הרמב"ם מקדיש את הפרק החמישי בהלכות דעות ללמד על דרכי ההתנהגות וההתנהלות הנכונים והראויים לתלמידי החכמים. בהלכה הראשונה רבנו מפרט את העניינים אשר נוגעים לתלמידי החכמים ואשר בהם יעסוק בהִלכות פרק זה, והם: אופני אכילתם, שתייתם, בעילתם, עשיית צרכיהם, דיבורם, הילוכם, מלבושם, כלכול דבריהם, ומשאם ומתנם. לדעת רבנו, כל אופני ההתנהגות הללו צריכים להיות אצל תלמיד החכמים "נאים ומתוקנים ביותר", ובמהלך הפרק רבנו מפרט ומבאר כל אחד מהם. בחלק זה נעסוק בחמש ההלכות הראשונות בפרק אשר בהן רבנו מבאר את אופני אכילתו ושתייתו של תלמיד החכמים.
וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ה, א):
"כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו: במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית-צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול-דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר".
נמצא, שהחוכמה והמידות המשובחות צריכות לבוא לידי ביטוי בשלל אופני התנהגות והתנהלות, ובמלים אחרות, תלמידי החכמים חייבים שחוכמתם ומידותיהם יבואו לידי ביטוי באורחות חייהם המעשיים. לא ייתכן לדוגמה, שאדם מתיימר להיות "תלמיד חכמים" וכל-שכן "גדול תורה" והתנהגותו תהיה כהתנהגות עמי-הארצות: לא ייתכן שאדם אשר נחשב "לגדול תורה" יהיה בעל פנים זועפות ומחרידות כל העת (כמו אלישיב), או גרגרן (כמו שר התורא ורובם המכריע של האדמו"רים האליליים), או סגפן כלפי חוץ ומאכער של כספים בחדרי חדרים (כמו שטיינמן), או מנקר עיניים כמו יוּסף עבדאללה אשר נסע ברכב יוקרתי מאד שעלה בזמנו כמיליון וחצי ש"ח (il745 BMW), וכל-שכן כאשר חסידיו אברכים בטלנים פושטים ידיהם לצדקה, וסוחטים ומענים את הוריהם בתלות בהם.
ולאחרונה ראיתי סרטון באחד מאתרי החדשות, אשר בו נראה האפיפיור פרנציסקוס עובר לצד שורת מאמינים נוצרים אדוקים ולוחץ את ידם. במהלך הטקס הזה אשה אחת אחזה בידו בחוזקה וכנראה שהכאיבה לו, לפתע האפיפיור "החביב" אוהב הילדים שינה את פניו מן הקצה אל הקצה, והפנים החביבות של סנטה קלאוס נהפכו בן-רגע לפנים זועמות של רשע מרושע. האפיפיור לא הסתפק בגערה או בשפיכת זעם על האשה הזו, הוא אף היכה על ידה כמה פעמים מרוב זעמו כדי שתשחרר את ידו. וברגע אחד, נתגלה פרצופו האמתי.
הוספתי גם את האפיפיור כדוגמה, כי הרבנים השכירים שבימינו ורובם המכריע של גדולי ושרי התורא ואולי אף כולם, אשר הפכו תורת-חיים לקרדום-חוצבים ואף מנחילים לנו דת חדשה פרו-נוצרית ופרו-אלילית, אינם שונים בהרבה מאותו אפיפיור! שהרי הם מתייעצים עם יועצי תקשורת ותדמית בדיוק כמו האפיפיור, ומתנהגים בחניפות ובצביעות כאשר הם באים במגע עם המוני המאמינים בהם, ואיכות המשחק שלהם אינה מביישת את טובי השחקנים שבתעשיית התיאטראות. ברם, בחדרי-חדרים מידותיהם רעות וקלוקלות, והם תועים אחר תאוות יצרם הרע, כל אחד בתאווה אחרת שיצרו שיקע אותו בה. כי לא ייתכן שתהא יראת שמים אמיתית בקרב אדם המרוקן מידיעת ה', כל-שכן וקל-וחומר אדם אשר הולך בדרכי המינים הקדמונים ואוחז בדבקות איומה בהשקפותיהם.
ודי לראות את משמניהם הנשפכים של רבים משכירי הדת כדי לזהות את גרגרנותם, או את התפרצויות הזעם שלהם ("תצא בחוץ"), או את פליטות הפה המהובלות שלהם, או את ההשקפות המאגיות שהם אוחזים בהן ומתעים את עם-ישראל אחריהן, או את הוראותיהם ופסיקותיהם הלולייניות הרחוקות מדרכי מישרים והסוטות סטייה חמורה מדרך האמת. ובשנים האחרונות למדנו גם על קשריהם האפלים עם בעלי ההון, על תאוותם הבלתי נגמרת לתקציבים ולכוח פוליטי, על לקיחתם שוחד של מיליונים רבים, וכן על ניצול קטינים ונערות או נשים נשואות ששרויות במצוקה, ועוד ועוד. וכידוע, מי שמתבונן על קרחון יראה רק את קצהו שמעל פני המים, בעוד שרובו העצום נמצא שקוע מתחת לפני המים...
א. אכילתו של תלמיד החכמים
הכלל הראשון באכילתו של תלמיד החכמים, וכל שכן החכם, הוא שלא יהיה גרגרן, ואפילו כאשר הוא אוכל מאכל אשר "ראוי להברות את גופו", אסור לו להרבות מאותו מאכל, אלא יאכל אך ורק לקיום גופו ולהחיות את נפשו, וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ה, ב):
"כיצד? תלמיד חכמים לא יהיה גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה. ולא יהא רודף למלא בטנו כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתפוּח כרסן, ועליהם מפורש בקבלה: 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם' [מלאכי ב, ג], אמרו חכמים: אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים".
רבנו מוסיף דברי ביקורת חריפים על אלה אשר ממלאים את בטנם עד שהיא מתנפחת כבלון הליום ענק, ואף קושר אותם לתוכחת הנביא מלאכי, אשר מדמה את האוכל שהם אוכלים לצואה אשר נזרקת עליהם וטופחת על פניהם. ומי הם אלה אשר "אוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים"? מי הם אלה אשר הפכו את "הטישים" וחגיגות האכילה ו"הסיומים" למצוות עשה מן התורה? מי הם אלה אשר אינם עובדים ומתענגים בישיבה באולם ממוזג ובנענוע סטנדרים? מי הם אלה אשר פוטרים את עצמם מלפרנס את ביתם, בעוד הם מתבטלים והוגים בהזיות ודמיונות? מי הם אלה אשר כרסם נפוחה מרוב ישיבה וזלילה? מי הם אלה אשר בזים לארץ-ישראל ומונעים את עצמם מלהגן עליה ולשרת בצבא?
רבנו מסביר מי הם אלה אותם האנשים בהלכה הבאה, והם האומרים: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (יש' כב, יג), כלומר לא מעניין אותם מיום המחר או מדרכי המוסר, אלא מילוי תאוותם ברגע זה הוא הדבר היחיד שמעניין אותם, וכֹה דברי רבנו (ה, ג):
"והן האומרים: 'אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת' [יש' כב, יג], וזה הוא מאכל הרשעים. ושולחנות אלו הם שגינה הכתוב ואמר: 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם' [יש' כח, ט]. אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שניים, ואוכל ממנו כדי חייו ודיו, הוא שאמר שלמה: 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ' [מש' יג, כה]".
וזכורני ששוחחתי פעם עם חסיד גור, והוא סיפר לי ואף התגאה בכך, שלחסידים יש "כושר אכילה" מפותח ביותר, ו"הם יודעים לאכול", כאילו הגרגרנות היא אחת המצוות היסודיות שניתנו לנו בהר סיני! וכבר הסברתי במאמר אחר כי עידוד מידת הגרגרנות נועד למשוך חסידים לדרכי ההבל שלהם, כי איזה נער נבער לא ירצה להידבק בכת אשר מקדשת את תאוות האכילה? וכל-שכן כאשר מעודדים אותו שהוא אף עושה מצוה רבה בכך.
והנה פסקה אחת ממה שכתבתי במאמר: "שמירת הבריאות – שער לידיעת השם (חלק ד)":
"ובמלים אחרות, הדת האורתודוקסית החדשה נוהגת בדיוק כפי שנוהג העולם החילוני אשר מרכז את ההמונים סביב תאוות שונות: בעולם החילוני התאוות מתמקדות בתאוות הנשים, ובעולם הדתי-האורתודוקסי התאוות מתמקדות בתאוות הלוע והאכילה הגסה, שהרי הם מעודדים את חסידיהם לאכול בכמויות עצומות, ובמיוחד בשבת: "אכול וקבל שכר" (ובקרב חסידויות אליליות מסוימות אף מעודדים שתיית אלכוהול ולא רק בפורים), ואיזה נער לא ירצה להצטרף לדת אשר מעודדת התבהמות רבתי, ועוד קוראת לזה מצוה?".
ברם, לדעת רבנו דרכו של החכם שהוא "אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שניים, ואוכל ממנו כדי חייו ודיו, הוא שאמר שלמה: 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ' [מש' יג, כה]". וגם פסוק זה (כמו פסוק אחר שם (כא, כג): "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" שנתבאר במאמר הנ"ל) שובש לחלוטין על-ידי שכירי הדת החדשה. שהרי הם טוענים שלאכול לשובע פירושו אכילה גסה עד קהות חושים מוחלטת! ועד שהאדם לא נזרק למיטתו סרוח מרוב אכילתו לא מדובר באכילה "לשובע", וזוהי לשיטתם "דרך הצדיקים" שהרי כתוב במפורש: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ", והפירוש הנכון של "לשובע נפשו" הוא פירושו של רבנו: "כדי חייו ודיו".
והראיה שפירושו של רבנו הוא הנכון טמונה בפסוק עצמו, שהרי לא נאמר בפסוק: "צדיק אוכל לשובע בטנו" אלא "לשובע נפשו", דהיינו להחיות את הנפש כדי שתוכל לעבוד ולידע את בוראהּ. כמו כן, המשך הפסוק הוא: "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר", וכאן נזכרה המלה "בטן" ולא לחינם, ללמדנו, שככל שהרשע ימלא את בטנו לעולם הוא ירגיש חסר, כי ככל שילהט בקרבו את תאוות האכילה, אש תאוותה תגבר ולא תיתן לו מנוח מהלוך בתאוותה.
וראוי לחתום פרק זה בדברי רבנו במורה (ג, ח), וכֹה דבריו:
"אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה' [=בשל ריבוי עוונותיהם], והם עדת הסכלים, הרי בהיפך זה, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש ולא יותר, כמו שנתבאר בחטָּאים השטופים במאכל ובמשתה ובתשמיש, אמר: 'וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ' וגו' [יש' כח, ז], ואמר: 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם' [יש' כח, כח], ואמר: 'וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ' [יש' ג, יב], היפך מה שנדרש מהם בתחילת היצירה: 'וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ' [בר' ג, טז]".
עוד אומר רבנו שם (ג, ח):
"וציוויי התורה ואזהרותיה אינם אלא להכנעת כל דרישות החומר. ולכן ראוי למי שהעדיף להיות אדם באמת לא בהמה בתבנית אדם ותארו, לשום כל מאודו בהשפלת כל דרישות החומר, מאכילה ושתיה וכעס ויתר המידות הנספחות לתאווה ולכעס, וייבוש בהם, ויעשה להם מגבלות בנפשו, מה שאי-אפשר בלעדיו כגון האכילה והשתיה יצטמצם בהם על היותר מועיל וכפי צורך התזונה לא כפי ההנאה, וגם ימעט מלדבר בהם ומלהימצא במסיבות העשויים לכך, כבר ידעת תיעובם סעודה שאינה של מצוה [פסחים מט ע"א], ושהחסידים פנחס בן יאיר לא אכל כלל אצל שום אדם, וחשב רבנו הקדוש שיאכל אצלו ולא עשה כן".
ב. מקומות אכילתו של תלמיד החכמים
בהמשך הלכות דעות שם (ה, ד), רבנו מבאר כי לא רק שראוי לחכם "לאכול מעט", אלא שיש חשיבות גדולה גם למקום שבו הוא אוכל: "ולא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו". כמו כן, אסור לחכם לאכול בשוק אלא "לפי צורך גדול", ואסור לחלוטין לחכם לאכול "אצל עמי הארץ" ולא על אותם שולחנות הטישים "המלאים קיא צואה", וכך פוסק רבנו שם (ה, ד):
"כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו, ולא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו. ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא לפי צורך גדול כדי שלא יתגנה בפני הבריות. ולא יאכל אצל עמי הארץ ולא על אותן השולחנות המלאים קיא צואה".
ויתרה מזאת רבנו פוסק בהמשך ההלכה: "ולא ירבה סעודותיו בכל מקום ואפילו עם החכמים". והוראתו מזכירה לי את הוראתו של שמעון בנו של רבן גמליאל במסכת אבות (א, טז): "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי גוף טוב אלא שתיקה". עוד רבנו פוסק בהלכה שם: "ולא יאכל בסעודות שיש בהן קיבוץ הרבה", כלומר אם לעיל רבנו פוסק שאסור לחכם לאכול בשוק אלא בשעת הדוחק, בסעודות "שיש בהן קיבוץ הרבה" של בני אדם שאוכלים יחדיו, ואינן סעודות מצוה – אסור לחלוטין להשתתף בהן.
ואפילו ביחס לסעודות מצוה, שרבנו פוסק שם: ש"אין ראוי לו [לחכם] לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד כגון סעודת אירוסין ונישואין", רבנו מגביל את ההיתר הזה: "והוא שיהיה [החתן] תלמיד-חכמים שנשא בת תלמיד-חכמים". וכאשר הכלה היא בת לעם-הארץ וכל-שכן כאשר החתן עצמו עם-הארץ, על החכם להימנע מלהשתתף בסעודת המצוה! שהרי רבי מאיר קובע בפסחים (מט ע"ב): "תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם-הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם-הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים". וכן פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה סוף פרק כא:
"לא יישא אדם בת עם-הארץ, שאם מת או גלה בניו עמי-הארץ יהיו, שאין אימן יודעת כתר התורה. ולא ישיא בתו לעם-הארץ, שכל הנותן בתו לעם-הארץ כמי שכפתהּ ונתנהּ לפני הארי, מה ארי דורס ואוכל אף עם-הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים. ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא בת תלמיד-חכמים שאם מת או גולה בניו תלמידי חכמים. וכן ישיא בתו לתלמיד-חכמים, שאין דבר מגונה ולא מריבה בביתו של תלמיד-חכמים".
נחזור לענייננו, רבנו חותם את ההלכה האמורה בהלכות דעות (ה, ד), במשפט הבא: "והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מעולם מסעודה שאינה שלהם". כלומר, לעולם ישתדל אדם שלא לאכול על חשבון זולתו, אלא משלו ועל שולחנו. ואף אם נזדמן והתארח בבית חברו, יביא עמו מתנה לחברו כדי שלא יהיה בגדר "אוכל חינם".
לסיכום:
1) אין לחכם לאכול אלא מעט ועל שולחנו בביתו.
2) אין לחכם לאכול בחנות או בשוק אלא בשעת צורך גדול.
3) אין לחכם לאכול בביתו של עם-הארץ.
4) אין לחכם לאכול מסעודות הזלילה למיניהן: "ולא על אותן השולחנות המלאים קיא צואה".
5) אין לחכם להרבות סעודותיו אפילו עם החכמים.
6) אין לחכם לאכול בסעודות שמתקבצים בהם אנשים רבים (מסעדות המוניות, חדרי אוכל וכיו"ב), למעט סעודות מצוה.
7) אין לחכם לאכול אפילו בסעודות מצוה אם החתן אינו תלמיד-חכמים או שהכלה אינה בת תלמיד-חכמים.
8) על החכם להשתדל תמיד לאכול משלו, כי זו היא דרך הצדיקים והחסידים הראשונים.
ג. ריבוי באכילה ושתיה אצל עמי-הארץ – חילול ה'
כאמור, נאסר על החכם לאכול בביתו של עם-הארץ, וחכם שאוכל בביתו של עם-הארץ עבירה היא בידו, וחכם אשר מרבה את סעודותיו בבתי עמי-הארצות, לא רק עבירות רבות בידו אלא אף חילול השם! וכמו שרבנו פוסק בהלכות יסודי-התורה (ה, יג):
"ויש דברים אחרים בכלל חילול השם, והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננין אחריו בשבילן, ואף-על-פי שאינן עבירות – הרי זה מחלל את השם. כגון [...] שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי-הארץ וביניהן".
ומוסיף מָרי שם (עמ' קמב):
"לדעת רבנו רצוי וחשוב להתרחק מכל מגע עם עם-הארץ, וכמו שכתב בסוף הלכות טומאת אוכלין, בטעם שהיו אוכלין חוליהן בטהרה אף שאין שום איסור בדבר, כתב: 'ודבר זה קדושה יתרה היא ודרך חסידות שיהיה נבדל אדם ופורש משאר העם, ולא יגע בהם ולא יאכל וישתה עמהם, שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות' ע"ש. ולדברי הכס"מ [שכתב שם: "אבל אם הם אוכלים עמו בביתו או הוא אוכל בביתם ולא עמהם כדרך האכסנאים שרי"], כשיאכלו בביתו הרי יטמאו חוליו ויקלוט מדעותיהם הרעות, וכך גם כשאכל בביתם [ואפילו לא עמהם]".
וכנראה שוחר הכסף והמצלצלים לא חש לקלוט מדעותיהם הרעות של עמי-הארצות, ואף לא הרגיש כלל את הזרות שבדבר, כי הוא היה רחוק מאד מידיעת השם, ודמיונות מאגיים אפפוהו והטביעוהו בים הסכלות, ואף גרמו לו להפוך תורת-חיים לקרדום-חוצבים.
אגב, רבנו פוסק בהמשך ההלכה מהלכות יסודי-התורה שהובאה לעיל (ה, יג), וכֹה דבריו: "ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם [וכו' כדלעיל] [...] או שאין דיבורו בנחת עם הבריות ואינו מקבילן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו. הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים-משורת-הדין". ואיני מצליח לשכוח את מבע פניו המחריד והזועם של שר התורא אלישיב, ותפלצתו ביעתתני פלצות.
ד. האוכלין בשוק – פסולין לעדות מדבריהם
בהלכות עדות (יא, ד–ו) רבנו פוסק כך:
"וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם, והם האנשים ההולכין ואוכלין בשוק לפני כל העם, [...] שכל אלו חשובין ככלב ואינן מקפידין על עדות שקר. [...] מה בין פסול לעדות מן התורה לפסול לעדות מדבריהם? שפסול מן התורה שהעיד – עדותו בטלה אף-על-פי שלא הכריזו עליו בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות; והפסול מדבריהם – צריך הכרזה".
והיו שהקשו, אם האוכלים בשוק פסולים לעדות מדבריהם, כיצד רבנו פוסק שהחכם "לא יאכל בחנות ולא בשוק אלא לפי צורך גדול"? והלא אם לכל אדם אסור לאכול בשוק לחלוטין, כיצד יהיה מותר לחכם לאכול בשוק ואפילו בשעת צורך גדול?
והתשובה ברורה ואין כאן מקום קושיה, שהרי בהלכות עדות רבנו עוסק בעמי הארצות אשר רגילים כל ימיהם לאכול בשוק (כלומר במקומות הציבוריים), ובהם הוא מדבר, ורק אלה הם אשר פסולים לעדות מדבריהם. והם האנשים אשר תראה אותם אוכלים בשוק כמו חיות ובהמות, והנך מתפלא על עוצם ריחוקם מצלם אלוהים חיים. ברם, אין כל איסור לאדם ממוצע לאכול בשוק מדי פעם בפעם, ובלבד שלא יהיה רגיל בכך. ואילו החכם אינו רשאי לאכול בשוק אפילו מדי פעם בפעם, אלא אך ורק לעתים נדירות ובשעת צורך גדול.
ה. שתייתו של תלמיד החכמים
רבנו חותם את העיסוק בענייני האכילה של תלמיד החכמים, בהלכה שעוסקת בשתיית יין, וכֹה דבריו שם (ה, ה):
"כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו. וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חוכמתו. ואם השתכר בפני עמי-הארץ הרי זה חילל את השם. ואסור לשתות בצהריים ואפילו מעט אלא-אם-היה בכלל האכילה, שהשתיה שבכלל האכילה אינה משכרת, ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון".
כבר הרחבתי על חומרת השכרות במאמרי: "הרמב"ם נגד הטיפה המרה", ואחזור רק על קטע קצר מדברי רבנו במורה (ג, ח), וכֹה דבריו:
"אבל היין דינו כדין האוכל במטרה [כלומר לשרות אכילה שבמעיו], אבל המסיבות לשתיית המשכרים תהיה חרפתם בעיניך יותר גדולה מהתקבצות בני אדם עירומים חשופי שת הנפנים ביום במקום אחד. באור הדבר, שהיציאה דבר הכרחי אין לאדם שום עצה לסילוקו, והשכרות פעולת האדם הרע בבחירתו, וגנות גילוי הערווה מפורסם לא מושכל, והפסד הדעת והגוף מרוחקים בשכל [ובמאמרי על האלכוהול שנזכר לעיל ביארתי עניין זה], ולפיכך ראוי למי שהעדיף להיות אדם שיתרחק מזה ואל ידבר בו כלל".
כמו כן, מָרי מעיר בהלכות דעות שם (ה, ה), כי אף שהיין שבכלל האכילה אינו משכר, אין להרבות בו, שהרי רבנו כותב "ואסור לשתות בצהריים ואפילו מעט אלא-אם-היה בכלל האכילה" – משמע שמותר לשתות רק מעט יין בכלל האכילה, וזה לשונו של מָרי שם: "ולכן כת"ר מעט, כי בכל אופן הוא משכר".
ונחתום בדברי ר' דוסא בן הרכינס במסכת אבות (ג, יג):
"שינה של שחרית, ויין של צהריים, ושיחת הילדים, וישיבת כנסיות של עמי-הארץ [וכך הם לצערנו רוב בתי-הכנסת בימינו] – מוציאין את האדם מן העולם". ופירש שם רבנו: "אמר, שהדברים הללו מבטלים את המעלות שבאדם עד שייצא מן העולם והוא מפסיד", ומָרי שם ביאר והשלים את פירושו: "אם היו בו כבר איזה מעלות מידותיות או אף הגיוניות כל-שהן, הרי ההימשכות וההיגררות אחרי גורמי ריקנות אלה מְשַׁכְּחִים את הכל".
"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ. יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם. צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" (דב' לב, טו–יח).
Comments