שבע סיבות הסתירות והניגודים בספרים – חלק ב

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

בחלקו הראשון של המאמר למדנו מהי סתירה ומהו ניגוד, כמו כן למדנו על ארבע הסיבות הראשונות לסתירות ולניגודים אשר נמצאים בספרי המחברים השונים – וכל זאת לאור דברי רבנו בסוף הקדמתו לספרו "מורה הנבוכים". בחלקו השני של המאמר נלמד על שלוש הסיבות האחרונות לסתירות ולניגודים, ונוסיף ונדון מעט בחיבורים השונים שרבנו מתאר בהקדמתו ובסוגי הסתירות והניגודים שנמצאים בהם.


א. הסיבה החמישית


הסיבה החמישית לסתירות ולניגודים הנמצאים בספרים נובעת מעמקות המושגים הנלמדים באותו החיבור. כלומר, לעתים כדי להסביר מושגים קלים ופשוטים להבנה, יש צורך להסביר מושג אחר שהוא עמוק מאד להבנה, אך יש הכרח להכיר אותו באופן כללי כדי להבין את המושגים הקלים והפשוטים. ברם, מכיוון שאין להתחיל בלימוד המושגים העמוקים לכל היקפן ועומקן, המחבר מבאר את המושג הקשה והעמוק באופן שטחי וכללי, רק כדי שישמש תשתית הכרחית לביאור המושגים הקלים שאותם יש ללמד ראשונים – ובהמשך ספרו, לאחר שהלומד כבר התרומם להבין ולהבחין במושגים העדינים יותר, המחבר יבאר את אותו המושג העמוק באופן יסודי מקיף ומדויק.


הגדרת המושג העמוק באופנים שטחיים וכלליים, שהיא לעתים כאמור הכרחית להבנת מושגים קלים ופשוטים, עלולה לסתור או אף להתנגד להגדרת המושג השלמה אשר נוגעת בכל נימיו הדקים והעמוקים של המושג, וכֹה דברי רבנו בתארו את הסיבה החמישית הזו:


"והסיבה החמישית, הצורך ללמד ולהבין [=להבין לאחרים, לגרום שיבינו" (מָרי שם)], כגון שהיה שם עניין מסוים עמוק וקשה להבינו, והוזקק להזכירו או להביאו כהקדמה בביאור עניין אשר קל להבינו שראוי להקדימו בלימוד לפני אותו הראשון, לפי שמתחילים תמיד בקל יותר, ויצטרך המלמד לנהוג בקלישות בהסברת אותו העניין הראשון באיזה אופן שיהיה ובעיון קלוש ולא יעסוק בדקדוק אמיתתו, אלא יניחהו לפי תפישת השומע עד שיסביר מה שהוא רוצה שיבינו בו עתה, ואחר כך ידייק באותו העניין העמוק ויבאר אמיתתו במקום הראוי לו".


נעבור עתה לראות את הסברו של מָרי שם, אשר בו הוא גם מצרף דוגמה מדברי רבנו במורה, שבה רבנו מבאר מושג עמוק באופן שטחי וכללי כדי להסביר באמצעותו מושגים אחרים קלים להבנה, וכאמור, רק בהמשך ספרו הוא יבאר את המושג העמוק שהזכיר לכל היקפו ועמקו, וזה לשונו של מָרי שם:


"דברי רבנו די ברורים כי מטרת המורה [=המלמד] לבאר את הדבר הקשה והזכירו תחילה בביאור קלוש, כגון שרצה לבאר את המושג 'נפש' לכל היקפו, והזכירו בהסבר קלוש ובמושגיו הראשוניים בלבד, ועבר לבאר 'רוח' או 'נשמה' בהרחבה כדי שיהיו מצע לפני ביאורו המושלם והמקיף של 'נפש' שהוא הדבר הקשה, וכיוון שלא הושלם באורו באותו המקום אלא במקום אחֵר, יבוא מי שראה את הסיום לחשוב שיש סתירה בין הביאור הראשון לאחרון".


מָרי מוסיף, שמטרתו הסופית של המחבר היא שהתלמיד יבין את הדבר הקשה, כלומר, בסופו-של-דבר, מטרת לימוד הדברים הקלים והפשוטים היא להדריך להבנת המושגים הדקים והעדינים. בהמשך הערתו, מָרי מפנה אותנו לעוד שתי דוגמאות מהמורה: בראשונה (א, יג) רבנו מסביר פסוק מסוים שנזכר בו הפעל "עמד" כפשוטו, אף שמדובר במחזה נבואה, ורק בהמשך ספרו רבנו מבאר שהפסוק הזה עוסק במראה הנבואה:


"עמידה שם משותף, יהיה בעניין הקימה וההתייצבות – 'בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה' [בר' מא, מו], 'אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל' [יר' טו, א], 'וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם' [בר' יח, ח]"; ומָרי מעיר שם: "ואף-על-פי שזה היה במחזה [הנבואה] כדלקמן (ב, מב), כבר נשתמשו בו חז"ל [=בפסוק הזה] לעמידה ממש כדאיתא בקידושין לב ע"ב".


והדוגמה השנייה, היא מחלק א פרק לב, שם כותב רבנו כך: "ואל יקשו עליך ביטויים שנאמרו בשכל בפרק זה וזולתו, כי המטרה לזרז [=להנחות] על העניין המכוון לא בירור מהות השכל, ולדיוק דבר זה [=בירור מהות השכל] [אייחד] פרקים אחרים".


ב. הסיבה השישית


הסיבה השישית היא סיבה שונה לחלוטין מכל הסיבות שנאמרו עד עתה (למעט הסיבה הראשונה אשר נוגעת מעט באיכות המחברים הירודה), והיא אף החשובה מכולן לזיהוי דרך האמת ולידיעת ה'. כי יש לדעת, שהספרות הרבנית בימינו ברובה המכריע, מתעה את עם-ישראל אחר ההבל ומנציחה שיבושים עצומים ונוראיים – ולא רק בגלל השמטת כל יסודות המחשבה היהודיים והחדרת המיסטיקה האלילית לספרות ההלכה המציאותית, ולא רק בגלל שרובה המוחץ הוא אריכות דברים שהם בזבוז זמן מוחלט – אלא לא פחות בגלל שהיא מלאה וגדושה בשיבושים הלכתיים אשר דחקו ומחקו את הפסיקה התלמודית, ויצרו דת חדשה רוויית הזיות, שמטרתה הראשונה היא הפיכת דת משה הטהורה לקרדום חוצבים – וזאת למדו חכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם מחבריהם הכומרים האדומיים, אשר הפכו את דתם לקרדום כלכלי רב-כוח עצום-ממדים כדי להתעשר להסתאב ולהתבהם כידוע.


הסיבה השישית לסתירות ולניגודים המצויים בספרים היא אפוא איכות המחברים הירודה, כלומר, מחברי הספרים כתבו הנחה מסוימת, ובהמשך ספרם הם כתבו הנחה אחרת, ולא העמיקו להבין שיש סתירה פנימית מהותית בין שתי ההנחות. אולם, לאחר כמה היקשים ומסקנות מתגלית הסתירה או הניגוד שבין שתי ההנחות. ובמלים אחרות, הרמב"ם אומר שמחברי החיבורים לקו בשטחיות ואי-העמקה, אחרת אך אפשר להסביר שהם לא הבחינו בסתירות הפנימיות שבתוך דבריהם? וחמור מכך, בהמשך דבריו הוא אומר, שיש ממחברי הספרים אשר הסתירות בספריהם הן גלויות וברורות, והמחבר ברוב סכלותו לא הבחין שהוא כותב שני דברים סותרים! וכמובן שאלה האחרונים חמורים בהרבה מן הראשונים.


נעבור אפוא לראות את דברי רבנו שם:


"והסיבה השישית, עומק הסתירה ושאינה נראית אלא לאחר הקדמות מרובות, וכל דבר שצריך לגילויו הקדמות מרובות הרי הוא יותר נעלם, וייעלם הדבר מן המחבר ויחשוב שאין סתירה בין שני הדברים הראשונים, וכאשר מעיינים בכל דבר מהם ומצרפים לו הקדמה נכונה והוסקה המסקנה החיובית, וכך נעשה בכל מסקנה מצרפים אליה הקדמה נכונה ותוסק מכך מסקנתה – יסתיים הדבר לאחר מספר הקשים אל הסתירה שבין שתי התוצאות הסופיות או הניגודים, וכדומה לזה הוא הנעלם מן החכמים המחברים".


עד כאן בעניין המחברים אשר לקו בשטחיות ואי-העמקה. בהמשך דברי רבנו הוא מתאר את המחברים אשר לקו בסכלות וטיפשות: "אבל אם תהיינה הסתירות גלויות בשני הדברים הראשונים, אלא שהוא שכח את הראשונה בשעה שכתב את השנייה במקום אחֵר בחיבורו – הרי זו מגרעת גדולה מאד, ואין להביא את זה בחשבון מי שצריך להתחשב בדבריו".


כלומר, לדעת רבנו, מחבר אשר יש בספריו סתירות גלויות אין להתחשב בדבריו כלל! ואני מניח שאין כוונתו לסתירות נדירות כי כולנו בני-אדם, אך כאשר הסתירות נערמות והן הופכות לעשרות ומאות – ברור שהמחבר שלפנינו סכל גדול ואין להתחשב בדבריו. מָרי יוסף קאפח מוסיף שם בהערה: "וסוג זה של פרשנים ומחברים רבים מאד-מאד, ומפני הכבוד לא אזכיר דוגמאות". והאמת קשה וכואבת הרבה יותר ממה שמָרי כותב, כי 99.9% מן הפרשנים והמחברים שקמו ליהדות באלף השנים האחרונות, דבריהם עקושים ויקושים לא רק בשיבושי לשון נוסח וסגנון, אלא בשיבושים מהותיים עמוקים, אשר לעתים לא רחוקות אף גולשים לסתירת יסודות דת משה הטהורים, ולהשקפות ולהזיות אליליות מובהקות.


וחמסי עליך מָרי יוסף קאפח, אשר "מפני הכבוד" לא הזכרת שמות. כי האמת היא שלא מפני כבודם של אותם פרשנים מינים ושוטים נמנעת מלהזכיר שמות, שהרי אין כבוד לעובדי-אלילים ומצוה גדולה ורבה להרחיק את עם-ישראל מן ההבל וההזיות האליליות, וכמו שפוסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]" – אלא מפני כבודך שלך נמנעת מלהזכיר שמות, מפני שחששת שמא יבולע לך בממסד הרבנים השכירים – ואם מָרי היה ממשיך את דרכו של סבו מָרי יחיא קאפח, הוא היה מזכיר שמות כדי להציל וְלוּ נפש אחת מישראל מֵרַחֵף במרחבי התהו המחשבתי, והיה ממשיך בדרכו של רבנו הרמב"ם שהצלת נפש אחת הייתה חשובה בעיניו יותר מגינוי של עשרת אלפים סכלים – אך מנעמי המשכורות וטובות ההנאה גרמו לו לחוס על כבודו ומעמדו.


ואזכיר כאן רק שם אחד, שהרי כבר ייחדתי מאמרים לא מעטים לכמה וכמה מ"חכמי ישראל" השוטים אשר נחשבים בימינו לאלהים, והוא הבור הרי"ק ממי הדעת, אשר חיבר ספר שהוא שולחן ערוך לעבודה-זרה, ורבו מאד בלשונו העקושה הסתירות השיבושים והטעויות, עד שכבר הודה הרב השכיר מרדכי אליהו, שאם נמצא סתירות בשו"ע אין להתפלא ולהתרגש, אך אם נמצא סתירה ב"משנה תורה" – כנראה שלא הבנו נכון.


ג. הסיבה השביעית


הסיבה השביעית נובעת מן הצורך להסתיר מושגים עמוקים מן ההמון. צורך זה גורם לעתים לבאר עניין עמוק מסוים לפי הנחה אחת ועניין אחֵר לפי הנחה אחרת, אולם שתי ההנחות הללו סותרות, והמחבר נאלץ לבאר כל אחד מהעניינים לפי אותן ההנחות הסותרות כדי להסתיר את מושגי האמת העדינים מן ההמון. ברם, על המחבר חלה חובה גדולה ורבה להסתיר את הסתירות האלה מן ההמון, והקורא הנבון אשר יזהה אותן יבין שמדובר בסתירות שגרם להן הדוחק להסתיר את מושגי האמת מן ההמון – וכֹה דברי רבנו שם: