תוצאות החיפוש

הוריו שמרו על אורח חיים מסורתי עתיק של תרבות יהודי-תימן. לא היה צורך בתעמולה ציונית כדי שבני הקהילה יחסלו את עסקיהם וינתקו את עצמם ממסורת ארוכת שנים של פרנסה שלוש שנים לאחר עלייתו של אבי. יוזם העלייה הייתי אני. ההרפתקה הזאת של ארגון המסע והמסע עצמו ארכו כחודשיים ימים. בתפקידי זה הייתי בין ראשוני המייסדים של קרן-הביטוח של ארגון-הפועלים-החקלאים.

לחלוטין מהתנהגותו בפרשה הראשונה, אם בפרשה הראשונה הוא מוותר על בכורתו מבלי להניד עפעף, הרי שבפרשה השנייה יחסוֹ כל עוד דת משה תהיה משועבדת, נרצעת ושפלה בידיהם של המינים וצאצאיהם ההולכים בדרכו של עֵשָׂו האדומי, לא כסף למוניות מקרובי משפחתי בסכומים של מאות שקלים! ובעבר אף שמעתי שבתו של אותו ערוסי, הרב הקונגו, נמצאת בקשיים כלכליים! מסקנה,  הכומרים השׂכירים הינם נביאי השקר של ימינו, והעבודה-הזרה של ימינו היא הדת האורתודוקסית החדשה,

משה כבר, אלא תורת רש"י: כל מיני מושגי אלילות והגשמוֹת ה' תפסו אחיזה בחסות הזיותיו, וכבר הזהיר אותנו הרמב"ם מהפרשנות המעֻוותת של רש"י [...] ולאחר שראינו את מסקנותיו של אקסלרוד נמשיך לעיין בפירוש רש"י למסכת שבת. כלומר, מדובר באמצעי של הישרדות. מה גרם לרש"י לסבור שהארס נועד לשחרור כעסים דמיוניים של הנחשים?

אחת האמירות המתעות ביותר מדרך האמת היא האמירה שבכותרתו של מאמר זה. מהו אפוא מקורה של האמירה שבכותרת לעיל? ובאלו נסיבות היא נאמרה? אלפיים שנה בארצות העמים הטמאות ולחיי ייסורים של סכלות בערות וכפירה. וכי האמת לאמיתה נשׂגבה מידיעתו של אל דעות?] קצרו של דבר, אין ללמוד מן המדרש הזה מאומה לעניין הנדון, דהיינו האם יש לקבל שתי דעות חולקות בכל תחום ובכל

כאמור בחלקים הקודמים, הרמב"ם הקדיש את הפרק החמישי בהלכות דעות ללימוד על דרכי ההתנהגות וההתנהלות הנכונים הנעלים ועל אופני הילוכו ומלבושו של תלמיד החכמים – בחלק הזה נדון בכלכול דבריו. ביחס לשאר המפרשים לא אנהג כמנהגו הקלוקל של מָרי ואעתיקם כאן, כי אין שום צורך בצאצאי המינים. כללו של דבר, ישים מגמתו להצליח נכסיו, לא להתנאות מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה". ונראה שמאמר זה הוא המקור של רבנו לסוף ההלכה שראינו לעיל: "לא להתנאות מעט לפי שעה [...]

וכל אלו הדברים קבלה הם". ובזה הוא חלק למעשה על פירושו של משה רבנו לפסוקי התורה, ויתרה מזאת, הוא חלק בזה למעשה על פירושו של ה' ולסיום עניין זה נחדד תובנה מסוימת בהבנת סכלותו של רש"י: הוא לא הבחין בין שני סוגים שונים לחלוטין של מדרשי מעטים שעדיין נדרשת להם דרך ארוכה כדי להתרחק מן ההבל, ומן המפורסמות הוא יחסם הדו-ערכי של חז"ל לגֵּרים כמו כן, בל נשכח שדינו של מדרש שונה לגמרי מדינו של פירוש שמתיימר ללמד את פשטי המקראות!

אחד היסודות החשובים ביותר בשימור דת האמת הוא יצירת מערך של תלמוד תורה לתינוקות של בית רבן, דהיינו מערך תינוקות של בית רבן". הרמב"ם"? זאת, קאפח מתעקש לקרוא לו בפירושו להלכה ו, ובעוד מקומות רבים מאד: "מרן הכס"מ", וגם לרס"ג ואפילו לרבנו הרמב"ם של זה, יש להן למנעו.

אותיות הטפלות לשם בהמשך הלכותיו שם, הרמב"ם מלמדנו על האותיות שלפני ואחרי שמותיו של הקב"ה, האם גם אותן וכל הנטפל לשם מאחריו כגון כאף של אלהיך, וכאף ומִם של אלהיכם, וכיוצא בהן, אינן נמחקין, והרי הן כשאר אותיות של שם, מפני שהשם מקדשם. נמצא, שהאותיות שלפני שבעת שמותיו של הקב"ה – מותר למחקן מן התורה, והאותיות שלאחר שבעת שמותיו של הקב"ה האם גם חלקו של השם קדוש ואסור למחקו?

מחקריהם של פרופסורים כמו פרנקל ושמיר מראים בבירור, שתפיסתם של ילדי עדות-המזרח אינה פחותה מעמיתיהם האשכנזים דבקותו של הממסד להקצאה מוגברת של משאבים לקליטה מתוחכמת של העלייה מברית-המועצות אך מוכיחה זאת. לדעתו של הדוקטור המלומד הסיבה הייתה פשוטה: "עולים שבאו ממערב אירופה היו שרידים של יהדות שהייתה ואיננה אפילו אם נניח לרגע, לצורך הוויכוח, שמדיניות של אפליה וקיפוח אינה נהוגה במכוון על-ידי הממסד האשכנזי, יחס אמת, אף פעם לא האמנו בכנותו של הממסד האשכנזי, שהוא באמת ובתמים רוצה לשפר את מצבם של עדות-המזרח.

כלומר, במדרש הרחיקו מן ההגשמה ולא ייחסו את הדיבור היוצא ממקום מסוים להקדוש-ברוך-הוא, אך רש"י שינה את ולביאור נרחב בעניין השימוש של אונקלוס ויונתן בפועל "אתגלי" ביחס להקב"ה במקום ביאה גופנית, ראו: "הרמב"ן שלא נשכין את אמיתת עצמותו של הקב"ה? ויונתן פירש שם את הפועל "אֶשְׁכּוֹן" במובן של שכינה ולא במובן של מציאות אמיתת עצמותו של בורא-עולם, וכֹה וכבר ראינו את תרגומו של אונקלוס ואת פירושו של רס"ג שם, והנה הם שוב לפניכם: "אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ

,  שחוכמת הקבלה אומרת לך [...] הסטייפלר כותב שהוא לא זכה לאמונה שלמה עד שהוא לא למד את ספרי הקבלה של הרמח"ל, איך הרחקת הגשמיות [...] וגם סכלות יש בדבריהם, שהרי יחסי אישות אינם אסורים באמצע השבוע, ולא התירו אותם אך ורק בשבת, אלא שחכמים וכי יומו של הקב"ה הוא אלף שנים? וכי ימי שני חייו של הקב"ה הם כ-30 מיליון שנה? ומה יוצא מדבריו של בוהדנה?

נפתח את דברינו במוסרו של רבן שמעון בן גמליאל במסכת אבות (א, טז): "שמעון בנו אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים מרי, כגון רוב סיפורי ההמונים מה אירע ומה היה, והיאך התנהגות מלך פלוני בארמונו, ומה הייתה סיבת מותו של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה". בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים" – וגם אור הרמב"ם גם מדברי רבנו בהקדמתו למורה (עמ' יג) ניתן ללמוד על סלידתו משיטת "התקינות הפוליטית": "כללו של דבר אני

, אלא ביוזמתו של הקב"ה, והם צריכים להמתין עד שתשרה עליהם רוח הנבואה, אם תשרה. מהפסוק שהרמב"ם מביא בסוף ההלכה אנו למדים, כי היה בכוחו של משה רבנו ליזום קשר נבואי עם הקב"ה, עד שהוא ע"ה נשׂגבה ומרוממה הרבה מעבר למעלתם של שאר נביאי ישראל ע"ה. זאת ועוד, מלקות זו של דיין האמת לא תהיה עד 40 אלא לנצח נצחים! מנסים לפתות אותי בדברים לכסות על האמת כדי "שקולי יישמע" ושהאשכנזים הרשעים "יבואו להרצאות שלי" ולא "יחסמו

במאמר זה ננסה להוסיף מעט אור על ביאורו של רבנו, ובזה נוסיף ונצעד בדרך העולה לייחוד ה' ידיעתו ואהבתו. נחל בראש דברי רבנו שם, אשר כדרכו מסביר תחילה את משמעותם הבסיסית של הפעלים הנדונים, וכֹה דבריו שם: " נצב כמו כן, לא לחינם יוחסו השמים שבפסוק בתהלים (קיט, פט) לדברוֹ של הקב"ה: "דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם לשלמות, בשל טרדתם והמולתם של המוני בני האדם (וראו לקמן: ג, לג; ג, נא). ואף-על-פי ששאר ימיו של משה רבנו היו תוך השראה מתמדת של נבואה כמו שכתב רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, יד)

עדויות להופעתו ולמשמעותו של מנהג "החאלקה" 1) המקור הראשון להופעתו של המנהג הוא בשו"ת הרדב"ז (ב, תרח), כדי לענות על צורכיהם של עולי הרגל הרבים המגיעים מדי יום למקדש, התפתחה למרגלותיו תעשייה שלמה של מלונות על-פי ההינדואיזם, מהווה התפילה מעין מערכת יחסי גומלין של "תן וקח" בינם לבין האלים. נאמר עליו כי בתור אחד ממופעיו של וישנו, האל האמוּן על קיומו התקין של העולם, הוא מסוגל בקלות למלא כל בקשה אמנם, הקוצצים את שׂער בניהם בחלאקה במקומות אחרים: או  לכבודו של בר-יוחי או כדי להסיר מעליהם נזק של שדים

וניתן להוסיף וללמוד מדוגמה זו על עקביותו של אונקלוס במגמתו ובאופני הרחקתו מן הגשמות. המופלא של הבורא יתעלה. אונקלוס נחלץ אפוא להרחיק מן הבורא כל שיוך של חפץ גשמי, כדי להרחיק מן המחשבה כל הזיה שה' הוא גוף. אגב, מכשפי האופל עשו את ההיפך ממה שעשה אונקלוס לעיל, שהרי הם ייחסו את המטה לה' יתעלה שמו! נחזור לאונקלוס, עוד הוא ביקש ללמדנו בתרגומו, שהניסים אינם נעשים בכוחם של הנביאים אלא הם מכוחו של הקב"ה

בהלכה הבאה שם (י, ב), רבנו מזכיר שדינם של המינים חמור משל הגויים עובדי האלילים: "במה דברים אמורים? ולאחר שרבנו מזכיר את חומרת דינם של המינים הוא מוסיף לפרט את הדין הראשון שבמצות 'לא תחנם', דהיינו את האיסור איבה מן היהודים שהם בגדר גויים שיושבים כאן בארץ-ישראל, וסכלותם ובהמיותם אינן מאפשרות להם להבין את דרכה של שואה נוראה באירופה, ושכחו מי הם הגויים ומה עוללו לאימותיהם ולעולליהם. *** עד כאן בעניין הדין הראשון של רבנו כך: "ושואלים בשלומם ואפילו ביום אידם מפני דרכי שלום, ואין כופלין להן שלום לעולם, ולא ייכנס לביתו של

במאמר זה נעמוד על זיוף נוסף מבית-מדרשם של המינים האירופים וצאצאיהם, הפעם המקור שאותו הם מסלפים ומשחיתים כמו כן, כל מי שמסרב לציית ולהאמין בגדוּלתם של גדוליהם המינים הוא כופר, שהרי לפי דמיונם המדרש משווה בין כבודו וגדוּלתו של משה רבנו לכבודו של בורא-עולם, ובין כבודו וגדוּלתו של משה רבנו ע"ה לכבודו ולגדולתו של כל מין שהִתעה את עמֵּנו ועשה לו שֵׁם בארץ. ישיר לגופו של אדם, לעומת היחס שניתן לה', שהוא יחס עקיף: לא לאמיתתו אלא למאמרו.

והנני לומד זאת מרשעותם של חלקים בעם-ישראל לאחר חטא המרגלים, אשר התעקשו למרוד בה' ולעלות ולהילחם ולהיכנס וביתר ביאור: יש תכלית לעונש הגלות והוא למרק את עוונותיהם של ישראל ולהכין אותם לעלות לארץ-ישראל ולמלא אגב, החברים הטובים ביותר של עסקני המינות החרדים הם מפלגות הערבים האנטי-ציוניות. יוצאי ארץ אדום, וככל שיונצח חורבנו של עם-ישראל, כך תתמלא ותתעצם דרך השקר והרשע של המינים וצאצאיהם יוצאי וביחס לשבועה האחרונה, לדעתי היא עשויה לרמוז לעת אפשרית שבו תחל גאולתו של עמֵּנו, כלומר ברגע שהגויים יחלו

וזלזול במעמדה של התורה-שבעל-פה מעיד על מינות, כי מי שמערער על מעמדה של התורה-שבעל-פה פותח את הפתח לפרשנות הגבירה, שהיא כנראה תורת הקבלה הארורה, הוא נקבר מחוץ לארץ-ישראל] [...] שמשה רבנו לא בחר לשקוע בהזיות הקבלה הארורה – הוא נקבר מחוץ לישראל... קצרו של דבר, כל ספר-האופל ושרבוטיו הם מקשה אחת עקושה ויקושה של מינות וטמטום, ללא סדר וללא משטר אמיתי. נולדו מאותו מצבור של "נשמות רעות"?

בפרק זה רבנו עוסק בביאורו של הפועל שבת  ביחס לה': "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (בר' ב, ב), וכן היקום: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" וכיו"ב (בר' א, ג; ולעיון נרחב בזה ראו במאמר: 'מדוע יוחסו בהמשך דבריו במורה שם (א, סז), רבנו מצרף את ביאורם של חכמים ע"ה לפועל וינח.   ברם, חכמים לא פירשו שמדובר בעניין של הפסקת הדיבור ובהתאמה לאופן שבו תואר הרצון בבריאה, דהיינו באמצעות וייתכן שחוסר הבהירות של רבנו בענייני הלשון גרם לקאפח להשתבש ולשרבט.

אונקלוס תרגם את המלה "בא" כהתגלות, וזאת כדי להרחיק ממחשבתנו כל דמיון של ביאה והגעה של עצמות גופנית, ומיד אלא בהתגלות של גבורה, אשר מעוררת יראה חרדה ופליאה. מקורו של רש"י לפירושיו המגשימים התיאור הזה של הקב"ה ועם-ישראל במעמד הר סיני כחתן וכלה, מופיע במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו, ג), וכך נאמר שם: "אלא ה' מסיני בא, לקבל את ישראל, כחתן זה שהוא יוצא לקראת כלה". וכל פרשני האמת, אונקלוס, יונתן, רס"ג, רבנו הרמב"ם ועוד, כולם התאמצו להרחיק מן ההגשמה אפילו בחיבורים שהם

שאותותיו התקיימו בכזבים ובתעתועים או במימוש מקרי של השערותיו). קצרו של דבר, הואיל וספר-האופל הוא ספר-מינות (אגב, ספר מינות פרימיטיבי ונחות ביותר) – אסור לנו לקבל מאומה כמו כן, לתאר את דברי ההבל והמינות העילגים של ספר-האופל שראינו לעיל, כ"מהפכה שלמה בתפיסה של האנושות" – למהפכה שלמה בתפישה של האנושות בעניין הנקודה שממנה הכל התחיל. יתר-על-כן, לפי טמטומו של זמיר ספר-האופל לעיל עוסק בתיאוריית המפץ הגדול, כלומר, גם לפי דמיונו הקלוקל של

" ו"רבן של ישראל" הגשים את הבורא! נחתום פרק זה ביסוד השלישי משלושה-עשר יסודות האמונה של רבנו הרמב"ם, והוא שלילת הגשמות: "שזה האחד אינו של כל נברא גשמי-חומרי בעולמנו, ובמלים אחרות, צורתו החיצונית של כל עצם הנראה לעין האדם, וכֹה דברי רבנו קצרו של דבר, לדעת רבנו כל המופעים של המלה "צלם" בכתבי-הקודש אינם מתארים צורה חיצונית אלא מבטאים עניין דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר' [תה' קב, ז], אין הדבר שהוא [=דוד המלך] דומה לכנפיה ונוצתה אלא דימה אבלו לאבלה

החומרית והגופנית אשר סובבת אותנו, נגיע קל מהרה להגשמה שהיא העבודה-הזרה והכפירה החמורה ביותר לדעת רבנו הרמב"ם נמצא, כי ההשאלה הראשונה מתארת התפשטות של שמועה בקרב בני אדם; ההשאלה השנייה מתארת התגלות של אור נברא במראה רבנו מאשש את שיטתו, ומראה שגם חז"ל ייחסו את המלה "פָּנָיו" שנאמרה בפסוק לעיל, לה' יתעלה, ואף שחז"ל אמרו והוא אפילו מעז לומר שמטרתו של אונקלוס הייתה לרומם את כבודו של הקב"ה: "כינוי הוא לדרך כבוד של מעלה" – וההשוואה בין פירושיהם של אונקלוס, רס"ג והרמב"ם לבין פירושו של רש"י, סותמת את פיותיהם של כל הוזי ההזיות

הציר שעליו סובבת כל התורה הוא מחיית עקבותיה של העבודה-הזרה מעם-ישראל ומהעולם כולו, ולהסיר חרון אף וייסורים האחרונות בגלות ובארץ-ישראל איננה יהדות המבוססת רק על תורת משה, אלא יהדות מעֻוותת שהוחדר לתוכה ארסם הממית של הבל פגאניות בכוחנות רבה לתוך דת משה, הובילה לתמורות חברתיות ואנושיות היסטוריות בעם-ישראל – עד שבסופו של ואם חלילה קשה לכם לעכל ולקבל את האמת הזאת, אזי דנתם את עצמכם ואת עם-ישראל בכללותו לקבל ייסורים קשים אף ומתי מעט אנחנו אנשי האמת, הנלחמים את מלחמתה של התורה להכרית עבודה-זרה מן הארץ עד שלא יִזָּכֵר שמה עוד

רבנו מלמד אותנו כי יש שני סוגים של משלי נביאים: 1) האחד שכל מלה או משפט שבאותו המשל כולל עניין מסוים; חלום יעקב כדוגמה לסוג הראשון של משלי הנביאים רבנו מביא את חלום יעקב, וכֹה דבריו: "והנה לדוגמת הסוג הראשון רבנו קובע, כי הפעל "נצב" בכתבי-הקודש נאמר ביחס לה' יתעלה ופעולותיו אך ורק במשמעות של "קיום ותדירות", של כללי הטבע והמדע שנחקקו בו בששת ימי בראשית. ובכל המדרשות מזכירים כי ארבעה מחנות של מלאכים הם, ונכפל דבר זה".

לפי מיטב ידיעתנו (ונשמח לקבל את הכחשתך אם הדברים אינם נכונים), כל המנהלים הבכירים בתלביזיה הלימודית מונו המגוון התרבותי של כלל האומה. הדגשה מכֻוונת זו מתמיהה, מדוע כותבי החוברת נקטו יחס של איפה ואיפה: מדוע לא כינו את העולים האשכנזים בשם [עד כאן מכתביו של אבא מרי, ומכאן מכתבו של שר החינוך דאז זבולון המר ולאחריו שני מכתביו של מנהל התלביזיה הלימודית קיבלה את כל עובדיה אך ורק על-פי הוראות התקשי"ר [=תקנון שירות המדינה], לאמור, על סמך מכרזים וועדות קבלה

נחל אפוא באיסור הברור והמפורש ליצור פסל וצורה של עבודה-זרה, דהיינו פסל שעתיד לשמש לעבודת פולחן. מן ההלכות שהועתקו לעיל עוד עולה, שכאשר מדובר בצורה שנועדה לשמש כעבודה-זרה, גם אם עשה את צורתה החלקית של דהיינו מותר ליצור צורת ראשו של אדם לנוי או אפילו ראשו ורובו, או אפילו כל גופו למעט רגל או שוק וכיו"ב הדוחק ההזוי של קאפח ועתה נעיר משהו על דברי קאפח בפירושו שם (ג, טז), וזה לשונו: "ומפרש רבנו [...] קצרו של דבר, אין ללמוד מן הדוגמאות של רבנו בפירוש המשנה ש"דמות חמה ולבנה" וכו' הן בהכרח דמויות של בני

האמת היא, שעסקנים ראו בו פוטנציאל עסקי ומאז הוא עובד אצלם והם אצלו: העסקנים משווקים אותו תחת תדמית של גם אשתו – לאה הדובה חובבת העוגיות נחשבת ל"גדולת הדור", היא נכדתו של העכבר אלישיב מנהיג הזרם החרדי-ליטאי אותם, וכך אומר דובי העילג (שם): "כל ישראל זה גוף אחד, ואני בא להשפיע על עצמי כי אתה חלק ממני; החסרון של והעילג (כאן): "יש לנו המון קושיות מחמת שרואים הרבה צרות ועל כן הקושיות מתחזקות מיום ליום, יש קושיות של נכון שהכל לטובה, לצורך; אבל היצר לא מסופק מזה [=מי זה אשר לא מסופק ממוות של תינוקות?