top of page

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק יו)

דוגמה רכא


בשמות (יב, מב) נאמר: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַייָ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַייָ שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ [...] לַייָ" – "קֳדָם יְיָ [...] קֳדָם יְיָ". וכבר ראינו שאונקלוס מתרגם את למ"ד היחס כשהיא נאמרת בפסוק קמי שמיא, במילה "קֳדָם", והעקביות הזו בתרגומו מיוחדת רק לה' יתעלה שמו, והיא נועדה לייחד את אמיתתו יתעלה משוכני-בתי-החומר. כלומר, מטרתה של תוספת המלה "לִפְנֵי" – "קֳדָם" לפני שֵׁם ה' יתעלה, היא להרחיק ולחנך את המחשבה לשׂגב רוממותו המופלא של הבורא יתעלה.


דוגמה רכב


בשמות (יב, מח–מט) נאמר: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַייָ הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ [...] תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ [...] לָאֶזְרָח וְלַגֵּר" – "קֳדָם יְיָ [...] לְיַצִּיבַיָּא וּלְגִיּוֹרַיָּא". וגם כאן אונקלוס מתרגם את למ"ד היחס שבשֵׁם ה' בתוספת המילה "קֳדָם", ואילו את אותיות למ"ד היחס של האזרח והגר הוא מותיר על כנן.


דוגמה רכג


בשמות (יג, ב) נאמר: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר", ושם תרגם אונקלוס: "אַקְדֵּישׁ קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא". ויש בתרגומו זה הרחקת הגשמה, דהיינו הרחקת העניין האמור בפסוק מאמיתת עצמותו של הבורא, וכן ביטוי לרוממות ולכבוד קמי שמיא, ובעניין האחרון ראו בסיכום שבסוף חלק ד.


דוגמה רכד


בשמות (יג, ג) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְיָ אֶתְכֶם מִזֶּה", ושם תרגם אונקלוס: "בְּחֹזֶק יָד" – "בִּתְקוֹף יַד", ולעיון נרחב באופני תרגומו של אונקלוס לביטויים "היד החזקה" ו"הזרוע הנטויה", ראו דוג' קעב.


דוגמה רכה


בשמות (יג, ו) נאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַייָ", ושם תרגם אונקלוס: "חַג לַייָ" – "חַגָּא קֳדָם יְיָ", ובנוסף להרחקת אמיתתו יתעלה מעולם החומר, ניתן ללמוד מן התרגום הזה שהחג אינו של ה', ה' אינו גוף, הוא אינו "חוגג" ואינו זקוק לחגיגות, ולכן אונקלוס הרחיק את החג מה' יתעלה, והדגיש שהחג הוא רק לפניו, דהיינו החג הוא בשבילנו ובעבורנו, למען נירא משמו הגדול.


דוגמה רכו


בשמות (יג, ט) נאמר: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם", ושם תרגם אונקלוס: "בְּיָד חֲזָקָה" – "בְּיַד תַּקִּיפָא", ולעיון נרחב באופני תרגומו של אונקלוס לביטויים "היד החזקה" ו"הזרוע הנטויה", ראו דוגמה קעב.


דוגמה רכז


בשמות (יג, יב) נאמר: "וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַייָ וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַייָ", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ [...] לַייָ" – "קֳדָם יְיָ [...] קֳדָם יְיָ", וראו לעיל דוגמות רכא–רכג.


דוגמה רכח


בשמות (יג, יד) נאמר: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", ושם תרגם אונקלוס: "בְּחֹזֶק יָד" – "בִּתְקוֹף יַד", וכאמור, לעיון נרחב באופני תרגומו של אונקלוס לביטויים "היד החזקה" ו"הזרוע הנטויה", ראו דוגמה קעב.


דוגמה רכט


בשמות (יג, טו) נאמר: "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ [...] עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַייָ כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ", ובנוסף להרחקת אמיתתו יתעלה מעולם החומר, ניתן ללמוד מן התרגום הזה שהזבחים והקרבנות אינם לה', דהיינו הוא אינו זקוק להם, ורק בני האדם שוכני-בתי-חומר זקוקים להם כדי לטפח בקרבם יראת ה'.


דוגמה רל


בשמות (יג, טז) נאמר: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם", ושם תרגם אונקלוס: "בְּחֹזֶק יָד" – "בִּתְקוֹף יַד", וכאמור כמה פעמים, לעיון נרחב באופני תרגומו של אונקלוס לביטויים "היד החזקה" ו"הזרוע הנטויה", ראו דוגמה קעב.


דוגמה רלא


בשמות (יג, יט) נאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי" וכו'. ושם תרגם אונקלוס: "פָּקֹד יִפְקֹד" – "מִדְכָר דְּכִיר", ולעיון נרחב בפועל זכר ובפועל פקד אשר לעתים נאמרים בתורה ביחס לה' יתברך, וכן בעניין האופן שבו אונקלוס מתרגמם באמצעות הפועל דכר, ראו נא בדוגמה נט.


דוגמה רלב


בשמות (יג, כא) נאמר: "וַייָ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה", ושם תרגם אונקלוס: "וַייָ הֹלֵךְ" – "וַייָ מְדַבַּר", כלומר וה' הנהיג. נמצא, שאונקלוס לא מתרגם ביחס לה' יתעלה בפעלים שהוא מתרגם באמצעותם את הפועל הלך, דהיינו הוא לא תרגם כאן בפעלים אזל או אתא או הלך, אלא באמצעות פועל של הנהגה – וזו הרחקה ברורה ומפורשת מן ההגשמה, ויש עוד הרחקות כאלה ונעמוד עליהן במקומן.


דוגמה רלג


בשמות (יד, ד) נאמר: "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְיָ וַיַּעֲשׂוּ כֵן", ושם תרגם אונקלוס: "וְאִכָּבְדָה" – "וְאֶתְיַקַּר", ויתגלה כבודי בפרעה ובכל חילו וכו', ואף שאין בזה הרחקה מובהקת מן הגשמות, התרגום מבהיר את הפסוק.


דוגמה רלד


בשמות (יד, י) נאמר: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ", ושם תרגם אונקלוס: "אֶל יְיָ" – "קֳדָם יְיָ", וכבר הוסבר שאונקלוס מתרגם את מילת היחס "אֶל", כאשר היא מיוחסת ונאמרת בתורה לפני שֵׁם ה' יתעלה, במילה "קֳדָם" (מאות רבות של פעמים), ואילו ביחס לשאר הנבראים, אונקלוס מתרגם את המילה "אֶל" באמצעות אות היחס למ"ד דהיינו "ל..." או במילה "לְוָת". כמו כן, יש בתרגומו הזה גם הרחקה מן ההגשמה, דהיינו הרחקת העניין האמור בפסוק מאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, וכן ביטוי לרוממות ולכבוד קמי שמיא, ובעניין זה ראו בסיכום שבסוף חלק ד.


דוגמה רלה


בשמות (יד, יט) נאמר: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם", ושם תרגם אונקלוס: "מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ" – "מַלְאֲכָא דַּייָ דִּמְדַבַּר", כלומר גם ביחס למלאך אונקלוס מרחיק מן ההגשמה ומסביר שמלאך ה' לא הלך אלא הנהיג, וראו לעיל דוגמה רלב שם נתבאר אופן התרגום המיוחד הזה.


דוגמה רלו


בשמות (יד, כד) נאמר: "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְיָ אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם", ושם תרגם אונקלוס: "וַיַּשְׁקֵף יְיָ" – "וְאִסְתַּכִי יְיָ", ויש לשאול: מדוע אונקלוס אינו מרחיק מן ההגשמה ומתרגם בלשון של התבוננות? ובכן, נראה לי שלא היה צורך להרחיק בפסוק זה מן ההגשמה, שהרי הפסוק עצמו מרחיק בבירור מן ההגשמה, ואסביר: בפסוק הוסבר שהשקפתו של ה' איננה השקפת התבוננות: "וַיַּשְׁקֵף יְיָ [...] בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן", כלומר, מהמשך הפסוק עולה שההשקפה הזו מבטאת שליחת עונש באמצעות עמוד האש והענן.


דוגמה רלז


בשמות (יד, כה) נאמר: "וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְיָ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי יְיָ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם" – "אֲרֵי דָּא הִיא גְּבוּרְתָא דַּייָ דְּעָבֵיד לְהוֹן קְרָבִין בְּמִצְרָיִם". כלומר, אונקלוס מרחיק מן המחשבה שה' הוא זה שנלחם לישראל, וכמו ששר"י מפרש שהיד-החזקה שהִכתה את המצרים היא "יד ממש" – אלא, אונקלוס מסביר שהמלחמה הזו שה' נלחם לישראל היא גבורת ה', דהיינו האותות והמופתים אשר תוארו בפשטי המקראות, ולא שום דבר מעבר לכך, וכהזיות שר"י והמינים.


דוגמה רלח


בשמות (יד, לא) נאמר: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְיָ וַיַּאֲמִינוּ בַּייָ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "הַיָּד הַגְּדֹלָה" – "גְּבוּרַת יְדָא רַבְּתָא", ותוספת המלה "גְּבוּרַת" נועדה ללמד שעם-ישראל לא ראו "יד ממש" כדברי שר"י, אלא גבורות, דהיינו אותות ומופתים, ולעיון בתרגום הביטויים "היד החזקה" ו"הזרוע הנטויה", ראו דוגמה קעב.


אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק יו)
.pdf
הורידו את PDF • 145KB

64 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page