בחלקים הקודמים של המאמר למדנו על חשיבותה העצומה של שמירת הבריאות, רבנו הרמב"ם הקדיש פרק שלם בהלכות דעות לכללי בריאות שלפיהם יש לכוון את אורחות חיינו, תוך שהוא מדגיש בהלכה הראשונה בפרק, שמטרת שמירת הבריאות היא לידע את בורא-עולם, וכֹה דברי רבנו בהלכה הראשונה בפרק הרביעי שם: "הואיל והוויית הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יֵדַע והוא חולה, צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המחלימין [=המבריאים והמחזקים]".
א. פירות האילנות
רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, טו), וכֹה דבריו:
"לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות ולא ירבה מהן אפילו יבשין, ואין צורך לומר רטובים. אבל קודם שיתבשלו כל צרכן הרי הן לגוף כחרבות. וכן החרובים רעים לעולם. וכל הפירות החמוצין רעים ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמין. והתאנים והענבים והשקדים טובים לעולם בין רטובים בין יבשין, ואוכל אדם מהן כל צרכו. אבל לא יתמיד אכילתן אף-על-פי שהן טובים מכל פרי האילנות".
מהלכה זו עולות כמה מסקנות: 1) על האדם למעט ככל יכולתו באכילת פירות; 2) פירות שהן בוסר מזיקים לגוף; 3) החרובים רעים לגוף; 4) פירות חמוצים רעים לגוף; 5) לא ירבה אפילו באכילת פירות טובים כגון תאנים וענבים ושקדים.
פרופ' גמליאל בספרו: "רפואת הרמב"ם במבחן המדע בן זמננו" שולל את רוב מסקנות ההלכה הזו, ומשער שהן נלמדו במסגרת של מסורות עתיקות לא מדויקות וכן תפישות רפואיות שגויות ביחס למבנה גוף האדם. הוא מוסיף ומשער, כי ייתכן והסיבה שרבנו העתיק את מסקנותיו של גלינוס בעניין זה היא, שבימי קדם לא נהגו לשטוף את הפירות מפני שלא היו מודעים כנראה לשלל הזיהומים שעלולים להיות על הפירות ולגרום לדלקות. כמו כן, בימי קדם הזיהומים היו רבים בהרבה מאשר בימינו שמרססים את העצים בחומרי הדברה שונים. אך הוא בעצמו תמה על נכונות השערתו, שהרי עצי גפן ותאנה הם מן העצים אשר קולטים הרבה מאד זיהומים, ועדיין רבנו אומר עליהם שהם לעולם טובים.
ברם, לעניות דעתי פרופ' גמליאל לא דייק, אמנם, אין ספק כי אין כל שחר למסקנה הראשונה והרביעית שסיכמנו לעיל. ברם, ביחס לפירות בוסר, אף שהנני רחוק מלהבין במלאכת הרפואה כמו פרופ' גמליאל, ההיגיון מורה שפירות שעדיין לא הבשילו אינן טובים לאכילה, וכן הניסיון מוכיח שהן קשים לעיכול וגורמים לתחושת אי נוחות בקיבה. ויש להוסיף לכך ראיה מעולם בעלי-החיים אשר אינם נוהגים לאכול פירות שהן בוסר ולא פירות שהרקיבו, מפני שהם יודעים בחושים שהקב"ה חנן אותם בהם את הזמן הראוי ביותר שבו הפרי בשיא ערכיו התזונתיים ורק אז הם אוכלים ממנו. ולעולם לא ראיתי עורבים לדוגמה אוכלים מעץ שסק שעדיין לא בשלו פירותיו, ובכלל לא ראיתי בעלי-חיים אוכלים מפירות שהן בוסר. וזכר לדבר בדברי הנביא ירמיה (לא, כח): "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה".
ביחס לאכילת חרובים, נראה שגם בזה שגה רבנו שהרי בימינו מוכח שיש להם ערך תזונתי גדול מאד (בעיקר מקור לסידן). ברם, זכורני לפני כמה שנים שניסיתי לאכול את החרובים, והדבר היה קשה מאד לשיניים גם לאחר שהשריתי אותם במים, ועוד יותר קשה הדבר היה לקיבה אשר הביעה את מחאתה בתחושת אי נוחות חריפה לאחר אכילתם, ומאז למדתי לקח וחדלתי לחלוטין לאוכלם.
ביחס למסקנה האחרונה של רבנו שאין להרבות אפילו באכילת פירות טובים, ובכן, ברור שמסקנה זו נכונה, כי כל דבר שאינו במידה ואפילו הוא בריא – מזיק לגוף. וכמו שאומר פרופ' גמליאל בספרו שם:
"חשובה מאד הסיפא של ההלכה הזו הקובעת חד-משמעית שגם צריכת המזונות הטובים הללו צריכה להיות במינון מבוקר ואין להפריז גם בהם. לשיטתו של הרמב"ם, אכילה גסה, אפילו ממאכלות טובים, הרי היא כסם המוות. חשוב לציין כאן את גישתו החינוכית של הרמב"ם המדגיש שוב ושוב את חשיבות השליטה בייצר הזלילה ואת הקדמת המחשבה לפני מילוי התאווה".
ואם היה אדם דוחק בי ללמד אותו את תמצית שמירת הבריאות לדעת רבנו על רגל אחת, הייתי אומר לו: מיעוט האכילה הוא סוד הבריאות, ולא משנה מה יאכל. ואף שבימינו אנחנו נוהגים אמנם לאכול מאכלות בריאים, לצערנו עדיין לא הצלחנו להימלט מתאוות הזלילה ומרדיפת המאכלות, וככל שהשנים עוברות והשפע שהקב"ה מעניק לנו הולך וגדֵל כך אחוז האוכלוסייה שסובל מעודף משקל הולך ועולה.
ב. דבש ויין
רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, טז), וכֹה דבריו:
"הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים, וכל-שכן בימות הגשמים [שהוא יפה לזקנים]. וצריך אדם לאכול בימות החמה שנֵי-שלישֵי מה שהוא אוכל בימות הגשמים".
ב.1) ביחס לדבש, פרופ' גמליאל מלמד כי המדע המודרני שולל לחלוטין את המיתוסים השונים שנקשרו לדבש בתקופות הקדומות, וזה לשונו:
"ברפואה העתיקה ואף ברפואות העממיות בזמננו רואים בדבש מרכיב תזונתי בעל פוטנציאל רפואי חשוב ביותר, אולם המדע בן זמננו מסווג את הדבש כסוג נוסף של סוכר ותו לא. על-פי נתוני משרד החקלאות האמריקאי, הדבש מכיל כ-90 אחוז סוכר ואין בו נוכחות משמעותית של ויטמינים, מינרלים, חלבונים או חומרי ריפוי מכל סוג שהוא. המיתוס שנקשר לדבש במשך אלפי שנים, מוכח כחסר בסיס לחלוטין! לא עוד אלא שבימינו, כאשר צריכת הפחמימות (סוכרים) הממוצעת לנפש הינה פי-ארבעה מהדרוש, הדבש בהיותו סוכר לכל דבר מהווה סכנה של ממש לשיבוש רמת הסוכר בדם, להעלאת רמות שומני הדם הרעים הטריגליצרידים (הנוצרים מעודפי סוכרים בתזונה), להתפתחות תנגודת לאינסולין, לסוכרת, לטרשת עורקים, ליתר לחץ דם ולמחלות לב".
פרופ' גמליאל אף מזהיר, כי הדבש מכיל רעלן מסוים אשר עלול לגרום לתסמונת של הרעלה מסוכנת ביותר, וזה לשונו:
"התסמונת מתחילה עם סימנים בלתי ספציפיים כמו עצירות, אי שקט, ריור, בכי חלש, הפרעה באכילה וחולשה כללית. היא עלולה להתקדם לשיתוק שרירים מהיר ביותר כולל שיתוק שרירי הנשימה ואף לכדי מוות. מאפייני התסמונת דומים למאפיינים הקיימים ב'מוות בעריסה'. הרעלה זו אמנם נדירה, אך קשה לאבחון והטיפול בה ממושך וקשה. בילדים מעל גיל 12–13 הדבש אינו מהווה סכנה, בעיקר משום שמערכת העיכול שלהם מכילה חומצה מַספקת וחומרים אחרים המונעים התרבות של חיידק הבוטולינום".
ב.2) ביחס ליין, פרופ' גמליאל מרחיב בספרו (עמ' 306 ואילך) על מעלות הגפן, ומתברר שכל רכיבי הגפן מכילים כמות גבוהה ביותר של חומרי רפואה פעילים לטיפול בטווח רחב של תסמינים ומחלות. בין המעלות של הגפן ומוצריה הם: הורדת הסיכון למחלות לב, הפחתת לחץ דם גבוה, מניעת עודף של שומני הדם, שיפור והגמשת כלי הדם, הקלה על כאבי שרירים, תשישות וכאבי ראש, מניעת אלצהיימר ומחלות ניווניות של המוח, מניעה ועיכוב גדילת תאים סרטניים אשר עשויה לגרום אף לתמותתם על-ידי מניעת התפתחותם. ועוד ועוד מעלות ותועלות רבות מאד לבריאות איתנה ולאריכות ימים.
ברם, יש להיזהר משתיית יין מופרזת ולא רק מפני שהאדם מאבד בו את שכלו, אלא גם כי היין מכיל ריכוז גבוה של חומרים שצריכה מוגברת מהם עלולה לפעול בכיוון הפוך, כולל הסתיידות עורקים, קרישיות יתר של הדם ועוד. קצרו של דבר, ראוי מאד לשלב בתפריט אכילת ענבים, אך להיזהר מאד משתיית יין מופרזת אשר מגרעותיה חמורות מאד.
לא מצאתי התייחסות בדבריו של גמליאל בעניין שתיית יין לקטנים, ואיני סבור ששתיית יין מועט כגון טעימת יין הקידוש או ההבדלה עלולה לגרום לנזק כלשהו לילדים, וברור שרבנו לא התכוון לכמויות קטנות כאלה. אך ביחס לשתיית ארבעה כוסות, רבנו בהלכות חמץ ומצה (ז, ט), נמנע מלחייב את האב לחנך את בניו הקטנים (מתחת לגיל 13 שנים) למצוה זו, וכנראה השמיט עניין זה כי היין לפי דעתו מזיק לקטנים, וכפי שכותב שם מָרי (עמ' שצה):
"ויש להוסיף, כיוון שברור שאין שום חיוב על התינוקות [=ילדים מתחת לגיל 13 שנים], וכל החיוב הוא על האב לחנכן במצוות, והואיל ולפי הכרתו הרפואית של רבנו היין מזיק לקטנים [=ילדים מתחת לגיל 13 שנים] כמו שכתב בהלכות דעות (ד, טז): 'הדבש והיין רע לקטנים', לפיכך ברור שאין האב חייב לחנך את בנו בדבר המזיקו, לכן השמיט חינוך הקטנים ביין".
ב.3) ביחס לסיפא של ההלכה: "וצריך אדם לאכול בימות החמה שנֵי-שלישֵי מה שהוא אוכל בימות הגשמים", אומר פרופ' גמליאל כך: "על-פי הבנתנו היום, [...] כוונתו הייתה גם לעובדה שבימים חמים חום הגוף הוא גבוה ממילא, דבר שמוביל להאטה בחילוף החומרים מאחר שאין הגוף צריך להפיק אנרגיה מהמזון לצורך חימום הגוף. לעומת זאת, בימים הקרים קצב חילוף החומרים גבוה יותר, והוא דרוש בין היתר גם להגברת חום הגוף ולשימורו. ההפחתה בכמויות המזון בימים החמים והעלאת הכמויות בחורף מותאמת לצרכי הגוף".
מכל מקום, יש בהלכה זו הדגשה נוספת לכלל היסודי ביותר בשמירת הבריאות לפי הרמב"ם והוא למעט באכילה. ושוב-ושוב אנו רואים כי שמירת הבריאות עומדת בראש ובראשונה על הכלל הזה, יותר מכל שאר הכללים הרפואיים, ואם אדם שומר על הכלל הזה ואינו שומר על כל שאר הכללים הרפואיים עדיין מצבו יהיה טוב, אך אם אדם מפריז באכילתו אף שהוא ישמור על כל שאר הכללים הרפואיים מצבו יהיה בכי רע.
ג. מעיים רפין
ג.1) רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, יז), וכֹה דבריו:
"לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין כל ימיו ויהיה קרוב לשלשול מעט, וזה כלל גדול ברפואה שכל זמן שהראי נמנע או ייצא בקושי חולאים רעים באים".
על הלכה זו אומר פרופ' גמליאל כך:
"מחקרים רבים בימינו הוכיחו כי מצבים כמו עצירות כרונית והשהיית הנקבים גורמים לייצור כמויות עצומות של [...] מבנים מולקולריים בלתי יציבים [אשר נקראים "רדיקליים חופשיים"] הגורמים לנזק מקומי במעי עצמו, כולל האפשרות שהם מעודדים התפתחות פוליפים במעי הגס. מבנים אלו נושאים בחובם את הפוטנציאל להפוך לגידולים ממאירים של המעי [כגון סרטן המעי הגס]. [...] [הם] עלולים להגיע אל הלב ואל המוח, למעשה נראה שהרמב"ם תיאר כבר אז תהליכים המוכרים בימינו כתהליכי ניוון, הזדקנות וממאירוּת הנגרמים מרדיקלים חופשיים. לא מפתיע לכן, ששני הגורמים העיקריים הנפגעים [מהם] [...] הם הלב – במחלות לב וכלי דם, והמוח – במחלות ניווניות של המוח".
גמליאל מוסיף ואומר:
"צדק הרמב"ם כאשר התריע שהדוגמאות שנתן הינן אך מעט מרשימה ארוכה של נזקים שהעצירות עלולה לגרום. בימינו ידוע לכל שהמחלות הניווניות נגרמות בצורה ישירה או בעקיפין ממתקפות של רדיקלים חופשיים, שהפתרון היחיד להן הוא צריכת מזונות צמחיים עתירי נוגדי חמצון".
כדי להקל על הקורא ריכזתי להלן את שישיית נוגדי החמצון החזקים ביותר (מתוך כתבה שפורסמה באתר Ynet):
א) ויטמין C, מקורות עשירים: פלפל אדום, פירות הדר, ברוקולי, תותים, כרוב וגויאבה; ב) בטא קרוטן, מקורות עשירים: גזר, דלעת, עגבניות, בטטה, ברוקולי, גמבה, פלפל ירוק, אפרסקים ונקטרינות; ג) ליקופן, מקורות עשירים: עגבניות ואבטיח; ד) ויטמין E, מקורות עשירים: חיטה, אגוזים, זרעים, ירקות עליים ירוקים, חיטה מלאה, שמן נבט החיטה, שמן צמחי ושמן דגים; ה) סלניום, מקורות עשירים: דגים, בשר אדום, דגנים מלאים, ביצים, עוף, ושום; ו) תרכובות פוליפנוליות, מקורות עשירים: תותים, פירות יער כמו אוכמניות, דובדבנים, ענבים, תפוחים ופטל. ובירקות כמו ברוקולי, כרוב, בצל, פטרוזיליה. כמו כן ניתן למצוא פוליפנול בריכוז גבוה ביין אדום, שוקולד, תה ירוק ושמן זית.
ג.2) נחזור לעניין העצירות, רבנו מוסיף ופוסק בהלכות דעות (ד, יח), וכֹה דבריו:
"ובמה ירפה אדם מעיו אם נתאמצו מעט? אם היה בחור יאכל בבוקר בבוקר מַלּוּחִין שלוקין מתובלין בשמן ובמוריס ובמלח בלא פת, או ישתה מי שלק של תרדין או כרוב בשמן ומלח ומורייס. ואם היה זקן ישתה דבש מזוג במים חמין בבוקר, וישהה כמו ארבע שעות ואחר-כך יאכל סעודתו. יעשה כן יום אחר יום שלושה או ארבעה ימים אם צרך לכך עד שירפו מעיו".
מהם מַלּוּחִים שלוקין? ובכן, מָרי מסביר שם את המושג "שלוק" במשנת רבנו: "בכל מקום מתרגם רבנו שלוק – 'מסלוק', והוא דבר שנתבשל במים בלבד בלי תבלין, לא חשוב אם נתבשל מעט או הרבה. ומבושל – 'מטבוך', והוא שנתבשל עם מיני תבלין שונים"; וְהַמַּלּוּח הוא שיח המצוי בבקעת הירדן, בנגב ובמדבר יהודה, בעיקר בערוצי הנחלים. עליו בשרניים ועסיסיים ונחשבים למאכל מקובל על הולכי דרכים במדבר ועל בדואים הנוהגים לקטוף את עליו ולאוכלם, הוא מכיל סידן ומינרלים רבים ובעל סגולות רפואיות מגוונות.
פרופ' גמליאל מוסיף:
"תכשיר כזה [=עלי מַלּוּח מבושלים במים, ומתובלים בתערובת של שמן, מורייס ומלח], גם לפי המדע בן זמננו, הינו יעיל ביותר להקלת עצירות. [...] מכאן יובן מדוע הרמב"ם ממליץ על עלי צמח זה כתכשיר לצעירים, שמערכת העיכול שלהם מצריכה תכשיר חזק יותר".
ברם, הוא מוסיף כי "תכשיר זה איננו מתאים לזקנים בעלי מערכת עיכול חלשה ומנוונת, ולכן הוא מתווה להם תכשיר עדין יותר", וכפי שרבנו מורה לזקנים לשתות דבש מזוג במים. אולם, אף שתכשיר זה עשוי להועיל לעצירות, "בימינו, שימוש בתכשיר זה לטיפול בעצירות, בעיקר אצל הזקנים, עלול להחמיר מאד את מצב 'התנגודת לאינסולין' (טרום סוכרת) ממנה סובלים למעלה משליש מהם. צריכת יותר משתי כפות של דבש בזמן נתון, גורמת לאנשים רבים לעלייה תלולה ברמת הסוכר בדמם. [...] זו הסיבה שבימינו אסור להרשות שימוש בתכשיר זה", ושם הוא מוסיף ומסביר מהו התכשיר הרצוי לדעתו.
ואם יורשה לי להוסיף שסבלתי בעבר מעט מעצירויות, ומאז שהתחלתי לאכול פחות ולשלב ירקות ופירות בתזונה באופן קבוע, כל העצירויות נעלמו לחלוטין. זאת ועוד, לעתים יש מצב שהיציאות רכות מדי, וגם זה לא טוב, ולשם כך מצאתי פתרון נפלא והוא אכילת בננות, אשר פותרות את הבעיה ההפוכה – יציאות רכות מדי אשר גם עלולות לגרום לנזק לגוף.
ד. חשיבות ההתעמלות והיגיעה
רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, יט), וכֹה דבריו:
"ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף: כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה, ואינו שבע, ומעיו רפין – אין חולי בא עליו, וכוחו מתחזק, ואפילו אכל מאכלות הרעים. וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהה נקביו, או מי שמעיו קשין אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על-פי הרפואה – כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תשש, ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והיא עיקר לכל חולאים".
פרופ' גמליאל אומר על הלכה זו וזה לשונו:
"בהלכה זו מסכם הרמב"ם שלושה כללים החשובים לשמירת הגוף: כלל א – חשיבות ההתעמלות ויגיעת הגוף; כלל ב – שלא לאכול לשובע מלא; כלל ג – חשיבות שמירת תכולת מעיים רכה. [...] לפי הרמב"ם, הפועל היוצא משמירת כללים אלו היא: 'אין חולי בא עליו, וכוחו מתחזק, ואפילו אכל מאכלות הרעים'".
הוא מוסיף ואומר כך:
"דעה זו של הרמב"ם נתמכת בימינו על-ידי מחקרים שהוכיחו את היתרון העצום של 'הצמצום הקלורי' לשיפור בריאות האדם ולהארכת תוחלת חייו. אדם הצורך מזונות דלי קלוריות, או שסך כל הקלוריות שהוא צורך בכל יום לא יעבור את המכסה המותרת (כ-1800 קלוריות בממוצע), זוכה לשיפור ניכר של בריאותו ולתוחלת חיים ארוכה יותר. ההסברים בימינו שונים במעט מאלו שנתן הרמב"ם והם מתמקדים בעיקר בעובדה שהימנעות מעודפי קלוריות מונעת את השיבוש בסוכרי הדם ובשומנים הנוצרים מהם. צמצום קלורי מונע את תסמונת התנגודת לאינסולין ואת סיבוכיה המאוחרים (השמנה, סוכרת, טרשת עורקים, יתר לחץ דם, אירועים מוחיים, ניוון מערכת העצבים ועוד)".
ואף שפרופ' גמליאל מזהיר בהמשך דבריו שם גם מ"צמצום קלורי" אשר עלול לגרום לחוסר באבות המזון החיוניים לגוף, דומני שאזהרתו אינה נוגעת ל-99% מהאוכלוסייה אשר נלחמת בצמצום צריכת האכילה ולא בהעדר אכילה, ולכן, הכלל שהעמדנו עומד בעינו, כלומר אם היו מכריחים אותנו להעמיד את כל תורת הבריאות על רגל אחת היינו אומרים לצמצם את האכילה, וזה למעשה הכלל החשוב ביותר משלושת הכללים לעיל: גם כי מי שאוכל מעט מעיו יהיו קרוב לוודאי בריאות ותקינות מפני שהוא לא העמיס עליהן; וגם כי מי שאוכל מעט ממילא יהיה לו קל יותר לנוע ולהתנועע ובלי לשים לב הוא יהיה פעיל יותר.
מָרי מוסיף שם הערה מעניינת מאד, וזה לשונו: "וכת"ר בהנהגת הבריאות, כי מעט מאכל רע פחות מזיק מריבוי מאכל טוב, ושם מייעץ רבנו שלא לעשות מטעמים שונים כי זה גורר וגורם למילוי בטן יותר על המידה". והחידוש הגדול בדבריו הוא, שלא לנהות אפילו אחר הכנת מטעמים, ובמיוחד מטעמים מתובלים מעוררי תאווה, כי זה גורר וגורם למילוי הבטן! ובימינו אין מודעות לעניין הזה כלל, כלומר לצמצום הכנת מטעמים אשר מעוררים את תאוות האכילה, וכל טבח ואופה בטוחים שככל שהם יכינו יותר מטעמים כך הם "מכבדים יותר את השבת" או שהם עושים חסד גדול לבני המשפחה.
אולם, למרבה הצער טעותם גדולה מאד מפני שהם הורסים את הילדים, כי לא רק שהילדים בימינו "תקועים" בישיבה מול המחשב, הם גם אוכלים ומתפטמים כל העת ומרגילים את עצמם לאכילה מרובה אשר מזמינה מחלות. ומי שמרגיל את עצמו מגיל צעיר לאכילה גסה ולישיבה מרובה, הדבר יהיה קשה עד בלתי אפשרי לשנות את הרגליו בגיל מבוגר.
ה. רוב החולאים מאכילה גסה
רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, כ), וכֹה דבריו:
"רוב החולאים הבאין על האדם אינן אלא מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אומר בחוכמתו: 'שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ' [מש' כא, כג], כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו".
פרופ' גמליאל אומר על הלכה זו כך: "מאכלות רעים ועודפי קלוריות הם הגורמים המרכזיים לכל סוגי התחלואה, הנובעים ישירות מתסמונת התנגודת לאינסולין ומתסמונות מטבוליות אחרות". פרופ' גמליאל מדגיש את הקשר שבין דיבור אסור לבין איסור הזלילה, שהרי ההימנעות או הפתרון לשני האיסורים הללו הוא: "לסגור את הפה".
מָרי שם מפנה לאמור במסכת גטין (ע ע"א): "סעודה שֶׁהֲנָאַתָּךְ – משוך יָדָךְ", וכך נהגה אמי ז"ל לומר לי: "סעודה שרבה הנאתך הימנה – משוך ידך ממנה".
כאן ראוי להעיר על אחת מההטעיות הגדולות של הדת החדשה שיצרו צאצאי המינים. שהרי בעולם הדתי האורתודוקסי הביטוי "שומר פיו ולשונו" וכו' ידוע אך ורק בהקשר של שמירת הלשון, ואין שום אזכור לכך שהפסוק הזה מדבר קודם כל על שמירת הפה מלזלול. וברור שמדובר בהטעיה מכוונת מצד מי שהחליט להמציא דת חדשה שמטרתה לאסוף אליה את ההמונים ולמשוך אותם במה שהיא מתירה ואף מעודדת אותם לאכול ולשתות לזלול ולסבוא ככל העולה על נפשם הרחבה. כלומר, המטרה של הדת החדשה היא לא להכשיר דורות לדרך האמת ולידיעת השם, ולא להכשיר עם חכם ונבון שיכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלא לקבוץ כמה שיותר חסידים נוחים לשליטה ולתמרון אשר יהוו מקור לכוח חברתי ופוליטי.
ובמלים אחרות, הדת האורתודוקסית החדשה נוהגת בדיוק כפי שנוהג העולם החילוני אשר מרכז את ההמונים סביב תאוות שונות: בעולם החילוני התאוות מתמקדות בתאוות הנשים, ובעולם הדתי-האורתודוקסי התאוות מתמקדות בתאוות הלוע והאכילה הגסה, שהרי הם מעודדים את חסידיהם לאכול בכמויות עצומות, ובמיוחד בשבת: "אכול וקבל שכר" (ובקרב חסידויות אליליות מסוימות אף מעודדים שתיית אלכוהול לא רק בפורים), ואיזה נער לא ירצה להצטרף לדת אשר מעודדת התבהמות רבתי, ועוד קוראת לזה מצוה?
נמצא, שהדת החדשה מעקמת את חוקי התורה ומצוותיה, ויוצרת במודע דורות של הולכי על שתיים אשר זקוקים לגרטעלים ארוכים במיוחד כדי שיצליחו להקיף את ממדי גופם הנפוח. אך יש כאן מטרה נוספת, עידוד הצריכה אינו רק בתחום האכילה והשתייה אלא בכל התחומים, כי אין לי ספק שישנם קשרים חזקים מאד בין מנהיגי הדת האורתודוקסית החדשה לבין בעלי ההון, אשר תמורת דמי לא יחרץ מכשירים את השרץ...
ולפי האמת היה נכון לאסור את רוב המוצרים המונחים על מדפי הסוּפרים, ואת כל בקבוקי השתייה הקלה, ובמיוחד קולה, ואין צריך לומר סיגריות, וכן לסגור מיד את רוב המאפיות התעשייתיות למיניהם, ולא לתת להם בשום פנים ואופן הכשר. וכן לצמצם מאד את צריכת הבשר והעוף, ולעודד צריכת דגים ומוצרים מן הצומח. אך מה שעומד לנגד כומרי הדת בימינו אינו בריאות הציבור שלהם וכמובן שלא ידיעת ה' (מאן דכר שמיה), אלא טובות ההנאה הפרטיות שלהם ושל קרוביהם ומקורביהם, ולכן תמורת "תרומות" הם מכשירים את כל המוצרים התעשייתיים אשר מחריבים את גוף האדם וגורמים לו למחלות רבות וקשות.
אך החמור ביותר הוא, שיצירת דורות של בהמות הולכות על שתיים, גורמת לריחוק מידיעת ה' יתברך ויתעלה, לריחוק מידיעת המדעים והבנת מצוות התורה, לריחוק מהבנת השקפות נכונות וישרות, ואף מדרדרת בהכרח במדרון הסכלות התאוות והאלילות וגורמת ליצירת דת אורתודוקסית פרו-נוצרית תאוותנית, אשר תכליתה להפיק טובות הנאה מדת האמת, וגורמת לחילול ה' איום ונורא בהשחירה את פניה של הדת והצגתה כחשוכה ופרימיטיבית.
ונחתום בדברי רבנו במורה (ג, יב) שם הוא מתאר את הגורם הגדול ביותר של הרעות שבעולם, וכֹה דברי רבנו:
"והמין השלישי מן הרעות הוא מה שיארע לאדם ממנו – מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם, וזהו אשר לא תמצא מי שאינו חוטא בו על עצמו כי אם מעטים, וזהו אשר ראוי לגנות עליו את הנפגע באמת, ולומר לו כמו שנאמר: 'מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת לָכֶם' [מלאכי א, ט; ושם אין 'לכם' והושחלה מתוך שגרה שבעל-פה בחילוף עם הפסוק בישעיה נ, יא], ונאמר: 'מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה' [מש' ו, לב], ועל המין הזה מן הרעות אמר שלמה: 'אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְיָ יִזְעַף לִבּוֹ' [מש' יט, ג]. [...].
ומין זה נספח הוא [=נלווה] לכל המגרעות, כלומר לגרגרנות באכילה ובשתייה ובתשמיש, והעסק בהם בהפרזת הכמות, או באי-סדר, או בהפסד איכות המזון, ויהיה זה סיבה לכל התחלואים והפגעים הגופניים והנפשיים. אשר לחוליי הגוף הרי ברורים, ואשר לחוליי הנפש מרוע ההנהגה הזו, הרי משני דרכים: האחד השינוי שיארע לנפש בהכרח מחמת שינוי הגוף מצד היותה כוח גופני [=הגרגרנות גורמת לצריבת מידות רעות בנפש] [...]; והדרך השני הוא מה שהנפש מתרגלת לדברים שאינם הכרחיים [כלומר למותרות], ונעשים לה נוהג, ותושג לה תכונת התשוקה למה שאינו הכרחי, לא לקיום הפרט ולא לקיום המין".
"לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קה' ז, כט).