[מאמר זה פורסם בכתב-העת 'אפיקים' גיליון עה, אייר תשמ"א, עמ' 19].
פרשת חייו של סעדיה מזרחי היא רבת עניין. בייחוד יש עניין רב, הייתי אומר היסטורי, ברקע צמיחתו. הוא נולד בשנת 1919 במצרים, להורים מיוצאי תימן. הוריו שמרו על אורח חיים מסורתי עתיק של תרבות יהודי-תימן. בקהיר, בשכונה בה גדל, התארגנה קהילה תימנית קטנה, אשר שמרה על אורח החיים, שהועבר למצרים מתימן, כשהוא שלם וללא תוספות וגריעות.
לקהילה התימנית הקטנה בקהיר היה בית-כנסת, שריכז בצל קורתו את בני הקהילה. היו לה כמה מוסדות ציבוריים, שהועילו לבני הקהילה וסייעו לגידולה ולחיזוקה. יהודי מתימן שנקלע לקהיר מוצא היה אצל בני הקהילה סעד ממש מפתיע ביעילותו ובערכו החיוני. הוא התבטא, כמובן, בצל קורה למגורים, בלחם לאכול ובגד ללבוש, אבל לא בצורה של מתן צדקה, אלא שיבוצו בעבודה לפרנסתו.
קהילות אחדות כאלה היו במצרים והן היו מעין מגדלור לאלפי יהודי-תימן שעשו את דרכם לארץ-ישראל דרך מצרים. בשעות חירום, כמו במלחמת-העולם-הראשונה ובמידה מסוימת גם במלחמת-העולם-השנייה, הייתה הקהילה התימנית במצרים מכשיר פלא להצלת יהודים אלה מכליה.
הקהילה בקהיר הצטיינה בכך שיצרה חיים מלאי חמימות לבניה. אחד הנכסים שעליהם הייתה גאוותה היו שירותי הרפואה שלה: מספר רופאים, שעסקו לא רק בבריאות אנשי הקהילה, אלא שירתו את שאר האוכלוסין בעיר והסבו שם טוב לקהילתם.
הקהילה הזאת נתקיימה במלוא ארגונה וכוחה עד לשנת 1930, שאז החלה תזוזה לעלייה לציון. לא היה צורך בתעמולה ציונית כדי שבני הקהילה יחסלו את עסקיהם וינתקו את עצמם ממסורת ארוכת שנים של פרנסה והווי ממושך ויעלו ציונה.
מספר סעדיה מזרחי: אחד הראשונים שהתעוררו לעלות לארץ-ישראל היה אבי. אמי פחדה מפני עקירה כזאת. היא חששה מפני התלאות של השתרשות בתוך חיים חדשים בארץ אחרת, בסביבה אחרת. כתוצאה מכך נתפרדה החבילה במשפחתנו. אבי סיכם עם אמי שהוא יעלה לארץ-ישראל לבדו ויכין את הקרקע לבוא המשפחה.
כך, שם פעמיו בשנת 1931 לארץ-ישראל. הוא הלך ברגל ולאחר נדודים שארכו שבועיים תמימים, הגיע למחוז חפצו. בעקבות אבי החלו יחידים ומשפחות לעלות בכל דרך שנזדמנה להם. רובם עלו באורח בלתי חוקי.
תורנו הגיע. שלוש שנים לאחר עלייתו של אבי. יוזם העלייה הייתי אני. אמי התנגדה, ברצותה שאגמור את חוק לימודיי במצרים. אני לא יכולתי להישמע לה, כי התגעגעתי אל אבי ונמשכתי אל החיים החדשים הנרקמים במולדת הקרובה. וכך בא המסע הראשון.
עשינו דרכנו לארץ בסירת-מפרש. ההרפתקה הזאת של ארגון המסע והמסע עצמו ארכו כחודשיים ימים. בסופו-של-דבר נכשל העניין כי נלכדנו על-ידי השלטונות והוחזרנו למצרים; עד שבסוף שנת 1934 בא המסע השני בחברת יהודים, פליטי גרמניה הנאצית. המסע הימי יצא מנמל אלכסנדריה בסירת-מפרש. הפעם הצלחנו לחמוק מעיני השלטונות המצריים והשלטונות המנדטוריים בארץ-ישראל. נחתנו בחוף טנטורה ושמנו פעמינו לזכרון-יעקב. שם נתקבלנו בעין טובה על-ידי אבות המושבה. הם עשו למעננו כמידת יכולתם, אבל חיינו לא היו נוחים כלל. נאלצנו להשתכן בדחקות ולהתכלכל בלחץ רב.
בקבוצה הייתי אני היחיד שהלשון העברית הייתה שגורה בפיו. דבר זה עזר לי בשעתו.
בימים הראשונים הוחבאנו בתוך משאיות ולאחר-מכן הועברנו לבית-הספר החקלאי בפרדס-חנה. שם מצאנו לעצמנו דיור קצת יותר אנושי. זמן קצר לאחר-מכן בא אבי והעביר אותנו לגבול יפו תל-אביב, שם התגוררנו עד למאורעות 1936. במאורעות אלה נשרף ביתנו על-ידי הערבים, ואנו הפכנו לפליטים. התגוררנו זמנית ברחוב המלך ג'ורג', בבית עזוב והרוס למחצה. משם עברנו לנחלת יהודה יחד עם פליטי יפו שהיו רובם אנשי עדות המזרח ותימן. כאן התחלתי להרגיש את עצמי כאדם שקרקע מוצקה מתחת לרגליו. הצטרפתי לקבוצת הפליטים שקיימה מאבק עם המוסדות לבנות להם בני מגורים על חולות ראשון לציון, בשכונת עזרה ובצרון (כיום שמה רמת אליהו).
המקום היה רחוק ומבודד מהמושבה ראשון לציון, ללא תחבורה וללא דרכי גישה נאותים. התושבים, כולם יוצאי תימן, הצטיינו ברוח חלוצית ובכוח סבל רב ובלתי נדלה. הם נאבקו בחוסר עבודה מתמיד ומדכא; הם נאבקו למען חינוך נאות לבניהם; העיקר, המצב הבטחוני היה רציני ורגיש והם נאלצו לקיים משמרות יומם ולילה כדי להגן על נפשם מפני כנופיות המרצחים הערביות שהתנכלו להם.
התושבים הפגינו והתריעו באוזני ה"מוסדות" על ההזנחה, על חוסר עבודה, על העסקת ערבים במקום יהודים וכולי וכולי.
אני הייתי בין המפגינים, ותוך זמן קצר נבחרתי למזכיר השכונה. מכוח פעילותי בתפקיד זה נתמניתי למזכיר לשכת העבודה ומזכיר ההסתדרות במקום. תפקידים אלה העניקו לי יכולת לעזור לאלה שחייתי איתם זמן ממושך והכרתי את הגרעין הטוב והבריא הגנוז בהם עמוק-עמוק, וכל הסבל, התלאות והמרירות לא דכאוהו ולא ערערוהו. בזמן קצר צמח מועדון נוער לפעילות תרבותית וספורטיבית; והעיקר, אורגן כוח הגנה עברי מקומי מסונף להגנה הארצית הכללית. כוח זה מילא את תפקידו ביעילות רבה ומנע ללא ספק הרבה צרות ותלאות. מכוח הגנה מקומי זה צמחו בחורים, שתפשו מקום נכבד בהגנה הכללית שמחוץ למקום.
עקב קשיי השתרשות מובנים במקום עזבו כמה משפחות את השכונה, ובהם הוריי. הללו ואני תקענו יתד בראשון לציון, הקמתי בה משפחה ונבחרתי באותם הימים כחבר מזכירות מועצת הפועלים המקומית. משך שנים הייתי חבר מפא"י ומפעיליה במקום, עד שבשנת 1949 נקראתי על-ידי מזכיר מועצת הפועלים החקלאים. שמחתי במיוחד על התפקיד שניתן לי במועצת הפועלים החקלאית, כי הוא פתח לי פתח לעזור בצורות שונות לפועלים החקלאים של בני עדות המזרח ותימן, שאכלסו במספרם הרב את הסקטור הזה. בתפקידי זה הייתי בין ראשוני המייסדים של קרן-הביטוח של ארגון-הפועלים-החקלאים. העזרה שהיא נותנת הינה בעלת משמעות פועלית נכבדה, שכן היא אינה מחלקת צדקות ולא מענקים, אלא היא מעניקה זכויות לפועלים, להם ומשלהם. כיום זוכה אני לראות בעיניי קשישים שיצאו ממעגל העבודה בשל זקנה והם אינם נזקקים לעזרה סוציאלית, לא למתנת צדקה ואף לא לחסדי ילדיהם.
בתוקף היותי חבר אגודת פועלי הבניין בראשון לציון ומפעיליה הארציים, נקראתי בשנת 1952 על-ידי מזכיר הסתדרות פועלי הבניין לארגן את הסקטור החדש, משימה חשובה גם למדינה וגם למוסדות העבודה. שימשתי ועדיין משמש אני בתפקיד זה, בשוטי מכפר לכפר בקרב הפועלים הערבים, העוסקים בבניין ובמחצבות, כדי לקרבם אל מפעלינו הארגוניים והחברתיים.
ראוי לציין שקרוב לשנים-עשר אלף פועלי בניין ערבים חברים בקרן הביטוח ונהנים מפירותיה כחבריהם הפועלים היהודים. אנו רואים וממשיכים לראות בקירובם של הפועלים הערבים אל עמיתיהם היהודים משימה נכבדה לטווח הרחוק, שתבסס הבנה וקירוב לבבות בין הפועל העברי והערבי.
עשרות סניפים קיימים כיום בכפרים הערבים וסניף גדול בנצרת. כולם מגישים את שירותיהם באמצעות פקידים ערבים לאחיהם הפועלים.