אמונתו של רש"י בשדים – חלק ח

ח. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת שבת


1) במסכת שבת סז ע"א, הובאו כמה מימרות בזו אחר זו, אשר עוסקות ב"ריפוי" מחלות באמצעות לחשים שונים. מימרות אלה לא נאמרו משמו של חכם מסוים, אלא הובאו באופן כללי, וכנראה מבטאות את האמונות התפלות החמורות שהאמינו בהן באותה התקופה בבבל. דוגמה לכך ניתן לראות בתלמוד מסכת תענית (טז ע"א), שם נאמר כך: "למה יוצאין לבית הקברות, ר' לוי בר חמא ור' חנינה, חד אמר: הרי אנו חשובים לפניך כמתים. וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים". ומָרי בפירושו להלכות אבל (עמ' רכ) אומר כך:


"הרמב"ם בחיבורו התעלם לגמרי מן 'חד אמר' בתרא, וכך פסק בהלכות תעניות פ"ד הל' יז: 'שבע תעניות אלו בכל מקום גוזרין אותם שם וכו', יוצאין כל העם לבית הקברות ובוכים ומתחננים שם, כלומר הרי אתם מתים כאלו, אם לא תשובו מדרכיכם'. והדברים תמוהים, ד'חד אמר' שיבקשו עליהם מתים רחמים הלא הוא ר' חנינה, דהוא מריה דתלמודא טפי מר' לוי, ולכאורה צריך היה לפסוק כמותו, ואף-על-פי-כן הכריע ופסק כר' לוי. ומנין אני אומר כי 'חד אמר' בתרא הוא ר' חנינא? משום דבירושלמי הובא ד'חד אמר' קמא בשם ר' לוי, והכי איתא שם בתענית פ"ב הל' א: 'אמר ר' לוי ולמה יוצאין בין הקברות? לומר חשבינו כאילו מתים לפניך. אמר ר' תנחומא וכולהון בה, אם מיתה אנו חייבין הרי מתים, אם גלות הרי גולים, אם רעבון הרי רעבים'. יכול אמנם אדם לומר, לא השקפתו הכריעה, אלא הירושלמי הכריע, אשר ממה שלא נזכר שם שיבקשו מתים עליהם רחמים, משמע שההשקפות שהיו נפוצות בבבל לא היה להן מהלכים בארץ-ישראל, ולפיכך הכריע כהירושלמי".


מעניין מאד סוף דברי מָרי אשר רומז שבבבל נטו להשקפות מאגיות, לעומת ארץ-ישראל שהיו נקיים מהן. ואין שום ספק שיש בתלמוד הבבלי לא מעט השקפות משובשות, וכמו שנראה בדוגמה שנביא לקמן, אך טרם שנעיין בדוגמה נלמד מעט על איסור חובר שאותו מפרט רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יב–יד), וכֹה דבריו:


"אי זה הוא חובר? זה שמדבר בדברים שאינן לשון עַם ואין להן עניין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, [...] שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְחֹבֵר חָבֶר' [דב' יח, י–יא]. [...] וכן אדם שאמר עליו החובר אותן הקולות והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה [=במה ש"לחשו" עליו], מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החובר, וכל אותן הקולות והשמות המשונים והמכוערים 'לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם' [יר' י, ה]".


מָרי הוסיף בפירושו שם דברים חשובים מאד:


"החובר לדעת רבנו אינו מחבר ומקבץ כדברי אחרים [=הפרשנים הסוברים שיש בכוח הלחשים להועיל], כי אין בכוח לחשיו להזיז איבר זבוב הקל. ואינו אלא הלוחש לחשים, ובאה החי"ת במקום ה"א 'והובר הובר' שמשמיע הברות וקולות משונים ושמות מכוערים. [...] ומלת 'דעתו' כאן [בהלכה היא] על דרך ההשאלה, והכוונה יכולת החשיבה של אדם, כי הרי לזה [=ללוחש, וגם לנלחש] אין דעה אלא סכלות. [...] וכל הקושיות והתירוצים [של מפרשי רבנו שם] תימה גדול, כי השוטות ודברי ההבל והכסל אסורים במקום סכנה ושלא במקום סכנה, מדאורייתא ומדרבנן, והכא מותר כאשר הלוחש יודע שהוא אומר דברי הבל אשר לא יועיל ולא יציל, וכל מטרתו להשקיט את החולה בלבד, אבל כשהלוחש עצמו שוטה – אסור בכל גווני, מדאורייתא ומדרבנן".


לאחר הקדמה זו, נעבור לעיין בדברי הגמרא במסכת שבת סז ע"א, וכך נאמר שם:


"לְְסַמְטָא [=לריפוי מחלה בשם זה] – לימא הכי [יאמר כך]: בז בזייה, מס מסייה, כס כסייה, שרלאי ואמרלאי, אִלֵּין מלאכי דאשתלחו מארעא דסדום ולאסאה כאיבין, בזך בזיך, בזבזיך, מסמסיך, כמוּן כמיך, עיניך ביך, עינך ביך, אתריך ביך, זרעיך כקלוט וכפרדה דלא פָּרֵה ולא רָבֵיה, כך לא תפרה ולא תרבה בגופיה דפלוני בר פלונית".


לפי רש"י "בז בזייה, מס מסייה, כס כסייה, שרלאי ואמרלאי", הם שמות של מלאכים "על שם שקורעים וממסמסים ומכסכסים אותו". ומעניין כי בתלמוד לא נזכר שמדובר ב"לחש" אלא באמירה סתם, ורש"י, אשר קיבל את הדברים כפשוטם, הדגיש פעמיים בפירושו שם: "כך הוא הלחש [...] כך הוא הלחש". כלומר נראה ברור, כי רש"י האמין שמדובר בלחש אשר מועיל לריפוי! כמו כן, רש"י באמת האמין שמדובר במלאכי השרת אשר מחריבים את גוף החולה, ונראה שהבין את המשך ה"לחש" כקללה לאותם "מלאכים" אשר מחריבים לפי דמיונו את גוף האדם. לדוגמה, את המלים "זרעיך כקלוט" הוא מפרש: "שנקלט זרעו בשרירי בטנו שלא יוליד", ואיזו מין קללה זו? כי יש למלאכים יכולת הולדה?! וכי יש להם כלים גופניים?! ובכלל, וכי יש כוח לאדם להשפיע על המלאכים ולקללם?!


ואיני יודע איך עלה במחשבתו להתייחס ברצינות מבחילה לדברי ההבל הללו שבגמרא, ובדיוק על דברים אלה אומר רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו): "ומי יתן ושתקו [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה]". ובקראי את דברי הגמרא הללו קמים וניצבים לנגד עיניי דברי רבנו בהקדמתו ל"משנה תורה": "ואין צריך לקרות ספר אחר ביניהם", וכנראה שאחת הסיבות המרכזיות להרחקת רבנו את לימוד הגמרא היא ההשקפות הדחויות הרבות שהוחדרו לה, ומי שלא למד השקפות ישרות אין לו עסק בה, כי לימוד הגמרא יביא לו יותר נזק מאשר תועלת.


בהמשך הגמרא נאמרו עוד כמה "לחשים", הנה הם לפניכם:


"לְכִיבָא [=שם מחלה] – לימא הכי [יאמר כך]: חרב שלופה וקלע נטושה לא שמיה יוכב חולין מכאובין; לְשֵׁידָה – לימא הכי [יאמר כך]: הוית דפקיק דפקיק הוית ליטא תבור ומשומת בר טיט בר טמא בר טינא כשמגז מריגז ואיסטמאי; לְשֵׁידָה דבית הכסא – לימא הכי [יאמר כך]: אקרקפי דארי ואאוסי דגורייתא; אשכחתון לשידאי בר שיריקא פנדא [פגעו שד יאמר כך]: במישרא דכרתי חבטיה בלועא דחמרא חטרתיה".


רש"י גרס שָׁם "לכיפה", ובשם רבותיו הוא מפרש: "לכיפה – למי שכופהו שד", שטיינזלץ שם ניסה לטשטש את העובדה שרש"י האמין בקיומם של שדים ובהשתלטותם על בני אדם, והוא מסביר שם בגיליון: "נראה מדברי רבותיו של רש"י שהיא מחלת הנכפה, מחלת הנפילה". ואני תמה, האמנם? האומנם רש"י ורבותיו סברו שמדובר במחלת הנפילה?


בואו נמשיך ונעיין בפירושו, על הלחש לכיבא רש"י אומר: "לחש בעלמא הוא", ועל הלחש לשידה הוא אומר: "לחש הוא", כלומר הלחש על הכיבא אינו מועיל לעומת הלחש לשידה אשר מועיל ומועיל. ואין מדקדקין בשוטות לכן לא אנסה אפילו להבין מדוע זה אינו מועיל וזה כן מועיל, ואני מכריח את עצמי לפרסם את סכלותו, למרות הגועל המחשבתי שהוא מעורר בי, כי במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ופרסום טמטומו מצוה רבה.


רש"י ממשיך ו"מפרש": "ליט תבר ומשומת – מקולל ונשבר ומשומת יהא שד זה, ששמו: בר טיט בר טינא". מפירושו זה עולה שלא רק שיש שדים בעולם, אלא יש בכוח ה"לחשים" לקלל לשבור ולשמת [=לנדות] את השדים; והוא ממשיך: "לשידה דבית הכסא – אם הזיק, לימא לחש זה", כלומר הוא האמין בקיום שידת בית הכסא ובכוחה להזיק! ולא רק זאת, הוא אף האמין שיש בכוח הלחש להועיל גם לאחר שהזיקה! וכמה דמיונות בפירוש אחד!? וכבר הוכחנו במאמרנו על השדים, כי האמונה שיש בכוח ישויות דמיוניות או מציאותיות להועיל ולהזיק באופן על-טבעי היא עבודה-זרה, ואין עוד מלבדו ואין זולתו ואין-כיוצא-בו.


עוד הוא "מפרש" שם: "אשכחתא לשידאי בר שריקאי פנדאי – כך שמו", ושוב אנחנו רואים שהוא באמת ובתמים האמין בקיום השדים, אחרת לא היה טורח לציין לנו שאלה שמותם, ואלה נזקיהם, ואלה הלחשים המועילים להציל או לרפא את נזקיהם. ומכאן נלמד שניסיון הטשטוש של שטיינזלץ הוא ניסיון נואל, אשר מנסה לכסות ולהסתיר את ערוותו של רש"י, ולא רק שרש"י האמין בשדים, בשמותם, בקיומם, בנזקיהם, בלחשים וקללות המצילים ומרפאים מהם, אלא הוא גם האמין שיש בכוח השדים להשתלט על האדם "כמי שכופהו שד", וכמו שהוא מפרש גם בעירובין (מא ע"ב): "רוח רעה – שנכנס בו שד ונטרפה דעתו". ואלמלא אסר עלינו רבנו להאמין בשדים משום עבודה-זרה וחירוף וגידוף ה' יתעלה, הייתי מרשה לעצמי לומר ששד מכוער ביותר ששמו שר"י בר טיט כפה את עצמו על רש"י.


רש"י גם טרח לפרש שָׁם את הלחשים מבחינה מילולית, וגם בזה יש כדי ללמוד על חשיבות העניין בעיניו, והחלטתי להתעלם מפירושיו אלה, גם כי איני רוצה לעודד את השוטים, וגם כי קצה נפשי ונגעלה עד מאד מפירושיו הבזויים. ומעניין אם התורמים לישיבו'ס יודעים שהתלמידים שם לומדים הבלים כאלה ומאמינים בהם! והם מממנים אותם מכיסם כדי ללמוד כאלה שטויות והזיות, ועדיף אלף-אלפי-אלפים שילמדו לימודי ליבה, אולי ישכילו במעט את ה' יתעלה. ולא רק שאותם הנדיבים אינם זוכים בזאת לחיי העולם-הבא, אלא בכספם הם גורמים להנצחת ההבל והדמיונות המרחיקים אותנו מייעודנו האוניברסלי, ואף מסייעים בידי עוברי עבירה לעשות את התורה קרדום לחפור בו.


1.א) זאת ועוד, בהפצת האמונה ש"הלחשים" מועילים באופן מאגי לנלחשים, רש"י הוסיף עוד לבנה רקובה בבניין ההזיות הרעוע שבנה כתחליף לארמון המלך של רבנו הרמב"ם. כלומר, בהוספת הזיה מאגית חמורה זו, רש"י למעשה הניח עוד נדבך בתפישת העולם המיסטית-האלילית שהוריש לעם-ישראל, כי כל אדם שישתכנע מפירושו כאן שיש אמת בלחשים ובמאגיה, סופו שתזדהם מחשבתו לחלוטין! שהרי אם המאגיה קיימת ושולטת בעולמנו לצד ה' יתעלה, וניתן באמצעותה ובכוחה העל-טבעי לשנות ולהשפיע על העולם – הרי שהיא קיימת בכל תחום ותחום בחיינו! ומכאן הדרך ליצירת השקפת חיים שלמה אשר מבוססת על הבליהם המאגיים של עובדי האלילים הקדמונים – קצרה ביותר, וכפי שאכן קרה, רש"י לא הסתפק בהזיית הלחשים, והחדיר את המאגיה לדת משה הטהורה בתחומים רבים, ולפי דעתי אף היווה מקור השראה מרכזי לצמיחת ספרות הקבלה המיסטית-האלילית בספרד (כדרכם של הספרדים לחקות את האשכנזים). הזיותיו של רש"י מרחיקות אותנו מאל אחד שאין-כיוצא-בו, וממילוי ייעודנו כעם חכם ונבון אור ליהודה ואור לגויים.


1.ב) רעה גדולה נוספת שעולה מפירוש רש"י היא האמונה שהשדים הם אלה אשר גורמים למחלות ולרעות הבאות על האדם, ובמקום שהאדם יתבונן במעשיו וישוב בתשובה שלמה לפני בורא-עולם על מעלליו, רש"י מחדיר לנו את האמונה שהשדים הם אלה האחראים לייסוריו, וקללתם היא המזור והפתרון לרפואה. והשקפתו היא היפך השקפת תורתנו הטהורה, וכפי שהיא באה לידי ביטוי מרומֵם-נפש במזמור קז בתהלים:


"כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ, וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר, וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְיָ בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם, יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק, יוֹדוּ לַייָ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. [...] אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲו‍ֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ, כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת, וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְיָ בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם, יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם. יוֹדוּ לַייָ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם, וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה. [...] יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ. מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְיָ".


לפי דת משה, על האדם שנחתו עליו ייסורים להתפלש בעפר, להכניע את לבו לפני בורא-עולם, ולזעוק בכל כוחות נפשו לה' יתעלה בבכייה ובתחנונים – כי הייסורים שבאו עליו לא באו עליו לחינם, אלא כתוצאה ישירה של עוונותיו ופשעיו. לעומת השקפה בריאה זו, לפי רש"י על האדם לקלל את המלאכים הארורים אשר אוכלים את גופו, כביכול הייסורים שבאו עליו הם באשמת המלאכים הרשעים הללו.


ולא רק שהוא מוציא דיבה על המלאכים הקדושים והטהורים, לפי השקפתו גם אין תשובה ואין חרטה ואין הכנעת הלב כלפי ה' יתעלה (שהרי הפתרון לייסורים הוא לקלל את המלאכים), וגם אין הכרת הטוב לפני אל יחיד ומיוחד שנוהג עמנו בחסד וברחמים גדולים! כי לפי רש"י לא לה' יתעלה יש להודות על הרפואה והקלת הייסורים, אלא לקללת השדים אשר בזכותה סרו הייסורים מעל האדם. וכמה רעות חולות החדיר לנו בפירושיו?! ולא יספיקו לי אלף שנות חיים כדי להקיף ולנתח את כל הרעות וההבלים שזיהם בהם את דת משה.


1.ג) נחזור לרגע להזייתו של רש"י ביכולת השדים להשתלט על בני האדם – האמונה במציאותם של שדים אשר "משתלטים" על בני אדם נקראת בימינו "דיבוק", ויש לה משמעות רעה מאד, בנוסף לעבודה-הזרה שיש בה ולעצם אימוץ אמונת הבל אשר מזהמת את שכלו של האדם במאגיה. כוונתי לכך שאמונה זו מסירה אחריות ממעשיו הרעים והנפשעים ביותר של האדם ומטילה אותה על "דיבוק" או "שד" דמיוני.


כלומר, אמונה זו עלולה לדחוף בקלות את האדם להצדיק ולממש תועבות בזויות ביותר בתואנה ש"זה לא הוא", אלא "דיבוק" שהשתלט עליו, וכמו ששמענו לאחרונה על אם חרדית שהטביעה את בנה בן הארבע באמבטיה מכיוון ש"שמעה קולות" וישות דמיונית עלומה הכריחה אותה לבצע את הרצח הנורא.


ויתרה מזאת, חֶבְרָה אשר מאמינה בהזיות הללו איננה יכולה להתקיים אפילו שעה אחת! כי כמו שאומרים בימינו "קים לי" בבתי-הדין הרבניים, ומבטלים כל פסק וכל ניסיון לדין צדק, כך יאמרו הרוצחים האנסים והחמסנים המרושעים למיניהם – אין אנו אחראים על מעשינו ואין להעניש אותנו עליהם, שהרי לא אנו עשינו אותם מכוח בחירתנו החופשית, אלא ה"דיבוק" או ה"שד" שהשתלט עלינו – הוא זה אשר גרם להם לעשות מעשים מתועבים הורסי נפשות והורסי משפחות.


והנה, לכם השקפה רעה מאין כמותה, אשר מקבלת גושפנקא דתית מפורשת בפירוש רש"י הנחשב לתורה מפי הגבורה! ואין לי ספק כי במהלך ההיסטוריה נתלו רשעים רבים בפירושו כדי להצדיק ולבצע את זממם, ולאחר מכן אף להתחמק מעונש. יוצא אפוא, כי פירושו של רש"י, שימש השראה אפלה והעניק רוח גבית חזקה, לאותם רשעים ארורים חשוכי הנפשות, שחורי המגבעות והחליפות.


כדי לסיים בטעם טוב נביא את פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יד): "מי שנשכו עקרב או נחש – מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק לבו. אף-על-פי שאין הדבר מועיל לכלום, הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תיטרף דעתו עליו".


וברוך ה' בימינו כבר אין הולכי על שתיים אומללים כאלה שמאמינים ב"לחשים" הללו – עד שאם לא תלחש עליו הוא עלול למות מטירוף הדעת. אך לצערנו כנראה בתקופת הגמרא היו גם היו, וכנראה לא מעטים. וזו הסיבה שהובאו "לחשים" אלה בגמרא, ולפי דעתי אך ורק מהסיבה הזו, כדי שאם אחד מאותם אומללים סכלים הגיע עד שערי מוות בעוון סכלותו, ואם לא ילחשו עליו דברי הבל הוא עלול למות מטירוף הדעת – ילחש עליו החכם באמת, אשר מבין שמדובר בהבל, ורק כדי ליישב את "דעתו" המיטרפת. ואין עניות אלא עניות הדעת.


2) במסכת שבת קכט ע"ב, נאמר כך: "מי שיש לו זכות אבות יקיז דם בשני ובחמישי, שבית-דין של מעלה ושל מטה שווין כאחד. בתלתא בשבתא מאי טעמא לא? משום דקאי מאדים בזווי [=בשעות זוגיות]. מעלי שבתא נמי קאי בזווי! כיוון דדשו ביה רבים, 'שֹׁמֵר פְּתָאיִם יְיָ' [תה' קטז, ו]".


רש"י פירש שם: "שבית דין של מעלה ושל מטה שווין – אדם נדון בכל יום, ובית-דין יושבין בעיירות בשני ובחמישי [...], וכיוון דיום הדין ופקידה היא – עוונותיו נזכרים". ואיני מבין, אם אדם נדון בכל יום, מה זה משנה באיזה ימים מתכנס בית-הדין של מטה? האם עוונותיו של האדם נזכרים לפני הקב"ה רק בימים שני וחמישי? האם הקב"ה זקוק לבית-הדין של מטה כדי "להיזכר" בעוונותיו של אדם? האם אדם בעל עוונות צריך להיזהר דווקא בימים שני וחמישי ובשאר הימים הוא "מוגן" מפני הפורענות והייסורים על עוונותיו?


כמובן שכל ההשקפות הללו שהובאו בגמרא הן השקפות דחויות מהיכל הדעת, אך רש"י לא הבין זאת וראה בהשקפות הללו יסוד ועיקר דת משה, וכפי שנראה באריכות פרשנותו לקמן. וראוי לומר עליו מה שאמר מָרי על אלחריזי במבואו למורה: "מטבעות לשון רבים העביר אליו מתרגום ר"ש, ובמקרים רבים אפשר לומר עליו: כי את הנכון שבתרגום ר"ש החליף בלא נכון, ואת הלא נכון בתרגום ר"ש אימץ לעצמו וסיפחו לתרגומו". וכך רש"י, את הנכון שבהשקפות התלמוד החליף בלא נכון, ואת הלא נכון אימץ לעצמו וסיפחו לפירושו.


בהמשך פירושו רש"י אומר כך: "דקיימא ליה מאדים בזווי – שמזל מאדים משמש בו בשעות זוגות, ומזל מאדים ממונה על החרב ועל הדבר ועל הפורעניות, והזוגות קשין שהן רשות לשדים, כדאמר בפסחים [קי ע"א]". כלומר, בגלל שמזל מאדים משמש ביום שלישי בשעות זוגיות אין להקיז בו דם, כי מזל מאדים הוא האחראי על הפורעניות שבאות לעולם. וכמה וכמה השקפות רעות יש בפירושו האחרון:


א) האמונה בזוגות היא הבל מהובל וכבר דיברתי עליה בסוף חלקו השישי של המאמר. ואם יהיה אלהים עמדי עוד אשוב אליה ואבארה בהמשך במסכת פסחים כי שם מקומה.


ב) האמונה בשדים היא עבודה-זרה לדעת רבנו וחירוף וגידוף כלפי שמיא.


ג) האמונה שיש כוח למזלות להשפיע על יושבי הארץ אף היא בגדר עבודה-זרה לדעת רבנו, וכבר הוכחתי זאת במאמרי: "האמונה באסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם", פורסם בספרי "אפיקים להרמב"ם".


ד) האמונה שיש "שעות טובות" ו"שעות רעות" היא עבירה על לאו מן התורה, וגם את הלאו הזה ביארתי במאמרי הנזכר לעיל.


רש"י לא מסתפק בהבלים הללו, והוא מוסיף פירוש ארוך שנועד "להסביר" את השקפותיו הרעות, ובו הוא מפרט מהן ה"שעות הרעות" שבהן הפורעניות מזומנות, והוא תולה את כל הפורעניות הללו במזלות ובשעות, וכמו שאמרתי יש כאן כֵּפֶל סכלות: אמונה בכוח גרמי השמים, ואמונה שיש שעות "טובות" ושעות "רעות", והנה המשך לשונו:


"והפורעניות מוכנין, שצ"מ חנכ"ל סדר השעות – כשנתלו המאורות והמזלות שעה ראשונה של רביעי בשבת שימש שבתאי, ובשניה צדק, ואחריו מאדים, ואחריו חמה, ואחריו נוגה, ואחריו כוכב, ואחריו לבנה, נמצאו שבע המזלות לשבע השעות, וחוזרים חלילה לעולם. נמצא בסדר זה לעולם סימני מזלות המשמשין בתחילת לילי השבוע: כצנ"ש חל"ם, מוצאי שבת שעה ראשונה שלו – כוכב, תחלת ליל שני – צדק, וכן בסדר הזה. וסדר תחילת סימני הימים: חל"ם כצנ"ש: שעה ראשונה של אחד בשבת – חמה, ושל שני בשבת – לבנה, ושל שלישי בשבת – מאדים, נמצא מאדים חוזר בו חלילה בשעה שמינית ביום, והיא זוגות, אבל שאר ימים – אין מאדים בזוגות שלהם אם לא בלילה, ובלילה אין דרך להקיז".


חשבתם שסיים את מסכת השוטות? ובכן לא, הוא ממשיך "לפרש" עניין זה, ואני תמה, מדוע הוא מאריך כל כך בעניין זה? ורק מי שמוחו ומחשבתו רוויים וספוגים בהזיות ודמיונות מאגיים-אליליים, יתמקד וירחיב את הדיבור כל כך בעניינים הללו. והנה המשך לשונו שם: "מעלי שבתא נמי קיימא מאדים בזווי – שהרי שעה ראשונה של יום נוגה, לפי הסדר של חל"ם כצנ"ש תחילת הימים, וכיון שתחילתו נוגה וסדר הליכתן שצ"ם חנכ"ל – נמצאו מתחילין לחזור חלילה בשעה רביעית, נמצא מאדים בשעה ששית".


תשובת הגמרא לכך שבערב שבת אין סכנה להקיז דם היא: "כיון דדשו ביה רבים, 'שֹׁמֵר פְּתָאיִם יְיָ' [תה' קטז, ו]" – כלומר רבים הקיזו דם בערב שבת ולא ניזוקו. ואיני מבין מה הקשר בין מספר האנשים אשר מסתכנים לבין עוצמת הסכנה, אם אנשים רבים יקפצו ממגדל גבוה, האם ריבוי מספר האנשים הקופצים יפחית את סכנת המוות? אלא נראה ברור, שמלכתחילה אין סכנה, והיא הייתה קיימת אך ורק בדמיון הפורה של יהודי הגולה באותה התקופה החשוכה. וכאשר רבים הקיזו דם בערב שבת (כנראה חכמי התלמוד באמת, אשר לא חששו מדמיונות אלה) ובכל זאת לא ניזוקו ממזל מאדים, תלו את הדבר במה ש"דשו ביה רבים", אף שתירוץ זה מתאים לאנשים ברמה מחשבתית מאד נמוכה, וכאלה כנראה היו המון עמי הארץ בתקופת התלמוד.


והנה פירוש רש"י שם: "כיון דדשו ביה רבים – הורגלו בו מפני דוחקן, שיהיו קרובים לסעודת שבת. ואמרינן בפירקין [שבת קיח ע"ב] כבוד שבת בדגים גדולים, ובמסכת עבודה-זרה [כט ע"א] אמרינן: שני לדם דג".


רש"י הוסיף "טעם" מדוע אין סכנה להקיז דם ביום שישי, וזאת ממה שאמרו במסכת עבודה-זרה (כט ע"א) "שני לדם דג" – כלומר אין סכנה לאכול דג ביום השני לאחר הקזת הדם, ולכן אין סכנה להקיז דם ביום שישי כי בשבת אוכלים דגים. ברם, מסקנה זו איננה מפורשת בגמרא, ורק מראה עד כמה רש"י האמין בכל הדמיונות שהובאו בגמרא, עד שהוא מענֵף מהם ענפים, מסיק מהם מסקנות, ולומד מהם דבר מתוך דבר. ולפי דעתי יש להעניק לרש"י תואר ד"ר של כבוד כי סכלותו היא ממש אמנות...


"לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיה כט, יד).



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!