האם מותר לאשה ולבעלה להושיט מיד ליד בעת נידתה?

מקובל לחשוב בימינו, כי האיסור ליטול או למסור חפץ לאשה מיד ליד בעת נידתה הוא איסור ברור ומפורש. ברם, מפסיקת רבנו עולה שאיסור זה אינו ברור כלל וכלל, ואף נראה שהוא חומרה שאינה רצויה, מפני שעובדי האלילים הקדמונים החמירו מאד באיסורי הנידה, ואין ראוי לעם חכם ונבון להידמות ולוּ במשהו לעובדי האלילים הקדמונים.


א. פסיקת רבנו ב"משנה תורה"


א) נחל בפסיקת רבנו בהלכות אישות (כא, ח) וזה לשונו:


"כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו, והרחצת ידיו ורגליו – גזרה משום הרהור שמא יבוא לבעול. לפיכך מצעת מטתו כשהיא נדה שלא בפניו, ומוזגת את הכוס ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד, אלא מנחת אותו על הכלי או על הארץ והוא נוטלו".


הלכה זו מלמדת, כי בעת נידתה האשה מסייעת לבעלה בכל דבר ועניין למעט שלושה דברים בלבד, ושניים מהם אף מותר לה לעשות לבעלה בשינוי. אחד מן השניים האלה הוא מזיגת כוס יין, וכאמור התירו לאשה למזוג לבעלה את כוס היין בתנאי שלא תושיט את הכוס מידהּ ליד בעלה. ברם נראה ברור, כי במקום שלא מדובר במזיגת הכוס, שהיא אחת משלוש המלאכות שגזרו בהן, אין כל איסור להושיט ליד בעלה, ואף כל איסור הושטה מיד ליד לא נאמר אלא להתיר לאשה למזוג את הכוס לבעלה בימי נידתה.


נמצא ברור לכל מי שאינו ניגש להלכה הזו עם דעות קדומות ושאיפות זרות, כי אם אין מדובר במזיגת כוס יין, אלא במסירת שאר חפצים מיד ליד, אין כל איסור! וכך הבין ה"מגיד משנה" שם, שכותב: "נראה ששאר הדברים יכולה היא להושיט מידהּ לידו". אך כאמור, הדברים מפורשים וברורים בהִלכת רבנו גם בלעדיו. נשים לב, כי מזיגת הכוס היא מזיגת כוס יין דווקא ולא מזיגת מיץ או מים וכיו"ב, אחרת רבנו היה אומר "מזיגת משקה", כלומר "מזיגת הכוס" סתם בלשון חז"ל ורבנו היא מזיגת כוס יין בלבד, ולכן מותר לאשה למזוג לאיש כוס שתייה מכל סוג שהוא, ואף למסור לו בידהּ, למעט כוס יין.


למרות האמור, משום מה מָרי יוסף קאפח מפרש שם כך:


"מה שדייק המ"מ [...] נראה דלא היא, כי רבנו דרכו להעתיק המקורות, ובהא העתיק מעשה דשמואל. ואין לדקדק מדשמואל לשאר דברים, דשאני הכא דעל ידי השינוי מימין לשמאל זכור הוא, מה-שאין-כן שאר דברים דכדרכן אסור, וכן נהגו בתימן שלא להושיט מידו לידה שום חפץ או כלי אפילו מפתח שהוא ארוך".


ומה שמָרי נוהג לומר על המפרשים השונים: "ושותיה דמר לא ידענא" יש לומר עליו כאן. כי בתלמוד (כתובות סא ע"א) נאמר כך: "וּמזִיגַת הַכּוֹס: שְׁמוּאֵל מַחלְפָא לֵיהּ דְּבַיתְהוּ בִּידָא דִּשׂמָאלָא, אַבַּיֵי מַנְּחָא לֵיהּ אַפוּמָא דְּכוּבָּא, רַבָּא אַבֵי סַדיָא, רָב פַּפָּא אַשַׁרשִׁיפָּא".


כלומר, אשתו של שמואל הייתה מוזגת לו את כוס היין בידהּ השמאלית, ועל סמך שינוי זה התיר לה שמואל למסור לו את הכוס מידהּ לידו! שהרי בתלמוד נאמר שהשינוי שנהגה בו אשתו של שמואל היה מזיגה ביד שמאל ותו לא, משמע בבירור שהייתה נותנת בידו כרגיל, ואף מָרי מודה בכך שהרי הוא אומר: "ואין לדקדק מדשמואל לשאר דברים, דשאני הכא דעל-ידי השינוי מימין לשמאל זכור הוא". כלומר, אין ללמוד לפי דעתו משמואל ולהתיר הושטת שאר חפצים מידהּ לידו, כי על-ידי השינוי שמזגה בידה השמאלית, הבעל יזכור את הסכנה שבדבר זה, וייזהר אפילו ממחשבת עבירה. ומכל מקום חשוב להדגיש, שחז"ל אסרו אך ורק את שלוש המלאכות שנזכרו, ואפילו במזיגת הכוס שהיא אחת מהן, אם מזגה לבעלה בידהּ השמאלית מותר לה להושיט לו מידהּ לידו!


ואיני מבין את ההיגיון בקביעתו של מָרי ש"שאין לדקדק מכאן לשאר דברים", ומדוע לא? שהרי כל מה שהתלמוד עוסק בו הוא שלוש המלאכות הייחודיות הללו! ורק במזיגת הכוס שהיא אחת מהן אסרו להושיט מידהּ לידו, ואף התירו להושיט מידהּ לידו כוס יין כאשר מזגה את הכוס בידהּ השמאלית! ובכלל, איך ניתן ללמוד מגזרת חז"ל הזו, שעוסקת בשלוש המלאכות אשר מקרבות בין האיש לאשה, לסתם העברת חפצים מיד ליד?!


ביחס למנהג תימן, מָרי אומר שנהגו שם "שלא להושיט מידו לידהּ שום חפץ או כלי אפילו מפתח שהוא ארוך", אך נראה שאין למנהג זה יסוד אמתי בתלמוד ולא ברבנו הרמב"ם, אלא הוא כנראה השפעה שחדרה מאשכנז. ובחיפוש קל שערכתי, מצאתי שרבים מראשוני אשכנז מציינים כי רש"י הוא המקור לחומרה זו, ואחריו שגו ותעו רוב ראשוני ואחרוני אשכנז (רבים מהם מזכירים את חומרתו של רש"י שלא למסור לאשתו אפילו מפתח). דוגמה אחת מני רבות נמצאת בדברי "בעלי התוספות" (שבת יג ע"ב, ד"ה בימי):


"ורש"י היה נוהג איסור להושיט מפתח מידו לידהּ בימי נידותה, ונראה לר"י [...] אף-על-פי דאמר אביי מנחא ליה אפומיה דכובא ורבא מנחא ליה אבי סדיא, אין ראיה [מהגמרא שם], כי שמא דוקא במזיגת הכוס שיש חיבה יותר כדאמר התם, אבל שאר דברים לא". ודברי ר"י כאן קרובים בעיקרם למה שאמרנו לעיל.


ואין לי ספק כי המפתח הארוך שנמצא בדברי מָרי לעיל, הועבר לשם מפירוש רש"י, כלומר חומרה זו שמָרי אחז בה באדיקות, אין יסודה בתלמוד ובהרמב"ם אלא ברש"י, שלא בדיוק היה רחוק מעבודה-זרה (ולהלן נעמוד על הזיקה שבין חומרות הנידה לעבודה-זרה).


ונצרף את דברי רבנו בתשובה (סימן שכ), שם הוא מונה את ההרחקות מן הנידה, אך גם שם, איסור ההושטה מיד ליד לא נזכר בדבריו אפילו ברמז, וזה לשונו (שם, אות יב):


"ומה שהזכרת [...] איני יודע מהו [...] אם עניינו שתיגע בבעלה אפילו באצבע קטנה או תאכל עמו ותשתה עמו בכלי אחד, או שתעשה אחד משלושה דברים שהם: רחיצת פניו ידיו ורגליו, והצעת המיטה בפניו, ומזיגת הכוס לו, זה אינו מותר אלא אחר שבעת ימים וטבילה במי מקווה".


ב) נמשיך עתה לפסיקת רבנו בהלכות איסורי ביאה (יא, יז–יח) וזה לשונו:


"ואסור לאדם שידבק באשתו בשבעת ימי נקיים, אף-על-פי שהיא בכסותה והוא בכסותו, ולא יקרב לה, ולא יגע בה אפילו באצבע קטנה. ולא יאכל עמה בקערה אחת. [...] כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו – גזרה שמא יבוא לידי עבירה, ומפני זה לא תאכל עמו בקערה אחת, ולא יגע בבשרה מפני הרגל עבירה, וכן בשבעת ימי נקיים לא תעשה לו שלוש מלאכות אלו".


האם מישהו יכול לומר היכן נזכר כאן איסור הושטת חפץ מיד ליד? אדרבה, גם כאן מודגש שרק שלוש המלאכות הללו אסורות "שמא יבוא לידי עבירה". נמצא אפוא, כי כל שלא נכלל בשלוש המלאכות הללו אינו בכלל גזרת חז"ל! לסיכום, ראינו שלושה מקורות שבהם רבנו מפרט את דיני ההרחקה בימי הנדה, ובכולם לא נזכר איסור הושטה מיד ליד כלל.


ב. האם מגמת ההרחקה מן הנדה יסודה בעבודה-זרה?


בהלכות איסורי ביאה שם, מָרי מביא (באות לג) את תשובת רבנו בסימן קיד, אשר עוסקת במנהג קהילות מסוימות להתייחס לכל מה שהנידה נוגעת בו כטמא, כולל מאכל ומשקה כלים ובגדים, ואסרו עליה לגעת בכל אלה עד שתטהר, וכֹה דברי רבנו:


"על מנהג קהילות שהאשה בימי נידתה או לידתה פורשת מליגע במאכל ומשקה וכלים ובגדים וכיוצא בזה עד שתטהר. ועתה באו תלמידים ואמרו שאינה צריכה לפרוש מכל הדברים הללו, והעידו שכך נוהג רבנו בביתו. והשיב, מה שאמרו התלמידים הוא הנכון, וכך מורים. ומי שאינו רוצה לשנות מנהגו אין כופין אותו על כך".


בחומרה המסוימת הזו רבנו אומר שאין לכפות, כי היא איננה פוגעת בחיי האישות, אלא סתם מסרבלת ומייגעת, ברם במקום שיש פגיעה בחיי אישות או בגדרי צניעות, חובה לחדול ממנהגים אלה, וכמו שפוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (יא, יב–יג):


"זה שתמצא במקצת מקומות, שהנידה יושבת שבעת ימים בנידתה, ואף-על-פי שלא ראת דם אלא יום אחד, ואחר השבעה תשב שבעת ימי נקיים – אין זה מנהג, אלא טעות היא ממי שהורה להן כך, ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל, אלא אם ראתה יום אחד, סופרת אחריו שבעה, וטובלת בליל שמיני שהוא ליל שני שלאחר ימי נידתה, ומותרת לבעלה.


וכן זה שתמצא במקצת מקומות, ותמצא תשובות למקצת גאונים, שיולדת זכר לא תשמש מיטתה עד סוף ארבעים, ויולדת נקבה אחר שמונים, ואף-על-פי שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה – אין זה מנהג, אלא טעות היא באותן התשובות, ודרך מינות באותן המקומות, ומן הצדוקין למדו דבר זה. ומצוה לכופן כדי להוציא מליבן, ולהחזירן לדברי חכמים, שתספור שבעת ימי נקיים בלבד, כמו שביארנו".


מכל מקום, תשובת רבנו לעיל פשוטה וברורה: כל מקום שלא החמירה בו התורה ולא גזרו בו חז"ל – אין להחמיר בו. ברם, מָרי מוסיף ומגלה לנו שהראשונים אשר הנהיגו חומרות והרחקות יתרות מן הנידה היו עובדי האלילים הקדמונים, וזה לשונו (אות לג): "ונראה שאף מדין מנהג גדר וסייג שדינו כנדר לא חש לו רבנו, ויכולים בשופי לבטלו, כיוון שיסודו לדעתו במנהגי עובדי האלילים הקדמונים כמו שכתב במורה (ג, מז)".


כלומר, מכיוון שיסוד מגמת ההחמרה וההרחקה מן הנידה הוא בקרב עובדי אלילים, אין צורך בהיתר נדרים, אלא ניתן ורצוי ומצוה לבטל כל חומרה בענייני נידה שלא נזכרה בדברי חז"ל, ואם היא פוגעת בחיי האישות או בגדרי הצניעות אף חובה לעשות כן (כמו חומרת "פולטת שכבת זרע" שכל עם-ישראל נוהג בה בימינו). ואגב, ה"מגיד משנה" מזכיר לנו שוב שם (יא, יח), כי לדעת רבנו אין כל איסור להושיט מידו לידה.


נעבור עתה לדברי רבנו ב"מורה הנבוכים" שנזכר לעיל, וזה לשונו שם (ג, מז):


"והמפורסם משיטות ה'צאבה' [=עובדי האלילים הקדמונים] עד זמננו זה בארצות המזרח, [...] שהנידה תהיה בבית לבדה, ונשרפין המקומות שמהלכת עליהם, ומי שדיבר עמה – נטמא, ואפילו נשבה הרוח ועברה על הנידה ועל הטהור – נטמא. ראה נא מה בין אלה לבין אומרנו: 'כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מרחיצת פניו' וגו', ואין אסור [מן התורה] ממנה אלא תשמיש המיטה כל ימי טינופה ולכלוכה".


ושוב מדגיש רבנו את דברי חז"ל: "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה" – חוץ מאותן שלוש המלאכות בלבד. כמו כן למדנו, כי עובדי האלילים הקדמונים נהגו להחמיר ולהרחיק מאד מן הנידה, ואנו כעם חכם ונבון אל לנו בשום פנים ואופן להידמות לעובדי האלילים הקדמונים, אלא להחמיר אך ורק במה שחז"ל הורו לנו ותו לא.


מָרי מוסיף ואומר שם, וזה לשונו: "והדעות הללו חדרו גם לשכבות מסוימות של היהדות והחלו להתנהג במנהגותיהם, ראה לדוגמה פירוש הראב"ד למסכת תמיד הפרק האחרון בשם ספר המקצועות". והנה דברי הראב"ד שם (הודפס בש"ס בסוף המסכת):


"ובספר מקצועות מצאתי כתוב, היכא דאיכא נידה בביתא דכהן, אסור ליה למסיק לדוכן כל אימת דאיתא בנידתה דחייש דלמא נגע במידי דנגעה היא ואתי לטמויי, דאמר רבי יודן: כל כהן שנושא את כפיו, ואמו או אשתו או בתו טמאה, ונכנס הוא באותו בית שנידה שם, הרי תפילתו על ישראל תועבה ואף גורם לזרעו שיאבד מהעולם, ולא עוד אלא שאינו מוציא את ישראל ידי חובתן, ועליו הכתוב אומר: 'ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם', וכי היכי דאסור ליה לכהן למעייל לביתיה שמונח ביה מת, כך אסור ליה למיעל בביתא דאיתא נידה בגווה, ואי אייחד לה אדרונא [=חדר] ולא נפקיה מינה כל ימי נידותה שפיר דמי".


תמצית האיסורים שנאמרו לעיל: אסור לכהן לישא את כפיו כל זמן שיש נדה בביתו שמא נגע בדבר מה שנגעה בו. ויתרה מזאת, כמו שאסור לכהן להיכנס לבית שיש בו מת, כך אסור לו להיכנס לבית שיש בו נידה, ואם ייחדו לה חדר נפרד (כמו שעשו ה"צאבה") – מותר. ואיני יודע איך אפשר לקיים בפועל חומרה חמורית כזאת, וכי כל אימת שאדם ייכנס לבית חברו, הוא ישאל אותו אם אשתו או בתו נדות?! ובחומרה הזויה זו הצליחו ספר המקצועות והראב"ד לשבור את שיאי הסכלות ואף רופפו את גדרי הצניעות...


גם איני יודע מדוע מָרי אומר שההזיות הללו חדרו רק ל"שכבות מסוימות של היהדות"? והלא כל העולם החרדי בימינו מרחיק מן הנידה כלפי חוץ כמו שמרחיקים ממחלה קשה. ואסיים בדברים שכתבתי על כך במאמרי "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם – המהפכנות שבשמרנות", לאחר שפרשׂתי רק מעט ממסכת הרפורמות המחמירות שערכו חכמי אשכנז בהלכות נידה:


לעתים נדמה לי, שהחומרות הללו מנותקות מחיי המעשה, ועלולות לגרור עמן תקלות חמורות. אמנם, רבים הם שכלפי חוץ מתהדרים בקיום חומרות אלה, מתקדשים ומיטהרים בחיצוניותם, ומביטים בבוז ובהתנשאות על "בועלי הנידות" שמקיימים "רק" את דין התלמוד. ברם, ספק עמוק מקנן בקרבי אם אנשי אמת המה, ובמיוחד לאור העובדה שדתם התרחקה מדת האמת, ועשאוה עטרה להתגדל בה וקורדום לחפור בו. מגמת ההחמרה בכלל ובדיני איסורי ביאה בפרט, מזכירה את מגמת ההחמרה אצל הכומרים ש"התקדשו והיטהרו" עד שאינם נושאים נשים כלל: "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ" (יש' סו, יז), וזה לשון רבנו בבארו פסוק זה:


"אשר לניקיון הבגדים ורחיצת הגוף [...] גם זה ממטרות התורה הזו, אבל לאחר טיהור המעשים וטיהור הלב מן ההשקפות המטמאות והמידות המטמאות. אבל ההסתפקות בניקיון החיצוני ברחיצה וטהרת הבגדים עם התאוותנות בתענוגות וההפקרות במאכלים ובתשמיש, יש בו תכלית התיעוב, אמר ישעיה בכך 'הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ' [...]. אמר, שהם מיטהרים ומתקדשים במקומות הגלויים וברשות הרבים, אלא שהם מתייחדים בחדרים ובתוך בתיהם במִריהם, והם הפקרותם באכילה [...]. ושמא רומז באמרו 'אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ' להתייחדות בביאות האסורות. מסקנת הדברים, כי חיצוניותם נקיה, ומפורסמת [בתכלית] הנקיות והטהרה, אבל פנימיותם הרי הם עם תאוותיהם ותענוגי גופותיהם, ואין זו מטרת התורה, אלא המטרה הראשונית צמצום התאוות, וניקיון החיצוניות אחר ניקיון הפנימיות".


ג. מגמתה האמתית של התורה – להקל בעמל ולמעט בטורח


רבנו סובר שכל דבר שלא נאסר במפורש – מותר (ראו מאמרי: "מגמת ההחמרה בעולם הדתי"), ולא כמו שנוהגים פוסקי ההלכה באלף השנים האחרונות, שנזעקים להחמיר בכל מקום ואף המציאו אינספור חומרות. עד שבימינו כדי להתיר, יש להביא ראיות רבות על כך שהדבר מותר, אף שהאוסר אינו צריך להביא ראיות לאסור, אלא מספיק ששמע שמישהו אסר במהלך הדורות. והאמת היא היפך זה, כלומר, מטרת הקב"ה אינה להלאות אותנו בחומרות סרק כמו עובדי האלילים הקדמונים, אלא להדריך אותנו לחיים טובים ומאושרים ללא יגיעה ועמל מיותרים, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, מז):


"ואומר, כי תורת ה' זו שנצטווה בה משה רבנו ונתייחסה אליו, לא באה אלא להקל את העבודות ולמעט את הטורח. וכל שעלול אתה לחשוב דבר ממה שיש בו עמל או טורח כבד אינו אלא מפני שאינך יודע את אותם המנהגים והשיטות המצויים באותם הימים, וראוי לך להקיש [=להשוות] בין שישרוף האדם את ילדו בעבודתו או ישרוף אפרוח יונה, לשון התורה: 'כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם' [דב' יב, לא], זו הייתה עבודתם לאלוהותיהם, ומעבודתנו בדומה לזה לשרוף בן יונה, ואף מלא כף סולת. ועל-פי הבחנה זו הוּכחה אומתנו [כלומר הוכיח אותה ה'] בזמן מִרְיָהּ, ונאמר לה: 'עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי' [מי' ו, ג], ונאמר עוד בעניין זה: 'הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ' [יר' ב, לא], כלומר איזה טורח מייגע היה להם בתורה הזו עד שפרשו ממנה? וכבר קרא לנו יתעלה ואמר: 'מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ' [שם, ה] – הכוונה בכל המקראות הללו כוונה אחת. והנה זו הקדמה גדולה לא תסור מדעתך".


מדברים אלה עולה, כי מגמת התורה היא להקל מעלינו בכל מה שאין בו צורך, ולכן בכל מקום שמורה הוראה אמתי מוצא ראיות נכונות ומבוססות להתיר עניין מסוים, כוחו עדיף. כלומר יש לקבל את דבריו, כי ההיתר עדיף על ההחמרה במקום שיש ראיות אמתיות, שהרי מטרת התורה באופן כללי היא להקל עלינו כמה שאפשר.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!