אחת בשם טלי פרקש החליטה ש"בספרות חז"ל קיבלה המיניות מעמד מקודש: הכרובים בבית-המקדש מתוארים כמי שהוצבו בתנוחה של בני זוג המקיימים יחסי מין" וכו' (ראו כאן). האמנם? האמנם כך מתוארים הכרובים? והלא בתורה מפורש בדיוק כיצד היו הכרובים!
והנה לפניכם הפסוקים שבספר שמות (כה, יח–כ): "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת, וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו, וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים".
הנה מפורש בתורה שוב ושוב, שהכרובים היו ניצבים משני קצות הכפורת והם כלל לא נגעו איש ברעהו! רק פניהם היו איש אל אחיו וכנפיהם סוככים על הכפורת, ותו לא! איך העזה טלי פרקש לומר כדברים הרעים הללו? כאילו במקום קודש-הקדשים הקב"ה מחנך לזימה?!
ואם תשאלו במה היא תולה את הזיותיה הנגעלות? ובכן, היא תולה את הזיותיה בהבנת אגדות חז"ל כפשוטן! והנה לפניכם דברי חז"ל באגדה במסכת יומא (דף נד):
"[א] אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה [...] [ב] אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים מעורין זה בזה, הוציאום לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר: 'כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ' [איכה א, ח]".
הייתכן להבין את האגדה הראשונה כפשוטה? והלא הדברים מנוגדים לפסוקי תורה מפורשים! אלא ברור, שכוונת המדרש הראשון ללמד שהקב"ה חפץ בטובת עם-ישראל, על דרך המשל כמו שהאיש חפץ באשתו, וכל ספר שיר-השירים שנזכר שם מלא במשלים מן הסוג הזה. ולכן אמרו חכמים ששיר-השירים הוא קודש קדשים, כלומר, הזהירונו שלא נבין אותו כפשוטו.
זאת ועוד, רבנו מלמד בהקדמתו למורה (עמ' ז–ח), שאין להתייחס כלל לפשטי האגדות:
"וברובם [וברוב משליהם] עשו [חכמים] שיהא העניין שהמטרה הבנתו, בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא יִמָּצֵא משל התואם את העניין המכֻוון מתחילתו ועד סופו".
כלומר, ברוב משלי חז"ל הנמשל נמצא רק בחלק קטן מן המשל! ובמלים אחרות, לרוב הפרטים המובאים בפשטי האגדות והמשלים אין שום משמעות, הם משמשים כתפאורה בלבד, ולכן יש להתעלם מהם לחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה!
ויתרה מזאת, גם אותם החלקים המסוימים שמשמשים כמשל, אין ללמוד מפשטיהם מאומה, והנה לפניכם דברי רבנו בהמשך הקדמתו למורה שם (עמ' י):
"ושם אמרו [שיה"ש רבה א, ח]: 'רבנן אמרי, זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו – עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית. כך [פשט] המשל הזה אינו כלום, ועל ידי המשל אתה רואה את דברי-תורה' [...]. התבונן ביאורם ז"ל שסתרי דברי-תורה הם המרגלית, ופשטו של כל משל אינו כלום, והיאך דימו מסתרי העניין המשול בפשט המשל, למי שאבדה לו מרגלית בביתו והוא בית אפל ובו חפצים רבים, שאותה המרגלית מצויה, אלא שאינו רואה אותה ואינו יודעהּ [=אינו יודע על קיומה], והרי כאילו היא מחוץ לרשותו, כיוון שנמנעה אפשרות התועלת בה – עד שידליק את הנר כפי שהזכיר, אשר כמוהו הבנת עניין המשל".
רבנו מנתח את דברי חכמים שדימו את משליהם למרגלית שמצויה בתוך "בית אפל ובו חפצים רבים", המרגלית היא הנמשל-הרעיון הנסתר, ואילו הבית האפל שבו החפצים הרבים הוא פשט המשל. כלומר, כמו שאין צורך לאדם בבית האפל הזה ובחפצים הרבים שבתוכו, כך אין צורך לאדם בפשטי משלי חז"ל, אין ללמוד מפשטיהם מאומה, ואף אסור ללמוד מפשטיהם.
ועוד על משלי חז"ל ומשלי הנביאים ראו: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם".
ויתרה מזאת, כלומר, לא יעלה על הדעת שחכמים ביקשו לערער על יסודות המוסר ולהתעות את עמֵּנו אחרי הזימה, שהרי באגדה השנייה לעיל חכמים מבטאים גנאי גדול לעיסוק בזימה: חכמים מתארים כיצד הבבליים שהחריבו את בית-המקדש זלזלו וביזו את עם-ישראל על שקיעתם בזימה. כלומר, באגדה השנייה מטרת חכמים הייתה לרמוז על שקיעת עמֵּנו בזימה, וכאשר גילו זאת הכובשים הבבליים מחריבי בית-מקדשנו, זלזלו בנו ובזו לנו בליבם: איך ייתכן שעם-ישראל, העם שנבחר להוביל את האנושות למוסר ולערכים, ישקע בטינופי זימה?!
ומי-הוא-זה שהחדיר לפרקש האומללה את ההזיות הללו? ובכן, שוב רש"י, וכך הוא מפרש שם: "הכרובים – מדובקין זה בזה, ואחוזין ומחבקין זה את זה, כזכר החובק את הנקבה; מעורים – לשון דיבוק" וכו'. ולא מיניה ולא מקצתיה, אלא משל הוא, ואף אינו מיועד לכל אדם.
ומי יגלה עפר מעיניהם של חכמים ע"ה, אנשי המוסר והיושר, אשר הרחיקו אותנו באינסוף דרכים מלשגות בזימה ובתועבה, בשלל הלכות, גזרות ותקנות, כדי שחלילה לא ניכשל. ואילו פרקש הזאת, מתעלמת באופן מקומם ביותר משלל הִלכות התורה-שבעל-פה בענייני האישות וקדושת המשפחה, ובחרה לה לשגות בפשטי אגדות חז"ל, ומצאה בהן זיז לתלות בו את...
והנה לפניכם דברי רבנו בעניין תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, והנני חוזר עליהם שוב ושוב, הואיל ועמֵּנו שוגה בדרכי הבל ומדוחים, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק:
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]. [...]
והכת השלישית והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין' [שהם נדירים ויחידים כנדירות ויחידות השמש!], והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוּב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על עניינים אמיתיים מאד – ואף-על-פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחיבוריהם, הרי הם מראים על שלמותם [של חז"ל] והשגתם את האמת. וגם נתברר אצלם [אצל יחידי הסגולה] מניעת הנמנעות ומציאות מחויב המציאות [=הקב"ה], וידעו שהם [=חז"ל] עליהם השלום לא דיברו דברי הבאי [פשט דבריהם במדרשים אינו המטרה ואין ללמוד מפשוטם מאומה, אלא המשלים השזורים בהם הם המטרה והיעד], ונתברר אצלם [ליחידי הסגולה] שיש בדבריהם [של חז"ל] פשט וסוד, ושכל מה שאמרו [חז"ל] מִדְּבָרִים שהם בלתי אפשריים [מן הנמנעות וההזיות] אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל. וכך הוא דרך החכמים הגדולים [לדבר במשלים וחידות], ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים [שלמה המלך] ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו], וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי 'חידה' הם הדברים שעניינם בסודם ולא בפשוטם, וכמו שאמר [שמשון]: 'אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה' וכו' [שו' יד, יב], לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית – אינם אלא בדרך חידה ומשל.
ומדוע נתפלא על ש[חכמים ע"ה] חיברו את החכמה בדרך משל [שיבצו את החכמה במדרשים ובאגדות] ודימו אותם [את הנמשלים – הרעיונות והמסרים] בדברים שפלים המוניים? והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח-הקודש, כלומר, שלמה במשלי בשיר-השירים ומקצת קהלת. ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם [של חז"ל] ולהוציאם מפשוטן, כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי-הקודש? והרי הם עצמם [=חז"ל] מבארים את פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב: 'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב' [ש"ב כג, כ] כולו משל, וכן מה שנאמר: 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר' [שם] וכו' משל, ואמרו: 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם' [ש"ב כג, טו] ושאר מה שאירע כל זה משל. וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם: משל היה, ולא ביאר לאיזה עניין נעשה המשל הזה. וכן מְתֵי יחזקאל אמר אחד מהם: משל היה, ורבים כאלה.
ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן העניין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם [=יוצאי מצרים] שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדָּגים על המן: 'מָן הוּא' [שמ' טז, טו], 'וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל' [במ' כא, ה].
ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו, תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותישאר בטרדת הלב ואימוץ המחשבה בהבנתו, דואֵג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק, כמו שאמר [שלמה המלך]: '[בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת] לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת' [קה' יב, י]. התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה' יתעלה".
"רָאִיתָ אִישׁ [או אשה] חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (מש' כו, יב).
סוף דבר
אסיים בדברי התורה בעניין איסורי הביאות האסורות, וכך נאמר בספר ויקרא (פרק יח):
"וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם, כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ, אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְיָ [ועתה מובאים כל איסורי הביאה השונים לסוגיהם, ולאחריהם מוסיף ומזהיר אותנו ה' יתעלה:] אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ, וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם, כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם, כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם" (ויק' יח).
ולתוֹעָה שמשחיתה את דתנו בזימה ובתועבה, אצרף את דברי הנביא ישעיה:
"וַיֹּאמֶר יְיָ יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה, וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וַייָ פָּתְהֵן יְעָרֶה" (יש' ג, טז–יז).
לגבי הגמרא ביומא
יתכן וחלקה השני שהאויבים מצאו את הכרובים במצב של מעורים זה בזה הוא ממש כפשוטו ועונש לעם ישראל היה שהשתנו הכרובים מידה כנגד מידה שחטאו בגילוי עריות ולכן נראו הכרובים בצורה כזאת לאויבים.
אגב אם נדייק את לשון הגמרא שם. מה זה שאמרו האויבים ישראל שברכתך ברכה וקללתם קללה יעסקו בדבר זה ומה הקשר? אלא זה עונש שהיה למכשפים שהיו באותו הדור ועובדי עבודת אלילים שהציגו עצמם כמי שיש להם כוחות אבל אפילו הגויים הרשעים הבינו שאין מצב שלמי שיש כוחות אמיתיים שברכות ברכה וקללתו קללה יעסוק בתאוות כעין הקב״ה בעל הכוחות האמיתי שאין לפניו לא אכילה ולא שתיה ובוודאי שלא דברים נמוכים ולכן זלזלו עוד יותר גם בעובדי האלילים מישראל שאין בהם כלום כי הכול שורש…