top of page

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק א)

בסדרה זו אנו מבקשים לסקור מעט מהזיותיו של ספר הזוהר. כמובן שלא אוכל להקיף את כל הזיותיו, כי כמויות ההבל והזבל שנשפכות ממנו הן כמעט אינסופיות. ברם, לא עלי המלאכה לגמור, ויבואו אחרים וימשיכו את מלאכתי בביעור הכיעור הזה שנקרא ספר הזוהר. אשתדל שלא להאריך בהסברים ובמקומם אם יש צורך אפנה למאמרים שעוסקים בנושא, כי המלאכה רבה מאד. בסקירה לקמן נשתמש במהדורת הזוהר המתורגם שנפוצה ברשת האינטרנט.


דוגמה א


בהקדמת הספר נאמר כך (א ע"א):


"מכאן והלאה האור שנברא ונגנז, ונכלל בברית ההוא שנכנס בשושנה זו והוציא בה זרע, וזה נקרא 'עץ עושה פרי אשר זרעו בו'. ואותו הזרע קיים באות הברית ממש [באיבר המין הזכרי]. וכמו שדמות הברית [של האור הנברא והשושנה] נזרע בארבעים ושניים זיווגים של אותו הזרע ההוא, כך נזרע השם החקוק מפורש בארבעים ושתיים אותיות של מעשה בראשית".


לפי הטמא, האור הקדמון שנברא במעשה בראשית "נכנס בשושנה [היא כנסת ישראל] והוציא בה זרע", ובאיזה זרע מדובר? ובכן, בזרע שקיים "באות הברית ממש". כלומר, ל"אור הקדמון" יש איברי רבייה שבאמצעותם הוא הזדווג עם כנסת ישראל והכניס בה זרע... כמו כן, לפי הטמא, "דמות הברית" – הברית שבין האור הקדמון לבית כנסת ישראל, "נזרע בארבעים ושניים זיווגים של אותו הזרע ההוא". כלומר, האור הקדמון לא הסתפק בביאה אחת אלא הוא נזקק לארבעים ושניים זיווגים כדי לקיים איזו ברית דמיונית, והזרע שנשפך באותם הזיווגים הוא "של אותו הזרע ההוא" – הזרע של האור הקדמון. ולא רק "דמות הברית" נוצרה באמצעות עשרות שפיכות זרע, גם השם המפורש של ארבעים ושתיים אותיות! גם הוא לפי הטמא, נוצר באמצעות עשרות שפיכות זרע: "כך נזרע השם החקוק מפורש בארבעים ושתיים אותיות".


ואיך הטמא העז לייחס לשם המפורש שפיכת זרע? ואף יתרה מזאת, מי הוא זה אשר יצר את השם המפורש של ארבעים ושתיים אותיות באמצעות ארבעים ושתיים שפיכות זרע? ויש שתי אפשרויות: או שמדובר בהקב"ה יתעלה ויתרומם שמו מן הכיעור הזה, וזו לא רק הגשמה אלא הגשמה מן הסוג הגרוע ביותר, שהרי כל עניין של שפיכת הזרע וההיזקקות הבהמית הזו היא חרפת המין האנושי, עד שאפילו בני האדם שוכני בתי חומר מתביישים בצרכים הללו.


ואם אין כוונתו לה' יתעלה ויתרומם, איך יעלה על הדעת שכוח על-טבעי מבלעדי ה' יתעלה יצר את השם המפורש של ארבעים ושתיים אותיות באמצעות ארבעים ושניים זיווגים ושפיכות זרע? ומלבד פורנוגרפיה וזימה מתועבת ומחליאה, גם בזה יש חירוף וגידוף מחריד קמי שמיא, שהרי אם עולם היצירה העליונה פועל באמצעות זיווגים ושפיכות זרע לעשרות, הדבר מוביל מיד למסקנה המהדהדת שגם ה' יתעלה ויתרומם פועל באמצעים דומים, וזו לא רק הגשמה ומינות אלא כיעור ותיעוב שיצא ממוח זימתי וחולה מאד-מאד, פשוט בלתי ניתן לתפישה.


והנני מתחיל להבין מדוע שמעתי בקטנותי כל מיני הוזי הזיות שמזהירים שלא ללמוד בספר הזוהר מפני שאפשר "להשתגע", כי אכן, מי שלומד את הספר הזה מתוך מחשבה שמדובר בסודות אלהיים, ייכשל בוודאות בזימה ובתועבה! וישגה אפילו בעריות החמורות! כי הזיות כאלה מעוררות מאד את ייצר הזימה, שהרי הן מצדיקות אותו ממקור אלהי! כביכול העליונים, ובראשם ה' יתעלה ויתרומם מכל התועבה הזו, פועלים באופנים זימתיים, ואם הם כך, וודאי שיש רשות לאדם להתפרץ לכל הדלתות הנעולות, ולהשחית את דרכו וזרעו מכל הבא לידו!


דוגמה ב


בהקדמת הספר נאמר כך (א ע"ב):


"ושם תדעו שהסתום העתיק הזה שעומד לשאלה ברא אלה".


ואיך הוא העז לקרוא לה' יתעלה "הסתום העתיק הזה"? וכדי ביזיון וקצף.


דוגמה ג


בהקדמת הספר נאמר כך (א ע"ב):


"'שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה' [יש' מ, כו] [...] ומי הוא 'מִי'? ההוא שנקרא מקצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו [דהיינו הקב"ה] [...] ויש אחֵר למטה שנקרא 'מָה'".


האמנם? האמנם יש אחד למעלה ואחד למטה? וזו מינות גמורה שאין לה רפואה.


ועל המינות הזה אומר הטמא בהמשך דבריו שמדובר ב"סוד": "ועל הסוד הזה" וכו'.


דוגמה ד


בהקדמת הספר נאמר כך (א ע"ב):


"[אמר רבי שמעון בר יוחאי:] זה הסוד לא התגלה רק יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: 'רבי, ידעת מה זה: מִי בָרָא אֵלֶּה? אמרתי לו: אלו השמים וצבאותם, המעשה של הקב"ה שיש לאדם להסתכל בהם ולברך אותו, שכתוב: 'כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ... יְיָ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ' [תה' ח]".


שימו לב, הטמא החליט שאליהו הנביא קם לתחייה והגיע עד לרשב"י ופנה אליו בתואר רבי! והוא אף מבקש מרשב"י שיעזור לו להבין פסוק מספר ישעיה, כאילו אליהו הנביא ע"ה זקוק לרשב"י כדי שיסביר לו פסוקים מספרי הנביאים שבאו אחריו... והפיכת רשב"י לגדול מאליהו הנביא פשוט מגוחכת. כמו כן, "הסוד" שמכניס הטמא בפיו של רשב"י הוא שעלינו להלל ולשבח לבורא-עולם כאשר אנו מתבוננים בבריאה, ואין כאן שום סוד, אלא פשט פשוט.


וכך פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ב, א):


"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: 'צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי' [תה' מב, ג]".


דוגמה ה


בהקדמת הספר נאמר כך (ב ע"א):


"[שוב אליהו הנביא הדמיוני פונה לרשב"י בתואר "רבי":] אמר לי: רבי, דבר נסתר היה לפני הקב"ה וגילה בישיבה העליונה, וזה הוא: בשעה שנסתר כל הנסתרים רצה להתגלות, עשה בראש נקודה אחת, וזו עלתה להיות מחשבה, צייר בה את כל הציורים חקק בה כל החיקוקים. וחקק בתוך המאור הקדוש הנסתר חקיקה של ציור אחד נסתר, קודש קדשים, בניין עמוק שיצא מתוך המחשבה ונקראת 'מִי' תחילה לבניין. עומד ולא עומד. עמוק ונסתר בשם. לא נקרא אלא 'מִי'. רצה להתגלות ולהיקרא בשם הזה, והתלבש בלבוש יקר שמאיר וברא 'אֵלֶּה' ועלה 'אֵלֶּה' בשם. התחברו האותיות אלו באלו, ונשלמו בשם 'אלהים'. וטרם שברא 'אֵלֶּה' לא עלה בשם 'אלהים', והם שחטאו בעגל, ועל סוד זה אמרו 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' [שמ' לב, ד]".


לפי הטמא, עם-ישראל שחטאו בעגל נוצרו באמצעות השם שנקרא "אֵלֶּה", ולא באמצעות השם שנקרא "אלהים", כי באותו הזמן טרם השתתפו השמות "מי" ו"אלה" כדי ליצור את השם השלם "אלהים". נמצא לפי הטמא, שעם-ישראל שחטאו בעגל אינם אשמים בעוונם, הקב"ה הוא האשם מפני שהוא זה אשר ברא אותם באמצעות השם "אלה". ואולי יתרה מזאת, לפי הטמא, הקב"ה היה במצב של חוסר יכולת, שהרי בריאתו הייתה פגומה כל עוד השמות "מי" ו"אלה" לא השתתפו ליצור את השם "אלהים", ורק לאחר שהאותיות הואילו בטובן להשתתף וליצור יחדיו את השם "אלהים", הקב"ה הצליח לברוא באופן תקין לכאורה.


זאת ועוד, לפי ההזיה הזו, הקב"ה תלוי בבריאתו, שהרי עד שהוא לא ברא את השם "אלה" הוא ברא יצירה פגומה, דהיינו את עם-ישראל שחטאו בעגל, ומי שסבור שה' תלוי במשהו או שהקב"ה פועל בעולם באמצעות שֵׁמות או שהוא חסר-יכולת או שעם-ישראל אינם אחראים לעוונותיהם או שחטא העגל היה באשמת הבורא יתעלה – הוא מין וסכל נחות מאד-מאד.


ולא פחות חמור, הוא שולל את יסוד הבחירה ומכשיר את כל התועבות, שהרי כל אדם שיבקש להרע בתועבות חמורות ידמיין לעצמו שהוא יצירה פגומה וישליך את חטאו על הקב"ה יתרומם ויתעלה מכל הבלי הטמא הללו, וכך הוא למעשה יצדיק את חטאו ויעמיק לשקוע בו. ולי אני עבדכם נראה טבעי מאד שמין אשר מבקש להשחית את דרכו של עם-ישראל בזימת דת מינות חדשה, יצדיק את תועבת העבודה-הזרה, שהרי כל ספרו מלא וגדוש במינות ובעבודה-זרה, וכך הוא למעשה משקיט את מצפונו בתת-המודע שלו, כביכול הקב"ה הוא האשם במעלליו.


"כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן" (מש' ל, כ).


בנוסף לחומרת שלילת יסוד הבחירה והכשרת כל התועבות, יש בדברי הטמא גם כפירה בתורה שקובעת במפורש שעם-ישראל חטאו חטא גדול ועצום, וכך נאמר בשמות (לב, ז–י):


"וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל".


והטמא ממשיך בעניין זה ואומר שם כך:


"וכמו שמשתתף 'מי' ב'אלה', כך הוא השם שמשתתף תמיד, ובסוד הזה התקיים העולם. ופרח אליהו ולא ראיתי אותו, וממנו ידעתי הדבר הזה על הסוד והסתר שלה. בא רבי אלעזר וכל החברים והשתטחו לפניו. בכו ואמרו, אלמלא לא באנו לעולם אלא לשמוע את זה – די".


לפי הטמא השם "משתתף תמיד", ובזה שהוא קובע שהשם "משתתף" הוא רומז רמיזה עבה שגם מי שנקרא בשם משתתף, וכך הוא מכשיר את המחשבות למינות ולשיתוף באמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, וכן שיש עוד אלוהויות שמשתתפות עם הבורא בהנהגה... וההיפך מדברי הטמא מצאנו בדברי זכריה (יד, ט): "וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד", וזכריה מטיף באופן פיוטי לאחדות שמו כדי לעוררנו לאחדות אמיתת עצמותו, וכמו שמתרגם שם יונתן: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" – "בְּעִדָּנָא הַהוּא יִפְלְחוּן קֳדָם יְיָ כְּתַף חַד אֲרֵי שְׁמֵיהּ יַצִּיב בְּעָלְמָא לֵית בָּר מִנֵּיהּ", וזה היפך מגמתו של הטמא בזוהר.


עוד מכזב הטמא, ש"בא רבי אלעזר וכל החברים והשתטחו לפניו", ובזה הוא ממשיך במגמתו לפאר ולרומם את רשב"י כאילו הוא אלוה שמשתטחים לפניו, ולא רק שהם השתטחו כאילו הוא היה אלוה, אלא הם בכו! ואמרו: ש"הסוד" הזה כל-כך מרומם ונשגב שהיה ראוי לבוא לעולם הזה לשמוע רק אותו, ואם היו שומעים רק אותו – היה די להם. וכמובן ש"הסוד" הזה הוא חרפה לאינטלקט האנושי הוא צלם האלהים שהוענק לנו, ואף טמטום פגאני מוחלט.


דוגמה ו


בהקדמת הספר נאמר כך (ב ע"א):


"בשעה שנמשכו האותיות הללו 'אלה' מלמעלה למטה, והאֵם [האב האֵם ורוח-הקודש] הלוותה לבת בגדיה וקישטה אותה בתכשיטיה – ומתי קישטה אותה בתכשיטיה כראוי? בשעה שנראו לפניו כל זכר, שכתוב: 'אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ' [שמ' כג]. [...] ואז יצאה [האות] ה"א ונכנסה [האות] יו"ד והתקשטה בכלים של זכר כנגדם של כל זכר בישראל".


מסופר על ישות אלהית שנקראת "הָאֵם" שהיא הלוותה "לבת" את בגדיה ותכשיטיה. כמו כן, מסופר על האות יו"ד שהתקשטה "בכלים של זכר", כלומר, יש לפנינו ישות אלהית נקבית נוספת והיא האות יו"ד אשר התקשטה בבגדי זכר. ומעבר לשיתוף ולמינות שבהוספת אלהות נקבית שנקראת "אֵם" וכן אלהות נקבית שנקראת "יו"ד" – מסופר שהאלהות הנקבית שנקראת יו"ד התקשטה ב"כלים של זכר", כאילו יש באלהויות למעלה מינים של זכר ונקבה ואף ערבוב בין המינים! ובמילים אחרות, לא רק שיש בעליונים זכר ונקבה יש גם להט"בים אשר כבר השתעממו מהזימה הרגילה... כלומר, אם יש בעליונים זכר ונקבה, בהכרח יש ביניהם אינטראקציה ומשיכה גופנית ויחסים אינטימיים חושניים, ויתרה מזאת, אם יש אלהות נקבית שמתלבשת בבגדי זכר, אז יש בעליונים גם סטיות זימתיות ושקיעה בתאוות.


וכל מי שמחדיר לשכלו את ההזיות הללו כאמת לאמיתה, קל מהרה ייצא מן העולם, שהרי מי שסבור שיש בעליונים משהו מציורי ההבל המתועבים הללו, בוודאות ייפול בתהום הזימה, וכל ילד וילדה שסביבו נמצאים בסכנה, וכל אשת-איש שנמצאת בקרבתו הינה יעד לזימתו. כי הטמא מחדיר לנו שהעליונים וביניהם גם ה' יתעלה שקועים בתאוות גופניות, ואם הם – כך, ברור שהאדם החומרי השפל רשאי לתת דרור מוחלט לכל שאיפותיו וזימותיו האפלות.


דוגמה ז


בהקדמת הספר נאמר כך (ב ע"א):


"ואותיות אחרות מושכים אותם ישראל מלמעלה למקום הזה. 'אֵלֶּה אֶזְכְּרָה' [תה' מב, ה], אזכיר בפי ואשפוך דמעותיי, ואז אדדם מלמעלה עד בית אלהים, שיהיה אלהים כמו שהוא, ובמה? 'בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג' [שם]".


דברי הבל סתומים הוא המאפיין המרכזי והבולט ביותר בספר הזוהר, וכמו שאתם רואים לעיל. אך לא הבאתי את הקטע הזה כדי להצביע על-כך, שהרי קם ליה בדרבה מיניה, דהיינו הביקורת היא על מינותו וסכלותו החמורה שנוגעות להריסת יסודות הדת והמוסר, ולא רק על טמטומו, שהרי כמה שוטים איכא בשוקא, וגם אין סוף לדברי ההבל הסתומים שהטמא שרבט בספרוֹ. אולם, יש בפסקת ההבל הזו משפט מינות מפורש: "שיהיה אלהים כמו שהוא", וממנו עולה תביעה קמי שמיא שיהיה באופן מסוים שהטמא מדמיין שכך הוא אלהים... ואיך יתפאר הגרזן על החוצב בו? איך יעז האדם לצוות על בוראו כיצד להיות? דהיינו כיצד לעצב את אמיתת עצמותו, כביכול היא משתנה והקב"ה מעצבה כאדם שמעצב את מידותיו, "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו). זאת ועוד, במילים הללו הטמא מתפאר על בוראו בלשון של התנשאות פטרונות וסמכותיות, מעין חיזוקו של המורה לתלמידו הקטן: תהיה אתה כמו שאתה יודע להיות...


דוגמה ח


בהקדמת הספר נאמר כך (ב ע"ב):


"אמר רבי שמעון [...] כתוב: 'הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם' [יש' מ, כו], שתי דרגות הן [...] אחת זה שנאמר 'מָה' ואחת 'מִי' – זו עליונה וזו תחתונה, זו העליונה רשומה [בפסוק], ואומר: 'הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם' [...] 'הַמּוֹצִיא' – ההוא שנודע, זו הדרגה התחתונה, והכל אחד [...] והוציאוּ צבאות למיניהם שאין להם חשבון".


נשים לב, מן הפסוק הנדון לומד הטמא שיש שתי דרגות באלהות: דרגה עליונה ודרגה תחתונה, והוא אף מוסיף ומתייחס אליהן כאל שתיים באמרוֹ: "והוציאוּ צבאות" וכו', כלומר מדובר בשתי אלהויות שבראו יחדיו את צבאות השמים, אלא שאחת מהן עליונה והשנייה תחתונה. ועל כל ההבל הזה הוא מוסיף ואומר: "והכל אחד", שניים שהם אחד...


והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' סט):


"כאשר נתכוון רבן של כל הנביאים להודיענו במצוות ה' שהוא יתעלה אחד ואין כיוצא בו, ולסלק מדעתנו אותן הסברות הבטלות אשר סברום בעלי הַשַּׁנְיוּת, אמר בבארוֹ את היסוד הזה: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד], והנה למדו הנוצרים בפסוק זה כי ה' יתעלה שלישי לשלושה, ואמרו: אמר 'יְיָ', ואמר 'אֱלֹהֵינוּ', ואמר 'יְיָ' – הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי כן 'אֶחָד', ראיה שהם שלושה [האב הבן ורוח הקודש] ושהשלושה אחד, יתעלה ממה שסכלו".


בהמשך שם, נאמר כך על הדרגה העליונה: "אלא בזמן שהדרגה הזו לא עולה בשֵּׁם למעלה ונקראת 'מִי', לא מולידה ולא מוציאה נסתרים למינה". כלומר, האלהות הזו שהיא בדרגה העליונה מולידה ומוציאה נסתרים למינה, וזה דימוי מאד גס וכעור לשוכני בתי חומר שפלים, כאילו יש בשמים אלהות נקבית אשר מולידה ומוציאה מתוכה "נסתרים" כפי מינה... וכל דימוי הוא בגדר הגשמה, כל-שכן דימוי כל-כך גס חריף ומפורש. ברם, לא רק דימוי יש לפנינו, אלא גם מינות ושיתוף, כביכול האלהות הנקבית הזו מולידה ומוציאה עוד אלהויות כפי מינה...


ושימו לב לעוצמת סכלותו המחפירה של הטמא, שהרי באותו הפרק בישעיה שבו הפסוק שהוא דורש, מופיעים שני פסוקים אשר מזהירים שלא לדמות את האל לשום דבר מדמיונות בני האדם שוכני בתי חומר ואחד משני הפסוקים המזהירים הללו אף צמוד לפסוק הנדון בזוהר! והנה הפסוקים לפניכם (יש' מ, יח–כו), ללמדנו על עומק מינותו ועל תהום סכלותו ועוורונו:


"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר".


כמו כן, בהמשך הדברים בספר הזוהר שם, הטמא מוסיף ואומר כך: "'מֵרֹב אוֹנִים' [יש' מ, כו], מה זה 'מֵרֹב אוֹנִים'? זה ראש הדרגות", כלומר, יש יותר משתי דרגות של אלהויות בעליונים, שהרי אם יש ראש לכל הדרגות ברור שלא מדובר רק בשתי דרגות בלבד...


דוגמה ט


בהקדמת הספר נאמר כך (ב ע"ב):


"כיוון שברא 'אֵלֶּה' והתעלה בשמו ונקרא אלהים, אז בכוח השם הזה הוציא אותם בשלמות [את צבאות השמים שנזכרו בפסוק בישעיה מ, כו]. וזה הוא 'בְּשֵׁם יִקְרָא' [יש' שם], באותו השם שלו קרא והוציא כל מין ומין שיתקיימו בשלמותו".


לפי הטמא הקב"ה התעלה באמצעות שינוי שמו! כלומר חל שכלול מהותי באמיתת עצמותו באמצעות הצטרפות האותיות והתחברן לשם "אלהים" – וזו הגשמה חמורה מאד משני צדדים: 1) אין שינוי אלא בשוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם; 2) ייחוס מגרעת לה' יתעלה כביכול הוא נתון להשפעות חיצוניות: התחברות אותיות ששכללו את אמיתתו ליצור בשלמות. כלומר, שוב אנחנו רואים השקפת מינות, כאילו הקב"ה לא ברא בריאה שלמה עד שהאותיות התחברו בשמו ושמו נקרא "אלהים", וכאילו ה' יתעלה שוכלל בחיבורי אותיות דמיוניים. כמו כן, לפי הטמא, הקב"ה ברא את עולמו באמצעות צירופי אותיות, וסכלותו במדעים גרמה לו.


ועל אופני ההגשמה הללו ראו: "לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם"; "חומרתה העצומה של ההגשמה". בנוסף לכל האמור, יש בדברי הטמא גם כפירה מפורשת בתורה, שהרי התורה העידה על יוצרה שהכל נברא בשלמות אלהית מושלמת ומשוכללת: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בר' א, לא).


דוגמה י


בהקדמת הספר נאמר כך (ב ע"ב):


"כשרצה הקב"ה לעשות את העולם, כל האותיות היו נסתרות, ואלפיים שנה טרם שברא את העולם היה מסתכל הקב"ה [באותיות] ומשתעשע בהן".


מדברי הטמא עולות שלוש הזיות:


האחת, לפי דמיונו של הטמא העולם נברא על-ידי אותיות דמיוניות. כמו כן, הטמא תפש את כל מעשה בראשית כפשוטו, שהרי הוא נוקב במניין שנים של אלפיים שנה טרם שברא הקב"ה את העולם, משמע שכל מושגי הזמן במעשה בראשית הם כפשוטם, ולכן לפיו העולם נברא בשישה ימים כמו שנאמר בפשט הכתובים! וכל זאת סכלות גדולה המעידה על ריחוק עצום מהבנת מדעי הטבע הבריאה והיקום, ותהליכי ההתפתחות הארוכים שטָּבע בהם הקב"ה.


והשנייה, מדוע הוא אומר שהקב"ה היה מסתכל באותיות ומשתעשע בהן? ובהוספת הפועל "מסתכל" הוא גילה ששעשועו של הקב"ה לפי דמיונו הוא באמצעות התבוננות חושית.


והשלישית, מושג הזמן אינו עומד בפני עצמו אלא נספח לתנועת החומר שביקום. כלומר, עד שלא נבראו המאורות ולא נברא חומר בעולם לא היה קיים המושג "זמן", שהרי הזמן נמדד באמצעות תנועות החומרים שבעולם. ברם, לפי הטמא, לפני בריאת העולם הקב"ה היה כפוף ונתון תחת מושג הזמן! וההשקפה הזו גוררת בהכרח להגשמה, שהרי הזמן לא נמדד אלא באמצעות תנועות החומר שביקום, ואם היה אפשר למדוד את הזמן לפני בריאת העולם, הרי שבהכרח הקב"ה מצוי בעולם של חומרים, שהרי רק באמצעות תנועתם הזמן נמדד.


והנה לפניכם מעט בעניין זה, מתוך דברי רבנו במורה (א, נב):


"מה שה' יתעלה אין יחס בינו לבין הזמן והמקום הרי הוא ברור, כי הזמן מקרה נספח לתנועה, כאשר סוקרים בה עניין הקדימה והאיחור [העבר והעתיד] תמצאנה [התנועה] נכנסת תחת המספר [התנועה שלפיה מודדים ומחלקים את הזמן לחלקים קשורה בתנועה של חומר מכל סוג שהוא, לדוגמה במספר סיבובי כדור-הארץ] [...] והתנועה מנספחי הגופים [לעולם לא תהיה תנועה של חומרים אלא במקום שיש בו גופים בעלי חומר, כלומר התנועה היא מאפיין (מרכזי מאד) של החומר ביקום], וה' יתעלה אינו גוף, ולכן אין יחס בינו לבין הזמן [שהרי אם הוא כפוף ונתון למדידת זמן הוא בהכרח חומר שהרי לא ניתן למדוד את הזמן אלא באמצעות מדידת תנועות החומרים], וכן אין יחס בינו לבין המקום [שהרי כל גוף תופס מקום במרחב, ואם נתארוֹ כעצם שתופס מקום במרחב יש לו בהכרח גוף שמוגדר במקום בעולם החומר]".


קצרו של דבר, אם הקב"ה נתון תחת מושג הזמן – הרי שהוא גוף שמצוי בעולם חומרי.


אגב, קאפח כתב שם כך: "כי חלוקת הזמן קשורה במספר סיבובי תנועת השמש וכדומה", ואיני יודע איך עלה בדעתו של קאפח לכתוב שהשמש מתנועעת, ובפעם האחרונה שבדקתי השמש קבועה במערכת השמש ואינה זזה לשום מקום. אמנם, הגלקסיה כולה נעה ביקום, אך להבנתי עניין זה אינו משפיע במאומה על חלוקת הזמן בכדור הארץ, ולא בשום צורה.


דוגמה יא


בהקדמת הספר נאמר כך (ג ע"ב):


"בראשית [...] וכאן נחקקו שישה צדדים גדולים עליונים שמהם הכל יוצא, שמהם נעשו ששה מקורות ונחלים להיכנס לתוך הים הגדול. והיינו ברא-שית [ברא ששה] מכאן נבראו. מי ברא אותם? ההוא שלא נזכר, ההוא הנסתר שאינו ידוע".


כלומר, בנוסף לבורא-עולם שהוא נזכר וידוע במעשה בראשית, יש עוד בורא אשר "לא נזכר" במעשה בראשית והוא "הנסתר שאינו ידוע", מדובר אפוא באלוה נסתר שלא ידוע לרבים... ושוב הטמא גולש למינות שאין ממנה תקומה, והסית והדיח את עם-ישראל לדרכי ביבים.


דוגמה יב


בהקדמת הספר נאמר כך (ד ע"א):


"השתטח רבי חייא בארץ ונישק את העפר, ובכה ואמר: עפר, עפר, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בחוצפה, שכל מחמדי העין ירקבו בו, כל עמודי אורות העולם תאכל ותשחק. כמה אתה חצוף. המאור הקדוש [רשב"י] שהיה מאיר את העולם, השליט הגדול שממונה, שזכותו מעמידה את העולם, ירקב בך. רבי שמעון, אור המאור, אור העולמות, אתה נרקב בעפר ואתה מקיים ומנהיג את העולם. השתומם רגע אחד, ואמר: עפר, עפר, אל תתגאה, שלא ימסרו בך עמודי העולם, שהרי רבי שמעון לא ירקב בך".


בסיפור ההזוי הזה מסופר על "רבי חייא", שהתלונן על העפר שרשב"י נרקב בתוכו, ברם, לאחר מחשבה שנייה הוא מתחרט, ומחליט שרבי שמעון לא נרקב בעפר... כמו כן, שימו לב לאופן שבו מפארים ומהללים את רשב"י: "המאור הקדוש, שהיה מאיר את העולם, השליט הגדול שממונה, שזכותו מעמידה את העולם [...] אור המאור, אור העולמות, עמוד העולם". ושני ביטויים מעידים כאלף עדים על-כך שגם כל שאר הביטויים הם ביטויי הערצה של עבודה-זרה, ושני הביטויים הללו הם: "השליט הגדול שממונה [...] אתה מקיים ומנהיג את העולם".


זאת ועוד, נראה ש"רבי חייא" הטמבל הזה פשוט ליהג לעצמו הבלים והזיות, הוא פיאר ורומם את רשב"י אלוהו, והתלונן על העפר שרשב"י נרקב בתוכו. אך פתאום הוא תפס את עצמו, רגע, הרי רשב"י הוא אלוה! ואז הוא החליט שרשב"י בעצם לא נרקב באדמה... והיה עליו לבקש סליחה מן העפר על-כך שקיללו וחירפו, שהרי בסוף הטמבל הזה התחרט וקבע שרשב"י לא נרקב בעפר, וממשיך לשלוט ולהיות ממונה ומוסיף לקיים ולהנהיג את העולם...


"לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת" (מש' ב, יב).


מכל מקום, אנו רואים בדברים הללו מגמה ברורה של הפיכת רשב"י לאלהות, ומגמה זו תתחזק ביתר שאת בהמשך הספר החשוך הזה, ערש המינות וההגשמה, סגולה בדוקה להקאה.


"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמ' כ, ב).

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק א)
.pdf
Download PDF • 215KB

389 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page