שבע סיבות הסתירות והניגודים בספרים – חלק א

טרם שנחל לבאר מהן שבע הסיבות לסתירות ולניגודים המצויים בספרים, יש להבין מהי סתירה ומהו ניגוד. את שני המושגים הללו רבנו מבאר בספרו "באור מלאכת ההגיון" בפרק הרביעי, וכֹה דבריו בהגדירו את שני סוגי הסתירות (עמ' נא):


"והעניין הזה שאנו נקראהו 'הסתירה' הוא שני סוגים: הסוג האחד, שיהיה אחד המשפטים מחייב כללי והאחר שולל חלקי, כאמרינו: 'כל אדם חי', 'לא כל אדם חי' – הרי שני אלו סותרים; והסוג השני, אם יהיה המשפט האחד שולל כללי, והאחר מחייב חלקי כאמרינו: 'אין אדם אחד מעופף', 'מקצת האדם מעופף' – הרי גם שני אלו סותרים".


כלומר, המשפט הראשון "כל אדם חי" הוא משפט "מחייב כללי", שהרי הוא טוען שכל בני האדם שעל פני כדור-הארץ יש בהם חִיּוּת. לעומת זאת, המשפט: "לא כל אדם חי" הוא משפט "שולל חלקי", שהרי הוא שולל את הטענה שלכל בני האדם יש חיות, וטוען שיש בני אדם שהם חיים ויש מבני האדם שהם מתים – ובמלים אחרות, המשפט השני מסכים עם המשפט הראשון באופן חלקי בלבד, מכיוון שהמשפט הראשון טוען שכל בני האדם חיים, ואילו המשפט השני טוען שיש בני אדם חיים ויש בני אדם מתים. מציאות זו, שבה המשפט השני שולל באופן חלקי את המשפט הראשון – נקראת סתירה.


עתה נעבור לדברי רבנו שם בעניין שני סוגי הניגודים (עמ' נ):


"כל שני משפטים אשר נשואם אחד ונושאם אחד, אלא שאחד מהם מחייב והאחר שולל – הרי אנו קוראים לשני המשפטים הללו 'נגדיים' [...]. המשל בכך, אמרינו: 'ראובן יודע', 'ראובן אינו יודע', או אמרינו: 'האדם כותב', 'האדם אינו כותב' [...]. [והסוג השני,] ששני משפטים הנגדיים אם נצמדה לכל אחד מהם הגדרה כללית, כאמרינו: 'כל אדם חי', 'אין אף אדם חי' – הרי שני משפטים אלו נקראם 'הופכיים', והנגדיות הזו נקראת הפכיות".


כלומר, כאשר שני משפטים נוגדים זה-את-זה באופן מוחלט ואין שום נקודת השקה והסכמה ביניהם, רק אז הם יוגדרו כ"משפטים נגדיים" ואי-ההסכמה ביניהם תוגדר כ"ניגוד". כמו כן ראינו כי יש שני סוגי ניגודים: אחד מהן הגדרתו המדויקת היא "הפכיות", והוא מעין תת-קבוצה בתוך קבוצת המשפטים הנגדיים, אך מכל מקום אנו נראה לקמן, כי רבנו במורה כולל את כל סוגי הניגודים תחת הגדרה אחת – "ניגודים".


לאחר שביארנו מהי סתירה ומהו ניגוד, נעבור לראות את פתיחת דברי רבנו במורה בעניין זה (עמ' יג): "סיבות הסתירות או הניגודים המצויים באחד הספרים או באחד החיבורים היא אחת משבע סיבות". כמו כן, לאחר שראינו את דברי רבנו בספרו "באור מלאכת ההגיון", יֵקַל עלינו להבין את דברי מָרי בהערותיו שם:


סתירה – "שני משפטים שהאחד בעל היקף כללי והשני בעל היקף חלקי, כגון: 'כל אדם חי' – 'לא כל אדם חי', שהשני סתירה לראשון אבל איננו נגד, כי גם במשמע השני יש עוד אדם חי. או: 'לא אדם אחד מעופף' – 'אחדים מבני אדם מעופפים'. ניגוד – [...] התנגדות בין שני משפטים שכל אחד מהם בעל הקף כללי, כגון: 'כל אדם חי' – 'אין אף אדם אחד חי', שהמשפט השני נגד הראשון לגמרי".


א. הסיבה הראשונה


הסיבה הראשונה נעוצה בכך, שיש מחברי ספרים אשר ליקטו ואספו קטעים מתוך ספרים אחרים, אולם הם לא ייחסו כל דבר שליקטו לאומרו או לספר שממנו העתיקו, וכך נמצאים בספריהם קטעים-קטעים מספרים שונים, ונראה שכולם נכתבו על-ידי אותו מחבר. דא עקא, במהלך הליקוט האיסוף וההעתקה, המחבר לא שם לב שיש סתירות או ניגודים בין הקטעים השונים שהעתיק ממחברים שונים, וכך ייראה לקורא שהמחבר סותר את עצמו. כמובן שדרך זו היא דרך רעה מאד, כי מעבר להטעיה וגניבת הדעת בהעתקת חומרים של אחרים, יש כאן גם סכלות, במה שהמחבר לא טרח אפילו לבדוק ולתאם את הקטעים שהעתיק.


וכֹה דברי רבנו במורה (עמ' יג) על הסיבה הראשונה הזו:


"הסיבה הראשונה היא, שאותו המחבר אסף דברי כמה אנשים והם בעלי סברות שונות, והשמיט שם הבעלים ולא ייחס כל דבר לאומרו, אז יימצאו באותו החיבור סתירות או ניגודים, מפני שאחד משני הדברים דעתו של אדם מסוים, והדבר השני דעת אדם אחר".


מָרי מעיר שם: "כלומר והמחבר-המלקט אין לו דעה עצמית ואין לו הוא הכרעה אישית, ופעמים אף אם ירד לעומק הדברים הנלקטים". ברור שמָרי עוקץ כאן את המחברים בעלי הספרים החכמים בעיניהם, ומתאר אותם כמלקטים אשר "אין להם דעה עצמית והכרעה אישית", ואף רומז שברוב המקרים הם אינם יורדים לעומק הדברים הנלקטים, וליקטום והעתיקום רק כדי לעבות את ספרם: "ופעמים אף אם ירד לעומק הדברים הנלקטים".


בימינו ישנה תופעה דומה, אנשים מתאווים להוציא ספר כדי שייצא להם שם בארץ, או שהם נחשבים ל"גדולים" והמעמד מחייב שיוציאו איזה ספר או שניים, ולכן הם כותבים מעט ולעתים קרובות גם המעט הזה הוא הבל מהובל, וכדי לעבות את ספרם מחדירים לתוכו ליקוטים רבים כחול אשר על שפת הים. וזכורני שבביקוריי בספרית יהדות באוניברסיטת בר-אילן, ה"שומר מסך" של כל המחשבים בספריה היה הכתוב: "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (קה' יב, יב) – וכאשר הייתי מתבונן במאות אלפי ספרי היהדות שבספריה המרכזית וב"מדף הפתוח", הייתי חושב לעצמי: כנראה יש מישהו מבין חכמי-יועצי-אשכנז אשר מבין, שריבוי הספרים מבטא למעשה אבדן דרך ונסיגה תרבותית, אך קשה להם לעקור כבודם וכבוד אבותם, ולכן אני מנסה לעזור להם...


אגב, אפילו מָרי שגה בזה, במה שהאריך יתר על המידה בפירושו ל"משנה תורה", והיה עליו לקצר ולתמצת בעשרות רבות של אחוזים את דברי המפרשים אשר לא ידעו ולא יבינו, ואם לא היה שותף בממסד הרבני השכיר, ייתכן והיה מצליח להוציא לאור פירוש יעיל בהרבה. ועל כל נושא התרחבות הכתיבה ותחלואיה, ואובדן הדרך ההלכתי והמחשבתי שהחשיך את העולם-הדתי, כתבתי ותיארתי במאמרי: "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם – המהפכנות שבשמרנות" (יצא לאור בספרי "אפיקים להרמב"ם").


ב. הסיבה השנייה


הסיבה השנייה לסתירות ולניגודים הנמצאים בספרים, היא שהמחבר חזר בו מן הדעה שהחזיק בה: או לאור רעיון חדש שעלה במחשבתו או שנתגלו לו ראיות חדשות או שעיין עיון מחודש בראיות הקיימות, וכתוצאה מכך חזר בו מדעתו וקביעתו. ברם, מסיבה כלשהי נכתבו בספר גם דבריו הראשונים וגם דבריו השניים, כלומר גם משנה ראשונה וגם משנה אחרונה, וכֹה דברי רבנו שם: "והסיבה השנית, מפני שבעל אותו הספר הייתה לו סברה מסוימת וחזר בה ממנה, ונכתבו דבריו הראשונים והשניים".


מָרי מעיר שם: "כלומר, שהמחבר בעל ידיעה עצמית והכרעה מקורית, אלא שחזר בו בהתחדש לו רעיון אחר או על בסיס ראיות שלא נתן ליבו להן מקודם, או אף דיוק מעמיק יותר באותן הראיות עצמן". יחסו של מָרי למחברים הללו שונה לחלוטין מיחסו לאותם בעלי הליקוטים שנזכרו בסיבה הראשונה, שהרי כאן מָרי מדגיש "שהמחבר בעל ידיעה עצמית והכרעה מקורית". כמו כן, מָרי מבאר שסיבת החזרה היא העמקת המחבר בנושא, וזה שבח גדול לאדם אשר גם לאחר שהגיע למסקנה מסוימת, הוא חוזר ובודק אותה שוב ושוב, ואם הוא מוצא ששגה או שלא דייק – הוא מתקן את טעותו או משפר ומדייק את דבריו.


ברם, היו לא מעט מחכמי-יועצי-אשכנז, בעיקר באקדמיה, אשר חיככו ידיהם בהנאה כמוצאי-שלל-רב על חזרותיו של רבנו בין המהדורות השונות של פירושו למשנה, או על חזרותיו מפסיקתו בחיבורו "פירוש המשנה" לחיבורו "משנה תורה". מטרת אותם המלומדים הרחוקים מדרכי מישרים בכל פרסומיהם בעניינים אלה, הינה להקטין לגמד ולמזער את רבנו הרמב"ם, מן הסיבה הפשוטה שרבנו הרמב"ם איש האמת הוא הסכנה הגדולה ביותר לעיוות הדת שהם מנציחים, ואשר מאפשר להם להמשיך ולשלוט בשקר בדת משה, ולהמשיך ולהפיק רווחים אסורים וטובות הנאה מגונות מדת משה.


כלומר, כמו שדרכם בכל מקום היא להציג את סכלותם כ"גאונות", כך דרכם בכל מקום להציג את היושר ואהבת האמת כ"סכלות", ותיאור חזרותיו של רבנו נועד להציגו כאדם מבולבל אשר שוגה לעתים קרובות, ולכן הוא אינו גדול כמו שהוא באמת. ברם, דווקא בזאת טמונה גדולתו, שבכל מקום שגילה שהוא טעה הוא חזר בו, ולא חשש שמא הסכלים רודפי השררה יראו בזה פחיתות כבוד, כי אהבת האמת ורדיפת הצדק היו חשובים בעיניו יותר מכל, וכל אנשי הקנאה והתאווה והכבוד כולם "כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ" (יש' מ, יז).


ועל אנשי הדת בימינו ללמוד את אהבת האמת ורדיפת הצדק מרבנו, ובכל מקום שמוכיחים אותם שהם שוגים וטועים, עליהם להודות על האמת כצוואת חז"ל, ולא להסתתר מאחורי ראיות קלושות ביותר, או לטשטש את שגיאותיהם בהתקפות צבועות צבעוניות ושקריות על בסיס אישי. אך לצערי אין לי ציפייה מהם כלל, שהרי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, ואיך יעקרו כבודם וכבוד אבותם ויודו על האמת?


ג. הסיבה השלישית


הסיבה השלישית לסתירות ולניגודים היא, ששני המקורות הסותרים או המנוגדים, אחד מהם משל ואחד מהם פשט, והבנת המשל כפשט גורמת ליצירת סתירה או ניגוד מדומים. עוד ייתכן, ששני המקורות הם משלים, והבנת משליהם כפשוטם אף היא גורמת ליצירת סתירה או ניגוד מדומים, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' יג):


"והסיבה השלישית, מפני שאין כל אותם הדברים כפשטן, אלא מקצתן כפשטן ומקצתן משל ויש לו תוך, או שהיו שני הדברים אשר פשטיהן נגדיים משלים, וכאשר מבינים אותם כפשטן יהיו סותרים או נגדיים".


מָרי מסביר שם: "כעין אותה סתירה לכאורה שמסרו חז"ל ביבמות מט ע"ב שאמר מנשה לישעיה: 'משה רבך אמר: 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' [שמ' לג, כ], ואת אמרת: 'וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא' [יש' ו, א], משה רבך אמר: מי 'כַּייָ אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו' [דב' ד, ז], ואת אמרת: 'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ' [יש' נה, ו] – ששני הדברים גם יחד משל".


הסתירה הראשונה שנזכרה בדברי מָרי מורכבת משני משלים: הפסוק הראשון נועד ללמד על כך שאי אפשר להשיג את אמיתת עצמותו של הבורא כמות שהיא, כי האדם הוא שכל שמחובר בגוף-בחומר, והמסך החומרי לעולם לא יאפשר לאדם לידע את אמיתת עצמותו ואחדותו של הקב"ה מעבר לנקודה מסוימת – וגם כדי להגיע לנקודה הזו על האדם לעמול רבות לזכך ולטהר את מושגיו ביחס לבורא, ולשלול ממנו כל זיק של הגשמה וחלוקה.


הפסוק השני אשר מתאר את הקב"ה יושב על כסא, נועד לתאר את הקב"ה כמלך-מלכי-המלכים וכמנהיג הבלתי-מעורער והמוחלט של היקום, ומכיוון שבימי קדם נהגו המלכים לשבת על כסאות מפוארים (וגם בימינו), תיארו את הקב"ה כיושב על כסא רם ונשא, כדי לחנך אותנו להשקפה שהקב"ה יתעלה ויתרומם מעל כל הנמצאים ואין קץ ואין חקר לגדולתו (וכך ביאר רבנו במורה א, ט).


הסתירה השנייה שנזכרה בדברי מָרי מורכבת אף היא משני משלים לדעתו, אך דומני שהוא אינו צודק, כי הפסוק הראשון איננו משל, אלא מטרתו ללמד אותנו שאין כה' אלהינו מבחינה זו, שבכל עת שאנו קוראים לו באמת ובלבב שלם הוא מקבל ונעתר לתחינתנו, וכמו שתרגם שם אונקלוס: "אֲרֵי מַן עַם רַב דְּלֵיהּ אֱלָהּ קָרִיב לֵיהּ לְקַבָּלָא צְלוֹתֵיהּ בְּעִידָּן עָקְתֵיהּ כַּייָ אֱלָהַנָא בְּכָל עִידָּן דַּאֲנַחנָא מְצַלַן קֳדָמוֹהִי". לגבי הפסוק השני נראה שהוא אכן משל, שהרי אין הקב"ה מצוי בעת זו יותר מאשר בעת אחרת, ולכן לפי דעתי כוונתו הפסוק: "דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ" היא, שעלינו לדרוש את ה' ולפנות אליו, רק כאשר הוא מצוי בדעתנו, לא כאשר אנחנו טרודים ונחפזים ואיננו מסוגלים לכוון את דעתנו אליו.


דברינו אלה מיוסדים על פירוש רס"ג לפסוק: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַייָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בר' כה, כא), וכֹה דבריו: "וַיֶּעְתַּר – התחנן, ביקש מלפניו והשפיל עצמו בשאלתו וידע ערך עצמו ונתחייב להודות לכשתתקבל תפילתו, ולפיכך נעשית התפילה מועילה למתפללים ומוסיפה חכמתם [שהרי מטרתה הראשונה היא הכנעת הלב לפני ה' יתעלה וסיגול מידת הענווה]" וכו'. כלומר, רק כאשר דעת האדם מיושבת עליו והוא יודע את ה' ומבין את ערכו השפל האפסי והמאופס ביחס לבורא-עולם, רק כאשר הוא פונה לה' מתוך הכרת ערך עצמו וידיעת שפלותו – רק אז תפילתו עשויה להתקבל.


ודברינו גם מיוסדים על פסקי רבנו בהלכות תפילה (ד, א–טז):


"חמשה דברים מעכבין את התפילה: [...] [5] וכוונת הלב. [...] כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת וליבו טרוד – אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך והוא עייף או מֵצֵר [=מצטער], אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, אמרו חכמים: שלושה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואחר כך יתפלל. כיצד היא הכוונה? שיפנה לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה כדי לכוון את לבו, ואחר-כך יתפלל בנחת ובתחנונים. ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי משליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה ואחר כך ייפטר".


נמצא אפוא כי כוונת הפסוק "דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ" היא: דרשו ה' בהימצאו בדעתנו. והוסיף רבנו ללמד בהלכה שם, שמי ששתה רביעית יין אסור לו להתפלל, וכן אסור להתפלל מתוך שחוק או קלות ראש או שיחה או מריבה או כעס, אלא מתוך דברי תורה, ולא דברי תורה שיש בהם עיון אלא דברי תורה שאין בהם עיון "כגון הלכות פסוקות".


ד. הסיבה הרביעית


הסיבה הרביעית לסתירות ולניגודים היא שיש תנאי מסוים אשר לא נתבאר, וכאשר יודעים אותו מתיישבת הסתירה לכאורה. כמו כן, לעתים יש שני מקורות אשר סותרים או מתנגדים זה לזה, אך למעשה כל אחד מהם עוסק בנסיבות שונות, והאדם אשר אינו מבין את השוני שבין הנסיבות השונות יחשוב שמדובר בסתירה, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' יג):


"והסיבה הרביעית, [א] שיש בהם תנאי מסוים שלא נתבאר בהם במקומם מחמת צורך כל שהוא; [ב] או שהיו שני הנושאים שונים והאחד מהם לא נתבאר במקומו, ואז תיראה בהם סתירה ואין שם סתירה".


מָרי מביא שם דוגמאות לכל אחד משני סוגי הסתירות שנזכרו כאן, ביחס לסוג הראשון הוא אומר כך: "כגון האמור בתחילת ספרא בשבע מידות שדרש הלל הזקן לפני בני בתירה: כתוב אחד אומר: 'וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ' [במ' ז, פט], וכתוב אחר אומר: 'וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד' [שמ' מ, לה]... הכריע: 'כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן' [שם]. אמור מעתה, כל זמן שהיה הענן שם לא היה משה נכנס, נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו".


וביחס לסוג השני מָרי אומר כך: "כגון האמור בשבת ל ע"ב, כתיב: 'אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ' [מש' כו, ד], וכתיב: 'עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ' [שם, ה], לא קשיא, הא בדברי תורה הא במילי דעלמא – הרי שהנושאים שבהם מדובר [הם נושאים] שונים".


ונחתום בדברי רס"ג בפירושו למשלי שם: "אל תען את הכסיל כפי קלות דעתו במה שיש חשש שתשווה לו גם אתה, אך ענה לו כפי קלות דעתו במה שאתה חושש שיהא חכם בעיני עצמו", ובפירושו הארוך כתב: "אם יצא הסכל נגדך בענייני העולם בחירוף או בגידוף, אל תענהו על כך פן תשווה לו [...], ואם יצא נגדך בענייני דתך ופקפק באמונתך [...] ענה לו, כדי שלא יְדַמֶּה שיש לו הוכחה ושדבריו אמת".


"יְהִי יְיָ אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ" (מ"א ח, נז).



אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!