁם זה כולל בתוכו עצמים שונים שיש להם מכנה משותף חיצוני, אך אינם דומים במאומה במהותם הפנימית – ולכן נקרא שמו "מסופק": שהרי מצד אחד הוא דומה במעט לשם "הנאמר דרך אי הקפדה", מפני שיש מכנה משותף לכל העצמים; אך מצד שני הוא דומה במעט לשם "המשותף", מפני שהעצמים שונים במהותם זה מזה. הוי אומר, השם "המסופק" אינו דומה לגמרי לשם "הנאמר דרך אי הקפדה", מפני שהמכנה המשותף חיצוני ולא מהותי, ואף אינו דומה לגמרי לשם "המשותף", כי סוף-סוף יש מכנה משותף (חיצוני) בין העצמים.
נחזור עתה לדברי רבנו שבראש פרק זה. רבנו מצהיר כי מטרתו הראשונה היא ללמד כיצד יש להבין את השמות השונים שנאמרו בספר התורה ובספרי הנבואה. יש מאותם השמות שמות משותפים "והבינום הסכלים לפי אחד העניינים [השגויים]"; ויש מהם מושאלים "והבינו גם אותם לפי העניין הראשון [=המשמעות הבסיסית]" ולא הבינו את השם נכונה כפי השאלתו; ויש מהם מסופקים, לעתים "אפשר לחשוב בהם שנאמרו מתוך אי הקפדה ופעמים אפשר לחשוב בהם שהם משותפים". כלומר, לעתים טעו לחשוב שהשם המסופק הוא שם שנאמר מתוך אי הקפדה, ושגו לחשוב שיש מכנה משותף מהותי בין המשמעויות השונות; או שסברו שמדובר בשם משותף ושגו לחשוב שאין כל מכנה משותף בין המשמעויות השונות.
את כל השֵּׁמות הללו רבנו יבאר במורה, ויסביר כיצד יש להבין את פסוקי התורה כפי אמיתתם. מטרתו הראשונה והמרכזית של רבנו איננה אפוא מטרה פרשנית אלא הרחקת ההגשמה, כלומר עיון בשמות שנאמרו בתורה כלפי ה' יתעלה שמו, וביאור פירושם הנכון ביחס אליו. ברם, תוך כדי השׂגת מטרתו הראשונה והנעלה, רבנו למעשה מפרש את פסוקי התורה, ולפי דעתי ניתן לכתוב פירוש על כל התורה לאורו הטהור של "מורה הנבוכים" ושאר כתבי רבנו.
המורה אינו מיועד למי שרק לומד הלכות!
בהמשך דבריו בהקדמתו שם, רבנו אומר שאין כוונתו "במאמר זה להבין את כולם [=את כל השֵּׁמות שיבוארו בספרו, לא] להמון ולא למתחילים בעיון, ולא ללמד מי שלא עיין אלא בידיעת התורה כלומר דיניה, כי מטרת כל המאמר הזה וכל שהוא מסוגו הוא ידיעת התורה באמת".
כלומר, מי שיודע רק את דיני התורה (=וכל שכן מי שתעה ולעה בדיני התורה החדשים של יהדות המינות האורתודוקסית שמוציאים את האדם מן העולם, כיושבי הישיבות למיניהם ושאר התועים אחרי גדולי האסלה) ולא למד מדעים, ולא למד את כללי העיון וההגיון, אין מאמר זה, כלומר הספר "מורה הנבוכים", מיועד לו. ורבים הם "אנשי הדת" שמשכימים ומעריבים לבתי כנסיות ואף לבתי מדרשות, אשר אין להם שום ידיעה במה שרבנו קורא לו "ידיעת התורה באמת". לעתים הם אינם יודעים כי לא היה מי שילמדֵם וכאשר הם נחשׂפים לדרך האמת עיניהם נוצצות; אך לעתים הם אינם יודעים כי העדיפו ללכת בשרירות לבם, וגירשו את האמת ואנשי האמת מקרבם, וכבר הרחבתי בזה במאמר: "למי נכתב הספר 'מורה הנבוכים'?".
ב. מטרתו השנייה של רבנו בספרו
מטרתו השנייה של רבנו היא ביאור משלי ספרי הנביאים, וכֹה דבריו (עמ' ו): "וכָלַל מאמר זה עניין אחר, והוא ביאור משלים סתומים מאד שנאמרו בספרי הנביאים ולא נתפרש שהם משל, אלא ייראה לסכל ולפתי שהם כפשוטם ואין להם עניין נסתר. וכאשר יתבונן בהם החכם באמת ויבינם כפשוטם תהיה לו בכך מבוכה גדולה, וכאשר נבאר לו אותו המשל או נעירֵהו שהוא משל ימצא הדרך הנכון ויינצל מאותה המבוכה – ולפיכך קראתי מאמר זה מורה הנבוכים".
שֵׁם הספר רומז אפוא על שאיפת רבנו להציל את האדם השלם בדתו ואמונתו ממבוכתו בעת קריאת פשטי המקראות (וכמו שהוּסבר במאמר שנזכר), וכן להצילוֹ ממבוכתו בעת שיקרא את משלי הנביאים ויעלה על ליבו שהם כפשוטם. ודומה לזה אומר רבנו בסוף צוואתו שם: "ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו, ואורֵהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".
ג. דרכו של רבנו בביאור המשלים
רבנו ממשיך את דבריו בגילוי נאות, לפיו ספרו אינו "מיישב כל הספקות למי שמבינוֹ, אבל אני אומר שהוא מיישב רוב הספקות והחמורות שבהן", ובאמרוֹ: "למי שמבינוֹ", רבנו אף רומז לכך שרק מעטים יצליחו להבין את ספרו ודעתו באמת. בהמשך דבריו שם, רבנו פורשׂ לפנינו את דרכו בביאורו, והבנת דרכו חשובה מאד להבנת דעותיו והשקפותיו, וכֹה דבריו שם (עמ' ו):
"ואל ידרוש ממני הנבון ואל יתלה תקוותיו שבכל מקום שאזכיר עניין מסוים שאני אשלימנו, או אם התחלתי לבאר עניין משל מן המשלים שאני אסיים כל מה שנאמר באותו המשל, כי דבר זה אי אפשר לשום משׂכיל לעשותו בלשונו למי שהוא מדבר עמו, כל-שכן לקבעו בספר, כדי שלא יהיה מטרה לכל סכל שחושבים עליו שהוא חכם, שיירה חיצי סכלותו כלפיו".
רבנו בחר ללמד אותנו באופנים מקוצרים או אף בראשי פרקים, כדי שלא להיות מטרה לסכלים הנחשבים לחכמים, הלא המה המינים האורתודוקסים הרשעים למיניהם המתעים את עמֵּנו אחרי התהו, שלא יירו עליו את חיצי סכלותם ורשעותם (וקאפח מוסיף: 'הנחשב בעיני הדומים לו שהוא חכם הסכנה [בו] גדולה יותר, שהוא מטמטם את עיני אחרים וטח את ליבותם מהשׂכיל', ודבריו ראויים אליו). ולפי דעתי היה על רבנו לילך בדרך הנביאים, ולא לחשוש ולא לפחד מחיצי סכלותם של הרשעים, ואיני יודע מה גרם לרבנו לפחד, וכבר הוּסבר במאמר "רבנו לא היה אלהים", שרבנו נטה מעט מאמיתת מלחמת החורמה בעבודה-הזרה: "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תה' קלט, כא).
ואף רבנו הרמב"ם, בסוף צוואתו שם (עמ' יג) מרים על נס את דרך האמת, ואומר כך: "כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמֵּד אמת שהוּכח, אלא כדי שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים [!], הריני מעדיף לאמרוֹ בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים". ושמא ניתן לומר, שבענייני המשלים העמוקים רבנו צמצם את דבריו כי הנבונים עשויים להבין במלים קצרות – אך כאשר מדובר בהדרכת עמֵּנו לדרך האמת ובמלחמת החורמה בעבודה-הזרה, כאן אסור להסס ולטשטש.
בהמשך דבריו, רבנו מזכיר לנו שהוא כבר עסק בענייני מחשבה בכתביו ההלכתיים שקדמו למורה, ובהם הוא לימד אותנו, לאור דברי החכמים ע"ה, שאין ללמד את "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" לרבים, וכֹה דבריו (עמ' ו): "וכבר ביארנו בחיבורינו בהלכה כללים מסוג זה, והעירונו על עניינים רבים. והזכרנו בהם כי מעשה בראשית הם מדעי הטבע, ומעשה מרכבה הם מדעי האלהות, וביארנו אמרם: 'ולא במרכבה ביחיד – אלא-אם-כן היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי הפרקים' [חגיגה יג ע"א]. ולכן אל תבקש ממני כאן אלא ראשי הפרקים".
המסקנה הגדולה העולה מדברי רבנו היא, שיש ללמוד את המורה מתוך פתיחות מחשבתית ולא לצמצם את הלימוד רק למלים הנאמרות. מסקנה זו חשובה ביותר בעולם הדתי המוכר בימינו, אשר מטיף ומחנך להעדר-חשיבה, להליכה עיוורת אחרי אלילים בשר ודם, לאימוץ פסקי הלכה הזויים ללא ביקורת ובדיקה, ולבחירת השקפות זרות ללא עיון. ויתרה מזאת, כל מחשבה עצמאית נחשבת לפסולה, וכל ביקורת או תמיהה נחשבת לכפירה. בדרך זו, הממסד הדתי בימינו חונק כל אפשרות לשוב אל דרך האמת, ומוסיף להנציח את ההבל לבניו אחריו.
בנוסף לכך שרבנו דיבר במורה בראשי פרקים, הוא אף פיזר אותם בפרקים רבים, כלומר ראשי פרקים שנועדו לבאר עניין מסוים, לעתים מפוזרים ומפורדים בפרקים שונים. מטרת רבנו בזה היא ללכת בעקבות הקב"ה, אשר ברא את עולמו באופן כזה שמושגי האמת העמוקים נוצצים ונעלמים. זאת אומרת, כאשר האדם זוכה ל"הארה" מחשבתית מסוימת בעניין עמוק, אין הדבר אומר ש"ההארה" תישאר קבועה במחשבתו, אלא היא נוצצת ונעלמת, וכֹה דבריו:
"ואפילו אותם ראשי הפרקים אינם במאמר לפי סדר, ולא ברציפות, אלא מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים ממה שאני חושב לבאר, כי מטרתי שיהיו מושׂגי האמת נוצצים מתוכם ושוב נעלמים, כדי שלא יהא נגד המטרה האלהית, אשר לא ייתכן לעשות נגדו, שעשה את מושגי האמת השייכים להשׂגתו נסתרים מהמון בני אדם, אמר [דוד]: 'סוֹד יְיָ לִירֵאָיו' [תה' כה, יד]".
ד. מהם מעשה בראשית ומעשה מרכבה?
רבנו הזכיר בדבריו לעיל שני מושגים חשובים והם: "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה". מעשה מרכבה הם "מדעי האלהות", וכמו שכותב רבנו הרמב"ם בפירושו למשנה מסכת חגיגה (ב, א): "וכוונתם [של החכמים ע"ה] ב'מעשה מרכבה' – המדע האלהי, והוא הדיבור על כללות המציאות, ועל מציאות הבורא, ודעתו, ותאריו, וחיוב הנמצאים ממנו, והמלאכים, והנפש, והשכל הנצמד לאדם, ומה שאחרי המוות". ובהלכות יסודי התורה (ב, יא), מוסיף ואומר רבנו כך: "וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה".
כמו שכבר ראינו במורה לעיל (עמ' ו), מעשה בראשית לדעת רבנו הם "מדעי הטבע" (וכֹה דבריו לעיל: 'כי מעשה בראשית הם מדעי הטבע'). ובפירוש-המשנה למסכת חגיגה (ב, א), רבנו אומר שהם: "מדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה". ויש להבין, האם המושג "מעשה בראשית" לדעת רבנו, הוא כלל מדעי הטבע או המדע והמחקר בראשית הבריאה דווקא?
ובכן, בהלכות יסודי התורה (ד, י) רבנו פוסק כך: "וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית", ובפרקים השלישי והרביעי שם רבנו עוסק במדע האסטרונומיה, בהרכב החומרים (כימיה) ובחוקי הטבע (פיסיקה). נראה אפוא ברור, כי מעשה בראשית הוא כינוי לכלל מדעי הטבע וכן למחקר בראשית הבריאה, וכך יש להבין את דבריו בפירושו לחגיגה שהובא לעיל. כלומר, מעשה בראשית הם "מדעי הטבע ו[אף] המחקר בראשית הבריאה".
אגב, היו דרדעים אורתודוקסים שהחליטו ש"מעשה בראשית" הוא אך ורק המחקר בראשית הבריאה, ומטרתם בזה להוציא את כלל מדעי הטבע ממכלול לימודי הקודש – ועשו כן בשל שקיעתם בהזיות המינים האורתודוקסים אשר מתעבים את לימודי המדעים, ואותם דרדעים נרצעים, ששקעו כאדוניהם באכילה מן התורה, ביקשו להתדמות ולהחניף לפטרוניהם.
בתמונת שער הרשומה: כתב-יד של הספר "מורה הנבוכים", תימן המאה הט"ו.
הרמב"ם כותב שלפני שלומדים את ספרו צריך הקדמות מדעים והגיון (לוגיקה?), האם יש ספרים\ מאמרים מומלצים בעניין?