בשיר השירים נאמרו שני פסוקים אשר זהים זה לזה: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (ב, ז; ג, ה), ופסוק שלישי (ח, ד) אשר כמעט זהה לשניים הראשונים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". ודרשו חכמים במסכת כתובות (קיא ע"א) בעניין זה:
"שלוש שבועות הללו [שלוש הפעמים שבהן נאמר בפסוקים לעיל: 'הִשְׁבַּעְתִּי'] לָמָּה? אחת – שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת – שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת – שהשביע הקב"ה את אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי".
כיצד ניתן לפרש את הדרשות הללו לפי דרך האמת? ובכן, להבנתי השבועה הראשונה הינה לימוד לעם-ישראל, שלא יעלו מן הגלות לכבוש את הארץ כל עוד לא הגיעה עת הגאולה. והנני לומד זאת מרשעותם של חלקים בעם-ישראל לאחר חטא המרגלים, אשר התעקשו למרוד בה' ולעלות ולהילחם ולהיכנס בכוח לארץ-ישראל, וכך מתוארים חטאם ועזות-מצחם בדברים א:
"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ, רְאֵה נָתַן יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת [...] וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם, וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְיָ אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ, אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם, וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם, יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם.
וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה, וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּייָ אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם, וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם [...] וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ, וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף.
וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי: חָטָאנוּ לַייָ אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה, וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי, אֱמֹר לָהֶם: לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם, וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְיָ וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה, וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה, וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי יְיָ וְלֹא שָׁמַע יְיָ בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם".
נשים לב שהפועל "עלה" מופיע שוב ושוב בדברי משה לעם-ישראל, ובסוף הדברים אוסר הקב"ה על עם-ישראל לעלות ולהילחם על ארץ-ישראל טרם שתִּכלה סאת ייסוריהם במדבר. ונראה לי ברור שזו גם כוונת המדרש באמרוֹ: שלא יעלו בחומה, דהיינו שלא יהינו להילחם.
וביתר ביאור: יש תכלית לעונש הגלות והוא למרק את עוונותיהם של ישראל ולהכין אותם לעלות לארץ-ישראל ולמלא את ייעודם. בדיוק כמו שלמדבר הייתה מטרה, והיא שכל אנשי דור המדבר ימותו מפני שהם לא היו ראויים לעלות ולראות את הארץ הטובה, את ארץ-ישראל. ומזאת, לפי המדרש, הזהיר הקב"ה את עם-ישראל: שלא ינהגו כמנהג אותם הזֵּדים לאחר חטא המרגלים, אשר הזידו וההינו לעלות להר האמורי ולהילחם במטרה להיכנס לארץ-ישראל. דהיינו כל עוד עם-ישראל בגלות, עליו לשאת את ייסוריו בהכנעה ואל לו לנסות ולעלות לארץ-ישראל בדרכי כיבוש ומלחמה, וכל שהותר לעמֵּנו אז הוא לעלות לארץ-ישראל בדרכי שלום.
ברם, המינים השתמשו במדרש הזה כדי לשְׂטוֹם את ארץ-ישראל, וגם כשהגיעה עת הגאולה והקב"ה שלח רמזים עבים מאד לעם-ישראל בסוף המאה התשע-עשרה ובשליש הראשון של המאה העשרים – אפילו הכי, הם התעקשו שלא להבין את המסרים והאיתותים ששלח להם בורא-עולם, לפיהם הגיעה העת לברוח מגלות אירופה הטמאה והאכזרית, ולעלות לארץ-ישראל. במקום זאת, הם החליטו, בין השאר על-סמך המדרש הלז, שעד שהקב"ה לא ישלח נשרים לפולין ולליטא אשר ישאו את השיכורים הלומי היין על כנפיהם, ויכניסו אותם לבתי שן עמוסים בכסף וזהב ובכלי פטדה וברקת – עד שלא יקרו כל הנסים הללו, פשט המדרש במקומו עומד, ועליהם להישאר בגלות הארורה... וסופם ידוע. ובמלים אחרות, הם השתמשו בפשט המדרש כדי למרוד בה'-אלהים-יתעלה ובתורתו, וכדי להוסיף ולשקוע בשיקוצי הגויים: "וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְיָ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (יש' ה, יב).
וגם בימינו הם משתמשים במדרש הזה כדי למרוד בבורא-עולם, ואסביר: כדי להרחיק את עם-ישראל ממימוש ייעודו, דהיינו מכינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, הם מתנגדים לכל פעולה אשר מקרבת אותנו למימוש ייעודנו זה – ולכן הם מתעבים את ארץ-ישראל ואת בית-המקדש, ולכן הם שונאים את הציונות שנאת-מוות (אף שבהחלט ניתן לרתום אותה לדרך האמת, דהיינו לאהבת ארץ-ישראל ולמימוש ייעודו של עם-ישראל), ולכן הם שוטמים את צה"ל ורואים בו אוסף של חיילי גסטפו שיכורים ורצחניים, ולכן הם מתנגדים התנגדות נחרצת לעלייה להר הבית, ולכן הם מצהירים מדי פעם שהם מעדיפים למות או לשוב לגלות ולא להתגייס לצה"ל, או שהם היו מעדיפים לשבת תחת שלטון המנדט הבריטי או הערבים אהובי נפשם, וכו'. אגב, החברים הטובים ביותר של עסקני המינות החרדים הם מפלגות הערבים האנטי-ציוניות.
"וְאָמַרְתָּ אֶל מֶרִי, אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ: רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יח' מד, ו). וברשותכם אצרף לפניכם שתי פְּסקות מתוך המאמר: "עליה להר הבית בזמן הזה":
ובדיוק מן הסיבה הזו המינים וצאצאיהם בימינו מתנגדים לכל פעולה שמקרבת את בניין בית-המקדש, הם אמנם מתָרצים זאת בשקריהם שלא "להרגיז" את הגויים, כאילו אנחנו עדיין נמצאים בשטעטל הפולני הנגעל והארור, ובכל עת הגויים הצוררים עלולים לאלץ אותנו בכוח לעלות צפופים וחנוקים לרכבות השמד וההשמדה – וכך באמת סבר הטמא מנחם-המן שך, אשר סבר שבכל רגע עלולה להתרחש שואה נוספת! אולם, הסיבה האמיתית להתנגדותם היא, מפני שהם יודעים היטב שברגע שאוֹר המקדש והאמת יזרח ויתפשט, הוא יגרש את חושך הבערות, הסכלות והמינות שהם החדירו, זיהמו, השליטו וכפו על דת משה, ורשעותם וכסילותם, וכל הזיותיהם והתעיותיהם יתגלו ויֵחשפו לעין כל, כמו השמש המאירה בשמים.
ובמלים אחרות, המינים וצאצאיהם מתנגדים לכל פעולה שתקָרב אותנו לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש משום "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה" (יח' כו, ב), וכדרש חז"ל במסכת פסחים (מב ע"ב) על אדום: "אם מלֵאה זו – חרֵבה זו, ואם מלֵאה זו – חרֵבה זו". כלומר, ככל שנתקרב לדרך האמת ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש – כך תחרב דרך השקר וההתעיה של המינים וצאצאיהם יוצאי ארץ אדום, וככל שיונצח חורבנו של עם-ישראל, כך תתמלא ותתעצם דרך השקר והרשע של המינים וצאצאיהם יוצאי ארץ אדום. וזו גם הסיבה שרבים מהם מתנגדים התנגדות חריפה ונחרצת ל"ציונות" ושונאים את ארץ-ישראל ואת צבא-ההגנה-לישראל שנאה עזה.
***
עד עתה בעניין השבועה הראשונה שהובאה במדרש, ומכאן לשתי השבועות האחרונות, ואיני רואה צורך להרחיב בהן מפני שהן עוסקות לדעתי במצבו של ישראל בגלות, ומצב זה ב"ה כבר חלף עבר לו, והנה הן לפניכם: "ואחת – שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת – שהשביע הקב"ה את אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי".
כלומר, שבועות אלה נאמרו כמסר לעם-ישראל ביחס לאופן שבו עליו לנהוג בייסורי הגלות, דהיינו שעל עמֵּנו לשאת את ייסוריהם בהכנעה ולא לנסות ולמרוד בגויים ובשלטון שהעניק להם ה' יתעלה על עם-ישראל בגלות – כי בצדק העניק להם הקב"ה ממשלה על עם-ישראל בגלות, וזאת בשל עוונותיו ופשעיו החמורים אשר בגינם גורש עמֵּנו בייסורי אימים מארצו.
וביחס לשבועה האחרונה, לדעתי היא עשויה לרמוז לעת אפשרית שבו תחל גאולתו של עמֵּנו, כלומר ברגע שהגויים יחלו לשעבד את ישראל "יותר מדאי", וכפי שאירע בפוגרומים הקשים שחלו בעם-ישראל באירופה בראשית המאה העשרים – על ישראל להבין שעליו לעמוד על נפשו ולקום ולעלות לארץ-ישראל, ואפילו שתהיה כרוכה בכך מלחמה על הארץ, וכן היה.
ברם, משלוש השבועות המדרשיות הללו אין ללמוד בשום פנים שאסור לעלות לארץ-ישראל, כל מה שנאסר הוא לעלות בדרכי מלחמה: "לעלות בחומה". כלומר, החומה היא משל לעריכת מלחמה, שהרי לעלות בחומה משמעוֹ לשפוך סוללה ולבנות דייק ולפעול פעולות מלחמה. אך בדרכי שלום או תחבולה או בתקופת שמד וכפי שהיה כבר בראשית המאה ה-20, ברור שהיה מותר ואף מצוה, וכל מי שברח ניצל מן המוות הנורא שהמם את אירופה במלחמת העולם השנייה – ובגלל שיהודי אירופה סירבו בתוקף להבין את המסרים הברורים מאת ה' יתעלה, והתעקשו להישאר בגלות אירופה הארורה, סבלו ייסורים מחרידים אשר כל שומעו תצלינה שתי אוזניו. "הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו" (ש"א ג, יא).
לסיכום, המינים סילפו את כוונת המדרש וקבעו שיש ללמוד ממנו שאסור לעלות לארץ-ישראל באופן מוחלט, והיו מהם שהתירו טיפין-טיפין בלבד – ומזאת נלמד, שהסיבה היחידה שהם כאן בארץ-ישראל היא גזֵלת תקציביהם ושלל הטבותיהם ופטוריהם – ואם היו להם תקציבים ומימון וכו' באוסטריה למשל, הם מזמן כבר לא היו כאן, ואיומי ישמעאל ועבדאללה יוכיחו.