שבע סיבות הסתירות והניגודים בספרים – חלק ב

עודכן ב: לפני 9 שעות

בחלקו הראשון של המאמר למדנו מהי סתירה ומהו ניגוד, כמו כן למדנו על ארבע הסיבות הראשונות לסתירות ולניגודים אשר נמצאים בספרי המחברים השונים – וכל זאת לאור דברי רבנו בסוף הקדמתו לספרו "מורה הנבוכים". בחלקו השני של המאמר נלמד על שלוש הסיבות האחרונות לסתירות ולניגודים, ונוסיף ונדון מעט בחיבורים השונים שרבנו מתאר בהקדמתו ובסוגי הסתירות והניגודים שנמצאים בהם.


א. הסיבה החמישית


הסיבה החמישית לסתירות ולניגודים הנמצאים בספרים נובעת מעמקות המושגים הנלמדים באותו החיבור. כלומר, לעתים כדי להסביר מושגים קלים ופשוטים להבנה, יש צורך להסביר מושג אחר שהוא עמוק מאד להבנה, אך יש הכרח להכיר אותו באופן כללי כדי להבין את המושגים הקלים והפשוטים. ברם, מכיוון שאין להתחיל בלימוד המושגים העמוקים לכל היקפן ועומקן, המחבר מבאר את המושג הקשה והעמוק באופן שטחי וכללי, רק כדי שישמש תשתית הכרחית לביאור המושגים הקלים שאותם יש ללמד ראשונים – ובהמשך ספרו, לאחר שהלומד כבר התרומם להבין ולהבחין במושגים העדינים יותר, המחבר יבאר את אותו המושג העמוק באופן יסודי מקיף ומדויק.


הגדרת המושג העמוק באופנים שטחיים וכלליים, שהיא לעתים כאמור הכרחית להבנת מושגים קלים ופשוטים, עלולה לסתור או אף להתנגד להגדרת המושג השלמה אשר נוגעת בכל נימיו הדקים והעמוקים של המושג, וכֹה דברי רבנו בתארו את הסיבה החמישית הזו:


"והסיבה החמישית, הצורך ללמד ולהבין [=להבין לאחרים, לגרום שיבינו" (מָרי שם)], כגון שהיה שם עניין מסוים עמוק וקשה להבינו, והוזקק להזכירו או להביאו כהקדמה בביאור עניין אשר קל להבינו שראוי להקדימו בלימוד לפני אותו הראשון, לפי שמתחילים תמיד בקל יותר, ויצטרך המלמד לנהוג בקלישות בהסברת אותו העניין הראשון באיזה אופן שיהיה ובעיון קלוש ולא יעסוק בדקדוק אמיתתו, אלא יניחהו לפי תפישת השומע עד שיסביר מה שהוא רוצה שיבינו בו עתה, ואחר כך ידייק באותו העניין העמוק ויבאר אמיתתו במקום הראוי לו".


נעבור עתה לראות את הסברו של מָרי שם, אשר בו הוא גם מצרף דוגמה מדברי רבנו במורה, שבה רבנו מבאר מושג עמוק באופן שטחי וכללי כדי להסביר באמצעותו מושגים אחרים קלים להבנה, וכאמור, רק בהמשך ספרו הוא יבאר את המושג העמוק שהזכיר לכל היקפו ועמקו, וזה לשונו של מָרי שם:


"דברי רבנו די ברורים כי מטרת המורה [=המלמד] לבאר את הדבר הקשה והזכירו תחילה בביאור קלוש, כגון שרצה לבאר את המושג 'נפש' לכל היקפו, והזכירו בהסבר קלוש ובמושגיו הראשוניים בלבד, ועבר לבאר 'רוח' או 'נשמה' בהרחבה כדי שיהיו מצע לפני ביאורו המושלם והמקיף של 'נפש' שהוא הדבר הקשה, וכיוון שלא הושלם באורו באותו המקום אלא במקום אחֵר, יבוא מי שראה את הסיום לחשוב שיש סתירה בין הביאור הראשון לאחרון".


מָרי מוסיף, שמטרתו הסופית של המחבר היא שהתלמיד יבין את הדבר הקשה, כלומר, בסופו-של-דבר, מטרת לימוד הדברים הקלים והפשוטים היא להדריך להבנת המושגים הדקים והעדינים. בהמשך הערתו, מָרי מפנה אותנו לעוד שתי דוגמאות מהמורה: בראשונה (א, יג) רבנו מסביר פסוק מסוים שנזכר בו הפעל "עמד" כפשוטו, אף שמדובר במחזה נבואה, ורק בהמשך ספרו רבנו מבאר שהפסוק הזה עוסק במראה הנבואה:


"עמידה שם משותף, יהיה בעניין הקימה וההתייצבות – 'בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה' [בר' מא, מו], 'אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל' [יר' טו, א], 'וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם' [בר' יח, ח]"; ומָרי מעיר שם: "ואף-על-פי שזה היה במחזה [הנבואה] כדלקמן (ב, מב), כבר נשתמשו בו חז"ל [=בפסוק הזה] לעמידה ממש כדאיתא בקידושין לב ע"ב".


והדוגמה השנייה, היא מחלק א פרק לב, שם כותב רבנו כך: "ואל יקשו עליך ביטויים שנאמרו בשכל בפרק זה וזולתו, כי המטרה לזרז [=להנחות] על העניין המכוון לא בירור מהות השכל, ולדיוק דבר זה [=בירור מהות השכל] [אייחד] פרקים אחרים".


ב. הסיבה השישית


הסיבה השישית היא סיבה שונה לחלוטין מכל הסיבות שנאמרו עד עתה (למעט הסיבה הראשונה אשר נוגעת מעט באיכות המחברים הירודה), והיא אף החשובה מכולן לזיהוי דרך האמת ולידיעת ה'. כי יש לדעת, שהספרות הרבנית בימינו ברובה המכריע, מתעה את עם-ישראל אחר ההבל ומנציחה שיבושים עצומים ונוראיים – ולא רק בגלל השמטת כל יסודות המחשבה היהודיים והחדרת המיסטיקה האלילית לספרות ההלכה המציאותית, ולא רק בגלל שרובה המוחץ הוא אריכות דברים שהם בזבוז זמן מוחלט – אלא לא פחות בגלל שהיא מלאה וגדושה בשיבושים הלכתיים אשר דחקו ומחקו את הפסיקה התלמודית, ויצרו דת חדשה רוויית הזיות, שמטרתה הראשונה היא הפיכת דת משה הטהורה לקרדום חוצבים – וזאת למדו חכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם מחבריהם הכומרים האדומיים, אשר הפכו את דתם לקרדום כלכלי רב-כוח עצום-ממדים כדי להתעשר להסתאב ולהתבהם כידוע.


הסיבה השישית לסתירות ולניגודים המצויים בספרים היא אפוא איכות המחברים הירודה, כלומר, מחברי הספרים כתבו הנחה מסוימת, ובהמשך ספרם הם כתבו הנחה אחרת, ולא העמיקו להבין שיש סתירה פנימית מהותית בין שתי ההנחות. אולם, לאחר כמה היקשים ומסקנות מתגלית הסתירה או הניגוד שבין שתי ההנחות. ובמלים אחרות, הרמב"ם אומר שמחברי החיבורים לקו בשטחיות ואי-העמקה, אחרת אך אפשר להסביר שהם לא הבחינו בסתירות הפנימיות שבתוך דבריהם? וחמור מכך, בהמשך דבריו הוא אומר, שיש ממחברי הספרים אשר הסתירות בספריהם הן גלויות וברורות, והמחבר ברוב סכלותו לא הבחין שהוא כותב שני דברים סותרים! וכמובן שאלה האחרונים חמורים בהרבה מן הראשונים.


נעבור אפוא לראות את דברי רבנו שם:


"והסיבה השישית, עומק הסתירה ושאינה נראית אלא לאחר הקדמות מרובות, וכל דבר שצריך לגילויו הקדמות מרובות הרי הוא יותר נעלם, וייעלם הדבר מן המחבר ויחשוב שאין סתירה בין שני הדברים הראשונים, וכאשר מעיינים בכל דבר מהם ומצרפים לו הקדמה נכונה והוסקה המסקנה החיובית, וכך נעשה בכל מסקנה מצרפים אליה הקדמה נכונה ותוסק מכך מסקנתה – יסתיים הדבר לאחר מספר הקשים אל הסתירה שבין שתי התוצאות הסופיות או הניגודים, וכדומה לזה הוא הנעלם מן החכמים המחברים".


עד כאן בעניין המחברים אשר לקו בשטחיות ואי-העמקה. בהמשך דברי רבנו הוא מתאר את המחברים אשר לקו בסכלות וטיפשות: "אבל אם תהיינה הסתירות גלויות בשני הדברים הראשונים, אלא שהוא שכח את הראשונה בשעה שכתב את השנייה במקום אחֵר בחיבורו – הרי זו מגרעת גדולה מאד, ואין להביא את זה בחשבון מי שצריך להתחשב בדבריו".


כלומר, לדעת רבנו, מחבר אשר יש בספריו סתירות גלויות אין להתחשב בדבריו כלל! ואני מניח שאין כוונתו לסתירות נדירות כי כולנו בני-אדם, אך כאשר הסתירות נערמות והן הופכות לעשרות ומאות – ברור שהמחבר שלפנינו סכל גדול ואין להתחשב בדבריו. מָרי יוסף קאפח מוסיף שם בהערה: "וסוג זה של פרשנים ומחברים רבים מאד-מאד, ומפני הכבוד לא אזכיר דוגמאות". והאמת קשה וכואבת הרבה יותר ממה שמָרי כותב, כי 99.9% מן הפרשנים והמחברים שקמו ליהדות באלף השנים האחרונות, דבריהם עקושים ויקושים לא רק בשיבושי לשון נוסח וסגנון, אלא בשיבושים מהותיים עמוקים, אשר לעתים לא רחוקות אף גולשים לסתירת יסודות דת משה הטהורים, ולהשקפות ולהזיות אליליות מובהקות.


וחמסי עליך מָרי יוסף קאפח, אשר "מפני הכבוד" לא הזכרת שמות. כי האמת היא שלא מפני כבודם של אותם פרשנים מינים ושוטים נמנעת מלהזכיר שמות, שהרי אין כבוד לעובדי-אלילים ומצוה גדולה ורבה להרחיק את עם-ישראל מן ההבל וההזיות האליליות, וכמו שפוסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]" – אלא מפני כבודך שלך נמנעת מלהזכיר שמות, מפני שחששת שמא יבולע לך בממסד הרבנים השכירים – ואם מָרי היה ממשיך את דרכו של סבו מָרי יחיא קאפח, הוא היה מזכיר שמות כדי להציל וְלוּ נפש אחת מישראל מֵרַחֵף במרחבי התהו המחשבתי, והיה ממשיך בדרכו של רבנו הרמב"ם שהצלת נפש אחת הייתה חשובה בעיניו יותר מגינוי של עשרת אלפים סכלים – אך מנעמי המשכורות וטובות ההנאה גרמו לו לחוס על כבודו ומעמדו.


ואזכיר כאן רק שם אחד, שהרי כבר ייחדתי מאמרים לא מעטים לכמה וכמה מ"חכמי ישראל" השוטים אשר נחשבים בימינו לאלהים, והוא הבור הרי"ק ממי הדעת, אשר חיבר ספר שהוא שולחן ערוך לעבודה-זרה, ורבו מאד בלשונו העקושה הסתירות השיבושים והטעויות, עד שכבר הודה הרב השכיר מרדכי אליהו, שאם נמצא סתירות בשו"ע אין להתפלא ולהתרגש, אך אם נמצא סתירה ב"משנה תורה" – כנראה שלא הבנו נכון.


ג. הסיבה השביעית


הסיבה השביעית נובעת מן הצורך להסתיר מושגים עמוקים מן ההמון. צורך זה גורם לעתים לבאר עניין עמוק מסוים לפי הנחה אחת ועניין אחֵר לפי הנחה אחרת, אולם שתי ההנחות הללו סותרות, והמחבר נאלץ לבאר כל אחד מהעניינים לפי אותן ההנחות הסותרות כדי להסתיר את מושגי האמת העדינים מן ההמון. ברם, על המחבר חלה חובה גדולה ורבה להסתיר את הסתירות האלה מן ההמון, והקורא הנבון אשר יזהה אותן יבין שמדובר בסתירות שגרם להן הדוחק להסתיר את מושגי האמת מן ההמון – וכֹה דברי רבנו שם:


"והסיבה השביעית, הכרח הדברים בעניינים עמוקים מאד שצריך להסתיר את מקצת ענייניהם ולגלות את מקצתן, ופעמים גורם הדוחק בדבר מסוים להמשיך את הדברים בו לפי הנחת הקדמה מסוימת, ויגרום הדוחק במקום אחֵר להמשיך את הדברים בו לפי הנחת הקדמה הסותרת לראשונה – וצריך שלא ירגיש ההמון כלל את מקום הסתירה שביניהם, ויש שמערים המחבר להסתיר את הדבר בכל אופן".


מָרי יוסף קאפח מעיר שם, וזה לשונו:


"שאם ירגישו את מקום הסתירה שבהן עלולים להבין את הכוונה בטרם עת או ללא ההקדמות הלימודיות הדרושות. ולדוגמה, ראה לקמן בח"ג פרק יג בשם 'חכמי ישראל', ושם בפרק כה הֶפְכָּה ממש בשם 'חכמינו'".


נבחן עתה את הדוגמה שמָרי מביא, במורה (ג, יג) רבנו דן בשאלת תכלית בריאת העולם, והוא מגיע למסקנה שאין אנו מסוגלים להבין מהי התכלית שלשמה ברא ה' את עולמו, וכֹה דברי רבנו שם (ג, יג):


"וזהו הנכון, וכך תמצא חכמי ישראל תיקנו בתפילותיהם, באומרם: 'אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה ייתן לך' – הנה בארו שאין שם תכלית אלא הרצון המוחלט".


ובהערה שם מָרי מעיר: "[הציטוט הוא] מנוסח הווידוי של תפילת הנעילה; והיפך האמור כאן בשם חכמי ישראל, כתב לקמן בפרק כה ראה שם [ליד] הערה 21", והנה דברי רבנו שם בפרק כה, אשר לכאורה סותרים את דבריו בפרק יג (ג, כה):


"כי אנו, עִם מה שאנו בדעה שהעולם מחודש, הרי כל חכמינו ומלומדינו אינם סוברים כי זה בסתם רצון בלבד, אלא אומרים כי חוכמתו יתעלה, אשר נעלם ממנו השגתה, חייבה מציאות העולם הזה בכללותו בהכרח בזמן שנמצא".


וברור שמטרת רבנו בפרק כה, היא להוציא מלב הסוברים שהקב"ה ברא את עולמו בסתם רצון חלול ללא שום חכמה ותכלית, ולכן רבנו אומר שהכל נברא בחוכמה נפלאה ומופלאה כלומר לשם השגת מטרות מסוימות. אמנם, מטרותיו אינן ידועות לנו ולעולם לדעת רבנו לא נוכל להבין מדוע הקב"ה ברא את העולם, ולכן רבנו אומר בפרק יג, שהקב"ה ברא את העולם ברצונו המוחלט. מהמשך דברי רבנו שם בפרק כה מתבארים דברינו אלה:


"וכל זה [=הטענה שכל מה שהקב"ה ברא – עשה בחכמה, היא] בריחה ממה שצריך לברוח ממנו, והוא שיעשה העושה מעשה שאין מכוון בו תכלית כלל [=שהרי לא יעלה על הדעת שהקב"ה יעסוק בדברים בטלים] – וכך דעת המון חכמי תורתנו, ובכך דיברו בפירוש נביאנו, והוא שפרטי המעשים הטבעיים כולם עשויים בחכמה, סדורים וקשורים זה בזה, וכולם סיבות ומסובבים, ואין מהם מאומה הבל ולא שחוק ולא בטל, אלא מעשי חכמה מופלגה [...] והעיון הפילוסופי כך מחייב, שאין שם מאומה הבל ולא שחוק ולא בטל, בכל מעשי הטבע".


כלומר, ההנחה שהקב"ה ברא את העולם בחכמה ולשם תכלית מסוימת נועדה לברוח מן ההשקפה שיש במעשיו של הקב"ה מעשים של הבל או שחוק או דברים בטלים, אך האמת היא שאין אנו יודעים מדוע הקב"ה ברא את העולם בכללותו, ולכן התשובה מדוע הקב"ה ברא את העולם היא: "כך גזרה חוכמתו".


ד. הסתירות הנמצאות במשנה ובברייתות


לדעת רבנו, הסתירות המצויות במשנה ובברייתות נובעות מן הסיבה הראשונה, כלומר מאיסוף דעות ושיטות שונות וקיבוצן לתוך המשנה או הברייתא, תוך השמטת שמות בעלי הדעה או השיטה, וכֹה דברי רבנו שם:


"והנה, הסתירות המצויות במשנה ובברייתות הם לפי הסיבה הראשונה, כפי שתמצאם אומרים תמיד: 'קשיא רישא אסיפא', ומשיבים: 'רישא ר' פלוני וסיפא ר' פלוני'; וכן תמצאם אומרים: 'ראה רבי דבריו של ר' פלוני בכך וכך – וסתם לן כוותיה, וראה דבריו של ר' פלוני בכך וכך – וסתם לן כוותיה'. והרבה תמצאם אומרים: 'סתמא מני? ר' פלוני היא', 'מתניתין מני? ר' פלוני היא' – וזה הרבה מלמנות".


ה. הסתירות הנמצאות בתלמוד


לדעת רבנו, הסתירות המצויות בתלמוד נובעות מהסיבות הראשונה והשנייה, ביחס לסיבה הראשונה, כבר תיארנו אותה בקיצור לעיל ובהרחבה בחלקו הראשון של המאמר, וכֹה דברי רבנו ביחס לסיבה הראשונה:


"אבל הסתירות או השוני המצויים בתלמוד הם כפי הסיבה הראשונה והשנייה, כפי שתמצאם תמיד אומרים: 'בכך וכך סבר לה כר' פלוני, ובכך וכך סבר לה כר' פלוני'; וכן אומרים: 'סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא'; ואומרים: 'תרי אמוראי אליבא דר' פלוני' – וכל הסוג הזה הוא ממין הסיבה הראשונה".


ביחס לסיבה השנייה, ברור הוא שרבים מחכמי התלמוד חזרו בהם מסברותיהם ודעותיהם במהלך לימודם ודיוניהם, וזו הסיבה השנייה של הסתירות: שנאמרו דברי החכם הראשונים והאחרונים, מבלי לציין שדבריו האחרונים הם משנה אחרונה, וכֹה דברי רבנו שם:


"אבל לפי הסיבה השנייה הוא אומרם בפירוש: 'הדר ביה רב מההיא', 'הדר ביה רבא מההיא', וחוקרים איזה משני הדברים הוא האחרון, וכך אמרם: 'מהדורה קמא דרב אשי אמר לן כך וכך, ומהדורה בתרא אמר לן כך וכך'".


מָרי מוסיף שם: "ומן הסוג הזה הם כל הסתירות המצויות בדברי רבנו בין המהדורות השונות של פירוש המשנה, ובין פירוש המשנה לחיבורו, ואף בחיבור עצמו בין כתבי-היד השונים".


ו. הסתירות הנמצאות בספרי הנבואה


הסתירות הנמצאות בספרי הנבואה הן לדעת רבנו מן הסיבה השלישית, כלומר ששני המקורות הסותרים הם משלים ומבינים אותם כפשוטם, או שאחד מהם משל ואחד מהם כפשוטו, ומבינים את המקור שהוא משל כפשוטו; וכן מן הסיבה הרביעית, כלומר שיש תנאי מסוים אשר מבאר ומיישב את הסתירה שבין שני המקורות, וכֹה דברי רבנו:


"אבל הסתירות או הניגודים הנראים בפשטי הדברים במקצת המקומות בכל ספרי הנבואה הרי הם לפי הסיבה השלישית והרביעית, ואל העניין הזה הייתה מטרת כל ההקדמה הזו, וכבר ידעת כמה רב אמרם ז"ל: 'כתוב אחד אומר כך וכתוב אחד אומר כך', ומעמידים את נקודת הסתירה, ואחר-כך מבארים שהדבר חסר תנאי או שהנושא שונה, כגון אמרם: 'שלמה, לא דייך שדבריך סותרים דברי אביך, אלא שהן סותרין זה את זה' וכו' [שבת ל ע"א], וזה [מצוי] הרבה בדברי חכמים ז"ל".


רבנו גם מעיר בהמשך דבריו, שחז"ל עוסקים בסתירות לכאורה בין פסוקי הנביאים בדרך-כלל בזיקה לענייני מוסר או לענייני הלכה, ורבנו לעומת זאת מצהיר, שהוא יעסוק בסתירות לכאורה שבין פסוקי הנביאים בזיקה לענייני השקפה ומחשבה, וכֹה דבריו שם:


"אלא שעל הרוב מתעניינים הם [=חז"ל] בדברים נבואיים הקשורים בדינים או במוסר, ואנחנו אין מטרתנו אלא להעיר על פסוקים שיש בהם סתירות [לכאורה] לפי הפשט בהשקפות ובדעות, ויתבאר מזה מעט במקצת פרקי מאמר זה, לפי שגם העניין הזה מסתרי תורה. אבל האם נמצא בספרי הנביאים סתירות כפי הסיבה השביעית ["כלומר האם הניחו הנביאים סתירות בכוונה תחילה כדי להסתיר את הכוונה האמיתית מן ההמון" (מָרי שם)] – יש בזה מקום עיון וחקירה, וראוי שלא למהר להחליט בכך".


ז. הסתירות הנמצאות בספרי הפילוסופים


"אבל השינויים שיש בספרי הפילוסופים האמיתיים מהם [="מן הפילוסופים, וכנראה כוונתו לאפלטון ואריסטו, להוציא את ה'מתכלמין' וה'אשעריה'" (מָרי שם)], הם לפי הסיבה החמישית".


ח. הסתירות הנמצאות במדרשים ובאגדות


דברי רבנו בעניין הסתירות הנמצאות במדרשים ובאגדות הם לא פחות מרעידת אדמה! וכבר ביארתי את העניין הזה במאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם". דברי רבנו לקמן נועדו לטלטל את העולם-הדתי בימיו ובימינו אשר בונה תילי-תלים של הלכות והשקפות על גבי מדרשים משובשים, או לאור פשטי מדרשים אמיתיים אשר אין בפשוטם מאומה, ואף רוב התפאורה הפשטנית שלהם לא נועדה לשמש כנמשל לרעיון עמוק, אלא כדי להסתיר נקודת אמת אחת זעירה שהיא-היא המסר והמטרה המרכזית של כל האגדה.


אך האמת היא, שדברי רבנו מטלטלים אפילו עוד יותר ממה שחשבתי בתחילה כאשר כתבתי את מאמרי הנזכר לעיל, כי אם נשים לב לדברי רבנו לעיל בסיבה השישית, שהיא סיבת הסתירות הנמצאות במדרשים ובאגדות כפי שנראה לקמן, נבחין כי רבנו כולל בתוכה גם מחברים אשר כותבים חיבורים משובשים בסתירות גלויות, ובמלים אחרות, רבנו כולל בסיבה השישית מחברים שאין להתחשב בחיבוריהם כלל!


וכֹה דברי רבנו שבהם הוא מייחס למדרשים ולאגדות שיבושים מן הסיבה השישית: "אבל הסתירות המצויות ברוב ספרי המחברים והמפרשים זולת מי שהזכרנו הם לפי הסיבה השישית. וכך יימצאו במדרשות ובהגדות סתירות גדולות [="אפשר לתרגם 'מרובות'" (מָרי שם)] כפי הסיבה הזו, ולפיכך אומרים 'אין מקשין בהגדה'. ומצויות בהם גם סתירות כפי הסיבה השביעית".


ואם לא די בכך, ראו נא את הדוגמה שמביא מָרי יוסף קאפח לאותם המחברים, וזה לשונו שם (הע' 16): "כגון שתי הקדמות שהניחו וקבעו ה'מתכלמין', והם: א) האלוה אינו גוף; ב) האלוה חי נע. לכאורה שתי הנחות פשוטות. אולם כל נע מתחלק, וכל מתחלק הוא גוף, הרי סתירה לאחר בחינת התוצאות".


כלומר, מָרי יוסף מביא דוגמה לסתירות שקיימות באגדות חז"ל משיבושי המתכלמין! – כת פילוסופית מוסלמית שהרמב"ם הִרבה לתקוף ב"מורה הנבוכים". לדוגמה (עמ' קכג): "שהם במקומות רבים הולכים אחרי הדמיון וקוראים אותו שכל"; "כי הלא ה'מתכלמין' הנוצרים למדו וידעו דברי אריסטו וחבורתו הפילוסופים, וביודעין התעו כדי לקיים את אמונתם" (עמ' קכב, הע' 40); ועוד רבות.


לאחר שהתברר יחסו הזהיר והמסויג מאד של רבנו למדרשים ולאגדות, עלינו להבין שאין להקשות מן המדרשים והאגדות על יסודות הדת. אך לצערי הרב, רבים-רבים הם אשר מקשים על יסודות הדת ממדרשים תמוהים ומאגדות הזויות ומשובשות, ושמחים כמוצאי-שלל-רב על "ראיותיהם", ואף שאני מבאר את אגדותיהם באופנים שכליים, תמיד ההנחה שמא האגדות הללו משובשות מרחפת במחשבתי. אולם יודע אני שאם לא אתן מענה שכלי-רציונאלי אשר לאורו אבאר את האגדה, ובמקום זאת פשוט אומר שיש לדחותה – דבריי לא יתקבלו, כי בימינו מתייחסים לכל דברי האגדות והמדרשים כאילו הם נאמרו מפי-הגבורה וכאילו כולם יסודם במקור מים חיים, אך שכחו הם את הכלל החשוב ביותר בענייני האגדות והוא: "אין מקשין בהגדה", כלומר אין להביא ראיות מפשטי המדרשים והאגדות ולערבם בענייני הלכה וכל-שכן שאין לערבם בענייני אמונות ודעות.


והאמת היא שרבים מן המדרשים פשוט אין להתייחס אליהם! יש לדחות אותם בלי שום היסוס ופקפוק, מתוך ההבנה שהם משובשים או שטמון בהם רעיון שאין אנו מבינים, וכך או כך אין להביא מהם ראיות לעניינים שהם יסודי התורה, ובמיוחד שאין להביא מהם ראיות להצדיק את ההגשמה או את קיום השדים או כל סעיף מסעיפי המאגיה והעבודה-הזרה.


ט. הסתירות הנמצאות ב"מורה הנבוכים"


"אבל מה שיימצא במאמר זה מן השינויים, הם כפי הסיבה החמישית והשביעית ["ולפיכך ציווה לתאם ולהשוות כל האמור בעניין מסוים בכל פרקי הספר" (מָרי שם)]".


רבנו חותם את הקדמתו בדברים הבאים:


"ואחרי הקדמות אלו אחל בהבאת השמות אשר צריך להעיר על אמיתת עניינן המכוון בכל מקום כפי העניין, ויהיה זה מפתח להיכנס למקומות אשר ננעלו בפניהם השערים, וכאשר יפתחו אותם השערים וייכנס לאותם המקומות ינוחו בהן הנפשות, ויתענגו העיניים, וישליו הגופות [=יהיו בשלווה] מעמלם ויגיעם".


"וְקוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (יש' מ, לא).

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!