האם נדרש היתר נדרים כדי לחדול ממנהג?

בחודש שבט תשפ"א נשאל ערוסי השכיר שאלה שכותרתה: "תימני שנהג להניח תפילין דר"ת ורוצה להפסיק – כיצד יעשה והאם צריך התרה?", והנה לפניכם השאלה במלואה:


"יהודי תימני בעל תשובה, התפלל בתחילת דרכו כבעל תשובה במניין של חסידי חב"ד ונמשך עמהם במנהגם להניח תפילין דר"ת. אותו יהודי מתפלל כבר שנים רבות במניין תימני ומרגיש חריג כשהוא היחיד שמניח תפילין דר"ת. בנוסף, הואיל ולעיתים בשחרית יש מניין בלבד, פעמים שהוא מפסיד חלק מאמירת סדר היום ובפרט קדושת 'ובא לציון' או שאינו עונה אמן בזמן אמירת קדיש תתקבל וכו'. האם הוא רשאי להפסיק להניח תפילין דר"ת והאם הוא צריך התרה על כך?".


והנה לפניכם תשובתו של ערוסי:


"אם סבר שההלכה מחייבת להניח תפילין של ר"ת, הרי מנהגו הוא בטעות, ואינו צריך התרה, כי אין עליו חובה להניח תפילין של ר"ת, לאחר שגם הרמב"ם וגם השו"ע וגם רש"י, הם בדעה אחרת, ושכך נהגו הרוב המכריע של עמנו, ובוודאי של אבותינו. אבל אם ידע שאין זו חובה רק קיבל על עצמו לנהוג כן, יתיר נדרו".


כלומר, לפי ערוסי הכל תלוי במחשבת האדם: אם הוא סבר שמדובר בחיוב – הרי שמנהגו הוא מנהג טעות, ואז הוא אינו צריך התרת נדרים; אך אם הוא קיבל על עצמו להניח מכוח מנהג – הוא זקוק להתרת נדרים. ברם, להלן נראה שאין לחילוקו ההלכתי הזה של ערוסי שום יסוד, ולא רק שמדובר בהמצאה שנועדה להחניף למינים כאילו מנהגיהם ראויים לקיום, אלא שיש בה גם חיזוק ועידוד לדרכי המינים אשר הוסיפו לנו עוד תפילין על התפילין שקיבלנו בסיני.


א. מנהגי מינות אינם זקוקים להתרה!


לפי דברי רבותינו סדר הפרשיות בתפילין הוא כסדרן בתורה, כמבואר במנחות (לד ע"ב):


"תנו רבנן: כיצד סדרן? 'קדש לי' ו'היה כי יביאך' – מימין, 'שמע' 'והיה אם שמוע' – משמאל. והתניא איפכא! אמר אביי: לא קשיא, כאן מימינו של קורא כאן מימינו של מניח, והקורא קורא כסדרן [דהיינו כפי הסדר שבו הפרשיות מובאות בתורה]".


וכן עולה באופן מפורש גם מדברי המכילתא (שמ' יג, טז):


"והיה לאות וגו', בארבעה מקומות מזכירין פרשת תפילין: 'קדש לי', 'והיה כי יביאך', 'שמע', 'והיה אם שמוע' – מכאן אמרו: מצות ארבע פרשיות של יד הם כרך אחד. ארבע פרשיות של ראש הם ארבע טוטפֹת, ואלו הן: 'קדש לי', 'והיה כי יביאך', 'שמע', 'והיה אם שמוע' – כותבן כסדרן, ואם לא כותבן כסדרן הרי אלו יגנזו".


וכך היא ההלכה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה, וכמו שפוסק רבנו הרמב"ם במשנה תורה (הלכות תפילין ג, ה), וכֹה דבריו:


"כיצד סידור הפרשיות בתפילה של ראש? מכניס פרשה אחרונה שהיא 'והיה אם שמוע' בבית ראשון שהוא על ימין המניח, ו'שמע' סמוכה לה, 'והיה כי יביאך' בבית שלישי סמוכה ל'שמע', ו'קדש לי' בבית רביעי שהוא לשמאל המניח תפילין, כדי שיהא הקורא שלפניו כנגד פני המניח קורא על הסדר הזה, ואם החליף סדור זה פסולות".


נמצא, שמסורת התורה-שבעל-פה ידועה מקדמת דנא, ומכיוון שאסור באיסור חמור להוסיף על מצוות התורה, ומכיוון שכל המוסיף על מצוות התורה הוא בגדר מין ואפיקורוס – תמוה מאד כיצד ערוסי קובע, שמי שהחליט להוסיף על דיני התורה שקיבלנו בסיני מכוח מנהג – הרי שהוא זקוק להתרת נדרים! כאילו הליכה במנהגי המינים השוטים היא מעלה! ולמה דומה פסיקתו של ערוסי? לישראל שנהג במנהגי עבודה-זרה מתוך מחשבה שהיא אינה חובה אך רצויה לפני ה' יתעלה, ועתה הוא מבקש לשוב אל דרך האמת, וכי יעלה על הדעת להורות לו שהוא מחויב בהתרת נדרים? ורק טמבל שמייחס חשיבות לאלילות יחייב התרה למנהגיה.


וכך אומר רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות הדת:


"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות – הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ב. גם מנהגים נעלים אינם זקוקים להתרה!


כאמור, לפי ערוסי יש לנהוג במנהגי המינות כך: אם הנוהֵג בהם סבר שמדובר בחיוב – הרי שמנהגו הוא מנהג טעות, ואז הוא אינו צריך התרת נדרים; ואם הוא קיבל על עצמו להניח מכוח מנהג – הוא זקוק להתרת נדרים. ברם, גם כאשר לא מדובר במנהג מינות שיש בו תוספת על חוקי התורה, אלא במנהג שאין בו שום טעות או איסור, גם אז אין שום יסוד לקביעתו הזו של ערוסי, שהרי המעיין בהלכות נדרים יגלה, שאין שום הלכה שקובעת שדבר-הרשות שנהגו בו פעם-אחר-פעם הופך לנדר. דהיינו, אין בדברי רבנו שום הלכה שקובעת שמי שנהג לאסור על עצמו דבר מסוים ואפילו מתוך ידיעה שמדובר בהיתר גמור, או שחִיֵּיב את עצמו במצוה כלשהי שהיא בגדר רשות – בשום מקום רבנו לא מציין שהנהגתו הופכת לנדר ועתה הוא זקוק להתרת נדרים כדי לחדול מלנהוג במנהגו. ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת להעניש אדם על-כך שהוא החליט לנהוג במנהג חיובי? שהרי אם הוא יחדל ולו פעם אחת מלנהוג באותו מנהג חיובי שהוא נוהג בו, הדבר ייחשב לו לעוון ולהפרת נדר! ואיֵּה ההיגיון והשכל הישר?


ואם תתמהו: מהו אפוא המקור לשגיאתו של ערוסי? על מה הוא נסמך?


ובכן, נראה שמי שהִתעה את ערוסי הוא קאפח, והנה דבריו של קאפח בפירושו להלכות חמץ ומצה (ה, א) ובתוכם מובאים דברי רבנו בתשובה (הדגשתי לקמן את דברי רבנו):


"אמרינן בירושלמי פרק מקום שנהגו (הל' א): 'כל דבר שאינו יודע שמותר וטועה בו באיסור – נשאל ומתירין לו', נראה דרבנו מפרש נשאל [=שואל] לחכם, והחכם מודיעו ואומר לו שהוא טועה ושהדבר מותר, ולא שמתירין לו כהתרת נדר, וזה לשון [הרמב"ם] בתשובה (סי' שי): 'ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו [=שהזכרנו] אמרו [חז"ל], שאין ראוי להניח בני אדם על איסור מה שחשבו [שהוא] אסור, לפי שמה שזכר [=שהזכיר] הירושלמי הוא התרת מה שחשבו בו אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות, לפי שאין הפרש בין התרת האסור ובין איסור המותר'. עיין שם דלדבריו אין צריך היתר אלא להודיע שזה טעות".


מפרשנותו של קאפח עולה, כי מנהגי איסור (=שתכליתם לאסור דבר מסוים) שנהגו בהם כתוצאה מטעות בהבנת כללי ההלכה או מכל אי-הבנה אחרת, כדי להתיר אותם אין צורך בהתרת נדרים, אלא כל שנדרש הוא מתן הודעה שהמנהג הוא מנהג טעות ויחזרו לנהוג היתר כפי שנפסק בהלכה המקורית. משום מה, ערוסי למד מדברי קאפח, שמי שהחליט לנהוג במנהג שתכליתו לפעול פעולה – מחויב בהתרת נדרים. דומני שערוסי צירף את הדברים הללו לדברי קאפח במקום אחר בעניין תפילת ערבית, שם קאפח קובע, שכל מי שקיבל על עצמו להתפלל תפילת ערבית (שהיא רשות) – הרי הוא מחויב בה מכוח של נדר. ובמלים אחרות, כל מי שקיבל על עצמו לקיים מנהג שיש בו עשייה כלשהי – מחויב בהתרת נדרים.


ברם, ההזיה הזו שקאפח מנסה להשחיל אין לה ידיים ורגליים, דהיינו אין שחר לעיקרון ההלכתי המדומה לפיו מנהג חיובי שאין יסודו בטעות אי-אפשר לחדול ממנו ללא התרת נדרים.

וברשותכם אצרף לפניכם את מסקנות מאמרי: "תפילת ערבית – חובה או רשות?":


קצרו של דבר, לפחות תשע פעמים רבנו חוזר ומדגיש את היסוד שתפילת ערבית אינה חובה או שהינה רשות, ולא רק שהוא חוזר על העניין הזה הוא אומר זאת בכל מקום בלשון הווה, ולא בלשון עבר או שכך היה הדין מעיקרא או מיסוד ההלכה בלבד. לפיכך, נראה לי ברור, כי לדעת רבנו ההלכה התלמודית המקורית לא זזה ממקומה, ופסיקתו של רבא שתפילת ערבית רשות שרירה וקיימת הלכה למעשה גם בימינו, ואין כוח לשום מנהג לבטל פסק תלמודי.


העובדה שרבנו חוזר ומדגיש לפחות תשע פעמים שתפילת ערבית הינה רשות, גורמת לדברי יוסף קאפח להיראות תמוהים ומתומהים, וכך הוא כותב בפירושו להלכות תפילה (א, ח):


"ופירוש 'רשות', דמעיקרא הייתה רשות, וחזרה להיות חובה, לא מדין תקנת חז"ל אלא מדין נדר: 'כבר קיבלו אבותיכם עליהם' וכדלעיל, ואין לבטלה מחמת טורח או אונס קל".


ואם תפילת ערבית הינה חובה כמו שטוען קאפח, מדוע רבנו חוזר ומדגיש תשע פעמים בהלכותיו שהיא רשות? ואם רבנו היה אומר רק פעם או פעמיים שהיא רשות, ואף לא היו לנו כל הראיות שפרשׂנו לעיל, מילא, אולי היה ניתן לטעון כדברי קאפח, אך התעלמות כל-כך גסה מהדגשותיו החוזרות של רבנו הינה תמוהה מאד, ושמא זו התעלמות מכֻוונת?


זאת ועוד, דין נדר לא שייך בכלל לעניין תפילת ערבית, שהרי בתקופת חכמי התלמוד תפילת ערבית הייתה רשות, ואדם היה רשאי לבחור אם להתפלל או שלא להתפלל אותה, ואפילו אם הוא התפלל אותה שבוע שלם או שנה שלמה, עדיין היא הייתה בגדר רשות, כי כך היא הגדרתה מעיקרא. כמו לדוגמה גמילות חסדים, אם אדם ייתן צדקה כל יום שקל לבית-הכנסת האם נתינת הצדקה הזו תהפוך לחובה? ואם הוא יימנע יום אחד תהיה בידיו עבירה?


ויתרה מזאת, קאפח טוען שקבלת תפילת ערבית היא "מדין נדר", אך הוא אינו מביא שום ראיה לכך מדברי רבנו! ועברתי עתה שוב על כל הלכות נדרים ולא מצאתי בשום מקום שדבר הרשות שנהגו בו פעם-אחר-פעם הופך לנדר. אלא ההיפך, נדרים חלים אך ורק בעקבות אמירה מסוימת מפורשת, אשר מבטאת את קבלת הנדר, ולא באמצעות שקיעה במנהג.


ג. ניתוח תשובת רבנו


אמנם, כבר הזכרנו לעיל, ששום נדר לא חל על אדם אם הוא לא נדר בפיו וקיבל על עצמו לקיים את אותו הנדר, ולכאורה די בזה כדי לשלול את כל דבריהם של ערוסי וקאפח. ברם, כדי לנתץ לחלוטין את הזייתם שנדרשת התרת נדרים כדי לחדול מקיום מנהג כלשהו (חיובי או שלילי), ננתח גם את תשובת רבנו ודברי הירושלמי, והנה שוב לפניכם דברי קאפח שהובאו לעיל:


"אמרינן בירושלמי פרק מקום שנהגו (הל' א): 'כל דבר שאינו יודע שמותר וטועה בו באיסור – נשאל ומתירין לו', נראה דרבנו מפרש נשאל [=שואל] לחכם, והחכם מודיעו ואומר לו שהוא טועה ושהדבר מותר, ולא שמתירין לו כהתרת נדר, וזה לשון [הרמב"ם] בתשובה (סי' שי): 'ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו [=שהזכרנו] אמרו [חז"ל], שאין ראוי להניח בני אדם על איסור מה שחשבו [שהוא] אסור, לפי שמה שזכר [=שהזכיר] הירושלמי הוא התרת מה שחשבו בו אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות, לפי שאין הפרש בין התרת האסור ובין איסור המותר'. עיין שם דלדבריו אין צריך היתר אלא להודיע שזה טעות".


ויש ארבעה דברים חשובים מאד לענייננו אשר נלמדים מדברי הירושלמי ורבנו:


האחד, הירושלמי כלל לא התייחס לשאלה האם מנהג איסור הופך לנדר, ואין צורך לומר שהירושלמי אינו קובע שמנהג חיובי ונעלה ככל שיהיה הופך לנדר, כל מה שהירושלמי אומר הוא, שמי שטעה ואסר על עצמו דבר שהוא מותר, ילך לחכם והוא יורה לו שהדבר מותר ושהוא אינו צריך התרת נדרים. ובמלים אחרות, אין ראיה מהירושלמי שמנהג כלשהו הופך לנדר!