שמירת הבריאות – שער לידיעת השם (חלק ד)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בחלקים הקודמים של המאמר למדנו על חשיבותה העצומה של שמירת הבריאות, רבנו הרמב"ם הקדיש פרק שלם בהלכות דעות לכללי בריאות שלפיהם יש לכוון את אורחות חיינו, תוך שהוא מדגיש בהלכה הראשונה בפרק, שמטרת שמירת הבריאות היא לידע את בורא-עולם, וכֹה דברי רבנו בהלכה הראשונה בפרק הרביעי שם: "הואיל והוויית הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יֵדַע והוא חולה, צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המחלימין [=המבריאים והמחזקים]".


א. פירות האילנות


רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, טו), וכֹה דבריו:


"לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות ולא ירבה מהן אפילו יבשין, ואין צורך לומר רטובים. אבל קודם שיתבשלו כל צרכן הרי הן לגוף כחרבות. וכן החרובים רעים לעולם. וכל הפירות החמוצין רעים ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמין. והתאנים והענבים והשקדים טובים לעולם בין רטובים בין יבשין, ואוכל אדם מהן כל צרכו. אבל לא יתמיד אכילתן אף-על-פי שהן טובים מכל פרי האילנות".


מהלכה זו עולות כמה מסקנות: 1) על האדם למעט ככל יכולתו באכילת פירות; 2) פירות שהן בוסר מזיקים לגוף; 3) החרובים רעים לגוף; 4) פירות חמוצים רעים לגוף; 5) לא ירבה אפילו באכילת פירות טובים כגון תאנים וענבים ושקדים.


פרופ' גמליאל בספרו: "רפואת הרמב"ם במבחן המדע בן זמננו" שולל את רוב מסקנות ההלכה הזו, ומשער שהן נלמדו במסגרת של מסורות עתיקות לא מדויקות וכן תפישות רפואיות שגויות ביחס למבנה גוף האדם. הוא מוסיף ומשער, כי ייתכן והסיבה שרבנו העתיק את מסקנותיו של גלינוס בעניין זה היא, שבימי קדם לא נהגו לשטוף את הפירות מפני שלא היו מודעים כנראה לשלל הזיהומים שעלולים להיות על הפירות ולגרום לדלקות. כמו כן, בימי קדם הזיהומים היו רבים בהרבה מאשר בימינו שמרססים את העצים בחומרי הדברה שונים. אך הוא בעצמו תמה על נכונות השערתו, שהרי עצי גפן ותאנה הם מן העצים אשר קולטים הרבה מאד זיהומים, ועדיין רבנו אומר עליהם שהם לעולם טובים.


ברם, לעניות דעתי פרופ' גמליאל לא דייק, אמנם, אין ספק כי אין כל שחר למסקנה הראשונה והרביעית שסיכמנו לעיל. ברם, ביחס לפירות בוסר, אף שהנני רחוק מלהבין במלאכת הרפואה כמו פרופ' גמליאל, ההיגיון מורה שפירות שעדיין לא הבשילו אינן טובים לאכילה, וכן הניסיון מוכיח שהן קשים לעיכול וגורמים לתחושת אי נוחות בקיבה. ויש להוסיף לכך ראיה מעולם בעלי-החיים אשר אינם נוהגים לאכול פירות שהן בוסר ולא פירות שהרקיבו, מפני שהם יודעים בחושים שהקב"ה חנן אותם בהם את הזמן הראוי ביותר שבו הפרי בשיא ערכיו התזונתיים ורק אז הם אוכלים ממנו. ולעולם לא ראיתי עורבים לדוגמה אוכלים מעץ שסק שעדיין לא בשלו פירותיו, ובכלל לא ראיתי בעלי-חיים אוכלים מפירות שהן בוסר. וזכר לדבר בדברי הנביא ירמיה (לא, כח): "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה".


ביחס לאכילת חרובים, נראה שגם בזה שגה רבנו שהרי בימינו מוכח שיש להם ערך תזונתי גדול מאד (בעיקר מקור לסידן). ברם, זכורני לפני כמה שנים שניסיתי לאכול את החרובים, והדבר היה קשה מאד לשיניים גם לאחר שהשריתי אותם במים, ועוד יותר קשה הדבר היה לקיבה אשר הביעה את מחאתה בתחושת אי נוחות חריפה לאחר אכילתם, ומאז למדתי לקח וחדלתי לחלוטין לאוכלם.


ביחס למסקנה האחרונה של רבנו שאין להרבות אפילו באכילת פירות טובים, ובכן, ברור שמסקנה זו נכונה, כי כל דבר שאינו במידה ואפילו הוא בריא – מזיק לגוף. וכמו שאומר פרופ' גמליאל בספרו שם:


"חשובה מאד הסיפא של ההלכה הזו הקובעת חד-משמעית שגם צריכת המזונות הטובים הללו צריכה להיות במינון מבוקר ואין להפריז גם בהם. לשיטתו של הרמב"ם, אכילה גסה, אפילו ממאכלות טובים, הרי היא כסם המוות. חשוב לציין כאן את גישתו החינוכית של הרמב"ם המדגיש שוב ושוב את חשיבות השליטה בייצר הזלילה ואת הקדמת המחשבה לפני מילוי התאווה".


ואם היה אדם דוחק בי ללמד אותו את תמצית שמירת הבריאות לדעת רבנו על רגל אחת, הייתי אומר לו: מיעוט האכילה הוא סוד הבריאות, ולא משנה מה יאכל. ואף שבימינו אנחנו נוהגים אמנם לאכול מאכלות בריאים, לצערנו עדיין לא הצלחנו להימלט מתאוות הזלילה ומרדיפת המאכלות, וככל שהשנים עוברות והשפע שהקב"ה מעניק לנו הולך וגדֵל כך אחוז האוכלוסייה שסובל מעודף משקל הולך ועולה.


ב. דבש ויין


רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, טז), וכֹה דבריו:


"הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים, וכל-שכן בימות הגשמים [שהוא יפה לזקנים]. וצריך אדם לאכול בימות החמה שנֵי-שלישֵי מה שהוא אוכל בימות הגשמים".


ב.1) ביחס לדבש, פרופ' גמליאל מלמד כי המדע המודרני שולל לחלוטין את המיתוסים השונים שנקשרו לדבש בתקופות הקדומות, וזה לשונו:


"ברפואה העתיקה ואף ברפואות העממיות בזמננו רואים בדבש מרכיב תזונתי בעל פוטנציאל רפואי חשוב ביותר, אולם המדע בן זמננו מסווג את הדבש כסוג נוסף של סוכר ותו לא. על-פי נתוני משרד החקלאות האמריקאי, הדבש מכיל כ-90 אחוז סוכר ואין בו נוכחות משמעותית של ויטמינים, מינרלים, חלבונים או חומרי ריפוי מכל סוג שהוא. המיתוס שנקשר לדבש במשך אלפי שנים, מוכח כחסר בסיס לחלוטין! לא עוד אלא שבימינו, כאשר צריכת הפחמימות (סוכרים) הממוצעת לנפש הינה פי-ארבעה מהדרוש, הדבש בהיותו סוכר לכל דבר מהווה סכנה של ממש לשיבוש רמת הסוכר בדם, להעלאת רמות שומני הדם הרעים הטריגליצרידים (הנוצרים מעודפי סוכרים בתזונה), להתפתחות תנגודת לאינסולין, לסוכרת, לטרשת עורקים, ליתר לחץ דם ולמחלות לב".


פרופ' גמליאל אף מזהיר, כי הדבש מכיל רעלן מסוים אשר עלול לגרום לתסמונת של הרעלה מסוכנת ביותר, וזה לשונו:


"התסמונת מתחילה עם סימנים בלתי ספציפיים כמו עצירות, אי שקט, ריור, בכי חלש, הפרעה באכילה וחולשה כללית. היא עלולה להתקדם לשיתוק שרירים מהיר ביותר כולל שיתוק שרירי הנשימה ואף לכדי מוות. מאפייני התסמונת דומים למאפיינים הקיימים ב'מוות בעריסה'. הרעלה זו אמנם נדירה, אך קשה לאבחון והטיפול בה ממושך וקשה. בילדים מעל גיל 12–13 הדבש אינו מהווה סכנה, בעיקר משום שמערכת העיכול שלהם מכילה חומצה מַספקת וחומרים אחרים המונעים התרבות של חיידק הבוטולינום".


ב.2) ביחס ליין, פרופ' גמליאל מרחיב בספרו (עמ' 306 ואילך) על מעלות הגפן, ומתברר שכל רכיבי הגפן מכילים כמות גבוהה ביותר של חומרי רפואה פעילים לטיפול בטווח רחב של תסמינים ומחלות. בין המעלות של הגפן ומוצריה הם: הורדת הסיכון למחלות לב, הפחתת לחץ דם גבוה, מניעת עודף של שומני הדם, שיפור והגמשת כלי הדם, הקלה על כאבי שרירים, תשישות וכאבי ראש, מניעת אלצהיימר ומחלות ניווניות של המוח, מניעה ועיכוב גדילת תאים סרטניים אשר עשויה לגרום אף לתמותתם על-ידי מניעת התפתחותם. ועוד ועוד מעלות ותועלות רבות מאד לבריאות איתנה ולאריכות ימים.


ברם, יש להיזהר משתיית יין מופרזת ולא רק מפני שהאדם מאבד בו את שכלו, אלא גם כי היין מכיל ריכוז גבוה של חומרים שצריכה מוגברת מהם עלולה לפעול בכיוון הפוך, כולל הסתיידות עורקים, קרישיות יתר של הדם ועוד. קצרו של דבר, ראוי מאד לשלב בתפריט אכילת ענבים, אך להיזהר מאד משתיית יין מופרזת אשר מגרעותיה חמורות מאד.


לא מצאתי התייחסות בדבריו של גמליאל בעניין שתיית יין לקטנים, ואיני סבור ששתיית יין מועט כגון טעימת יין הקידוש או ההבדלה עלולה לגרום לנזק כלשהו לילדים, וברור שרבנו לא התכוון לכמויות קטנות כאלה. אך ביחס לשתיית ארבעה כוסות, רבנו בהלכות חמץ ומצה (ז, ט), נמנע מלחייב את האב לחנך את בניו הקטנים (מתחת לגיל 13 שנים) למצוה זו, וכנראה השמיט עניין זה כי היין לפי דעתו מזיק לקטנים, וכפי שכותב שם מָרי (עמ' שצה):


"ויש להוסיף, כיוון שברור שאין שום חיוב על התינוקות [=ילדים מתחת לגיל 13 שנים], וכל החיוב הוא על האב לחנכן במצוות, והואיל ולפי הכרתו הרפואית של רבנו היין מזיק לקטנים [=ילדים מתחת לגיל 13 שנים] כמו שכתב בהלכות דעות (ד, טז): 'הדבש והיין רע לקטנים', לפיכך ברור שאין האב חייב לחנך את בנו בדבר המזיקו, לכן השמיט חינוך הקטנים ביין".


ב.3) ביחס לסיפא של ההלכה: "וצריך אדם לאכול בימות החמה שנֵי-שלישֵי מה שהוא אוכל בימות הגשמים", אומר פרופ' גמליאל כך: "על-פי הבנתנו היום, [...] כוונתו הייתה גם לעובדה שבימים חמים חום הגוף הוא גבוה ממילא, דבר שמוביל להאטה בחילוף החומרים מאחר שאין הגוף צריך להפיק אנרגיה מהמזון לצורך חימום הגוף. לעומת זאת, בימים הקרים קצב חילוף החומרים גבוה יותר, והוא דרוש בין היתר גם להגברת חום הגוף ולשימורו. ההפחתה בכמויות המזון בימים החמים והעלאת הכמויות בחורף מותאמת לצרכי הגוף".


מכל מקום, יש בהלכה זו הדגשה נוספת לכלל היסודי ביותר בשמירת הבריאות לפי הרמב"ם והוא למעט באכילה. ושוב-ושוב אנו רואים כי שמירת הבריאות עומדת בראש ובראשונה על הכלל הזה, יותר מכל שאר הכללים הרפואיים, ואם אדם שומר על הכלל הזה ואינו שומר על כל שאר הכללים הרפואיים עדיין מצבו יהיה טוב, אך אם אדם מפריז באכילתו אף שהוא ישמור על כל שאר הכללים הרפואיים מצבו יהיה בכי רע.


ג. מעיים רפין


ג.1) רבנו פוסק בהלכות דעות (ד, יז), וכֹה דבריו: