האם מותר לאשה ולבעלה להושיט מיד ליד בעת נידתה?

מקובל לחשוב בימינו, כי האיסור ליטול או למסור חפץ לאשה מיד ליד בעת נידתה הוא איסור ברור ומפורש. ברם, מפסיקת רבנו עולה שאיסור זה אינו ברור כלל וכלל! ובהמשך המאמר אף נראה שמדובר בחומרה שאינה רצויה, מפני שעובדי האלילים הקדמונים החמירו מאד באיסורי הנידה, ואין ראוי לעם חכם ונבון להידמות ולוּ במשהו לעובדי האלילים המושחתים.


א. פסיקת רבנו ב"משנה תורה"


נחל בהצגת מעט מדברי התלמוד במסכת כתובות (סא ע"א), שם נאמר כך:


"ומזיגת הכוס: שמואל מַחלְפָא לֵיהּ דְּבַיתְהוּ בִּידָא דִּשׂמָאלָא [מוסרת לו את כוס היין בידהּ השמאלית], אביי מַנְּחָא לֵיהּ אַפוּמָא דְּכוּבָּא, רַבָּא אַבֵי סַדיָא, רב פפא אַשַׁרשִׁיפָּא".


ומדברי התלמוד נעבור לפסק רבנו בהלכות אישות (כא, ח), וכֹה דבריו:


"כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו, והרחצת ידיו ורגליו – גזרה משום הרהור שמא יבוא לבעול. לפיכך מצעת מיטתו כשהיא נדה שלא בפניו, ומוזגת את הכוס ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד, אלא מנחת אותו על הכלי או על הארץ והוא נוטלו".


הלכה זו מלמדת, כי בעת נידתה האשה מסייעת לבעלה בכל דבר ועניין למעט שלושה דברים בלבד, ושניים מהם אף מותר לה לעשות לבעלה בשינוי. אחד מן השניים האלה הוא מזיגת ומסירת כוס יין, וכאמור, התירו לאשה למזוג לבעלה את כוס היין בתנאי שלא תושיט את הכוס מידהּ ליד בעלה. ברם, נראה ברור כי במקום שלא מדובר במזיגת כוס יין, שהיא אחת משלוש המלאכות שגזרו בהן, אין כל איסור לאשה להושיט דבר-מה לידי בעלה, ואף כל איסור הושטה מיד ליד לא נאמר אלא במסגרת ההיתר לאשה למזוג ולהגיש כוס יין לבעלה בימי נידתה.


עוד עולה מן ההלכה, שאם האשה מוזגת את היין והמים בכוס, ומישהו אחר מוסר ונותן לבעל בידו, מותר. כמו כן, אם מישהו אחר מוזג את היין והמים בכוס היין, מותר לאשה למסור לבעלה את הכוס בלא שום שינוי, כל מה שנאסר על האשה הוא שהיא גם תמזוג את היין וגם תמסור לו מידהּ לידו: "ומוזגת את הכוס ואינה נותנת אותו בידו", אך אם לא מזגה – נותנת בידו.


נמצא ברור לכל מי שאינו ניגש להלכה הזו עם דעות קדומות ושאיפות מינות אירופיות זרות, כי אם אין מדובר במזיגה ובמסירה של כוס יין, אלא במסירת שאר משקים או חפצים מיד ליד, אין כל איסור! וכך הבין ה"מגיד משנה" שם, שכותב: "נראה ששאר הדברים יכולה היא להושיט מידהּ לידו". אך כאמור, הדברים מפורשים וברורים בהִלכת רבנו גם בלעדיו.


חשוב להדגיש, כי הביטוי "מזיגה" משמש בלשון חכמים למזיגת יין, דהיינו לעירוב מעט מים ביין, וכך נהגו בימי קדם. כלומר, מזיגת הכוס האמורה היא מזיגת כוס יין דווקא ולא מזיגת מיץ או מים וכיו"ב, אחרת רבנו היה אומר "מזיגת משקה". מעובדה זו עולה מסקנה חשובה, והיא שמותר לאשה נידה למזוג לבעלה כוס שתייה מכל סוג שהוא ואף למסור לידו, למעט יין.


ברם, הואיל וידעתי שעלולים לצוץ פקפקנים למיניהם חכמים בעיניהם, ראיתי לנכון לייחד פרק שבו אוכיח שהמזיגה האמורה בלשון רבנו היא מזיגת יין, דהיינו מזיגתו לכוס במעט מים.


ב. מהי מזיגה?


אף-על-פי שהדברים פשוטים מאד, הנה לפניכם שלל ראיות לדברינו האחרונים: בפירוש המשנה רבנו מזכיר את עניין המזיגה כשבע פעמים ובכולן הכוונה היא למזיגת יין במים:


1) "והיה יינם חזק אינו ראוי לשתייה עד שנמזג הרבה [עד שיוסיפו לו מים], ולכן אין ראוי לברך עליו בורא פרי הגפן לדעת ר' אליעזר עד שימזגנו, לפי שקודם המזיגה אינו נחשב יין כיון שאינו ראוי לשתייה. ואין הלכה כר' אליעזר" (ברכות ז, ה).


2) "כשימזוג לו את הכוס" (דמאי ז, ב), וברור שם שהכוונה היא לכוס של קידוש.


3) "בין שהיה אותו היין שבגת מבושל או שאינו מבושל, בין שנמזג במים צוננים או במים חמים" (מעשרות ד, ד).


4) "והיה יינם נמזג חלק יין ושלשה חלקים מים, ונמצא מזיגת הכוס רובע רביעית מיינם" (שבת ח, א).


5) "ואותו היין מזיג ולא מזיג" (סנהדרין ח, ב).


6) "ונשארים המים מזוגים ביין" (עבודה זרה ב, ג).


7) "נמזג ביין" (נגעים א, ב).


גם ממשנה תורה יש לנו ראיות רבות ומפורשות שבכל מקום שנזכר עניין המזיגה הכוונה היא למזיגת יין (למעט שני יוצאי דופן שצוין בהם במפורש אחרת), והנה לפניכם שלל דוגמאות:


1) "ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומזוג ביין" (דעות ד, ג).


2) "שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים – מותר, ואם שתה יותר מרביעית אף-על-פי שהוא מזוג" וכו' (תפילה טו, ו).


3) "ואין נוטלין ידיים ביין, בין חי בין מזוג" (ברכות ז, י).


4) "שזה יין מזוג הוא" (ברכות ח, ט).


5) "הרי זה יין מזוג ומקדשין עליו" (שבת כט, טו).


6) "וכן יין מזוג" (שבת כט, יז).