היה אחד שעיין בסדרת המאמרים על רש"י ומצא טעות לפי הבנתו, ואסביר: במקומות רבים רש"י אומר ביחס לפסוקי התורה "היה לו לכתוב", ויש להבין למי כוונתו? האם לה' יתעלה או למשה רבנו ע"ה? אנכי הסקתי בכמה מקומות שכוונתו היא למשה רבנו, ואילו אותו אחד טען שכוונת רש"י לה'. ובכן, הביטוי "היה לו לכתוב" מופיע עשרים-ותשע פעמים בפירוש רש"י לתורה, ואחת-עשרה פעמים בפירושו לנביאים ולכתובים, והנה כל מופעי הביטוי לפניכם:
בראשית (א, א; א, ה; ט, טז; יח, כב; כא, טז; כח, י; כח, יא; לב, י; מא, נז; מו, ח); שמות (ה, ט; י, ב; יד, י; טו, ח; יט, א–ב; כב, יט; כה, ט; כח, כג); ויקרא (יד, מד; כא, ה; כה, מו); במדבר (יא, טו; יב, יב; לד, יז); דברים (יט, יא; כח, מב; ל, ג; לב, כו); נ"ך (ש"א יג, ח; מ"ב ד, כו; הושע ה, י; יב, ט; צפ' א, ב; תה' לח, ג; קיח, יד; איוב א, ג; לב, ג; אס' ט, כח; דה"א כב, ה).
בדיקת פירושֵׁי רש"י לתנ"ך מעלה, כי מתשעה מקומות משמע שהביטוי הנדון מופנה כלפי משה רבנו ע"ה. בכל שאר שלושים-ואחד המקומות שבהם מופיע הביטוי הנדון לא ניתן לקבוע באופן ברור למי רש"י התכוון, וניתן לייחס את הדברים גם למשה רבנו וגם לה' יתעלה.
בפירוש רש"י לתלמוד הביטוי "הוה ליה למכתב" מופיע מעט למעלה מ-100 פעמים: בְּמָקום אחד עולה שכוונתו של רש"י להקב"ה ובשני מקומות עולה שכוונתו של רש"י למשה. בכל שאר המקומות (כ-100 מופעים) לא ניתן להכריע למי רש"י התכוון, וניתן לייחס את הדברים גם למשה וגם לה' יתעלה. בשני הפרקים הבאים נבחן את מופעי הביטוי בפירושֵׁי רש"י.
א. בחינת מופעי הביטוי בפירוש רש"י לתנ"ך
נעבור אפוא לפירושֵׁי רש"י אשר מהם עולה שמשה רבנו ע"ה כתב את התורה מדעתו. אגב, לא התייחסתי לענייני מינות וסכלות נוספים שעולים מפירושיו, והרחבתי בעניינם במקומם.
1) בבראשית (יח, כב) נאמר: "וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְיָ", ורש"י פירש שם: "וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְיָ – והלא לא הלך [אברהם] לעמוד לפניו [=לפני הקב"ה], אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו [שני פסוקים לפני כן]: 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' [שם יח, כ], והיה לו לכתוב: 'וה' עודנו עומד על אברהם', אלא תיקון סופרים הוא זה".
לפי רש"י, מי שכתב את הפסוק: "וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְיָ" הוא בשר ודם, שהרי הוא אומר: "תיקון סופרים הוא זה" – ומי הוא אותו בשר ודם? מי הוא אותו "סופר" אשר לפי רש"י ניסח את פסוקי התורה מדעתו? ובכן, כדי להשיב על-כך עלינו לשאול: מי הוא ראש וראשון לכל הסופרים? מי הוא זה שכתב את התורה מפי-הגבורה? מי הוא זה שמסר את התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה לעם-ישראל? ובכן, משה רבנו הוא ראש וראשון לכל הסופרים והנביאים, והוא גם זה אשר כתב את התורה מפי-הגבורה, והוא גם זה אשר מסרהּ לעם-ישראל.
וראו נא את דברי רבנו ביסוד השמיני:
והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי-הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה 'דיבור'. ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא [משה רבנו] עליו השלום אשר הגיעה אליו, ושהוא במעלת לבלר [=סופר] שקורין לפניו והוא כותב כולה, תאריכיה וסיפוריה ומצוותיה, ולכך נקרא [משה רבנו בתורה] 'מחוקק'".
מדברי רש"י עולה אפוא באופן ברור כשמש שמשה רבנו ע"ה ניסח פסוקים בתורה מדעתו! ורק מי ששקע עמוק בתהומות האפלים של הסכלות והמינות, לא יזהה את התעיותיו הנבזיות של רש"י-שר"י, ואף יתעקש לאטום את עיניו מלראות את אור האמת. "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (לד, כז).
ולאחר שהוברר שלפי רש"י הפסוק הנדון נכתב על-ידי משה רבנו ע"ה, קרוב לוודאי שהביטוי שמופיע בסמוך לו: "והיה לו לכתוב", אף הוא מיוחס למשה רבנו, וכך פירוש הדברים לפי רש"י: משה קיבל את הפסוק מאת ה' באופן מסוים כאמור, והיה לו-למשה לכתבוֹ כמו שהוא קיבלו, אך משום מה משה בחר שלא לשמוע לדבר ה' ולנסח את הפסוק באופן שונה כפי הבנתו. ובמלים אחרות, משה רבנו אינו מוסֵר נאמן, שהרי הוא החדיר אג'נדות זרות לתורת משה!
ושימו לב גם לניסוח הפירוש על-ידי רש"י: "בא אצלו [=למשה] ואמר לו [=למשה] [...] והיה לו [=למשה] לכתוב" וכו'. כלומר, ברור שרש"י מנסה בכל כוחו להחדיר את ההזיה שמשה רבנו ניסח לפחות חלק מפסוקי התורה מדעתו, אך נזהר שהדבר לא יהיה בולט יותר מדי.
2) בבראשית (מו, ח) נאמר כך: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן", ושם פירש רש"י: "הבאים מצרימה – על שם השעה [=עילגות לשון ברורה] קורא להם הכתוב 'באים'. ואין לתמוה על אשר לא כתב 'אשר באו' [ועל מי אין לתמוה?]".
וכי יעלה על הדעת לתמוה על אופני הניסוח של הקב"ה? אלא, הואיל ורש"י החדיר במקומות אחרים את ההזיה שנוסח התורה עובד על-ידי "סופרים", ברור שכוונתו היא שאין לתמוה על משה רבנו ע"ה, ראש הסופרים ואדון הנביאים, על אשר לא כתב את הפסוק באופן מסוים.
3) בשמות (יט, ב) נאמר כך: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", ושם פירש רש"י: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים – למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו? והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, [כלומר] בידוע שמשם נסעו. אלא, להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה".
מדברי רש"י המודגשים מצטברות ראיות מכריעות לכך שמשה רבנו כתב את התורה מדעתו: א) הקב"ה לא נזכר בפירוש זה; ב) יש בפירוש ריבוי של ביטויי הגשמה, דהיינו לא רק לכתוב, אלא גם "הוצרך לחזור ולפרש"; ג) הפרשן בה"א הידיעה הוא משה רבנו ע"ה אשר מסר לנו את התורה-שבעל-פה שהיא פירושה של התורה-שבכתב, ולכן, כאשר רש"י אומר: "למה הוצרך לחזור ולפרש", הוא למעשה מחדיר את ההזיה שמשה פירש את התורה מדעתו.
זאת ועוד, שימו לב, מילותיו של רש"י נאמרו על דעת עצמו, ולא נזכרו במדרש שאותו הוא מסלף ומזייף! וכך נאמר במכילתא דרי"ש לפרשת יתרו (מסכתא דבחודש, פרשה א):
"'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי' – והלא כבר נאמר בפרשת מסעות: 'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי' [במ' לג, טו], ומה ת"ל 'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי'? הקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר סיני, מה ביאתם למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתם מרפידים בתשובה".
נמצא, שאין זכר במדרש לתוספת המינות של רש"י: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים – למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו? והלא כבר כתב שברפידים היו חונים", אלא, כל שנאמר במדרש הוא: "מה תלמוד לומר? [...] הקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר סיני". זהו! אין זכר לצורך לחזור ולפרש או לכך שמשה רבנו כתב את התורה, כלום! רק נאמר בלשון נסתר: "הקיש".
4) בשמות (כה, ט) נאמר כך: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ", ושם פירש רש"י: "וְכֵן תַּעֲשׂוּ – [...] ואם לא היה המקרא מחובר למעלה הימנו, לא היה לו לכתוב: 'וְכֵן תַּעֲשׂוּ' אלא 'כן תעשו' [בלי האות וא"ו של 'וכן']".
לפי רש"י, מי שכתב את התורה הוסיף וא"ו בראש המילים: "וְכֵן תַּעֲשׂוּ", מפני ש"היה המקרא מחובר למעלה הימנו", כלומר, הכותב נאלץ להוסיף וא"ו מפני שהמקרא היה כבר מחובר למעלה. ואיך ייתכן שכוונת רש"י באמרוֹ כאן: "לא היה לו לכתוב" היא להקב"ה? וכי יש אילוץ לפניו יתעלה? וכי אין באפשרותו של הקב"ה לעצב את המקראות ככל שיחפוץ? אלא, הואיל ומדברי רש"י עולה שכותב התורה היה משועבד לתבנית של פסוקים, ברור שהכותב הזה קיבל לידיו תבנית מסוימת של פסוקים, ולכן הוא נאלץ להוסיף וא"ו בראש המלים: "וְכֵן תַּעֲשׂוּ".
והואיל ומשה רבנו הוא סופר ומוסֵר התורה, מדברי רש"י עולה בבירור, שמשה קיבל תבנית של פסוקים, ונאלץ להוסיף וא"ו כדי לתקן את הנוסח. ובמלים אחרות, אם משה רבנו ע"ה לא היה מקבל את המקראות מחוברים, לא היה עליו לכתוב "וכן תעשו" אלא "כן תעשו".
זאת ועוד, מדברי רש"י עולה, שכותב התורה משועבד לכללי לשון ותחביר, ואיך יעלה על הדעת שה' יתעלה משועבד לכללי לשון ותחביר? ורק בשר ודם משועבד לכללי לשון ותחביר.
והנה לפניכם דוגמה נוספת שממנה עולה שה' יתעלה משועבד לכללי לשון ותחביר:
בבראשית (לה, כז) נאמר כך: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק", ושם פירש רש"י: "מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע – אל מישור של קרית-ארבע. ואם תאמר, היה לו לכתוב ממרא הקרית-ארבע, כן דרך המקרא בכל דבר ששמו כפול [...] אם הוצרך להטיל בו ה"א נותנה בראש התיבה השנייה: 'בֵּית הַלַּחְמִי' [ש"א טז, א], 'בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי' [שו' ו, כד], 'בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי' [מ"א טז, לד]". כלומר, כמו שבספרי הנבואה "הוצרכו" הנביאים להוסיף ה"א הידיעה לסומך ולא לנסמך, כך בספר התורה "הוצרך" ה' או הנביא לעשות כן. ואגב, מעניין שרש"י "הבלשן" לא ידע את המושגים "נסמך וסומך".
בקיצור, אפילו בדרשות לא שייך לומר ביחס לה' יתעלה "הוצרך" בענייני לשון ותחביר.
5) בשמות (כב, יט) נאמר כך: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַייָ לְבַדּוֹ", ושם פירש רש"י: "לָאֱלֹהִים – [...] אילו היה נקוד לֵאלהים היה צריך לפרש ולכתוב 'אחרים', עכשיו שאמר לָאלהים, אין צריך לפרש 'אחרים'". ובכן, בתורה נאמר במפורש שמשה רבנו ע"ה כתב את התורה מפי הגבורה: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (לד, כז), ואילו מדברי רש"י עולה שמשה רבנו הוסיף על התורה מדעתו!
ואסביר: רש"י חוזר ואומר על כותב התורה שהוא "היה צריך לפרש [...] אין צריך לפרש", כלומר, לפי רש"י מי שכתב את התורה הוא בגדר פרשן! וכידוע, משה רבנו הוא ראש וראשון לפרשני התורה, במסרוֹ לנו את התורה-שבעל-פה אשר מפרשת ומבארת את פסוקי התורה. כלומר, יש לפנינו החדרת ביטוי שרומז ברמז עבה מאד כלפי משה רבנו, מפרש התורה.
זאת ועוד, מדוע רש"י לא אומר: "אילו היה מנקֵּד לֵאלהים"? ומניסוחו המתעתע עולה, שאם הכותב והמפרש הזה, היה מקבל לידיו את המילה לֵאלהים מנוקדת בצירי, היה עליו להוסיף ולפרש ולכתוב "אחרים". כלומר, כותב התורה לא התערב בכתיבת התורה כאן מפני שהיה נקוד לָאלהים בקמץ, אך אם היה נקוד לפניו לֵאלהים בצירי היה עליו להוסיף "אחרים". ובמלים אחרות, משה קיבל את התורה בניקוד מסוים, ולפי הניקוד הזה הוא הוסיף וגרע מלים.
עוד מסקנה שעולה מדברי רש"י היא, שיש רשות למפרש להגיה את פסוקי התורה! ואולי זה המקור לתרבות הזיופים של חכמי-יועצי-אשכנז, שהרי אם את התורה-שבכתב ניתן להגיה, או יותר נכון לומר לזייף, מה ימנע מהם לזייף את התורה-שבעל-פה ואת כלל ספרות חז"ל?
6) בשמות (כח, כג) נאמר: "וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן", ושם פירש רש"י: "היה לו לכתוב בתחילת המקרא: 'ועשית על קצות החשן שתי טבעות זהב' [דהיינו להוסיף את המילה 'קצות'], ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן".
ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי יעלה על הדעת למתוח ביקורת על ה' יתעלה ולומר כנגדו, שהיה עליו לכתוב את התורה באופנים אחרים? ולא ייתכן שרש"י התכוון לכך, אחרת מינותו הייתה נחשפת לעין-כל כשמש בסהרה באמצע יום שרב. אלא ברור, שהביטוי "היה לו לכתוב" מופנה למשה רבנו ע"ה. ויתרה מזאת, בפירושו הזה רש"י למעשה מתרברב שהוא היה מסוגל לכתוב את התורה באופנים מדויקים יותר ממשה רבנו ע"ה! והמסקנה שהוא מנסה להחדיר לפתאים היא: שרש"י ראוי יותר ממשה רבנו להיות מוסֵר התורה לעם-ישראל, ולכן יש להחליף את משה רבנו ברש"י. ואכן, כך הבינו הכסילים והפכוהו ל"רבן של ישראל" במקום משה רבנו.
7) בפירושו לספר במדבר (יא, טו) אומר רש"י כך:
"וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – תשש כוחו של משה כנקבה כשהראהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה; וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי – ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב. וזה אחד מתיקוני סופרים בתורה לכינוי ולתקון הלשון".
כלומר, מאן דהוא מקרב "הסופרים" ניסחו כאן את התורה! ולא רק כאן, מדברי רש"י עולה שיש מקומות רבים שבהם "הסופרים" ניסחו את התורה, במסגרת "כינוי ותיקון הלשון". וכאמור, ראש וראשון לכל הסופרים הוא משה רבנו ע"ה, לפיכך, ברור שכוונת רש"י לרמוז למשה רבנו שהוא ניסח פסוקים בתורה מדעתו. זאת ועוד, לפי רש"י בפירושו הזה, מי שכתב ואף ניסח את הפסוק הזה הוא אחד "הסופרים", ולכן, קרוב לוודאי שגם הביטוי "היה לו לכתוב" מופנה לסופר בשר ודם, וכך יש להסביר את פירושו: "היה לו [לסופר] לכתוב, אלא שכינה הכתוב [אלא שהוא בחר שהכתוב ינוסח באופן שונה], וזה אחד מתיקוני סופרים" וכו'.
יתר-על-כן, הביטוי: "שֶׁכִּינָּה הכתוב" מבטא אפוא לפי רש"י התערבות של "סופרים" בכתיבת התורה! והנה לפניכם המקומות בפירוש רש"י שבהם נזכר הביטוי "שכינה הכתוב": במ' יא, טו; יב, יב; חב' א, יא; מלאכי א, יג; איוב ז, כ; לב, ג; מגילה כה ע"א. בביטוי זה רש"י למעשה פותח פתח להשחתת דתנו בהזיה, שבכל מקום שנזכר הביטוי הזה בספרות חז"ל ובפירושו מדובר בתוספת "סופרים", וכאמור, משה רבנו הוא ראש וראשון לסופרים ולנביאים ע"ה.
והנה לפניכם כמה דוגמאות בעניין הביטוי "שכינה הכתוב" בפירוש רש"י:
7.א) בפירוש רש"י לחבקוק (א, יא) הוא אומר כך: "וזה שכתוב 'לֹא נָמוּת' [חב' א, יב] אחד מתיקוני סופרים שבמקרא הוא שכינה הכתוב, וכן: 'וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ' [מלאכי א, יג], וכן הרבה המפורשים בספרי, ולפי תיקון הסופרים זה פירושו" וכו'. כלומר, יש תיקוני סופרים במקרא! והמלה "מקרא" בפירוש רש"י מיועדת גם לספר התורה וגם לספרי הנביאים והכתובים. נמצא אפוא, שיש תיקוני סופרים בנוסח התורה-שבכתב, וכאמור, משה הוא ראש הסופרים.
7.ב) בפירושו למלאכי (א, יג) אומר רש"י כך: "זו אחת מי"ח תיבות של תיקון סופרים [...] אלא שכינה הכתוב", וזו ראיה נוספת לכך שכל מקום שרש"י אומר "שכינה הכתוב" מדובר בתיקון "סופרים", וכאן מדובר בנביאים, אך כאשר מדובר בפסוקי התורה, משה רבנו הוא הסופר.
7.ג) בפירושו לאיוב (ז, כ) אומר רש"י כך: "זה אחד מן תיבות שכינה הכתוב והן תיקון סופרים", וכאמור, כאשר מדובר בנביאים או בכתובים, מדובר באחד הנביאים או החכמים, אך כאשר מדובר בתיקונים שנעשו בתורה, אין צל של ספק שמדובר בראש ובראשונה במשה רבנו.
אגב, בספרֵי במדבר (פסקה צא), שממנו העתיק רש"י את פירושו לעיל, כלל לא נאמרו המלים: "תשש כוחו של משה כנקבה", וזו תוספת של רש"י. זאת ועוד, גם בשני המקומות שנמצא הביטוי "תשש כוחו של משה" (ברכות לב ע"א; ב"ב קכא ע"ב), לא צורפה אליו הנקבה. ואין צל של ספק שמדובר בהמשך מגמתו של רש"י לערער על מעמדו של משה רבנו ע"ה, שהרי השוואת כוחו של אדם או כוחה של אומה לנשים היא בגדר ביזיון וחרפה, ראו נא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם כַּנָּשִׁים וְחָרַד וּפָחַד מִפְּנֵי תְּנוּפַת יַד יְיָ צְבָאוֹת אֲשֶׁר הוּא מֵנִיף עָלָיו" (יש' יט, טז).
ובמאמר אחר בעז"ה אדון בהרחבה במגמת ערעור מעמדו של משה רבנו בפירוש רש"י.
8) בפירושו לספר תהלים (קיח, יד) אומר רש"י כך: "ואל תתמה על [הנאמר שם:] 'וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה', [על-כך] שלא אמר 'היה לי לישועה', שהרבה כאלה במקרא: 'וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם' וגו' 'וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו' וגו' [שמ' ט, כא], היה לו לכתוב עזב". ואיך ייתכן לומר על ה' יתברך שהיה לו לכתוב באופן מסוים? אלא שברור גם מכאן, שכוונתו למתוח ביקורת על סופר בשר ודם.
9) בפירושו לאיוב (לב, ג) אומר רש"י כך: "וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב – זה אחד מן המקראות שתיקנו סופרים את לשון הכתוב, 'וירשיעו כלפי המקום בשתיקותם' היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב. וכן [כלומר והנה לפניכם תיקון סופרים נוסף:] 'וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר' [תה' קו, כ] 'כבודי' היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב. וכן [והנה עוד תיקון סופרים הפעם בתורה:] 'וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי' [במ' יא, טו] 'ברעתם' היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב".
ושוב רש"י אומר שיש מקראות, דהיינו פסוקים בתורה, בנביאים ובכתובים, "שתיקנו סופרים את לשון הכתוב", וכאמור, משה רבנו ע"ה הוא ראש וראשון הסופרים. כמו כן, רש"י חוזר על הדוגמה מספר במדבר (יא, טו), וקובע פעם נוספת (ראו לעיל דוגמה 7), שהפסוק המובא שם עבר "תיקון סופרים". קצרו של דבר, אין ספק שרש"י מנסה להחדיר את הזית המינות שמשה רבנו "תיקן" או "ניסח" או הוסיף מלים ופסוקים על התורה שנמסרה לו מפי-הגבורה.
רש"י מוסיף ואומר בסוף פירושו לעיל: "וכן הרבה מקומות בספרֵי ובמסורת הגדולה", כלומר, רש"י מציין שבמדרש ספרֵי לספר במדבר יש הרבה מקומות שנזכרו "תיקוני סופרים". ואכן, במדרש ספרי מופיע הביטוי "שכינה הכתוב" 11 פעמים (תשע פעמים בפרשה פד, ועוד פעם אחת בפרשה קה), אך בשום מקום לא נזכרו שם "סופרים" שתיקנו את נוסח התורה. קצרו של דבר, רש"י משתמש בביטויים מספרות חז"ל ומעוות אותם לביטויי מינות מובהקים.
ואיני יודע למה כוונתו "מסורת גדולה", ומשמע שגם שם יש הרבה "תיקונים" לתורה.
ב. בחינת מופעי הביטוי בפירוש רש"י לתלמוד
נחל בשני המקומות בפירושו שמהם עולה שהביטוי: "היה לו לכתוב" מופנה למשה רבנו:
1) בפירושו למסכת בבא קמא (קז ע"א) אומר רש"י כך:
"עירוב פרשיות – פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו שאינו מקומו, דהאי 'כִּי הוּא זֶה' [שמ' כב, ח] ב[פרשת] 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה' [שמ' כב, כד] הוה ליה למכתביה, דהתם קאי" וכו'.
לפי רש"י חלה שגיאה בכתיבת התורה: הפסוק בשמות (כב, ח) היה צריך להיכתב לפי דמיונו בפרשה אחרת בהמשך הפרק. האם לפי דבריו אלה ניתן להעלות על הדעת שהמלים "היה לו לכתוב" בפירושו מופנים כלפי הקב"ה? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה שגה בכתיבת התורה? ואם זו כוונתו הרי שהוא מין סכל שבסכלים, שהרי הוא חושף את מינותו באור בוהק וברור. והואיל ורש"י היה מין סכל ונבער שמנסה להיות מתוחכם, נראים הדברים שאין כוונתו לומר שהקב"ה הוא זה שערבב את פסוקי התורה אלא משה רבנו ע"ה, ולכן הביטוי "היה לו לכתוב" כאן מופנה כלפי משה. זו גם דוגמה נוספת למגמת הערעור על מעמדו של משה רבנו, שהרי לפי רש"י כותב התורה ערבב פרשיות וסידר את הפסוק בפרשה שאינה מתאימה לו.
2) במסכת זבחים (פב ע"ב) נדון הפסוק: "הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי" (ויק' י, יח), ודנו שם חכמים בעניין איסור הכנסת דם החטאת להיכל ולקודש-הקדשים, ושאלו שם: מן המלה "פְּנִימָה" יודעים שאסור להכניס את דם החטאת לקודש-הקדשים, מאין אפוא לומדים על האיסור להכניס את דם החטאת גם להיכל? ומשיבים, שלומדים זאת מן המלים: "אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה", כלומר: "הַקֹּדֶשׁ" מלמד על ההיכל, ו"פְּנִימָה" מלמד על קודש-הקדשים. ומקשים: מדוע לא נאמר "הַקֹּדֶשׁ" בלבד, שהרי אם אסור להכניס את דם החטאת להיכל, וודאי שאסור להכניסו גם פנימה, דהיינו לקודש-הקדשים. ומסקנת חכמים שם היא, שכל דבר שהכהן הגדול חשב להכניסו לקודש-הקדשים לא נפסל בהיכל.
ועתה נעבור לעיין בדברי רש"י שם, אשר נאמרים כהרגלו בעילגות לשון:
"אלא הכא – דאזהרת לפני ולפנים [=האיסור להכניס דם חטאת לקודש-הקדשים] בכלל היכל היא, דהא לא ייכנס לה אלא דרך היכל, אין כאן אלא פסול היכל. וכיוון דמהיכל איפסיל ליה, לפני ולפנים מאי בעי הכא למיפסל? הרי פסול ועומד [=הואיל ודם חטאת שנכנס לקודש-הקדשים כבר נפסל בהיכל בדרך לקודש-הקדשים, מדוע יש צורך להוסיף בפסוק את המלה 'פְּנִימָה'?], והיה לו לפרש היכל ולשתוק שלא יִשְׁנֶה מקרא של חינם שאינו מלמד כלום!".
ואנכי שומע ולא אבין, וכי יעלה על הדעת לומר קמי שמיא: "והיה לו לפרש היכל ולשתוק שלא יִשְׁנֶה מקרא של חינם שאינו מלמד כלום"? ומי שמתבטא באופנים הללו קמי שמיא הוא מין גמור שאפילו אינו מנסה להסתיר את מינותו. ולכן, נראה לי שגם כאן כוונתו היא למשה רבנו, כי חוצפה כזו קמי שמיא מצויה אך ורק אצל המינים מן הסוג הראשון, דהיינו האתאיסטים.
ועתה נעבור לפירוש רש"י שממנו עולה שהוא התכוון בביטוי "היה לו לכתוב" לה':
בפירושו למסכת בבא קמא (ז ע"א) אומר רש"י כך: "דהוה ליה למיכתב 'בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם' [שמ' כא, לד],'כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו' [שם] דכתב רחמנא למה לי?" וכו'.
אמנם, יש עוד מקומות בפירושו לתלמוד שבהם רש"י אומר במפורש שה' הוא זה שכתב את התורה ("כתב רחמנא"), אך בזיקה לביטוי "היה לו לכתוב", צוין "רחמנא" רק פעם אחת.
חשוב לציין, שגם אם נניח שכוונת רש"י כלפי ה' יתעלה בכל פירושיו לתורה שבהם הוא אומר: "היה לו לומר" – עדיין מדובר בעוון ובמינות, מפני שאסור באיסור חמור לייחס לה' את פעולת הכתיבה בפירוש פשטני לתורה, וכדי להבין את חומרת ייחוס הכתיבה לה', די להתבונן כיצד אונקלוס ויונתן בן עוזיאל הרחיקו מן ההגשמה בתרגומיהם לתורה – ואם כך נהגו חכמים ע"ה בחיבורים שהם בגדר תרגומים לתורה, כל-שכן וקל-וחומר בפירושים פשטניים מוצהרים.
כמו כן, בשונה מפירושו לתלמוד, בשום מקום בפירושו לתורה רש"י לא מציין שה' הוא זה שכתב את התורה. אלא, בכל המופעים של הביטוי "היה לו לומר" בפירושו לתורה רש"י הותיר את הדברים עמומים, וזאת במטרה להחדיר למחשבה שמשה רבנו שלח ידו בנוסח התורה – ולהלן נלמד, שכל מי שרק מפקפק ביסוד מיסודות הדת, הוא בגדר מין ואפיקורוס, והחדרת הביטוי "היה לו לכתוב", עשרות פעמים, לתוך פירוש פשטני לתורה, ללא הבהרה ברורה שה' יתעלה הוא המקור הבלעדי לפסוקי התורה – הינה בגדר ערעור על היסוד השמיני, לפיו תורת האמת ניתנה למשה מילה-במילה אות-באות מאת ה', ושמשה רבנו ע"ה לא הוסיף בה מאומה מדעתו. ולקמן גם נראה שחכמים ע"ה נזהרו מאד ביסוד הגדול הזה ואפילו בדרשותיהם!
ג. זהירותם העצומה של חז"ל
נחל בכמה עובדות:
1) הביטוי "כתב רחמנא", להטיותיו השונות של הפועל "כתב" (דכתב, לכתוב, ליכתוב, ניכתוב, ועוד), מופיע בספרות חז"ל למעלה מאלף פעמים (בנוסף, הביטוי 'מיעט רחמנא' מופיע כ-50 פעמים בתלמוד הבבלי).
2) הפועל "כתב" ביחס לכתיבת פסוקי התורה, ללא התוספת או ללא האזכור של "רחמנא" בסוגיה, מופיע בתלמוד (לפי מדפיסי ווילנא), חמש פעמים בלבד: ברכות ט ע"א, פסחים קטז ע"ב, זבחים צח ע"א, בכורות מט ע"א, כָּרֵתות כז ע"ב (ולקמן נראה ששלחו ידם בנוסח).
3) מתוך חמשת המקומות הנדירים הללו, שבהם נזכרה כתיבת התורה ולא נזכר בצידה ה' יתעלה, בארבע מהן נאמר: "איצטריך למכתב", ורק בפסחים נאמר: "הוה ליה למכתב".
נמצא, שחכמים ע"ה נזהרו מאד-מאד כאשר הם ציינו את עניין כתיבת התורה, ורק בחמשה מקומות מתוך כאלף הם לא ציינו בסוגיה שהכותב הוא ה' יתעלה, דהיינו שמקור התורה הוא מפי-הגבורה. מן הנתונים המכריעים והמוחצים הללו עולה בבירור שחכמים ע"ה נזהרו מאד-מאד בלשונם, כדי שלא לתת פתחון-פה למינים שמשה רבנו ע"ה כתב את התורה מדעתו.
זאת ועוד, לפי כת"י תימן: בברכות (ט ע"א) נאמר מיד בסמוך "רחמנא"; בפסחים (קטז ע"ב) כלל לא נאמר הביטוי: "הוה ליה למכתב" אלא נאמר "וכתב"; ובזבחים (צח ע"א) נאמר מיד בסמוך רחמנא: "ואיצטריך למיכתב [...] דאי כתב רחמנא" (כך בכת"י קולומביה 294–295). לא אתפלא אפוא, אם מגיהי יועצי-אשכנז שלחו את ידם באותם שלושת המקומות שנותרו (מתוך כאלף!), ואשר בהם לא מובא ציונם של חכמים לכך שהכותב הוא ה'-אלהים-אמת.
ויתרה אפילו מכל זאת! זהירותם של חכמים, שלא יעלה במחשבה שמשה רבנו ע"ה כתב את התורה מדעתו, אינה בפירוש פשטני לתורה, אלא בתוך דיונים הלכתיים ומדרשיים! ואם כך חכמים ע"ה נזהרו בדיונים הלכתיים ומדרשיים, כמה יש להיזהר בפירוש פשטני לתורה, וכמה יש להיזהר בפירוש שכותבו מצהיר באופן חד-משמעי שפירושו נועד לפרש את התורה לפי "פשוטו של מקרא". ועל זהירותם העצומה של חכמים ע"ה בפירוש פסוקי התורה והנביאים ניתן ללמוד מתרגומו של אונקלוס לתורה, ומתרגומו של יונתן בן עוזיאל לספרי הנביאים.
זאת ועוד, גם במקומות שחכמים נזהרו מאד-מאד ולא ייחסו את פעולת הכתיבה לה' יתעלה אפילו בדרשותיהם, גם במקומות הללו רש"י החדיר לתוך דבריהם את פעולת הכתיבה ביחס לה' יתעלה, ואת עיווּתוֹ הוא החדיר לתוך פרשנות פשטנית לפסוקי התורה! ראו נא: במדרש בראשית רבה (תיאו-בק, סח) נאמר כך: "וַיֵּצֵא – וכי לא יצא משם אלא הוא? והלא כמה חמָּרים וגַמָּלים יצאו עימו? ר' עזריה בשם ר' יהודה בר' סימון ר' חנן בשם ר' שמואל בר רב יצחק: הצדיק שבעיר הוא זיווה [הוא הדרה] והוא שבחה, פינה משם פינה זיווה הדרה ושבחה". לעומת זאת, רש"י פירש (בר' כח, י): "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע – לא היה צריך לכתוב אלא: 'וילך יעקב חרנה', ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם" וכו'.
והנה דוגמה נוספת לזיוף מן הסוג הזה (וכבר ראינוה לעיל בדוגמה השלישית), כלומר לכך שרש"י גם מחדיר מדרש לתוך פירוש פשטני וגם מחדיר למדרש מילות הגשמה שלא נזכרו במדרש המקורי, וכך נאמר במכילתא דרי"ש לפרשת יתרו (מסכתא דבחודש, פרשה א):
"'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי' – והלא כבר נאמר בפרשת מסעות: 'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי' [במ' לג, טו], ומה ת"ל 'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי'? הקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר סיני, מה ביאתם למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתם מרפידים בתשובה".
לעומת זאת, רש"י בפירושו שם מוסיף: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים – למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו? והלא כבר כתב שברפידים היו חונים", ואין זכר לדברים הללו במדרש, אלא, כל שנאמר הוא: "מה תלמוד לומר? [...] הקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר סיני". זהו! אין זכר לצורך לחזור ולפרש או לכך שמשה רבנו כתב את התורה, כלום! רק נאמר בלשון נסתר: "הקיש".
ד. סיכום ביניים
רש"י-שר"י שרבט את הביטוי "היה לו לכתוב" ביחס לפסוקי התורה כדלהלן: 29 פעמים בפירושו לתורה, 11 פעמים בפירושו לנביאים ולכתובים, ועוד כ-100 פעמים לפירושו לתלמוד. אולם, לעומת חכמים ע"ה, ולהבדיל אלף-אלפי-הבדלות, אין בכל המקומות הללו שום אזכור לכך שה' יתעלה הוא המקור לנוסח התורה, וכפי שנזהרו חכמים ע"ה אפילו בדרשותיהם.
ולא רק זאת, אלא שרש"י השתמש בביטוי הזה כדי לפרש את פסוקי התורה, כלומר, אפילו שחכמים ע"ה ייחסו את הכתיבה לה' יתעלה, הם לא העזו לעשות זאת בפירוש לתורה, אלא אך ורק בדיונים הלכתיים ומדרשיים – כי החשש שהלומדים יבינום שם כפשוטם קטנה מאד, ואין ספק שכוונתם באמרם: "כתב רחמנא" היא לכך שה' יתעלה הוא מקור הדברים, ומשה רבנו הוא אך ורק סופר שמקבל את הדברים מה' יתעלה וכותבם במדויק אות באות בתורה.
בנוסף לכל האמור, ראינו לעיל כמות נכבדה של פירושי מינות שבהם רש"י קובע שהייתה התערבות של "סופרים" בניסוח פסוקי התורה, והואיל ומשה רבנו הוא ראש וראשון לסופרים ולנביאים, ברור שהוא זה שהתערב בכתיבת פסוקי התורה. כלומר, לא רק שרש"י לא מדגיש בשלל המקומות שנזכרו לעיל שה' כתב את הדברים, דהיינו שהוא המקור הבלעדי לפסוקי התורה, ולא רק שהוא מחדיר את פועל הכתיבה הגשמי ביחס לה' יתעלה לתוך פירוש פשטני לתורה, ולא רק שהוא מחדיר את פועל הכתיבה הגשמי ביחס לה' יתעלה גם במקום שחכמים לא הזכירוהו, אלא שהוא גם טוען כמעט במפורש שמשה רבנו ע"ה כתב פסוקים מדעתו!
***
אמנם, יש לציין שיש כ-150 מקומות (שניים בפירושו לדברי הימים, והשאר בפירושיו לתלמוד) שבהם רש"י כותב את הביטוי "כתב רחמנא". כלומר, במקומות הללו רש"י מודה שהקב"ה "כתב" את התורה. אולם, לקמן נראה שאף שמנשה הרשע הודה שהקב"ה הוא מקור התורה הוא נדון לכרת, משום שהוא דימה שמשה רבנו כתב חלק קטן מאד מן הפסוקים מדעתו.
זאת ועוד, המינים ידעו היטב שלא ניתן להכחיש שהתורה ניתנה מאת ה'-אלהים-אמת, כי מי יקשיב לזה? והלא עינינו ראו ולא זר, אזנינו שמעו ולא אחר, ואת זאת הם לא יכולים להכחיש. אלא, כדרכם של המינים האורתודוקסים בכל התעיותיהם, הם מכניסים את הספק והפקפוק תוך כדי הודאה במקצת או אפילו בכללות, למעט כמה נקודות לכאורה קלות. כך הם גם מתעתעים בכסילים ובפתאים שהם "יראים" ושאינם חורגים במאומה ממסגרת יסודות דת האמת (וכפי שטען כנגדי הטוען שעורר את כתיבת המאמר הזה), אך בה בעת הם מזהמים את דת משה והופכים אותה לדת פרו-נוצרית פגאנית שתשרת את זימותיהם. ובפרק הבא נלמד על ראש המינים האורתודוקסים הללו: מנשה הרשע שאין לו חלק לעולם-הבא.
ה. משמעות ההזיה שמשה רבנו כתב פסוקים מדעתו
נחל אפוא בדברי רבנו ביסוד השמיני משלושה-עשר יסודות הדת, והנה היסוד בשלמותו:
"והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי-הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה 'דיבור'. ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא [משה רבנו] עליו השלום אשר הגיעה אליו, ושהוא במעלת לבלר [=סופר] שקורין לפניו והוא כותב כולה, תאריכיה וסיפוריה ומצוותיה, ולכך נקרא [משה רבנו בתורה] 'מחוקק' [=סופר שחוקק את הפסוקים עלי ספר]. ואין הבדל בין 'וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן' [בר' י, ו], 'וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד' [בר' לו, לט], או 'אָנֹכִי יְיָ' [שמ' כ, ב], ו'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד] – הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת.
ולא נעשה מנשה אצלם [אצל חז"ל] כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך וקליפה, ושאלו התאריכים והסיפורים אין תועלת בהם, ומשה מדעתו אמרם, וזהו עניין 'אין תורה מן השמים', אמרוּ [חכמים ע"ה:] שהאומר שכל התורה כולה מפי הקדוש-ברוך-הוא חוץ מפסוק אחד שלא אמרוֹ הקדוש-ברוך-הוא אלא משה מפי עצמו – זה הוא 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה' [במ' טו, לא], יתעלה ה' ממה שאומרים הכופרים, אלא כל אות שבה יש בה חכמות ונפלאות למי שהבינוֹ ה' [למי שסייעו ה' להבין], ולא תושג תכלית חוכמתה, 'אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם' [איוב יא, ט]. ואין לאדם אלא להתפלל כמו דוד משיח אלהי יעקב שהתפלל: 'גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, יח]. וכן פירושה המקובל גם הוא מפי-הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילין וזולתם, היא עצמה הצורה שאמר ה' למשה ואמר לנו, והוא רק מוביל-שליחות נאמן במה שהביא. והדיבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרוֹ: 'בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְיָ שְׁלָחַנִי... כִּי לֹא מִלִּבִּי' [במ' טז, כח] [...]
וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
וכן ראו את פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד):
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: [...] והכופרים בתורה [...] שלושה הן [...] האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו – הרי זה כופר בתורה".
ו. דרשת חז"ל על מנשה הרשע
נעבור עתה לעיין בדרשה מעניינת מאד על מנשה הרשע, שבה נאמר הביטוי "היה לו לכתוב" כלפי משה באופן מפורש ללא תעתועי המינים. דרשה זו מופיעה בתלמוד סנהדרין (צט ע"ב), וכן בספרֵי לפרשת שלח (פסקה קיב), אצטט את הגרסה המובאת בתלמוד, ומשם נלמד מי-הוא-זה ואי-זה-הוא אשר מלאוֹ לבו לומר על משה רבנו "היה לו לכתוב", וכך נאמר שם:
"תנו רבנן: 'וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה' [במ' טו, ל] – זה מנשה בן חזקיה, שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי. אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא 'וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע' [בר' לו, כב], 'וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז' [בר' לו, יב], 'וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה' [בר' ל, יד] [=מנשה תמה, מדוע משה כתב את הפסוקים הללו, דהיינו מה התועלת שיש בהם?] יצאה בת קול ואמרה לו: 'תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי, אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ' [תה' נ, כ–כא]. ועליו מפורש בקבלה: 'הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה' [יש' ה, יח]. מאי כעבות העגלה? אמר רבי אסי: יצר הרע, בתחילה דומה לחוט של כּוּכְיָא ולבסוף דומה לעבות העגלה".
מדברי חז"ל למדנו, שהראשון אשר האשים את משה בהוספת פסוקים מדעתו הוא מנשה הרשע המרושע! וכאמור, רש"י-שר"י המשיך את דרכו הרעה, וכאמור לעיל בהרחבה.
נשים לב כי גם על מנשה, הרשע שחטא והחטיא את עם-ישראל, גם עליו נאמר שהוא "היה יושב ודורש בהגדות של דופי", דברים התואמים להפליא גם לרש"י-שר"י! אשר היה יושב ודורש את אגדות חז"ל כפשוטן, ומטיל דופי חמור בדת משה ובחכמי האמת, עד שהפכנו להיות עם סכל ונבל, וכמו שאומר רבנו בפרק חלק על תופשי אגדות חז"ל כפשוטן (עמ' קלו):
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".
סוף דבר
ברשותכם, אעתיק שוב את דברי רבנו בשלושה-עשר יסודות הדת:
"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
כלומר, כל מי שרק רומז לכך שמשה רבנו כתב את התורה מדעתו הוא מין ואפיקורוס וכו'. כל-שכן מי שקובע זאת באופן כמעט מפורש באמרוֹ שנוסח התורה "תוקן" על-ידי סופרים.
ואולי יתרה מכולן, כאשר רש"י קובע שנוסח התורה "תוקן" הוא למעשה אומר שנוסח התורה שמשה רבנו ע"ה קיבל מאת ה' יתעלה ויתרומם שמו לא היה נוסח שלם ומושלם. והטלת דופי כל-כך חמור בה' יתעלה, כאילו ה' יתעלה זקוק לעורך ולמגיה, מחרידה מאד בחומרתה.
ארור יהיה רש"י המתעתע אשר שיבש את דת משה בהתעיות נבזיות. ירקב שמו לעד.