שמירת הבריאות – שער לידיעת השם (חלק ד)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בחלקים הקודמים של המאמר למדנו על חשיבותה העצומה של שמירת הבריאות, רבנו הרמב"ם הקדיש פרק שלם בהלכות דעות לכללי בריאות שלפיהם יש לכוון את אורחות חיינו, תוך שהוא מדגיש בהלכה הראשונה בפרק, שמטרת שמירת הבריאות היא לידע את בורא-עולם, וכֹה דברי רבנו בהלכה הראשונה בפרק הרביעי שם: "הואיל והוויית הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יֵדַע והוא חולה, צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המחלימין [=המבריאים והמחזקים]".


א. פירות האילנות


רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, טו), וכֹה דבריו:


"לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות ולא ירבה מהן אפילו יבשין, ואין צורך לומר רטובים. אבל קודם שיתבשלו כל צרכן הרי הן לגוף כחרבות. וכן החרובים רעים לעולם. וכל הפירות החמוצין רעים ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמין. והתאנים והענבים והשקדים טובים לעולם בין רטובים בין יבשין, ואוכל אדם מהן כל צרכו. אבל לא יתמיד אכילתן אף-על-פי שהן טובים מכל פרי האילנות".


מהלכה זו עולות כמה מסקנות: 1) על האדם למעט ככל יכולתו באכילת פירות; 2) פירות שהן בוסר מזיקים לגוף; 3) החרובים רעים לגוף; 4) פירות חמוצים רעים לגוף; 5) לא ירבה אפילו באכילת פירות טובים כגון תאנים וענבים ושקדים.


פרופ' גמליאל בספרו: "רפואת הרמב"ם במבחן המדע בן זמננו" שולל את רוב מסקנות ההלכה הזו, ומשער שהן נלמדו במסגרת של מסורות עתיקות לא מדויקות וכן תפישות רפואיות שגויות ביחס למבנה גוף האדם. הוא מוסיף ומשער, כי ייתכן והסיבה שרבנו העתיק את מסקנותיו של גלינוס בעניין זה היא, שבימי קדם לא נהגו לשטוף את הפירות מפני שלא היו מודעים כנראה לשלל הזיהומים שעלולים להיות על הפירות ולגרום לדלקות. כמו כן, בימי קדם הזיהומים היו רבים בהרבה מאשר בימינו שמרססים את העצים בחומרי הדברה שונים. אך הוא בעצמו תמה על נכונות השערתו, שהרי עצי גפן ותאנה הם מן העצים אשר קולטים הרבה מאד זיהומים, ועדיין רבנו אומר עליהם שהם לעולם טובים.


ברם, לעניות דעתי פרופ' גמליאל לא דייק, אמנם, אין ספק כי אין כל שחר למסקנה הראשונה והרביעית שסיכמנו לעיל. ברם, ביחס לפירות בוסר, אף שהנני רחוק מלהבין במלאכת הרפואה כמו פרופ' גמליאל, ההיגיון מורה שפירות שעדיין לא הבשילו אינן טובים לאכילה, וכן הניסיון מוכיח שהן קשים לעיכול וגורמים לתחושת אי נוחות בקיבה. ויש להוסיף לכך ראיה מעולם בעלי-החיים אשר אינם נוהגים לאכול פירות שהן בוסר ולא פירות שהרקיבו, מפני שהם יודעים בחושים שהקב"ה חנן אותם בהם את הזמן הראוי ביותר שבו הפרי בשיא ערכיו התזונתיים ורק אז הם אוכלים ממנו. ולעולם לא ראיתי עורבים לדוגמה אוכלים מעץ שסק שעדיין לא בשלו פירותיו, ובכלל לא ראיתי בעלי-חיים אוכלים מפירות שהן בוסר. וזכר לדבר בדברי הנביא ירמיה (לא, כח): "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה".


ביחס לאכילת חרובים, נראה שגם בזה שגה רבנו שהרי בימינו מוכח שיש להם ערך תזונתי גדול מאד (בעיקר מקור לסידן). ברם, זכורני לפני כמה שנים שניסיתי לאכול את החרובים, והדבר היה קשה מאד לשיניים גם לאחר שהשריתי אותם במים, ועוד יותר קשה הדבר היה לקיבה אשר הביעה את מחאתה בתחושת אי נוחות חריפה לאחר אכילתם, ומאז למדתי לקח וחדלתי לחלוטין לאוכלם.


ביחס למסקנה האחרונה של רבנו שאין להרבות אפילו באכילת פירות טובים, ובכן, ברור שמסקנה זו נכונה, כי כל דבר שאינו במידה ואפילו הוא בריא – מזיק לגוף. וכמו שאומר פרופ' גמליאל בספרו שם:


"חשובה מאד הסיפא של ההלכה הזו הקובעת חד-משמעית שגם צריכת המזונות הטובים הללו צריכה להיות במינון מבוקר ואין להפריז גם בהם. לשיטתו של הרמב"ם, אכילה גסה, אפילו ממאכלות טובים, הרי היא כסם המוות. חשוב לציין כאן את גישתו החינוכית של הרמב"ם המדגיש שוב ושוב את חשיבות השליטה בייצר הזלילה ואת הקדמת המחשבה לפני מילוי התאווה".


ואם היה אדם דוחק בי ללמד אותו את תמצ