לאחרונה מורגשת נימה חדשה בהסברה הממסדית באשר למצבם של עדות-המזרח במדינה. אמת, אין זו נימה כֹּה חדשה, שהרי אבא אבן, בהיותו שר חינוך, היה הראשון שהשמיע אותה בפומבי. לפיה טען, כי שר ההיסטוריה ולא מדינת ישראל הוא האחראי לפיגורם של עדות-המזרח. הנימה הנוכחית היא מהדורה חדשה ומשוכללת יותר של הטיעון הזה, ואותה השמיעה לראשונה ראש הממשלה בשנה האחרונה באומרה: שאין ישראל אחראית לכך, שעדות-המזרח נולדו בארצות האסלאם (המפגרות), וכי את הפיגור והקיפוח הביאו אתם עדות-המזרח מארצות מוצאם – ושפיגור זה וקיפוח זה "עוברים מדור לדור". אחריה חזרו כמו תוכים משה שמיר, מרדכי בר-און, קצינים בצה"ל ואישי ממסד אחרים – כל אחד לפי סגנונו.
מעל דפי העיתון הזה, גיליון ספטמבר 1971, פרסמנו את מחקרו של יאיר ישראלי "מדיניות הקליטה – אבי הפער החברתי", ובו מתגלה בצורה ברורה מאד כי אכן מדינת ישראל אחראית לפיגורם של עדות-המזרח במולדת, לא בזה שהיא יצרה את הפיגור, כי אם בזה שהיא הגבירה את הפיגור במקום לצמצמו (מתוך הנחה שהמונים רבים הגיעו ברמה יותר מפגרת מאחיהם האשכנזים).
כיום באים אנשי הממסד ו"מוכיחים" על-ידי סטטיסטיקות וראיות מאולצות, עד כמה חל שיפור במצבם של עדות-המזרח במולדת, אך דבר אחד אנשי ממסד אלה מעלימים, והוא נקודת המוצא לסטטיסטיקות שלהם: המצב בשנות החמישים ולא המצב בארצות המוצא. הם שוכחים כי המעברות, עיירות-הפיתוח, ומדיניות "מהאניה לכפר", שימשו מוקדים להתנוונות ולהגברת הפיגור. בארצות מוצאנו לא חיינו בתנאי מעברות ולא כל כך "במערות". התעמולה הממסדית האשכנזית ניסתה – ועדיין מנסה – לתאר את ארצות מוצאנו כארצות מצוקה ועוני, כדי לתת רקע והכשר להסברה הממסדית ולמדיניות של הממסד כלפי עדות-המזרח – ולא כך הדבר, אך לא נכנס לשאלה הזאת כעת.
ואף-על-פי-כן, ממשיכים אנשי הממסד לחזור על הטיעונים השקופים שלהם ביתר אינטנסיביות ובפרט נוכח מורת הרוח ההולכת וגוברת לגבי היחס אל העלייה מברית-המועצות. אנשי הממסד מנסים בכל כוחם לתאר, כאילו מורת הרוח הזאת מצטמצמת אך ורק במעוטי היכולת ונזקקי הסעד, שהם ברובם ככולם מעדות-המזרח, ומכאן מעלים תזה חדשה: מורת הרוח הזאת נובעת מצרות-עין, יותר מאשר שיקולים הגיוניים או מודעות למצב חמור. הם שוכחים כי מורת הרוח היא כללית בקרב העם בישראל: ותיקים, מבוססים, זוגות צעירים, סטודנטים וכיוצא בזה מקרב האשכנזים ועדות-המזרח כאחד.
במהדורה החדשה של הטיעון הבסיסי המיושן, מנסים אנשי הממסד להוכיח (למי?) את "מכת הגורל" של בני עדות המזרח: המוגבלות האינטלקטואלית שלהם. ומובן מאליו, המקום האידיאלי לגביהם להוכיח זאת הוא צה"ל, ובפרט חיל האוויר, בטענה ש"איש לא יאשים את צה"ל בכך שמקפחים את עדות-המזרח", וכי אולי זהו המקום היחיד שבו אין אפליה בין העדות. אנו רואים בקביעה זו אך אגדה ולא מציאות, שכן צה"ל אינו שונה מיתר מוסדות המדינה והאנשים השולטים בו אינם עשויים מחומר אחר: הם אשכנזים, וכל אנשי הממסד האשכנזיים חדורי דעות קדומות לרעת עדות המזרח. היינו יכולים לפרסם מקרים לא מעטים בתחום זה המעלים לא מעט סימני שאלה, אילולא החשש מגילוי סודות על-ידי כך. עצתנו לאנשי הממסד: אל תנפחו יותר מדי את האגדה הזאת, המציאות אינה מאשרת אותה כשם שאינה מאשרת את "המגבלות האינטלקטואליות" של בני עדות-המזרח, אפילו בשטח התפיסה "המכניסטית והטכנית" האהובה כל כך על טועני הטיעונים הנאיביים. מחקריהם של פרופסורים כמו פרנקל ושמיר מראים בבירור, שתפיסתם של ילדי עדות-המזרח אינה פחותה מעמיתיהם האשכנזים, אלא שאין מקצים להם משאבים במידה מספיקה לפיתוח כישרונותיהם, או שאין מפעילים לגביהם שיטות חינוך וסמלי חינוך מותאמים לרקעם החברתי.
הנחה ברורה היא, כי קידומו של האדם תלוי במידה רבה בכמות המשאבים המוקצים לו. דבקותו של הממסד להקצאה מוגברת של משאבים לקליטה מתוחכמת של העלייה מברית-המועצות אך מוכיחה זאת. דבקות זו היא פנאטית ובלתי רציונאלית שעה שמקצצים בתקציבים של הסעד והחינוך שהנהנה העיקרי מהם הם עדות-המזרח. האם פלא הוא שהראשונים יתקדמו עוד יותר והאחרונים יפגרו עוד יותר והפער ביניהם ילך ויגדל?
אמרנו לא פעם, כי אין עינינו צרה בהקלות החומריות וההטבות למיניהן, אותן מעניקים לעולים חדשים. ציינו גם שמדינת ישראל אינה עושה שום טובה לאף עולה חדש בהעניקה לו דיור ותנאי מחיה נאותים – ושבעינינו אין ניגוד בין קליטת עליה חדשה לבין טיפול נאות בבעיות העוני במדינה. שורש הרע בבעיה הנקראת בעיית העדות, בעיית העוני או שילוב חברתי, הוא האופן בו מתייחסים לבני אדם, פשוטו כמשמעו: מראשית ימי ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל נקט הממסד האשכנזי ביחס של זלזול ואפליה לכל מי שאינו בא מאותו רקע – ולא היה זה משנה אם רקעו של בן האדם היה מארצות האסלאם או מארצות מערב-אירופה ואמריקה: העיקר היה, שהוא איננו בא מארצות תחום המושב.
דוגמה מאלפת מאד ליחס זה אנו מוצאים במאמריו הארוכים וגלויי הלב של ד"ר ה' רוזנבלום, עורך "ידיעות אחרונות", אשר רוב-רובו של ציבור קוראיו הינו מבני עדות-המזרח. במאמרו, בגיליון יום שישי 18.2.72 מודה הדוקטור הנכבד, כי לא רק לבני עדות-המזרח לא ניתנה אפשרות להיות שותפים בניהול המדינה, אלא גם לעולים מארה"ב – וזאת למרות "שאיכותם של עולים אלה הייתה בעלת חשיבות מיוחדת לארץ, קודם כל מבחינה תרבותית ומשקית...". ומאלף מאד לקרוא את דבריו של ד"ר רוזנבלום בנידון, הוא כותב: "אחינו האמריקאים לא היו היהודים בקרב העולים, שבבואם ניצבו בארץ הזאת בתור גורם פוליטי בצד. גם העולים שבאו ממערב אירופה ומארצות אסיה ואפריקה לא העזו לומר את דברם המיוחד בשאלה איך לנהל את המדינה, גם הם סברו, שזה עניינו – זאת אומרת עניינו של היישוב הוותיק וצמרתו".
וזאת למה? לדעתו של הדוקטור המלומד הסיבה הייתה פשוטה: "עולים שבאו ממערב אירופה היו שרידים של יהדות שהייתה ואיננה עוד ולא הייתה להם האמביציה הדרושה לכך, ולעולי אסיה ואפריקה חסרו המסורת המדינית והאינטליגנציה – ולכן הם נסוגו בפנינו בהסתפקם בתפקיד משנה אצלנו... הם פשוט סמכו עלינו, על אלה שהגיעו הנה לפני-כן בסברם ש'אנו חכמים מהם', וכך קרה, שגם לאחר שהגיעו אלינו לאחר קום המדינה מאות אלפי עולים חדשים מכל קצוי העולם היהודי, לא נשתנה כאן בשטח יחסי הכוחות הפוליטיים מאומה, ואלה ששלטו בישוב קודם הוסיפו לשלוט כן גם הלאה – כאילו דבר לא קרה אצלנו ולא נוספו לאוכלוסייה שלנו 300 אחוז אזרחים חדשים מהחוץ".
וכן הלאה! "אנחנו", "אצלנו", "לפנינו", "עלינו", "אנו", "אלינו", וכו' וכו'. ומי זה אנחנו? לא העולים מאמריקה, לא היהודים שבאו ממערב-אירופה, ודאי ובוודאי לא יהודי אסיה ואפריקה. "אנחנו" היו, הווים, וכנראה יהיו, אותם יהודים מחוננים שבאו מעיירות מזרח-אירופה והשטעטלים שלה, כל אלה שהיה להם – מיום לידתם כנראה – "המסורת המדינית והאינטליגנציה", שכמובן חסרו לעולי אסיה ואפריקה.
מובן מאליו שיחס כזה של ביטול וזלזול – לא רק כלפי עדות-המזרח אלא גם כלפי כל מי שאין מוצאו בתחום המושב – אינו יכול שלא להביא לאפליה ולקיפוח. אפילו אם נניח לרגע, לצורך הוויכוח, שמדיניות של אפליה וקיפוח אינה נהוגה במכוון על-ידי הממסד האשכנזי, יחס זה של ביטול וזלזול הוא הוא שהביא למצב הקיים. ואפילו אם נניח שעולי אסיה ואפריקה, שבאו לארץ בהמוניהם לפני למעלה מעשרים-שנה, "יחסרו להם המסורת המדינית והאינטליגנציה" – השאלה תישאר בעינה עומדת: מה עם העולים שבאו לכאן בגיל רך אשר מתקרבים לגיל הארבעים? ומה בעצם עלה בגורלם של אותם בני עדות-המזרח שנולדו כאן ושגודלו, חונכו ואומנו על-ידי הממסד ושלוחותיו? איך קרה ש"צברים" אלה נהפכו לנוער השוליים של החברה – נוער המאיים להפוך את החברה הישראלית המתקדמת לחברה מפגרת ועניה, חסרת מסורת מדינית ואינטליגנציה?
אמת, אף פעם לא האמנו בכנותו של הממסד האשכנזי, שהוא באמת ובתמים רוצה לשפר את מצבם של עדות-המזרח. כל אותן הקצאות שהוכרז עליהן בימי תסיסה וחששות (כמו ההקצאה העלובה של 70 מיליון ל"י לשיפור מצב עדות-המזרח במשך 5 שנים!), לא נועדו למימוש כי אם להרגעת הרוחות ולדיווח סטטיסטי מאוחר יותר על המאמצים, שהממסד עושה לטובת עדות-המזרח. לאחרונה גם נתבשרנו שמשרד הסעד גונז תכניות לשיפור מצבם של הנזקקים, אפילו תכניות שכבר הוחל במימושן בשנה האחרונה – וזאת מחמת הקיצוצים בתקציבו. הנה לכם הוכחה: התכניות וההקצאות לשיפור מצבם של עדות-המזרח הן על הנייר בלבד, מחוסר כנות ורצון טוב, בעוד שהתכניות וההקצאות לשיפור מוגבר במצבם של אשכנזים הן מעשיות וממשיות. וכדי להצדיק מדיניות זו, נזקקים אנשי הממסד לטיעונים הנאיביים המאולצים על "פיגורם ההיסטורי ונחשלותם האינטלקטואלית" של עדות-המזרח.
אנו מאמינים כי צדקו כמה מבני עדות-המזרח ואשכנזים, שאמרו שאין לצפות לפתרון ממשי ויעיל לבעיה מידי ממסד אשכנזי, וכי רק עדות-המזרח יפתרו את בעייתם בידיהם על-ידי אוטואמנציפציה – שחרור עצמי.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון מב, ניסן תשל"ב, עמ' 2, 22.
בתמונת שער הרשומה: דוד בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל בפני מועצת העם בבית דיזנגוף בתל אביב, ה' באייר תשח, 14 במאי 1948.