דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק א

עודכן: 28 בינו׳ 2021

הרמב"ם מקדיש את הפרק החמישי בהלכות דעות ללמד על דרכי ההתנהגות וההתנהלות הנכונים והראויים לתלמידי החכמים. בהלכה הראשונה רבנו מפרט את העניינים אשר נוגעים לתלמידי החכמים ואשר בהם יעסוק בהִלכות פרק זה, והם: אופני אכילתם, שתייתם, בעילתם, עשיית צרכיהם, דיבורם, הילוכם, מלבושם, כלכול דבריהם, ומשאם ומתנם. לדעת רבנו, כל אופני ההתנהגות הללו צריכים להיות אצל תלמיד החכמים "נאים ומתוקנים ביותר", ובמהלך הפרק רבנו מפרט ומבאר כל אחד מהם. בחלק זה נעסוק בחמש ההלכות הראשונות בפרק אשר בהן רבנו מבאר את אופני אכילתו ושתייתו של תלמיד החכמים.


וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ה, א):


"כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו: במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית-צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול-דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר".


נמצא, שהחוכמה והמידות המשובחות צריכות לבוא לידי ביטוי בשלל אופני התנהגות והתנהלות, ובמלים אחרות, תלמידי החכמים חייבים שחוכמתם ומידותיהם יבואו לידי ביטוי באורחות חייהם המעשיים. לא ייתכן לדוגמה, שאדם מתיימר להיות "תלמיד חכמים" וכל-שכן "גדול תורה" והתנהגותו תהיה כהתנהגות עמי-הארצות: לא ייתכן שאדם אשר נחשב "לגדול תורה" יהיה בעל פנים זועפות ומחרידות כל העת (כמו אלישיב), או גרגרן (כמו שר התורא ורובם המכריע של האדמו"רים האליליים), או סגפן כלפי חוץ ומאכער של כספים בחדרי חדרים (כמו שטיינמן), או מנקר עיניים כמו יוּסף עבדאללה אשר נסע ברכב יוקרתי מאד שעלה בזמנו כמיליון וחצי ש"ח (il745 BMW), וכל-שכן כאשר חסידיו אברכים בטלנים פושטים ידיהם לצדקה, וסוחטים ומענים את הוריהם בתלות בהם.


ולאחרונה ראיתי סרטון באחד מאתרי החדשות, אשר בו נראה האפיפיור פרנציסקוס עובר לצד שורת מאמינים נוצרים אדוקים ולוחץ את ידם. במהלך הטקס הזה אשה אחת אחזה בידו בחוזקה וכנראה שהכאיבה לו, לפתע האפיפיור "החביב" אוהב הילדים שינה את פניו מן הקצה אל הקצה, והפנים החביבות של סנטה קלאוס נהפכו בן-רגע לפנים זועמות של רשע מרושע. האפיפיור לא הסתפק בגערה או בשפיכת זעם על האשה הזו, הוא אף היכה על ידה כמה פעמים מרוב זעמו כדי שתשחרר את ידו. וברגע אחד, נתגלה פרצופו האמתי.


הוספתי גם את האפיפיור כדוגמה, כי הרבנים השכירים שבימינו ורובם המכריע של גדולי ושרי התורא ואולי אף כולם, אשר הפכו תורת-חיים לקרדום-חוצבים ואף מנחילים לנו דת חדשה פרו-נוצרית ופרו-אלילית, אינם שונים בהרבה מאותו אפיפיור! שהרי הם מתייעצים עם יועצי תקשורת ותדמית בדיוק כמו האפיפיור, ומתנהגים בחניפות ובצביעות כאשר הם באים במגע עם המוני המאמינים בהם, ואיכות המשחק שלהם אינה מביישת את טובי השחקנים שבתעשיית התיאטראות. ברם, בחדרי-חדרים מידותיהם רעות וקלוקלות, והם תועים אחר תאוות יצרם הרע, כל אחד בתאווה אחרת שיצרו שיקע אותו בה. כי לא ייתכן שתהא יראת שמים אמיתית בקרב אדם המרוקן מידיעת ה', כל-שכן וקל-וחומר אדם אשר הולך בדרכי המינים הקדמונים ואוחז בדבקות איומה בהשקפותיהם.


ודי לראות את משמניהם הנשפכים של רבים משכירי הדת כדי לזהות את גרגרנותם, או את התפרצויות הזעם שלהם ("תצא בחוץ"), או את פליטות הפה המהובלות שלהם, או את ההשקפות המאגיות שהם אוחזים בהן ומתעים את עם-ישראל אחריהן, או את הוראותיהם ופסיקותיהם הלולייניות הרחוקות מדרכי מישרים והסוטות סטייה חמורה מדרך האמת. ובשנים האחרונות למדנו גם על קשריהם האפלים עם בעלי ההון, על תאוותם הבלתי נגמרת לתקציבים ולכוח פוליטי, על לקיחתם שוחד של מיליונים רבים, וכן על ניצול קטינים ונערות או נשים נשואות ששרויות במצוקה, ועוד ועוד. וכידוע, מי שמתבונן על קרחון יראה רק את קצהו שמעל פני המים, בעוד שרובו העצום נמצא שקוע מתחת לפני המים...


א. אכילתו של תלמיד החכמים


הכלל הראשון באכילתו של תלמיד החכמים, וכל שכן החכם, הוא שלא יהיה גרגרן, ואפילו כאשר הוא אוכל מאכל אשר "ראוי להברות את גופו", אסור לו להרבות מאותו מאכל, אלא יאכל אך ורק לקיום גופו ולהחיות את נפשו, וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ה, ב):


"כיצד? תלמיד חכמים לא יהיה גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה. ולא יהא רודף למלא בטנו כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתפוּח כרסן, ועליהם מפורש בקבלה: 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם' [מלאכי ב, ג], אמרו חכמים: אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים".


רבנו מוסיף דברי ביקורת חריפים על אלה אשר ממלאים את בטנם עד שהיא מתנפחת כבלון הליום ענק, ואף קושר אותם לתוכחת הנביא מלאכי, אשר מדמה את האוכל שהם אוכלים לצואה אשר נזרקת עליהם וטופחת על פניהם. ומי הם אלה אשר "אוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים"? מי הם אלה אשר הפכו את "הטישים" וחגיגות האכילה ו"הסיומים" למצוות עשה מן התורה? מי הם אלה אשר אינם עובדים ומתענגים בישיבה באולם ממוזג ובנענוע סטנדרים? מי הם אלה אשר פוטרים את עצמם מלפרנס את ביתם, בעוד הם מתבטלים והוגים בהזיות ודמיונות? מי הם אלה אשר כרסם נפוחה מרוב ישיבה וזלילה? מי הם אלה אשר בזים לארץ-ישראל ומונעים את עצמם מלהגן עליה ולשרת בצבא?


רבנו מסביר מי הם אלה אותם האנשים בהלכה הבאה, והם האומרים: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (יש' כב, יג), כלומר לא מעניין אותם מיום המחר או מדרכי המוסר, אלא מילוי תאוותם ברגע זה הוא הדבר היחיד שמעניין אותם, וכֹה דברי רבנו (ה, ג):


"והן האומרים: 'אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת' [יש' כב, יג], וזה הוא מאכל הרשעים. ושולחנות אלו הם שגינה הכתוב ואמר: 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם' [יש' כח, ט]. אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שניים, ואוכל ממנו כדי חייו ודיו, הוא שאמר שלמה: 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ' [מש' יג, כה]".


וזכורני ששוחחתי פעם עם חסיד גור, והוא סיפר לי ואף התגאה בכך, שלחסידים יש "כושר אכילה" מפותח ביותר, ו"הם יודעים לאכול", כאילו הגרגרנות היא אחת המצוות היסודיות שניתנו לנו בהר סיני! וכבר הסברתי במאמר אחר כי עידוד מידת הגרגרנות נועד למשוך חסידים לדרכי ההבל שלהם, כי איזה נער נבער לא ירצה להידבק בכת אשר מקדשת את תאוות האכילה? וכל-שכן כאשר מעודדים אותו שהוא אף עושה מצוה רבה בכך.


והנה פסקה אחת ממה שכתבתי במאמר: "שמירת הבריאות – שער לידיעת השם (חלק ד)":


"ובמלים אחרות, הדת האורתודוקסית החדשה נוהגת בדיוק כפי שנוהג העולם החילוני אשר מרכז את ההמונים סביב תאוות שונות: בעולם החילוני התאוות מתמקדות בתאוות הנשים, ובעולם הדתי-האורתודוקסי התאוות מתמקדות בתאוות הלוע והאכילה הגסה, שהרי הם מעודדים את חסידיהם לאכול בכמויות עצומות, ובמיוחד בשבת: "אכול וקבל שכר" (ובקרב חסידויות אליליות מסוימות אף מעודדים שתיית אלכוהול ולא רק בפורים), ואיזה נער לא ירצה להצטרף לדת אשר מעודדת התבהמות רבתי, ועוד קוראת לזה מצוה?".


ברם, לדעת רבנו דרכו של החכם שהוא "אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שניים, ואוכל ממנו כדי חייו ודיו, הוא שאמר שלמה: 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ' [מש' יג, כה]". וגם פסוק זה (כמו פסוק אחר שם (כא, כג): "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" שנתבאר במאמר הנ"ל) שובש לחלוטין על-ידי שכירי הדת החדשה. שהרי הם טוענים שלאכול לשובע פירושו אכילה גסה עד קהות חושים מוחלטת! ועד שהאדם לא נזרק למיטתו סרוח מרוב אכילתו לא מדובר באכילה "לשובע", וזוהי לשיטתם "דרך הצדיקים" שהרי כתוב במפורש: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ", והפירוש הנכון של "לשובע נפשו" הוא פירושו של רבנו: "כדי חייו ודיו".


והראיה שפירושו של רבנו הוא הנכון טמונה בפסוק עצמו, שהרי לא נאמר בפסוק: "צדיק אוכל לשובע בטנו" אלא "לשובע נפשו", דהיינו להחיות את הנפש כדי שתוכל לעבוד ולידע את בוראהּ. כמו כן, המשך הפסוק הוא: "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר", וכאן נזכרה המלה "בטן" ולא לחינם, ללמדנו, שככל שהרשע ימלא את בטנו לעולם הוא ירגיש חסר, כי ככל שילהט בקרבו את תאוות האכילה, אש תאוותה תגבר ולא תיתן לו מנוח מהלוך בתאוותה.


וראוי לחתום פרק זה בדברי רבנו במורה (ג, ח), וכֹה דבריו:


"אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה' [=בשל ריבוי עוונותיהם], והם עדת הסכלים, הרי בהיפך זה, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש ולא יותר, כמו שנתבאר בחטָּאים השטופים במאכל ובמשתה ובתשמיש, אמר: 'וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ' וגו' [יש' כח, ז], ואמר: 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם' [יש' כח, כח], ואמר: 'וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ' [יש' ג, יב], היפך מה שנדרש מהם בתחילת היצירה: 'וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ' [בר' ג, טז]".


עוד אומר רבנו שם (ג, ח):